להתראות בלוב (גדעון עוזב)

גדעון התחיל להתרגז. מילא הזלזול בבלוב, אבל בו?

הכל התחיל עם חוסר הרצון של כותבי הבלוב. הם טענו שהם עסוקים, שהם מאוד רוצים לכתוב יותר פוסטים אבל…

הוא לא האמין להם. לעשות ספיישל לתרצה אתר יש להם זמן?

הקש ששבר את גב הגמל היה כל המהומה סביב האוסקר המטופש הזה. נו באמת. בעוד שהם התגאו במאות הכניסות שהבלוב קיבל באותו ערב, הוא ידע שמדובר ב-4 אנשים משועממים שלא הפסיקו לעשות ריפרש.

אחר כך הם השמיעו קולות של חזרה ואז דממה. כלום. אפילו השיר היומי הפך לשיר הלפעמים.

לגדעון נמאס. אחרי גרעינים, זומבים, עבודה משרדית, שחפת ואולקוס נמאס לו להיות שק החבטות של הבלוב.

"אני עוזב", הוא הודיע להם בבוקר.

אסתר ונטלי הביטו בו משועממות. "סליחה, מי אתה?"

"אני גדעון" ענה לאחר שתיקה קצרה. אסתר הסתכלה עליו, מנסה להבין אם היא מכירה אותו. "זה משהו של גיא" הפטירה נטלי. הן חזרו להתמקד בטלויזייה. גיא נכנס עם העיתון.

"אני עוזב", אמר גדעון. גיא הסתכל עליו. "טוב", אמר.

"לא, אתה לא מבין את מה שאני אומר. אני עוזב"

גיא הביט בו ולא ענה.

"לתמיד"

גיא משך בכתפיו והלך למטבח להכין קפה.

גדעון הביט בעצב בבית האפור שהיה ביתו במשך החודשים האחרונים. הוא ידע שמעכשיו הוא בכוחות עצמו. הוא יצא לרחוב כשהחלטה בליבו. גדעון הולך לפתוח בלוב.

סליחה, בלוג.

אולקוס (גדעון טובע)

מחוץ לבית החולים המתין ברנר. הוא עמד ליד הפורד אסקורט הכחולה ועישן. גדעון התקדם לכיוונו בחוסר חשק, מחניק את שאריות תחושת הצרבת. הוא קיווה שהיא תבוא אבל העדרותה לא הפתיעה באמת.

בכל התקופה בה היה מאושפז היא לא ביקרה אותו אפילו פעם אחת. מבחינתה הוא לא היה קיים. ולמה שיהיה קיים? הוא מעולם לא ניגש אליה ואמר "שלום לך. את יפה מאוד. רוצה סביח?" וגם אם היה ניגש אין סיכוי שלאחר המשפט הזה היא היתה מתרשמת במיוחד, אבל גדעון אהב סביח.

באוטו ברנר אמר שחוגגים לדוסטוייבסקי 130 למותו. גדעון התעצבן. לברנר קראו במקור גדעון אבל הוא שינה לברנר כי חשב שזה שם אינטליגנטי יותר. הוא קרא בויקיפדיה את הערך על ברנר ומאז התנהג כאילו הוא הסופר עצמו. כיוון שהמידע בוויקיפדיה הוא חלקי מאוד, ברנר נאלץ לחזור שוב ושוב על אותן התייחסויות שקשורות לאותם אישים.

-"אתה זוכר שתרגמתי את "החטא ועונשו" בשביל שטיבל ב-1924?"

גדעון התעצבן. "נרצחת ב-1921 אז איך תרגמת ב-1924?"

ברנר השתתק. לאחר כמה דקות מלמל  "זה מה שהיה כתוב בויקיפדיה"

הנסיעה היתה איטית ותנועת הכלבלבים השחורים האיטה את קצב הלב. מים, חשב גדעון.

אין שום הגיון בלוותר עליה.

"מתי ארלוזרוב נרצח?" שאל ברנר

"ב-1933" ענה גדעון. ברנר החל לחשב באצבעותיו.

"זה נותן לי עוד 12 שנות חיים" אמר.

"זה נכון".

חיוך התפשט על פניו של ארלוזרוב. "גם עדיף להרצח בחוף ים. המלחים שומרים יותר על הגופה"

מצב רוחו השתפר וזה השפיעה בצורה ישירה על מצב הרוח ברכב.

"סע אליה בבקשה" ביקשתי ממנו. הוא עשה פניית פרסה והחל להמהם את האינטרנציונל.

בדרך ראינו צב זקן. בית ענקי החזיק על גב. בתהלוכה נהדרת אלף נמלים נשאו חגב.

אני כבר מבוגר בשביל האשפוזים האלה. בעבר הם סיפקו איזשהו צורך קיומי אבל בגילי הם לא יותר מפלסטר על קרס תקוע בגרון. די.

כשהגענו למסעדת "צ'יינטאון" היא לא היתה שם. שלט על הדלת הודיע שהיא עברה למשכנה החדש ברחוב נחמני. נעמי אמר שבין כה אני אלרגי לאצות ועדיף ללכת לסביח השכונתי.

לך תסביר לו שזו לא המסעדה. זה הרעיון.

(עוד מסיפורי גדעון – פיצוחים עם שוש דמארי (גדעון מאוהב)

אהבת בשר ודם (קונצ׳רטו לגדעון וזומבים)

תשע ועשר דקות (גדעון אופטימי)

מוות מוחי (גדעון חולה))

מוות מוחי (גדעון חולה)

הכל התחיל ביום שני בבוקר. גדעון תמיד שנא את יום שני. ביום שני, התירוץ של העייפות שאחרי שבת לא ניתן לניצול. לפחות לא כמו שניתן לנצל אותו ביום ראשון. אז אתה עדיין עייף וזה עדיין רק תחילת השבוע.

שיעול טורדני, שהפך בימים האחרונים לסימן ההיכר שלו, העיר אותו משנתו. גדעון פקח את העיניים וראה מול פניו את עמליה מביטה בו. הם הביטו כך אחד בשני בדממה עד ששוב השתעל. עמליה הביטה בחשש.
"מה?" הוא שאל. "אתה משתעל דם מהאוזן." הוא הביט בה וחשב מהי התגובה ההולמת למשפט כזה, אך דעתו הוסחה במהירות על ידי החמימות הרטובה שהחליקה על לחיו. הוא ניסה להתרומם. הכרית התרוממה איתו.
ניסיון להזיז את הכרית מהפנים לימד שכנראה הוא השתעל דם מהאוזן כל הלילה והדם הנקרש הוא שאחראי להידבקות. הוא ידע שזה לא קשור למגפת האזניים שהזומבים גרמו, כי עברה כבר למעלה מחצי שנה מאז יצא עם חברתו הזומבית לשעבר. (הלשעבר מכוון להיותה חברתו. זומבית היא עדיין.)

(זהירות, הקליפ הבא לא מיועד לבעלי קיבה עדינה)

הוא ניגש לאינטרנט וחיפש "אוזן+דם+שיעול". זה לא לימד אותו הרבה. הוא ניסה קומבינציות שונות. הדבר היחיד שמצא היה מערכון קנדי יד שנייה.

"אני חושבת שיש לך שחפת מוחית." אמרה עמליה.

"יש לי מה?"

"שחפת מוחית"

הוא הביט בה בהשתהות. מאיפה היא הביאה את זה עכשיו?

כנראה שהכל התחיל כשגדעון גילה במקרה שרסיסי השיעול שהשתעל עליו עובר אורח בכצנלסון הכילו ריכוז גבוה של מיקובקטריום טוברקולוזיס, החיידק הגורם לשחפת. מכיוון שרק יום לפני כן התווכחו הוא וסמי על יכולתו האינטלקטואלית של המיקובקטריום הנ"ל, הוא מיהר למעבדה כדי לערוך ניסוי.  למרות שהיה בטוח בעצמו מאוד, בסופו של דבר נאלץ גדעון להודות שהניסוי נכשל. לא משנה כמה ספרות הגותית הוקרנה על החיידק הוא נשאר שווה נפש והפגין אדישות לנגד שיבושי התאוריות שהציגו לו השניים.

כשסיפר על כך לעמליה היא היתה נסערת. "ניסיון לשנות מישהו תמיד נדון לכישלון, ובדרך כלל הכישלון הזה יגבה ממך קורבן"

ההסבר של עמליה היה ארוך מאוד וכלל שלל טיעונים פסיכולוגיים וסוציולוגיים. גדעון באמת רצה להתרכז אבל פתאום עלתה לו תמונה מילדותו. הוא בוכה. אין אף אחד סביבו. על הרצפה שוכבת בובת כרוב גוססת כשכל המילוי יוצא החוצה. בן כמה הוא? חמש? שש? הוא לא ממש זוכר, אבל הוא זוכר את טעם מרק הכרוב שאמו בישלה באותו שבוע.

בכל מקרה, לפתע הוא הבחין כי עמליה סיימה דבריה והיא מביטה בו. הוא החליט שהינהון הסכמה יהיה הדבר הנכון לעשות. היא נאנחה והלכה למטבח. זה היה בשבוע שעבר.

חזרה להווה – "צדקתי, אתה רואה? הוא מנסה לנצח אותך בתקיפת המוח"

הוא? מי זה הוא? ומה זה שחפת מוחית?, שאל גדעון את עצמו. הוא לא מצא תשובה.

"הוא?, מי זה הוא? ומה זה שחפת מוחית?" שאל גדעון את עמליה.

"החיידק שניסית לשנות משתמש במה שהוא למד עליך כדי לנקום בך על האלימות שהפעלת כלפיו", ענתה.

"זה מגוחך לחלוטין", טען גדעון. "חוץ מזה, מי  שמע על שחפת מוחית".

בימים שאחרי כולם שמעו על כך. גדעון, שלא זכה לראות זאת, אושפז ביום המחרת ונפטר שלושה ימים אחרי. המיקובקטריום כל כך התגאה בהצלחה שלו שהוא יצא לסיבוב הופעות עולמי לפני למעלה משליש מאוכלוסיית העולם.

עמליה ישבה בצד והביטה בכוכבים, מחפשת סימן מגדעון. אבל גדעון, שלא האמין בכל הקוסמיות הזו בחייו לא נתן לה סימן. זה לא שלא התאפשר לו. זה פשוט נראה היה לו מיותר. הוא לא התאים למערכות יחסים בשלט רחוק ותאריך המוות של עמליה היה רחוק מאוד. הוא גם לא אהב את מבט ה"אמרתי לך" שהיא בטח תעטה.

לפעמים, בעיקר כשישב לבדו בערב מול הטלוויזיה, שאל את עצמו אם כל זה יכול היה להימנע אם רק היה מנגב את היד במקום לנסות להוכיח את טעותו של סמי.
אולי, אבל בשביל הכבוד היהודי הוא מוכן היה לשלם הרבה יותר.

****************

סמי ישב בביתו וסיים את ארוחת הערב המצויינת. סימה חייכה אליו. הוא הביט אליה וחשב לעצמו שגם אם המיקובקטריום טוברקולוזיס נמצא איפשהו בגופו, מסתתר בחדרי חדרים ומחכה לשעת כושר, הוא אינו מפחד. זו כנראה כוחה של האהבה.

(דייויד בואי מבצע את שירו של ז'אק ברל "My Death")

תשע ועשר דקות (גדעון אופטימי)

בשבע בבוקר עומד גדעון מול המראה. מסתכל. מסתכל.

מתסכל.

איך זה קרה? מתי זה קרה? איפה הייתי? (ברמי לוי. יש מבצע על רגל קרושה)

בשמונה הוא כבר יושב מול מסך המחשב בעבודה. מתבונן. מתבונן.

מתנוון.

מחר יהיה יותר טוב, אבל עכשיו רק שמונה ורבע.

אולי עם קצת מזל יהיה כבר רבע לתשע.

(קצת מזל) רבע לתשע.

מה יהיה? אני זוכר שפעם רציתי…

(חמישה לתשע) טלפון. בטח. כן. מיד.

עבודה עבודה עבודה עבודה עבודה.

תשע וחמישה. רוצה לשמוע בדיחה? (לא)

חחחח, נחמד.

תשע ושבע דקות.

ככה זה מרגיש בסלואו מושן?

עבודה עבודה עבודה עבודה עבודה.

תשע ותשע דקות.

פעם רציתי…

סנדביץ?

תשע ועשר דקות. תשע ועשר דקות. תשע ועשר דקות.

היום יום חדש.

תשע ועשר דקות. תשע ועשר דקות. תשע ועשר דקות.

יום אחד יהיה תשע ואחת עשרה דקות ואז הכל יהיה טוב יותר.

אולי מחר.

אהבת בשר ודם (קונצ׳רטו לגדעון וזומבים)

חשדו של גדעון החל לעלות כשמתילדה הגיעה לעצם. הכרסומים הקטנים באצבעותיו לא הפריעו לו בהתחלה, אבל לאט לאט העור החל להתרכך ולהתקלף ולמען האמת, חייב היה להודות, מלבד הכאב הפריע לו גם מראה עצם האצבע החשוף.

אבל למעשה זה התחיל הרבה לפני.

הכל התחיל עם בוש.

המרדף אחר טרוריסטים שיבש את דעתם של ראשי המדינות. ישראל לא היתה שונה. חוקים אנטי זומביים החלו לצוץ בכל מקום. העובדה שזומבים לא באמת קיימים לא הפריעה לאנשים להלחם בהם, וכמו שקורה בדרך כלל גם לוחמי נגד, בעד חופש זכויות לזומבים החלו לצוץ. כתובות גראפיטי החלו למלא את הרחובות –
"במקום בו כורתים ראשי זומבים ישרפו ספרים", "אנחנו מאבדים את מיטב המוחות שלנו", "העריפה משחררת"

את חשדו של גדעון עורר מתתיהו, אחיו.

"לא שמת לב שהיא לא מדברת אף פעם?", שאל.

"היא מהסוג שאוהב יותר להקשיב" ענה גדעון, אבל החשד החל לכרסם באצבעותיו.

"תגידי", שאל באותו ערב, "מה עמדתך בנושא האבולוציה מול סיפור הבריאה התנכ"י?". מתילדה עצרה כרסום אצבעותיו, התבוננה בו, נהמה משהו ומשכה בכתפיה. טוב, אמר לעצמו, חוסר מודעות אינה פשע.

הדברים השתנו לטובה כאשר הדמוקרטים כבשו את השלטון באמריקה. תמורת מענק סיוע גדול והבטחה שחלק נכבד ממנו יועבר למגזר מסוים תמכו כולם בביטול החוקים האנטי-זומביים. תוכנית ויסקונסין החדשה החלה לשלב זומבים, הצבא החל לגייסם ליחידות העורף והעולם נראה ורוד יותר עבורם.

הבעייה המרכזית היתה שזומבים אינם קיימים במציאות, לפחות לא בצורה שהם הוצגו בסרטים.
דימוי הזומבי הופיע לראשונה בסרט המצליח A Hard Day's Night of theLiving Dead

הדימוי היה כמובן שקרי. לא שלא היו יצורים כמו אלה שהופיעו בסרט אבל להם בכלל קראו "שלפוחתיים" והם לא ניזונו מבשר או מח אלא ממורסה. הם גם לא הגיעו מעולם לארצות האדם הלבן ולכן לא באמת הטרידו מישהו (לא מישהו חשוב כמובן). הזומבים, שגם מוצאם היה בארצות אפריקה, בעוברם תהליך אבולוציוני במהלך השנים היו דומים בכל לאנשים רגילים. הדבר היחיד שנותר מאותו אב טיפוס קדמון הוא עניין השליטה. הזומבים חסרים את יכולת ההחלטה ועל כן מתחברים לאנשים דומיננטיים. מכיוון שגדעון היה מלומד והאמין יותר בשטויות של האבולוציה מאשר בשטויות של התנ"ך הוא החליט לקבל את העניין. מתילדה אוהבת להישלט. אם זה הופך אותה לזומבי אז טוב. זה סתם עניין סמנטי.

ואז הגיע משום מקום העניין עם האצבעות. וזה כאב וגם לא היה אסתטי. מתתיהו לא אהב את איך שזה נראה.

"אני אומר לך שהיא זומבית" הוא התריס בפני גדעון.

"אין כזה דבר. וגם אם היא 'צאצא של המין שנודע בעבר כזומבי' אז מה? הם בסך הכל אוהבים להישלט, זה לא עניין כה גדול"

מתתיהו נאנח. "הבעייה היא שהדמוקרטים מאכילים אתכם בכל כך הרבה ג'אנק שזה לא מפתיע שתאי המוח היחידים שנשארו לכם טבעו בשמן" אמר והביט בגדעון. "בוא איתי" הוסיף ונכנס לחדר סודי שדלתו נפתחה פתאום. שם הראה מתתיהו לגדעון דוחות המראים כיצד הדמוקרטים במסווה של שלום ואהבה מכרסמים בשליטת הנאורות וההגיון. הוא סיפר לו את האמת על הנחיתה על הירח, על ווטרגייט, על מלחמת יום כיפור, על הפצצ הכור האיראני, על מלחמות ויאטנם והמפרץ ועל 9/11. כשיצאו מהחדר כבר אחז גדעון באת חפירה.

הם כבר הגיעו לביתה של מתילדה במטרה לערוף את ראשה כשראו אותה יורדת במדרגות עם את חפירה משל עצמה. מאחוריה עמדה רבקה, אחותה. "קדימה, הראש צריך לרדת" קראו רבקה ומתתיהו יחדיו. לרגע השתררה דממה. כולם הביטו בכולם ואז רבקה אמרה למתילדה "את רואה. הוא לא מסוגל להחליט מה לעשות, הוא צריך שיחליטו בשבילו"

"את נורמלית?" קרא גדעון, "אחותך אכלה לי את האצבעות"

"זה היה רק כדי לבחון אותך ולידיעתך לא עברת את המבחן". רבקה הביטה בגדעון, מתתיהו הביט במתילדה. אף אחד לא זז.

לפתע השליך גדעון את האת, הסתובב והחל להתרחק מהמקום.

העצם הבולטת בקצה אצבעו חזרה לדמם. הוא ניסה לסכם את חייו בשנים האחרונות אך נכשל.

בכל מקרה, חשב לעצמו, הפסדתי.

פיצוחים עם שוש דמארי (גדעון מאוהב)

בתשע ועשר דקות בערב ישב גדעון על ספסל מחוץ לביתו ופיצח גרעינים. לא היתה בפעולתו שום חריגה משגרת חייו כיון שכל יום בשעה תשע ועשר דקות ישב גדעון על ספסל מחוץ לביתו ופיצח גרעינים.
הוא עצם עיניים. רעש גלי הים היה הקול היחיד שנשמע. כלומר מלבד קולות פיצוח הגרעינים.
הוא נזכר כי קרא פעם בירחון מדעי כלשהו על פעולת פיצוח הגרעין. לא הוזכרו שם המכשירים הגדולים והרעש הסטטי מחריש האזניים שהפריע לגלי הים.
לפני כחודשיים החליט שאם הוא מתכוון לבקש את ידה הוא חייב להציג הישג כלשהו. משום מה פיצוח הגרעין של הגרעין נראה רעיון טוב בזמנו. עכשיו הצטער שלא בחר לאפות טארט טאטן. אבל החלטיות מעולם לא היתה הצד החזק שלו.

הטארט טאטן הביא עימו מגוון רחב של אפשרויות וגדעון לא היה מסוגל לבצע בחירה. הוא אישית העדיף אגסים. ועוד יותר אגסים מושרים ביין לבן. הריח תמיד העלה לו מחשבות על פריס. הוא מעולם לא היה בפריס וכנראה שגם כבר לא יהיה. אבל הריח נדד בעולם והביא עימו זכרונות אותם הוא חלק עם גדעון. זכרונות של אהבה.

גדעון אהב מאז ומעולם אבל את המימוש דחה. הוא אהב לדמיין את רגע המימוש. הוא דימיין שזה יקרה כמו בשיר.

צרִיךְ לְצַלְצֵל פַּעֲמַיִם,

צָרִיךְ לְחַכּוֹת רֶגַע קָט,

וְאָז נִפְתָּחוֹת הַדְּלָתַיִם

וְאָז נִפְגָּשִׁים בְּמַבָּט.

הוא היה משוכנע שהמהלך שהלחן מבצע בין הציפייה וההתרגשות של תחילת הפזמון לבין האושר המלווה ברגיעה המתרחש בין המשפט השלישי לרביעי מתאר באופן מושלם את התחושה שהוא יחוש כשליבו יצנח ברגע שהדלת הנכונה תיפתח וזוג העיניים הנכונות יביטו אליו.

בתשע ועשר דקות בערב, עת ישב גדעון על ספסל מחוץ לביתו, נשמע רעש פיצוץ עז. הפיצוץ גרם לנזק אדיר לספסל ולגדעון. הספסל התפרק לאלפי חתיכות. גדעון לשלוש. ברגעיו האחרונים נזכר שלא כיבה את הדוד. חברת החשמל תחגוג.

צריך לצלצל פעמיים

מילים: נתן אלתרמן
לחן: משה וילנסקי
שנת הלחנה: 1939

תּוֹפֶרֶת אֲנִי וְתוֹפֶרֶת,
הַיָּם לֹא יֶחְדַּל מִלִּנְהֹם.
אֲנִי אֶת פָּנֶיךָ זוֹכֶרֶת
כְּאִלּוּ הָיָה זֶה הַיּוֹם. 

הוֹ, כַּמָּה צָחַקְנוּ אֵי פַּעַם,
רֹאשִׁי הַסְּחַרְחַר הַמְּתֻלְתָּל.
הָיָה לַיָּמִים אֵיזֶה טַעַם
כָּזֶה שֶׁל תַּפּוּחַ עִם טַל.

אָמַרְתִּי: "כְּתָבְתִּי הִיא עֲדַיִן
כְּקֹדֶם, תִּגַּשׁ לִפְעָמִים.
צָרִיךְ לְצַלְצֵל פַּעֲמַיִם
קוֹמָה רִאשׁוֹנָה מִיָּמִין…"

צָרִיךְ לְצַלְצֵל פַּעֲמַיִם,
צָרִיךְ לְחַכּוֹת רֶגַע קָט,
וְאָז נִפְתָּחוֹת הַדְּלָתַיִם
וְאָז נִפְגָּשִׁים בְּמַבָּט.
צָרִיךְ לְצַלְצֵל פַּעֲמַיִם,
לָבוֹא וְלוֹמַר: "עֶרֶב טוֹב,
נִכְנַסְתִּי אֵלַיִךְ בֵּינְתַיִם
כֵּיוָן שֶׁעָבַרְתִּי בָּרְחוֹב."

וְכָךְ, עַד שֶׁבָּא אוֹתוֹ עֶרֶב,
שָׁטְפוּ מִדְרָכוֹת רוֹעֲשׁוֹת.
דְּבָרֶיךָ הִכּוּנִי כַּחֶרֶב,
דְּבָרֶיךָ עִנּוּנִי כַּשּׁוֹט.

שָׁתַקְתִּי, דָּבָר לֹא יָדַעְתִּי,
יָדַעְתִּי, רַק לֹא, לֹאנָכוֹן.
נִפְרַדְנוּ… לְפֶתַע שָׁמַעְתִּי
בַּפֶּתַח צִלְצוּל פַּעֲמוֹן –

לְרֶגַע אֵחַרְתִּי לִפְתֹּחַ,
קָפָאתִי בֵּין חֹשֶׁךְ לְאוֹר.
מַדּוּעַ מִהַרְתָּ לִבְרֹחַ?
מַדּוּעַ מִהַרְתָּ, אֱמֹר!

צָרִיךְ לְצַלְצֵל פַּעֲמַיִם…

תּוֹפֶרֶת אֲנִי וְתוֹפֶרֶת,
הַיָּם לֹא יֶחְדַּל מִלִּנְהֹם.
אֲנִי אֶת פָּנֶיךָ זוֹכֶרֶת
כְּאִלּוּ הָיָה זֶה הַיּוֹם.

אִם פַּעַם יִהְיֶה וְתָבוֹאָה
שֵׁנִית פֹּה בָּרְחוֹב לַעֲבֹר,
תִּזְכֹּר כִּי בַּחֶדֶר מַרְגּוֹעַ
תִּזְכֹּר כִּי דּוֹלֵק בּוֹ הָאוֹר.

תָּבוֹא, כָּךְ פָּשׁוּט כְּמוֹ נַעַר,
דָּבָר לֹא צָרִיךְ לְחַדֵּשׁ.
הֶסְבֵּר לֹא נָחוּץ וְלֹא צַעַר,
סְלִיחָה לֹא צָרִיךְ לְבַקֵּשׁ.

צָרִיךְ לְצַלְצֵל פַּעֲמַיִם…