כל מי שקורא את הבלוב הזה יודע כבר שהסרטים ששפילברג ביים והפיק במהלך השנים 75'-86' הם החומר ממנו עשויה הילדות שלי. מי שטרח לקרוא את ה"פגישה" שהתקיימה ביני לבינו לפני כמה שבועות גם הבין שלאחר תקופה קשה "השלמנו" וחזרנו להיות חברים.
חברי היקר, פבלו אוטין, ציין שזה בדיוק ההבדל בין לאהוב סרטים ללאהוב קולנוע. זה לא שאני אוהב את הסרטים שקשורים בשפילברג בתקופה ההיא. אני אוהב את הסרטים, את שפילברג ואת כל המיתולוגיה שאני יצרתי סביבו בתקופה ההיא. עכשיו, אחרי צפייה ב"סופר 8" אני יודע שגם ג'יי ג'יי אברמס אוהב אותו לא פחות ממני.
"אתה חמוד", "לא, אתה חמוד"
לכתוב על "סופר 8" לקהל הרחב שלא בהכרח חולק איתי אובססיה שפילברגית זו, ויותר מכך (ועד כמה שקשה לי להאמין שזה אפשרי) לא בהכרח מכיר את הסרטים ההם, היא משימה קשה עבורי. אין לי דרך לשפוט את הסרט בעיניים אחרות מהעיניים שלי.
מה ראו עיניי המעריץ? הם ראו את אחד משירי האהבה הגדולים ביותר שראיתי בקולנוע. אברמס לא מחקה את שפילברג, הוא אוהב אותו, הוא אוהב את הקולנוע שלו והוא יוצר סרט שבחלקים רבים מזכיר את הסרטים הגדולים ההם.
אני לא באמת יכול לכתוב ביקורת על הסרט מבלי למסור פרטי העלילה שאני לא בטוח אם הם מוגדרים ספויילרים קריטיים, אבל אני מודה שאני אישית הייתי מעדיף לא לדעת אותם… אז לשיקולכם.
בקצרה – "סופר 8" מספר את סיפורם של חבורת ילדים בסוף שנות ה-70' שמצלמת סרט זומבים במצלמת סופר 8.רכבת שיורדת מהפסים באופן מפתיע בזמן הצילומים שלהם משנה את מהלך חייהם וחיי העיירה כשמאותה רכבת משתחרר חייזר ששנים של שבי הפכו אותו לשונא אדם, אבל שלמעשה בסך הכל רוצה לחזור הביתה.
בתוך הסיפור הלא מתוחכם מדי משולבים אלמנטים ויזואליים ורעיוניים ממורשתו של שפילברג, כשהסרטים המצוטטים ביותר הם סרטים מהעשור ההוא -מ"מפגשים מהסוג השלישי" דרך "איטי" ועד "הגוניס". כמובן שיש ציטוטים ויזואליים רבים, שוטים דומים (העיר ממבט מלמעלה כמו באי.טי. החללית בסוף, רכיבות האפניים שמצטלמות כל כך יפה ועוד ועוד ועוד), ויש גם רעיונות סיפוריים דומים רבים. אבל כל הציטוטים והשימושים הללו לא יוצרים הומאז' חלול, וזה מבחינתי ההישג המרכזי של הסרט. במקום בו היתה יכולה להיווצר חקיינות, נוצר סרט שבאופן נדיר וכמעט בלתי אפשרי מצליח לפעול (ברובו) במישור של הסרטים ההם. הוא עושה זאת על ידי שילוב מנצח של אלמנטים השאולים מהסרטים ההם בצירוף אותה תמימות נפלאה ונטולת ציניות ששלטה אז וכל כך חסרה היום.
אחת הסצינות היפות והמרגשות שראיתי בקולנוע בתקופה האחרונה
הלוק, הסיפור, השוטים, המראה – הכל תורם לזה, אבל יותר מכל תורמים לתחושה הזאת הילדים השחקנים. הם ללא ספק מהילדים הנפלאים שראיתי בשנים האחרונות בקולנוע. תמיד חשבתי שאין מישהו שמשתווה לשפילברג בבימוי ילדים – הוא תמיד הצליח להוציא מהם דברים מופלאים. באופן מפתיע, הקסם הזה קורה גם כאן. הם פשוט נפלאים, כל אחד ואחד מהם. לא רק שהם מחזיקים על כתיפהם את המשקל הדרמטי של הסרט, אלא שהם מתמודדים בצורה מופלאה עם המכשולים שאברמס שם לפניהם.
ואברמס הוא המכשול המרכזי של עצמו כאן. הרגעים בהם הסרט שלו הוא שפילברגיזם מושלם הביאו דמעות לעיניי. הרגעים בהם הוא אברמס הביאו גם כן דמעות לעיניי אבל לא מהסיבות הנכונות. למרות שתמיד היו מבקרים שטענו כנגד שפילברג שהסרטים שלו הם שיר הלל לפעלולים על חשבון הדמויות והסיפור, היו אלה טענות שיכלו להעלות רק אנשים שבאופן מכוון ניסו שלא באמת לראות את הסרטים המדוברים כמות שהם. אצל שפילברג הדמויות תמיד היו חשובות הרבה יותר מהאפקטים. בחלק הזה אברמס כושל. בשיאה של סצינה מהיפות של הסרט ומהיפות שראיתי בקולנוע בשנים האחרונות, סצינה מופלאה שכל כולה תמימות, רגישות ויופי אדיר מגיעה תאונת הרכבת. והיא מגיעה כמו שהכל מגיע היום – בעוצמה פי 10 מהדרוש, העוצמה הזו כמעט ומצליחה להחליש את הסצינה שקדמה לה, למרות שבסופו של דבר התאונה חשובה הרבה פחות ממה שהתרחש לפניה. שפילברג לעולם לא היה נותן לסצינה הזו לנסות להאפיל על הסצינה הקודמת. אז אני מודה שזו רעה חולה כללית בבלוקבסטרים של היום שאני מתקשה להתמודד איתה. אני מהאסכולה שגורסת כי פחות הוא יותר. אברמס לצערי נופל פה בפח.
למזלו הוא יצר סצינה כל כך מופלאה שהיא רק מוכיחה איך רעש ובלאגן תמיד יפסידו ליופי ורגש.
בעיה דומה מתרחשת עם עיצוב החייזר. במקום בובה חביבה כמו איטי שהיתה משרתת בצורה נפלאה את המטרה, אנחנו מקבלים מפלצת CGI כעורה שלא משרתת את התסריט. הלא הרבה לפני המפגש של הילדים עם החייזר אנו יודעים שממש כמו ב"קינג קונג" לא מדובר במפלצת אלא ביצור מפוחד שכל רצונו הוא לחזור לביתו ושהתוקפנות שלו היא פועל יוצא של היחס אותו קיבל, אז למה הוא מוצג בצורה בה אין שום דרך לפתח אליו חיבה כלשהי? ולמה הוא נראה כגוש צואה נוטף?
אבל בסופו של דבר, לפחות מבחינת הצופה הזה, ההפרעות הללו והביקורות נשארו איפשהו ברקע, כמחיר סמלי שאני מוכן בשמחה לשלם כדי לצפות בסרט שהוא הדבר הכי קרוב לסרטים שהרכיבו את ילדותי. אברמס עשה כאן עבודה פשוט נפלאה, הן כתסריטאי והן כבמאי, והצליח ליצור סרט שריגש אותי עד דמעות. מתי ראיתם לאחרונה סרט ילדים שגיבוריו הם ילדים ועדיין התחברתם אליו בצורה רגשית כה עמוקה? בסרט הזה הדבר המופלא הזה קורה. אני די משוכנע שאם הייתי ילד בן 13 "סופר 8" היה הופך להיות הסרט שאני הכי אוהב בעולם, ובצדק. על כל מגרעותיו יש בו משהו נדיר בסרטי הבלוקבאסטרים של העשור האחרון, משהו שבשנות ה-80' היה המרכיב המרכזי של סרטי הילדים והנעורים – אהבת קולנוע אמיתית, ולא פחות מזה, אהבה אמיתית של היוצרים לקהל שלהם. ועל החוויה שעברתי בסרט הזה מגיע לאברמס נשיקה.
שתי הערות קטנות לסיום:
1) אברמס זקוק לטיפול פסיכולוגי דחוף כדי לברר איזה flare התעלל בו כשהיה ילד. מה שקורה בסרט הזה ברמת הפליירים גובל בהפרעה נפשית חמורה.
2) חוץ מסרטיו של שפילברג, הזכיר לי הסרט בסצינות רבות את אחד מסרטי האנימציה האהובים עליי, "ענק הברזל" של בראד בירד. האם תוך כדי עשיית הסרט נזכר אברמס כמה הסרט ההוא נפלא וזו הסיבה שבראד בירד קיבל את תפקיד הבימוי של "משימה בלתי אפשרית 4"?
אל הצייר ניר מצליח התוודעתי בדרכים לא מקובלות: אנחנו חברי ילדות.
זהו מסוג הגילוי הנאות שמן הראוי להתחיל בו.
אין לי בעיה להצהיר זאת על התתחלה, משום שאני באמת חושבת שאין בין ההתלהבות הפומבית שתובא בבהמשך הפוסט ובין חברותינו שום קשר.
נפגשנו בתיכון במגמת אומנות פלאסטית. אני הייתי עסוקה מדי בלהיות במקום הלא נכון לי, כשכל מה שרציתי לעשות זה קולנוע, מכדי באמת לשים לב לכישרונו או להבין את האומנות שלו.
ואז הקשר נותק וחודש כעשור מאוחר יותר, כשבאתי לראות את עבודותיו במכללת האומנות אותה בדיוק סיים.
אז כבר היינו שנינו אנשים שונים, עם ניסיון חיים עשיר יותר, כואב יותר, אחר. והאומנות שלו תפסה אותי לא מוכנה.
לראות אומנות של מכר זה תמיד דבר מאיים ומלחיץ. השאיפה היא לפרגן בכנות, אבל מה אם פשוט לא אוהב את יצירתו? חבר חולק עמך את לבו, שאותו מרח מדמם על קנווס, מה לעזאזל תעשה אם לא תתחבר?
אבל הציורים של מצליח הפתיעו בבגרותם, בבשלותם האומנותית והבעת החזון האישי, העשיר והמרגש של יוצרם.
מולי עמד כבר אמן, ומאוד מאוד אהבתי מה שראיתי.
ביום חמישי הקרוב, ה-28.7.2011, נפתחת תערוכת היחיד שלו בבית האמנים בתל אביב, ואני ממליצה בחום לכולכם לבוא. לא כי הוא חבר שלי, אלא כי זה מה שמחכה לכם…
אתה מוכר לי מאיפשהו...
אמנם למדתי אומנות פלאסטית, כלומר אינני הדיוטה גמורה, אבל זה פשוט לא המדיום שלי. ועם זאת, העבודות של ניר האמן מדברות אליי. אני חושבת שהן מדברות אל רובנו.
בעידן בו הרלוונטיות של האומנות הפלאסטית והיכולת שלה לייצר אמירה חזקה מספיק שתישמע אל מול מדיומים אומנותיים אחרים – דומיננטיים ורועמים יותר – מוטלות בספק, יצירותיו מצליחות לעורר בי, כצופה, ספקטרום של רגשות.
גוף היצירה שלו, ואין בכך שמץ של גנאי בעיניי, קומוניקטיבי להפליא.
הציורים פיגורטיביים ואסתטים אך אניגמאטיים, האימג'ים מיידים מבלי לרגע ליפול לרגע לפופוליזם או חנפנות, והם שולחים את מוחו של הצופה לצאת במרדף אחר קונוטציות, בניסיון להבין מה בדיוק הוא חווה.
יצירותיו של מצליח כאילו לקוחות מתוך סרט שראינו, אך קשה לנו להיזכר איזה או של מי? אנדריי טרקובסקי? דייויד לינץ? הייאו מיאזאקי?
ממוקמים בלוקיישן במובהק לא ישראלי, אך כזה שלא ניתן לשים עליו את האצבע (רגע, אולי זה בכלל מבלייד ראנר?), ובמרכזם הוא מציב דמות ספק זרה ספק מוכרת, הנמצאת על סיפה של סיטואציה אחת, לפני שהיא מתחלפת באחרת, לא נודעת. השקט שלפני ההוריקן הפוגע בקנזס.
ביצירותיו המוקדמות יותר, נהג לקחת זיכרון ילדות פרטי ולחשוף את האימה הגלומה בו.
פעמים רבות העמיד את תמונתו שלו, כילד, בחופשת הקיץ, בתחפושת פורים, בתחתונים וגופייה, לכאורה רגעי ילדות סטנדרטים, שמחים, שנתפסו בעדשת המצלמה המשפחתית. אבל אלה מעבירים אל הקהל תחושה של מצוקה מוכרת. זו של ילד שלא רוצה להצטלם, ילד שלא רוצה להיות שם, לא רוצה לחייך. כלוא מאחורי תחפושת של קאובוי, מאחורי איפור של ליצן, מאחורי חיוך שנכפה עליו מתוקף ה-Say Cheese. ילד בתפקידים שלא בחר לעצמו, במפגן אמוציות שקריות.
והרקע תמיד מרמז למשהו גדול יותר שעתיד לקרות. מפשפש לנו בזיכרון התרבותי ושולף תמונות של תחנת רכבת, אסם, יער, בידיעה שאלה ירמזו לנו על אסון מתקרב.
משם המשיך לסדרה של עבודות מונוכרומטיות.
דימויים בשחור ולבן, ולא משנה כמה תמימה למראה הסיטואציה המגולמת בהם, הופכים מאיימים מתוקף הכובד "ההיסטורי" ו"התיעודי" שהם מעוררים.
הוא מחליף את תמונותיו האישיות בתמונות, לפעמים אף קבוצתיות, של אנשים זרים (או שמא קרובים רחוקים?). התרחשות רחוב, בילוי בבריכה ציבורית, התנהלות מסדר ילדים, פורטרט של אישה זקנה, כולם הופכים בידיו לסממני האפוקליפסה שבפתח.
כמי שגדלו על ברכיה האוהבים, העוטפים והמכילים של השואה, הקונוטציות פשוט בלתי נמנעות, ומצליח יודע להצביע עליהן ועל מה שהן עושות לנו כקולקטיב.
גם כאן מזגזג האמן בין האישי לציבורי, והאימג'ים הם ספק היסטוריים, ספק קולנועיים, עד שהמוח עצמו לא יודע להבדיל ביניהם. האם זיכרון של רגע מסרט הוא בהכרח חזק פחות מזיכרון של צילום היסטורי? או אפילו, בחלוף השנים, מצילום אישי שלנו? והאם זה משנה בכלל?
טכניקת הציור שפיתח לפני כשבע שנים כאילו גזורה הישר מ-"חנות קטנה ומטריפה", גרסת הצייר. ביום בהיר אחד מצא ברחוב, משל היו צמח מזמר, יריעות נייר מסתוריות שאיש לא ידע (מאז ועד היום) לומר לו את שמן ואת סוגן. התנסויותיו הרבות וצורת הספיגה הייחודית של הנייר הולידו משחק מרתק בצבעי מים ואלה הובילו לצבעוניות מוכתמת ומשחקי טקסטורה גלית. מקומטת כמעט.
גם לאחר שנטש את הנייר ועבר לעבוד על בדי קנווס מתוחים, המשיך לחקור ולחקות את האפקט הויזואלי של הטכניקה שפיתח, מה שמקנה לציוריו אווריריות ופריכות יוצאות דופן, ואלו אחראיות למשחק השובב והשנון עם ציפיית הקהל בנוגע ל-איך ציור על בד "צריך" להיראות ולהרגיש.
בשנה האחרונה, בסדרת ציוריו העדכנית ביותר, שב לעבוד בצבע. בשלב החדש באבולוציה של יצירתו הוא משתמש בצבע, אולי יותר מאי פעם, כדי לנסח את אמירתו, ולבוא בהתנגשות עם הדמויות המאובנות והרגעים הרי הגורל.
יש בהם צבעוניות זרה, עליזה, שנכפתה על הסיטואציה, כאילו משהו – כמו מרחק הזמן, מנגנון ההדחקה או האתוס הלאומי – העביר תהליך של טכניקולור על הזיכרון הקולקטיבי שלנו.
אלבום תמונות עתיק ששרד מלחמת עולם, גם אם מצולמיו לא, ונשטף צבעי קשת.
בציוריו, האמן כמו שולף מתוך סרט את הפריים האחרון לפני סצינת האפוקליפסה שתיפתח בפריים הבא. חושף ילד שקופא אל מול המצלמה, שבריר שנייה לפני שהיא מקפיאה את הרגע לנצח.
יצירותיו מציגות דימויים המוכרים לנו מהחדשות, מהאלבום המשפחתי או ממנגה יפנית, זה לא משנה, ויחד הוא מפגיש נושאים אוניברסליים עם חוויה אישית.
הילד הבוכה פוגש את הילד המרים ידיו במלחמת העולם השנייה פוגש את הילד הזה הוא אני.
בעבודותיו מנסה ניר לתקשר בכנות וללא פלצנות עם הקהל שלו, ולנסח עבורו חוויה שהיא קולקטיבית, לאומית ובינלאומית, ובה בעת אישית ופרטית מעין כמוה.
בעיניי, וסליחה על משחק המילים הזול, הוא מצליח.
אתם מוזמנים להציץ באתר של האמן ולבחון את ההתפתחות האומנותית שלו כפי שהיא מתגלה ממבחר יצירותיו בעשר השנים האחרונות.
אבל האמינו למי שראתה אותן מקרוב, עדיף פשוטלבוא לתערוכה. פנים מול פנים, הן גדולות, מרהיבות ומפעימות הרבה יותר.
"ההפגנה נופלת על הגמר של כוכב נולד!?" שאלנו בפליאה מהולה באכזבה עומדים בשדירת לו הייתי רוטשילד ומוקפים בריח הזיעה והמחאה. "ושניהם מתחילים ב 21:00 ?!" זהו העולם בו אנחנו חיים חשבתי, עולם בו אידיאלים מעורבבים בהנאה, קולקטיבי באינדבדואלי, אומנות בבידור. אין גבולות ברורים, אין שייכות ברורה. אם פעם הייתי מגדירה עצמי אשת אומנות, היום הרבה יותר נוח לי עם אשת תרבות. אפילו תרבות פופולרית (ולא שתמיד צריך הגדרות, אבל זה כבר נושא לפוסט אחר).
אולי בגלל זה עדיין קצת מוזר לי כשמטיחים בי שאלות נוסח: "את כותבת טור על כוכב נולד? מתכוונת לקטול אה?" עדיין מוזרה לי ההבחנה הדיכוטומית הזו בין תרבות לאומנות, בין איכותי לנמוך, הבחנה שלטעמי איבדה מן הרלוונטיות שלה מזמן. באופן אישי, אני מאמינה שכל פיסת עשייה שמרחיבה את הלב, כל לב, בכל גיל, שמעוררת עניין ושיח, מצדיקה את קיומה. אם נחמיר קצת ובכל זאת נידרש להגדרות, אאמץ בשמחה את שנטלי, חברת הבלוב היקרה אומרת וצודקת, היצירה צריכה להישפט בהתאם למד היומרה שהאמן עצמו שם עליה ועל כך בלבד.
מתוך כל הנאמר, ומתוך כך שהמכירים אותי ודאי יודעים שאני סאקרית של סיפור טוב (בחוגים קצת יותר נכבדים אשתמש במונח המכובד דוקומנטרי) אתם ודאי מבינים שאני צופה אדוקה (וגאה) גם באח הגדול, ואף בגילטי פלז'ר מסוג כוכב נולד. את העונה האחרונה של כוכב נולד כמו כל עונותיה הקודמות ראיתי לסירוגין. מה שנקרא פרקים נבחרים. מתמודדים נבחרים. קפצתי לי בין שבתות פנויות עם חברים (בהן זכיתי לצפיה מודרכת), לבין השלמה אישית של פרקים נבחרים ונסיון לגבש דעה שיכולה אך לא חייבת ליישר קו עם הקונצנזוס, גם אם הסטיה הזו עלולה לפגום מעט בהנאה העיקרית של תוכניות מסוג זה.
מה אוכל לומר על עונתה התשיעית של כוכב נולד? עונתה התשיעית של כוכב נולד לא שונה מכל שאר עונותיה הקודמות. היא בראש וראשונה כמו כל תוכניות הריאליטי בכללם גם תחרויות ריאליטי, תחרות בין אישית ובין ביוגרפית על לב הצופה. האתיופית, המזרחי, והדתי לשעבר. אין שום פסול בכך שאנו רוצים את הנבחרים שלנו תוצר של סיפור חיים מעניין (אם אפשר פרפיריאלי מזרחי, ולא במקרה משם מפציעים רובם המכריע של המתמודדים שקונים בקלות יתרה את חלום הפרסום בשקל תשעים), ובתיבול כריזמה מסויימת. על זה נשען כל קונספט הריאליטי / דוקומנטרי מסוג זה.
בנוסף לסיפור האישי מגיע המתמודד עם מטען אומנותי לא מספיק ברור אותו הוא מעוניין לחלוק עם הקהל הרחב. לצורך ההתאמה לפורמט התחרות, היצירה האישית (אם קיימת) נדחקת הצידה לזמן מה והמתמודד נלחם על מקומו בתחרות בעיקר במדדי השירה, המראה וכאמור הסיפור האנושי המשכע. מקרשנדו הסיום של הגמר, מושלכים המתמודדים מן הרחם התחרותי אל אוויר התעשיה ומנסים להביע את עצמם כשהעצמם הזה לא לגמרי נהיר להם (בואו נאמר לגמרי לא). הפער הזה בין חוסר הבשלות האומנותית והאישית לבין נקודות השיא התקשורתית בה נמצאים המתמודדים עובדת כמובן לרעתם. הם אומנם זכו לחשיפה תקשורתית מהירה ורחבה, אך לא הספיקו להבשיל דיו כדי לנצל אותה לטובתם, וכך יוצא שהיא מנצלת אותם לטובתה. ללא שום ספק פורמט כוכב נולד משרת בראש ובראשונה את קהל הצופים וההפקה על חשבון המתמודדים עצמם.
יוצאים מן הכלל הם שני סוגי מתמודדים: אותם האלה שמגיעים ללא כל אספירציות אומנויותיות וכל מטרתם הוא להצליח כפרפורמרים (הבולטים בינהם הם הראל סקעת ושירי מיימון). סוג שני הם אלה שהגיעו מהבית עם חצי בשלות אישית-אומנותית ורואים את התחרות הזו כמו שהיא, הפקה טלויזיונית שבאה לשרת בעיקר את עצמה ולכן מחזירים גם הם באותו המטבע ומתעלים אותה לרווח אישי (הבולטים בינהם הם מרינה מקסימיליאן, מאיה רוטמן, שי גבסו, ואדיר אוחיון שלאחרונה אף שמעתי את האלבום שהוציא, אלבום אלטרנטיבי מצוין שהתמסמס בעננת התוצרים הבינוניים של ערימת פליטי הריאליטי השונים). וישנה כמובן נינט שצריכה לקבל מחלקה על שמה בלבד שכן היא סובלת ממרד גיל נעורים מאוחר, מתמשך וקצת ארוך מדי לטעמי ולצערה מקבלת סיוע מסוללת אומנים מוערכים בקשיים פיננסים המקבעים את התפתחותה כאומנית יוצרת.
ומה נאמר על הפיינליסטים של העונה הנוכחית? נאמר שחגית יאסו, שנדמה כי היא הפייבוריטית התמוהה ביותר בהיסטורית כוכב נולד, מעוררת בי (ובזכוכיות ביתי) תזזיתיות בלתי נעימה. נאמר שדוד לביא, המועמד האלטרנטיב-איכותי, כלל אינו מגיש בסגנון הבריטי הקר שמיד נהוג לייחס לכל מתמודד ששר מעט גבוה ובעל תספורת היפסטר-גיק אנגלית, רק שחסרה את האדג' האנגלי (איך משתלבות חליפות הכריות בכתפיים שאורזות את גופו הצנום בנסיון ללוק הזה אני שואלת עצמי?), אלא מושפע הרבה יותר מחזנות אשכנזית שגם בה מתקיים תמהיל עדין של שירה גבוהה, גווני תחינה וסיומים פלצטים. ונאמר גם שלירון רמתי הוא מתמודד מעניין מאוד, זה בעל ההגשה והאטיטוד הקורץ, זה שמזכיר לנו להפליא את ההוא, אך בכל זאת מביא משהו אישי פרטי ורענן למוזיקה הים תיכונית.
החלטתי. אפתח בהפגנה ואסיים בתחרות. לפעמים חוסר בשלות בזמן שיא תקשורתי היא אסון. אך לעיתים נדירות ,כמו במקרה של מחאת האוהלים שפרצה באופן כמעט ספונטיני וצוברת מומנטום תוך כדי תנועה, פריצה לא בשלה היא דבר מבורך ומעורר השראה.
השפעות של חזנות אשכנזית שבולטות במיוחד על רקע שיר זה, דוד לביא (הפייבוריט שלי).
לפני שניגש לרשמיי מהמופע, אני רוצה להעלות שתי הערות לסדר היום לטובת המגיבים הפוטנציאליים:
דקות מעטות מסוף המופע וכבר קיבלתי משני חברים תארים שאני מניח שלא התכוונו להחמיא – גרופי ומעריץ עיוור. לגבי המעריץ העיוור אני לא לגמרי מסכים. אני חושב שצריך להיות עיוור כדי לא להעריץ, אבל מילא. לגבי עניין הגרופי – לא רק שאני מסכים אלא אף גאה. כן, אני גרופי של פול סיימון. במהלך כרבע מאה הוא מדבר אליי, מדבר אותי, מנעים לי ימים קשים ומאמת עם פחדים וחששות, משמח ומעציב, מעודד ומטריד, בקיצור ממש חבר טוב. למעשה אם נחשב את כל השעות שהעברתי עם סיימון יש סיכוי שנגיע לסכום הגדול יותר מאשר עם כל חבריי. לכן גם אני מבין אותו כשהוא מוציא אלבום טוב פחות, אין מה לעשות, לא תמיד זה מצליח אבל כשאוהבים יודעים למצוא את היופי גם ברגעים מוצלחים פחות.
הערה שנייה – כיוון שאני גרופי השקעתי את מיטב הכסף שלא היה לי ובחרתי לקנות כרטיסים לשורה הרביעית. וכן, זה היה שווה כל שקל. אני לא זוכר מתי ראיתי אמן מכל כך קרוב וההבדל הוא גדול. אני מתאר את ההופעה ממקום מושבי. אני בטוח שאם לי היו תלונות על הסאונד, אז אצל מי שישב מאחור, ביציעים, היה גרוע יותר. אני מניח שגם העובדה שהקרבה לבמה הפכה את ההופעה לכל הוויתי, בעוד שמי שישב מרוחק בהה במסכים ובאלי הניאון שמקיפים את האזור, גרמה לנו לחוות חוויה שונה לחלוטין.
לסיכום, אתם הולכים לקרוא רשמים של גרופי שמכר את נשמתו על מנת שיוכל להיות קרוב ככל האפשר לאליל שלו. זה מה שיש. מי שזה מפריע לו יכול לוותר על ההמשך ואני מבטיח לא להעלב.
אז איך היתה ההופעה? בואו נאמר שאחרי ציפייה שנבנתה לאורך כל כך הרבה שנות היכרות לא התאכזבתי כלל. אני לא יכול להגיד שבעולם מושלם לא הייתי בונה סטליסט שונה, אבל גם הסטליסט הקיים סיפק לי רגעים של צמרמורת והרבה הרבה אושר.
זה מתחיל בסיימון. הבחור פשוט מקסים. ואני לא מתכוון לשלום בעברית או לתפילה שהוא נשא לשלום. הבנתי. אחרי הפיאסקו של דילן המפיקים התחננו לקצת הבנה וסיימון, יהודי טוב שכמותו, סיפק להם ולנו חום, אהבה והתייחסות. אבל מה שעושה אותו מקסים היא האשיות שלו. הוא הפרפורמר חסר הכריזמה הכי כריזמטי שראיתי. וכן, אני מודה לזה שאין הרבה הגיון בתיאור. אבל אני אנסה להסביר בכל זאת. סיימון הוא לא מהזמרים שאיך שהם נעמדים הנוכחות שלהם מורגשת מיד. הוא לא מאלה שיוצרים קשר עם הקהל. הוא לא משתולל או מתרוצץ והוא לא מפלרטט עם הקהל. אבל הוא מבצע את השירים שלו בצורה מושלמת. הוא ממש משחק אותם. למשל בשירים מגרייסלנד, אלבומו הנמכר ביותר. בשירים הללו שהם פחות אישיים, הוא ממש משוחרר ומצליח להקסים בעזרת יכולת הביצוע שלו. האיש פשוט שחקן. מקווה שהבנתם כי זה הכי טוב שאני יכול בשעת לילה זו.
זה ממשיך בנגנים, 8 מלבד סיימון, שמחליפים כלים וביחד מנגנים על פסנתר, קלידים, כלי הקשה, תופים, גיטרות, כלי נשיפה ואקורדיון. הם מלאי חיים, רוב הזמן מסונכרנים ונותנים ביצועים נהדרים. חבל רק שהסאונד, כפי שכבר אמרתי, לא היה מדהים כיוון שמדובר בעושר צלילים ועיבודים מסעיר.
זה מצחיק. אם תדברו איתי על מוסיקת עולם תגלו שאין לי חיבה יתרה לתחום בלשון המעטה, והנה סיימון, מי שקידם מאוד את ההצלחה של מוסיקת העולם, הוא אחד מהאמנים האהובים עליי ביותר. אבל אצלו כשמדובר במוסיקת עולם מדובר בכל העולם. רוק, פופ, ג'אז, לטיני, דרום אמריקאי, אפריקאי, ראגיי – המופע הכיל פשוט מכל הבא ליד ונוגן בהתלהבות ובעושר רב. כשכל זה בא לשרת שירים נפלאים והקול הוא קולו של סיימון כל המישמש הזה הופך למה שניתן לתאר רק כ"המוסיקה של פול סיימון". אני לא מכיר אף אחד שעושה את השילובים הללו טוב יותר.
ההתחלה היתה מצויינת עם Boy in the bubble בביצוע נאמן למקור, אבל למרות שמהתחלה נהניתי לקח לי וללהקה זמן להתחמם. לא עזר לכך שהשיר השני שהושר היה Dazzling blue שהוא השיר החלש ביותר באלבום האחרון והנפלא של סיימון. אחריו הגיע הביצוע ל50 ways to leave your lover שהיה יפה, אבל בעיקר הזכיר לי כמה אני מתגעגע לסטיב גאד, המתופף המדהים שליווה את סיימון הרבה מאוד שנים ואחראי על קטע התיפוף המפורסם של הפתיחה.
אבל אז הוא עבר לSo beautiful or so what, שיר נפלא מהאלבום האחרון שבוצע בצורה מושלמת ומשם אני, סיימון ולהקתו היינו מסונכרנים עד סוף הערב.
מאלבומו האחרון והמשובח, שזהו מסע ההופעות שמלווה את יציאתו, הוא שר 5 מתוך 9 שירי האלבום (באלבום 10 קטעים – 9 שירים וקטע אינסטרומנטלי קצר). מלבד השיר שציינתי לרעה השאר זכו לביצועים שעלו על ביצועי האלבום. באופן מוזר, האלבום ממנו הושרו יותר שירים מכל אלבום אחר היה "גרייסלנד" – 6 שירים מתוך 11 שירי האלבום. גרייסלנד הוא אלבומו המצליח ביותר של סיימון וכנראה שהסיבה לגודש השירים ממנו היא חגיגות 25 השנה ליציאתו. עם "גרייסלנד" יש לי יחסי אהבה-שנאה. זה אלבום מצויין ששינה את סיימון ואת דרך הכתיבה שלו. לסיימון טרום גרייסלנד, הסיימון שאני הכי אהבתי, לקח הרבה זמן לחזור לעצמו (וזה עדיין לא קרה באופן מלא) אבל על זה אכתוב בעתיד כשאכתוב על האלבום בסקירת האלבומים שאני מבצע לאלבומי סיימון. מה שהפתיע אותי היתה העובדה שכל שירי האלבום היו מעולים בהופעה. האנרגיה והמקצבים קמו לתחייה על הבמה והיה פשוט תענוג לשמוע אותם. ראוי לציון הביצוע לGumboots שהיה אדיר. Diamond on the souls of her shoes שסגר את החלק הראשון לפני ההדרנים בוצע בצורה מושלמת וסחף את הקהל. עד אליו שר סיימון בחלק הראשון את השירים מאלבומו החדש, מגרייסלנד, את Hearts and bones שהוא השיר האהוב עליי וגרם לצמרמורת הראשונה של הערב, את Slip slidin away המושלם, The obvious child החביב, ואת The only living boy in new york של סיימון וגרפונקל בביצוע כל כך מושלם שמחיתי דמעה.
כשהוא חזר בפעם הראשונה לבמה, הוא ביצע לבד עם גיטרה את The sound of silence. אני מודה, זה אינו מהשירים החביבים עליי. כשיר שהצלחתו סללה את הדרך לקריירה המפוארת של סיימון, כשהוא כבר היה על סף יאוש, אני מאוד מעריך אותו, אבל הוא לא עושה לי את זה. כלומר בדרך כלל. הערב הוא בהחלט עשה את זה. לא רק לי, גם לכל הקהל ששר איתו וניכרה ההתרגשות. משם המופע המשיך עם קודאקכרום הנפלא ו-Gone at last הנהדר. קאבר ל-Here comes the sun של הביטלס (בביצוע מעולה. כמי שלא חובב את הביצוע המקורי אני חושב שסיימון עשה לו חסד), Crazy love מגרייסלנד ולסיום גרסה אדירה שהרימה את הקהל על הרגליים של Late in the evening.
בהדרן האחרון כבר כולם היו על הרגליים. הוא ריגש בביצוע מופלא ל-Still crazy after all these years, הרים את התקרה הוירטואלית עם ביצוע מושלם ומלהיב ל-You can call me al וסיים ב-The Boxer של סיימון וגרפונקל בביצוע כל כך יפה ומרגש שהתחושה היתה שהקהל מוכן להיפרד ממנו בחיבוק ענק כולל נשיקה, רק שיבטיח לחזור מהר.
מתוך 15 השירים האהובים עליי של סיימון שבחרתי בפוסט של אתמול, הוא ביצע 5 שירים. אני ציפיתי ל-3 כך שניתן לומר שיצאתי מרוצה.
לראות את פול סיימון זה חלום של שנים. אני יודע שאנשים רבים לא מבינים את זה אבל הציפייה למופע הזה גרמה להתרגשות הולכת וגוברת בשבועות האחרונים. היום במהלך היום, ככל שהתקרבה שעת המופע, אנרגיה אדירה התפשטה בגופי. בניגוד לאמנים רבים שאני אוהב אבל שומע רק בתקופות מסויימות, סיימון נמצא באופן קבוע בתפריט המוסיקלי שלי. את העובדה שבעיניי הוא התמלילן הגדול ביותר שמוסיקת הפופ ידעה אי פעם ואת זה שהוא מוסיקאי מבריק ציינתי כבר מספיק פעמים לאחרונה. ותחשבו שעם כל המטען הזה הגעתי להופעה ולא רק שלא התאכזבתי אלא שזו היתה הופעה מרגשת שסיפקה לי מספיק אדרנלין כדי לנסות ולשתף אתכם בהנאה הזו באמצע הלילה. אז נכון, אני גרופי. אבל איזה כיף זה להיות גרופי של אמן שנתן לי במתנה כל כך הרבה אושר לאורך השנים. ההופעה הנהדרת היום היתה רק עוד פיסה באושר הזה, אבל איזו פיסה מדהימה.
לפני כמה שבועות לקחתי על עצמי משימה לסקר את כל אלבומי הסולו של סיימון. לצערי לא הספקתי וכיוון שהמופע כבר ממש כאן נראה לי שהפרוייקט יצא לפגרה ויחזור מתישהו בהמשך. קישורים אל הפוסטים שכבר נכתבו תוכלו למצוא בסוף פוסט זה.
הפוסט הזה מכיל את 15 השירים של סיימון מתקופת הסולו שלו שאני, באופן אישי, הכי אוהב. בקלות הייתי יכול לעשות רשימת 50 השירים. גם מיקום השירים הוא די שרירותי. מה שבטוח הוא שמדובר ב-15 שירים מושלמים. בגלל שכל הפוסט הזה עולה בגלל ההופעה הקרובה ניסיתי להשתמש בביצועי הופעה עבור השירים, אלא אם כן הם היו פחות טובים מהמקור בצורה משמעותית.
לפי רשימות השירים שראיתי מההופעות האחרונות של סיימון רק 3 מהשירים האלה ינוגנו במופע, אבל הסטליסט של המופע נראה נפלא ומכיל המון שירים נהדרים שהיו נכנסים אם הפוסט היה ארוך יותר. בקטעים מהמופע שעלו לאינטרנט סיימון נשמע נפלא כך שנראה לי שכל מי שמתלבט, כדאי לו להגיע.
ורגע לפני שמתחילים – אשמח אם תשתפו בשיר האהוב עליכם ביותר. בדיוק בשביל קיים איזור התגובות 🙂
15) Love and Hard Times (So Beautiful or So What 2011)
שיר מאלבומו האחרון שבו הוא חוזר לסגנון ההלחנה הנפלא שלו משנות ה-70. מלווה בתזמור נהדר זהו שיר פשוט מופלא ומרגש.
14) Late in the evening (מתוך "One Trick Pony" 1980)
במסגרת חיבתו למקצבים שונים הוא מגיע גם למוסיקה הלטינית ומצליח לעשות זאת בצורה מושלמת. השיר עובר בין תחנות בזמן במהלך התבגרותו של הדמות בשיר וכרגיל המילים מושלמות.
הביצוע מתוך הופעה משנת 1980 שתחזור עוד כמה פעמים בהמשך. הנגנים מעולים ובעיקר שימו לב למתופף סטיב גאד שליווה את סיימון הרבה מאוד שנים ואחראי על מקצב הפתיחה המפורסם של 50 ways to leave your lover הנפלא (שלא נכנס לרשימה אבל אפשר לשמוע אותו בפוסט הזה).
13) You can call me al ( מתוך Graceland 1986)
כמובן שמדובר בקליפ אדיר, אבל מי שיקשיב למילים ימצא שמתחת לכל המעטה הקופצני (כמו בהרבה מקרים אצל סיימון) מסתתרות מילים המתעסקות בשאלות קיומיות עבור האדם בעולם המודרני. וחוץ מזה מדובר בתפקיד הטוב ביותר של צ'ייבי צ'ייס וגם סיימון מוכיח כשרון קומי ניכר.
12) Rene and Georgette Magritte with Their Dog after the War (מתוך Hearts and Bones 1983)
פשוט כי הלחן כל כך יפה שאני לא יכול לשמוע את השיר הזה בלי להתרגש. (יש לשיר הזה קליפ מקסים אבל האיכות כל כך גרועה שויתרתי)
11) The Late Great Johnny Ace (מתוך Hearts and Bones 1983)
שיר אישי מופלא שעובר דרך שלוש נקודות ציון בחיי סיימון – הראשונה היא שנת 54 בה נרצח הזמר ג'וני אייס ולמרות שהוא לא מעריץ הוא מרגיש צער, עובר לשנת 64 בה הוא כבר מוסיקאי שחי לתקופה מסויימת בלונדון, שם הביטלס והסטונס משנים את חוקי המשחק ונגמר בדצמבר 80 עם הרצח של ג'ון לנון וסיומה של תקופה. שיר מצמרר שמסתיים בקטע של פיליפ גלאס.
10) Jonah (מתוך One Trick Pony 1980)
שיר מתוך האלבום שמהווה את פס הקול של הסרט אותו כתב ובו שיחק בתפקיד ראשי פול סיימון. זהו השיר על הדמות שמשחק סיימון, יונה, זמר שהיה לו להיט אי שם בשנות ה-60 ומאז הוא לא מצליח להשתחרר ממנו. שיר שמוקדש לכל אותם זמרים שזרחו לרגע בשנות ה-60 ונעלמו מעיני הציבור למרות שהם עצמם מעולם לא הפסיקו לנסות.
09) One Trick Pony (מתוך One Trick Pony 1980)
עוד שיר מאותו אלבום, והפעם שיר הנושא. אני אוהב במיוחד את הפזמון.
08) Slip Slidin' Away (סינגל, 1977)
מבחינתי אחד השירים המושלמים ביותר שאני מכיר מבחינת כתיבת מילים. כל כך פשוט, כל כך נכון, כל כך עצוב, כל כך נוגע.
07) Something So Right ( מתוך There Goes Rhymin' Simon 1973)
שיר אהבה על בחור שמתקשה להאמין שהוא מסוגל להיות נאהב. במקום הביצוע המקורי והנהדר (שאתם יכולים לשמוע בפוסט הרלוונטי לאלבום) צירפתי כאן ביצוע הופעה נפלא מההופעה של One Trick Pony שכבר ראיתם מוקדם יותר בפוסט. כל פעם שאני רואה קטעים מההופעה הזו אני מאוד מצר על העובדה שבגיל 5 לא טסתי לראות אותה.
06) Train In The Distance (מתוך Hearts and Bones 1983)
שיר מושלם. היה יכול להיות בקלות שיר הסיפור הטוב ביותר שנכתב אי פעם אלמלא מקום 2 ברשימה הזו. מופת של שימוש נבון בנגינה ועיבוד על מנת להדגיש את הרעיון של השיר. מה הרעיון? האמונה התמידית שלנו שאם נשנה, נזוז ונדהר קדימה עם הרכבת נגיע אל האושר. הבעייה? שבמקום לעצור רגע ולבחון את מצבינו הנוכחי אנחנו כל הזמן בחיפוש אחר הרכבת הבאה.
05) Graceland (מתוך Graceland 1986)
שיר אישי מאוד שמספר על המסע של סיימון עם בנו מנישואיו הראשונים אל המקום בו התחיל הכל, אל קברו של המלך, אל ארץ החסד, אל גרייסלנד – אחוזתו של אלביס פרסלי. מסע של חיפוש עצמי ושייכות כמו שרק פול סיימון יכול. קולות הרקע לשיר מבוצעים על ידי האחים אברלי שהיו ההשפעה הגדולה ביותר על סיימון וגרפונקל בילדותם.
04) Still Crazy After All These Years (מתוך אלבום באותו שם, 1975)
כל כך הרבה שנים שאני שומע את השיר הזה וכל פעם נפעם מחדש. כנראה שככה זה כשאוהבים.
הנה סיימון מציג את השיר כשהוא עדיין לא גמור ומתייעץ עם מנחה התוכנית דיק קאבט לגבי המשך השיר
והנה השיר המופתי בביצוע מהופעה.
03) Oh Marion (מתוך One Trick Pony 1980)
תיאור נהדר של אדם שקשה לו לתקשר עם העולם. שוב שיר שמדבר על יונה מהסרט One Trick Pony. מי שרוצה לדעת על הסרט, האלבום והשירים ממנו יותר מוזמן להיכנס לפוסט הזה. הלחן, כמובן, נפלא.
02) Darling Lorraine (מתוך You're The One 2000)
בכל הביקורות על האלבום החדש והנפלא של סיימון כולם חוזרים ואומרים שזהו אלבומו הטוב ביותר ב-20 השנים האחרונות. אל תאמינו להם. בשנת 2000 הוציא סיימון אלבום מעולה שהיה לא פחות טוב מהחדש, אם לא יותר טוב ממנו. האלבום כלל הרבה שירים מצויינים אבל השיר הזה בלט מעל כולם. זהו שיר סיפור שמתאר זוגיות רבת שנים של הזוג פרנק ולוריין. בעיניי אחד השירים הגדולים ביותר שנכתבו אי פעם. סיפור קצר מושלם שמצליח להעביר טווח רגשות וחיים שלמים בשש ומשהו דקות מההתחלה השמחה ועד הסוף הטראגי והעצוב שבו העין לא יכולה להישאר יבשה. הביצוע הקולי של סיימון הוא לא פחות ממושלם. האיש פשוט שחקן משובח ומצליח להעביר את כל דמותו של פרנק בעזרת ניואנסים מדוייקים. בקיצור – לא פחות מיצירת מופת.
01) Heart and Bones (מתוך אלבום באותו שם, 1983)
שיר אישי שמספר על התפרקות הזוגיות של סיימון עם פרינסס ליה (קארי פישר). אפשר לקרוא עליו ועל כל האלבום האישי, העצוב והנפלא הזה בפוסט הזה ולכן לא אוסיף מעבר לעובדה ששיר כזה יכול רק פול סיימון לכתוב. אחד השירים המושלמים ביותר ששמעתי אי פעם על זוגיות ובכלל. הדיוק והרגישות במילים מוכיחות את מה שאני מוכן לטעון על כל במה – פול סיימון הוא המשורר הטוב ביותר שמוסיקת הפופ ידעה אי פעם.
תהנו בהופעה 🙂
למי שמעוניין בסקירת אלבומי פול סיימון, אלה החלקים שעלו עד עכשיו –
מבחינתי האלבום הזה מסמל את פסגת יצירתו של פול סיימון. השילוב המופתי בין מילים למוסיקה. אלבום אישי מאוד, חשוף מאוד, חכם מאוד ומרגש מאוד. זאת הסיבה שהפוסט הזה יוקדש במלואו לאלבום זה.
לאחר חוסר ההצלחה שחווה עם הסרט "One trick pony" וקבלת הפנים הפושרת שזכה לה האלבום הנפלא שליווה אותו, התאחדו סיימון וגרפונקל למופע בסנטרל פארק בניו-יורק בשנת 1981. מופע זה הוליד סיבוב הופעות חובק עולם שבמהלכו גם הופיעו באיצטדיון רמת גן בשנת 1983. עם החום וההצלחה בה התקבלה החזרה שלהם הקלטת אלבום משותף היה מהלך הגיוני מאוד. Hearts and bones תוכנן להיות אלבום הקאמבק של הצמד, אבל חילוקי הדעות שגרמו לפירוק ב-70 לא אחרו לשוב. בסופו של דבר, גרפונקל לא היה מרוצה מהאופי האישי של השירים ופול מצידו לא ממש רצה את קולו של גרפונקל בשירים האישיים שלו. לאחר שהוחלט שהפרוייקט לא ימשיך כפרוייקט משותף מחק סיימון את קולו של גרפונקל מהשירים שהוקלטו, דבר שגרם לגרפונקל להעלב מאוד.
אבל למען ההגינות יש לומר כי אין אלבום בדיסקוגרפיה של סיימון שרחוק יותר מהצמד מאשר אלבום זה. זהו ללא ספק אלבומו האישי ביותר, אלבום בו מנסה סיימון להשליט סדר בכאוס ששורר בראשו ולהתמודד עם עצמו, עם הזוגיות שהיתה לו, עם חייו בעבר ובהווה. זהו אלבום של אדם שמחפש את מקומו אבל מרגיש תלוש. לא לחינם נבחרה התמונה שמעטרת את עטיפת האלבום. תמונת וידאו באיכות נמוכה, בצבעים דהויים. סיימון נמצא בצד התמונה ונראה כאילו תפסו אותו לא מוכן, לא מיישיר מבט למצלמה אלא מביט הצידה, מתבונן בעצב במשהו שנמצא מחוץ לתמונה.
האלבום מתחיל בשיר "אלרגיות" ומציג ישר בתחילת האלבום את "פול סיימון" – הדמות ששרה את שירי האלבום (בשונה מפול סיימון היוצר האמיתי שאין לי מושג באמת אם מה שאני משליך עליו הוא אכן נכון). אין ספק שהוא נמצא במצב קשה מאוד – אצבעותיו לא מסוגלות לפרוט, ליבו אלרגי לנשים שהוא אוהב ובאופן כללי מצבו קשה. בסופו של השיר, רגע לפני שהוא עובר לסולו הגיטרה הנוירוטי שמסיים את השיר, הוא צועק את השורה – "אני לא יכול לנשום"
שורת המפתח בעבור היפוכונדר כמוני-
From what I can see of the people like me
We get better
But we never get well
(הקליפ מכיל את מילות השיר)
מיד אחריו מגיע השיר שלטעמי, יחד עם "אמריקה" המופתי של סיימון וגרפונקל, הוא השיר הגדול ביותר שכתב סיימון ואחד השירים המדהימים ביותר שאני מכיר. בשיר הזה, כמו בחלק נכבד באלבום, שולט מקצב שמנבא את הסגנון בו יבחר סיימון באלבום הבא ושלמעשה ילווה אותו עד ימינו, שירים שמרכז הלב שלהם הוא המקצב, אבל בניגוד להרבה מהשירים שיכתוב בהמשך הקריירה שלו, בשיר זה המילים הם לב ליבו של השיר והקצב וכלי ההקשה הם הליווי, נותני אווירה שמטרתם לעטוף את הפשטות המופלאה בקצב שנע קדימה ומזכיר שלא משנה מה קורה, אנחנו ממשיכים לנוע קדימה. זה חוזר מאוחר יותר באלבום בשיר אדיר אחר.
השיר ממספר על מסע שעורכים סיימון וזוגתו לבחון את סיפור האהבה שלהם דרך הזכרונות המתוקים והפחות מתוקים, רק כדי לחזור שבורים. הטקסט האדיר הזה מגובה בלחן ועיבוד נפלאים. שיר מושלם.
One and one-half wandering Jews
Free to wander wherever they choose
Are travelling together
In the Sangre de Cristo
The Blood of Christ Mountains
Of New Mexico
On the last leg of the journey
They started a long time ago
The arc of a love affair
Rainbows in the high desert air
Mountain passes slipping into stones
Hearts and bones
Hearts and bones
Hearts and bones
Thinking back to the season before
Looking back through the cracks in the door
Two people were married
The act was outrageous
The bride was contagious
She burned like a bride
These events may have had some effect
On the man with the girl by his side
The arc of a love affair
His hands rolling down her hair
Love like lightning shaking till it moans
Hearts and bones
Hearts and bones
Hearts and bones
And whoa whoa whoa
She said why?
Why don't we drive through the night
And we'll wake up down in Mexico
Oh I
I don't know nothin' about nothin'
About Mexico
And tell me why
Why won't you love me
For who I am
Where I am
He said:
'Cause that's not the way the world is baby
This is how I love you, baby
This is how I love you, baby
One and one-half wandering Jews
Returned to their natural coasts
To resume old acquaintances
Step out occasionally
And speculate who had been damaged the most
Easy time will determine if these consolations
Will be their reward
The arc of a love affair
Waiting to be restored
You take two bodies and you twirl them into one
Their hearts and their bones
And they won't come undone
Hearts and bones
Hearts and bones
Hearts and bones
Hearts and bones
היופי באלבום הזה הוא שגם שירים מינוריים כדוגמת "כשמספרים נהיים רציניים" מוצאים את מקומם בנרטיב. אם עד עכשיו היה בלבול שנבע מהפנימיות של סיימון, בשיר הזה הוא מדבר על כמות המידע המספרי שאנו נאלצים להתמודד איתו. אבל גם כאן הוא חוזר בסופו של דבר לעניין הזוגיות. ומה שבסופו של דבר הוא מבקש הוא לא "אהבה" שהוא מושג מופשט. במקום Love me do שביקשו הביטלס הוא מבקש Wrap me do, משהו מוחשי שיגרום לו להרגיש שייך. אבל בסופו של דבר זה לא עוזר לו ובסוף השיר המספרים מתקפלים ה-4 הופך לשלוש ואז לשניים (מחברה לזוג) והשניים לאחד (מזוג לבדידות).
השיר הרביעי "Think too much (b)" הוא שיר שכל התבנית המוסיקלית שלו בנוייה על כלי הקשה ועם זאת הוא כל כך עגום ועצוב וקטן. בנוסף, אם הייתי צריך תמיכה בתאורייה שלי שהאלבום הזה כולו מכוון להיות מובן כמגוון תחושות ומחשבות שעוברות לאדם שנתון במשבר, הבחירה לשים את החלק השני של Think too much בצד הראשון, בעוד שהחלק הראשון פותח את הצד השני, יותר מתומכת בתאוריה הזו. בגלל שהכל אסוציאטיבי ומתערבב אצלו בראש, סדר ההופעה של השירים אינו מחוייב לחוקי הלוגיקה אלא למהלך המחשבה. מכייון שגם החלוקה של השירים לחלק א' וב' היא שרירותית, החלוקה מדגישה את הלך הרוח המבולבל אף יותר. שיר זה הוא מעין המשך ישיר Hearts and bones כתאור ההתפוררות של הזוגיות וההשלכות הנפשיות שלה.(לצערי הרב אין את השיר ביו-טיוב).
הצד הזה מסתיים עם Song about the moon. עוד שיר מינורי בו הוא נותן עצות כיצד לכתוב שיר על הלב, על פנים, על המין האנושי, אבל בסופו של דבר הוא מדבר אל עצמו. הלחן כובש והביצוע הקולי נפלא. השיר כולל שורה מופתית שמתארת בדיוק את הנסיון של סיימון באלבום למצוא את הדבר החמקמק שיוכל לעזור לו אולי להבין טוב יותר את מה שקורה איתו-
If you want to write a song about A face
Think about a photograph
That you really can't remember
But you can't erase
באופן מוזר לא הצלחתי למצוא את השיר ביו טיוב. שכן נמצא שם היא הגרסה שהוקלטה עם גרפונקל, כך שמי שמכיר את השיר ורוצה לדעת איך זה נשמע עם ארט יכול למצוא את זה כאן.
בצד השני של האלבום הגישה משתנה. אולי מתוך נסיון לברוח מהמחשבה על ההווה, הוא הופך לנוסטלגי יותר ונזכר בעבר ובאמנים שעיצבו את דרכו. הוא מתחיל עם חלק א' של "אולי אני חושב יותר מדי". הפעם הוא אולי קצת פחות עגמומי מאשר בגרסה הקודמת, אבל כשהוא נזכר בילדותו, גם זה גורם לו לבלבול לגבי מה הוא מרגיש עכשיו או איך הוא צריך לנהוג.
Train in the distance הוא פשוט שיר אדיר. סיפור מערכת יחסים על זוג שהתאהב, התחתן, החלו בעיות, התגרש, אבל לא משנה מה קורה להם, בני הזוג לא יכולים באמת להיפרד אחד מהשני. שם השיר מופיע בפזמון שאומר שכולם שומעים את הרכבת מגיעה מרחוק ומאמינים שהיא תיקח אותם למקום טוב יותר. ככה הזוג ממשיך לנוע עם החיים קדימה, מתוקף הבטחת הרכבת לקחת אותם למקום טוב יותר, למרות שהם לא באמת מצליחים או רוצים להתנתק מהעבר או ההווה שלהם. העיבוד של השיר גאוני. השימוש בקולות הרקע ובכלי ההקשה המדמים את רעשי הרכבת תורמים רבות. השיא, מבחינתי, מתקיים בסופו, כשנגינת הכלים נמוגה ורק הצ'לו ממשיך לנגן בצורה דומיננטית ובסופו של דבר לבד, כשהוא מדמה את קצב הנסיעה של הרכבת, כאילו להדגיש שגם כשהרכבת שלנו מגיעה לתחנה, אנחנו עדיין שומעים רכבת אחרת, פנימית, שמעוררת אצלינו באופן מיידי את הרצון להמשיך הלאה מגובים בהבטחה לעתיד טוב יותר.
She was beautiful as Southern skies
The night he met her
She was married to someone
He was doggedly determined that he would get her
He was old, he was young
From time to time he'd tip his heart
But each time she withdrew
Everybody loves the sound of a train in the distance
Everybody thinks it's true
Well eventually the boy and the girl get married
Sure enough they have a son
And though they both were occupied
With the child she carried
Disagreements had begun
And in a while they fell apart
It wasn't hard to do
Everybody loves the sound of a train in the distance
Everybody thinks it's true
Two disappointed believers
Two people playing the game
Negotiations and love songs
Are often mistaken for one and the same
Now the man and the woman
Remain in contact
Let us say it's for the child
With disagreements about the meaning
Of a marriage contract
Conversations hard and wild
But from time to time
He makes her laugh
She cooks a meal or two
Everybody loves the sound of a train in the distance
Everybody thinks it's true
Everybody loves the sound of a train in the distance
Everybody thinks it's true
What is the point of this story
What information pertains
The thought that life could be better
Is woven indelibly
Into our hearts
And our brains
Rene and Georgette Magritte with Their Dog after the War הוא שיר מעניין מאוד. סיימון מתאר סיטואציה דמיונית בה הצייר הסוראליסט הנפלא, אשתו וכלבם לאחר מלחמת העולם השנייה, רוקדים לצלילי להקות דו-בופ שסיימון אהב כילד. שוב מדובר בתלישות, באנשים שלא שייכים. במקרה הזה הם לא שייכים לסיטואציה שסיימון יצר להם, אבל בראשו של סיימון יש הרבה הגיון בקישור בין הסוראליזם של מגריט למוסיקה שהוא כל כך אהב בילדותו בשילוב עם סצינות שכנראה מדברות אליו. שיר די מופלא. (הלחן היפייפה הזה הוא האחרון בסגנון הכל כך יפה שסיימון יצר בשנות ה-70- לחנים יפים, פשוטים, מרגשים ומלודיים מאוד. סוג הלחנים הללו לא יחזור יותר באלבומי האולפן הרגילים שלו עד אלבומו האחרון והמצויין, בו השיר הנפלא Love and Hard Times גרם לעיניי לדמוע כששמעתי אותו, ממש כשם שלהקות הדו-בופ גרמו לדמעות בעיניי רנה וג'ורג'ט מגריט בשיר)
לשיר היה בזמנו קליפ נפלא, אבל לצערי לא ניתן למצוא אותו.
Cars are cars ממשיך עם התאור של תחושת התלישות. מכוניות הן מכוניות בכל העולם אבל אנשים הם שונים. שיר מעניין, הבתים שלו קופצניים ומדברים על מכוניות באופנים שונים ואז מגיע הפזמון השקט, הנוגע והאישי. זה סיימון.
שיר הסיום המדהים, The late great Johnny Ace, הוא השיר שסיימון כתב לזכרו של ג'ון לנון. הוא מתחיל בשנת 54, כשכנער צעיר שרק החל לנגן, הוא שמע ברדיו שזמר בשם ג'וני אייס נהרג ולמרות שלא היה מעריץ זה נגע לליבו, עובר לשנת 64, השנה בה הוציאו סיימון וגרפונקל את אלבומם הראשון, אבל גם השנה בה הביטלס והסטונס שלטו באנגלייה וסיימון גר בלונדון. הוא מתאר איך המהפכה המוסיקלית שהחלה באותן שנים סחפה אותו איתה. הוא מסיים בדצמבר 80, כשהוא שומע שלנון נרצח מזר שניגש אליו ברחוב ומספר לו. את השיר מסיים קטע שכתב פיליפ גלאס והוא מהווה מעין רקוויאם.
I was reading a magazine
And thinking of a rock and roll song
The year was nineteen fiftysix
And I hadn't been playing that long
When a man came on the radio
And this is what he said
He said I hate to break it to his fans
But Johnny Ace is dead, yeah, yeah, yeah
Well, I really wasn't
Such a Johnny Ace fan
But I felt bad alI the same
So I sent away for his photograph
And I wait untill it came
It came all the way from Texas
With a sad and sim-ple face
And they signed it on the bottom
From the Late Great Johnny Ace, yeah, yeah, yeah
It was the year of The Beatles
It was the year of The Stones
It was nineteen sixtyfour
I was living in London
With the girl from the summer be-fore
It was the year of The Beatles
It was the year of The Stones
A year after J.F.K.
We were staying up all night
And giving the days away
And the music was flowing amazing
And blowing my way
On a cold December evening
I was walking through the Christmas tide
When a stranger came up and asked me
If I'd heard John Lennon had died
And the two of us went to this bar
And we stayed to close the place
And every song we played
Was for The Late Great Johnny Ace, yeah, yeah, yeah
במופע בסנטרל פארק של סיימון וגרפונקל, סיימון מבצע את השיר בפעם הראשונה לפני קהל. כמעט מיד לאחר האזכור של ג'ון לנון מתפרץ אדם לבמה ואומר לסיימון שהוא צריך לדבר איתו. סיימון נראה המום אבל ממשיך עם השיר. מטריד מאוד. ללא ספק ההשפעה של הרצח היתה מאוד חזקה, בוודאי פחות משנה לאחר שהתרחש. הארוע קורה ב-3:28
זה אלבום שמסתיים בעצבות, בחוסר הבנה לאן הולכים מכאן. מה שברור הוא שהסתיימה לה תקופה. האלבום היה כישלון ענק. הכישלון הזה גרם לסיימון בו זמנית לזנוח סגנון אחד ולהתמקד בסגנון אחר שהעניין בו התחזק אצלו עם השנים. בכל הקשור לחקר המקצבים שהחלו למעשה עוד בימי סיימון וגרפונקל עם המוסיקה הדרום אמריקאית והגיעו לשיא באלבום הזה, הוא הלך צעד רחוק יותר באלבום הבא "גרייסלנד", שהתבסס בעיקר על מקצבים אפריקאיים שונים. ההחלטה הזו הוכיחה את עצמה והאלבום היה הצלחה ענקית, לבטח ההצלחה הגדולה ביותר של תקופת הסולו של סיימון. הבעייה, מבחינתי, היא שבמקביל הוא וויתר על כתיבת השירים האישיים ועל ההלחנה הנוגעת ללב שלו. כלומר הוא עדיין נשאר ענק ובהמשך הקריירה שלו יש לו לפחות עוד שלושה אלבומים מצויינים. הוא גם עדיין כותב המילים המבריק ביותר של המוסיקה הפופולרית לטעמי ומוסיקאי מצויין, אבל מאז הכישלון של אלבום זה וההצלחה של האלבום הבא הוא לא חזר להיות הפול סיימון שיושב לי עמוק בתוך הראש והלב, משתף ומשתתף, אחד החברים הכי טובים שהיו לי אי פעם.
אולי כל הניתוח של התנהגותו הוא בכלל רק בראשי, אבל כשאני חושב על הויתור על המימד האישי שגרם הכישלון של האלבום הזה (ולמעשה גם האלבום והסרט שקדמו לו), עולה לי בראש השורה האחרונה בשירם של סיימון וגרפונקל I am a rock:
"And a rock feels no pain
and an island never cries"
ציון: קצת גבוה יותר מהציון הכי גבוה שניתן לתת (6 בסולם של 5)
למי שהגיע עד כאן, תודה. אני מבטיח שמהפוסט הבא בסדרה אני חוזר לסקירה מתומצתת יותר 🙂
עליית הסרט החותם את הסדרה מספקת לכותבת הזדמנות אחרונה לאוורר תיאוריות עבשות ולשחרר קיטור קיטורים.
ספוילרים עד סוף הספר והסרט השביעי.
תקרא, תצליח!
כשסיימתי לקרוא את "הנסיך חצוי הדם", הספר השישי בסדרת הארי פוטר, היו שני דברים שידעתי בוודאות:
הראשון – דמבלדור ביקש מסנייפ להרוג אותו כי ממילא גסס (הו, הנמק הכישופי המתפשט מהיד הרקובה),
והשני – הארי הוא הורקרוקס.
מבחינתי, המסקנה הראשונה הייתה ברורה וטבעית, והשנייה לא פחות ממרעישה.
אם הארי הוא ההורקרוס השביעי, הרי שכל מה שחשבנו שידענו על הסאגה עד היום מתהפך על ראשו.
למן הספר הראשון הוצג הארי פוטר כ"זה ששרד", הילד הנבחר, ניאו של עולם הילדים.
סוד חינה הראשוני והמיידי של סדרת הספרים היה הרעיון הבאמת קוסם (טיהי) שילד פשוט, זנוח וקלוץ ביקום אחד,
יכול להיות גיבור העם ומכשף רב עוצמה ביקום מקביל! מי יודע, ילדים, הציע הספר למיליוני זאטוטים משקפופרים, שעירים או מצולקים, אולי גם אתם בעולם אחר מיוחדים במינכם ולא יודעים זאת?! האמינו!
היותו של הארי פוטר פנומן מבטן ומלידה וזאטוט סגולה ליווה אותנו לאורך כל הדרך. זה תמיד הארי שמנצח בתחרות, זה תמיד הוא שעוצר את נאמניו של זהשאיןלנקובבשמו, והוא זה שגם יחמוק שוב ושוב ממוות בקרבות מול וולדמורט (אופס), המכשף החזק ביקום. ככה זה כשמיוחדים.
הצצה ראשונה להיפוך על התימה הזאת הוצעה לנו בספר הרביעי, "הארי פוטר וגביע האש", שהיה מבחינתי קפיצת המדרגה הראשונה של הסדרה מ-ממתק מקסים לילדים, ליצירה שיש לה משקל ספרותי.
שם, בתחרות הקסמים הבינלאומית, הייתה סיבה ברורה מדוע מכל ילדי בתי הספר המשתתפים זה שוב הארי שנבחר, שוב הארי שמתקדם בשלבים, שוב הארי שמנצח: כי הוא מרמה.
כלומר, כי מישהו מרמה בשבילו ללא ידיעתו. מישהו רוצה אותו שם ומוביל אותו באף הישר למלכודת קטלנית.
מבריק!
בספר החמישי, המרגיז, המייגע והמיותר, הכול חוזר לכאורה לקדמותו. זה שוב הארי שניצב במרכז הדיון, במרכז הדרמה, במרכז המרד ובמרכז אותו יקום קסום שסדרת הספרים מתנהלת בו (גם אם פתאום באופן לא אוהד). אך זה היה רק עיקוף זמני כי בספר שלאחריו, אותו "נסיך חצוי הדם", התמונה המלאה התבהרה.
בספר השישי (המופתי, אגב. דמות האב הגוססת שעושה להארי קורס זריז בהכנה לאיבוד הורה מזקנה הוא שיא מטאפורי בוגר ומדויק, שלא מרפה), דמבלדור חושף בפני הקוסם הצעיר את סוד ההורקרוקס: היכולת לקרוע חלק מנשמתך ולהסתירה בחפץ כלשהו. הכספת האולטימטיבית למכשף שאינו מפחד מקדמה (ומלכלכך קצת את הידיים).
זו הסיבה, הסביר, שוולדמורט בן אלמוות: המכשף ביצע את הקסם הזה 6 פעמים, סימן את המזכרות המכילות את קרעי נשמתו ופיזר אותן בשישה קצוות תבל, סוג של, ועד שלא יטוהרו כל ששת החפצים המכילים, לא יובס לעולם.
זהו הכישוף האפל ביותר שדורש את ההקרבה הגדולה ביותר, מבהיר דמבלדור – בשביל כל פיצול כזה בנשמה צריך לבצע את הפשע הנתעב מכולם ולקחת חיים.
ובבת אחת הכול התחבר.
קוסם מרושע שומע נבואה האומרת כי ילד שנולד זה מכבר לזוג אויביו עתיד לקום ולחסל אותו ומטכס פתרון.
היש מקום נבון יותר להסתיר את נשמתך בו מאשר בתוך מי שעתיד כביכול להורגך וקיומכם הכפול בלתי אפשרי?!
מזימתו של וולדמורט וקירבונו המחושב לחלוטין של הארי התינוק הוא לא פחות מגאוני.
מי יחשוב לחפש בתוך משקפופר?!
הארי מעולם לא היה מטרת החיסול, והוריו היו רק collateral damage ואמצעי למטרה. ומעל לכול, לא אהבת האם, "הקסם החזק בעולם", היא זו שהצילה אותו ומגנה עליו מאז ועד היום.
והרי הנבואה מספרת: and the Dark Lord will mark him as his equal, but he will have power the Dark Lord knows not … and either must die at the hand of the other for neither can live while the other survives אם כך, מה עושה מכשף ציני שאינו מאמין בנבואות שניתנו ע"י מכשפות נלעגות כסיביל טרילוני?
הוא יוצק לתוך החזון שלה משמעות משלו, כופה את הנבואה על הארי, בין אם נאמרה עליו ובין אם לאו, ובבת אחת הופך אותה לאמיתית ובו זמנית מוודא שהיא בלתי ניתנת להגשמה. הוא בוחר בפוטרים באקראי, כי הם מתאימים לתבנית, והופך ביודעין את תינוקם ליתום ולאויבו המושבע.
והצלקת, אותה צלקת אגדית של הארי שכביכול נותרה זכר לאותו קרב איתנים מעל עריסתו, אינה סימן ברק מקרי בעל שני זיזים , היא אותם אות וסימן המוזכרים בנבואה, באינטרפטציה המילולית ביותר.
ולא סתם סימן, אלא האות המועדפת על הלורד האפל בכתב מראה.
Dial S for Slytherin.
זה פתאום הסביר במדיוק מדוע היה זה חייב להיות דווקא הארי שדמו יחזיר את וולדמורט לחיים בספר הרביעי, ואיך הצליח פוטר לברוח שוב ושוב מניסיונות רצח ומקללת האבדה קדברה ששוגרה לעברו ע"י טובי המכשפים ובראשם וולדמורט, פעם אחר פעם.
כמו כל ההורקרוקסים הוא מוגן בקסמים השחורים החזקים ביותר ו-וולדמורט, למראית עין וכדי לשמור על הסוד, יכול לכוון לעברו את שרביטו ולשלח כל כישוף העולה ברוחו בידיעה שקללות פשוטות לעולם לא יוכלו לסדוק את השריון המגן.
זה, אגב, לא אומר שהוא צריך באיזה אופן לחבב או להעריך את הילד.
זו הייתה התוכנית המושלמת ופשע מבריק, אלא שזהו קסם רב עוצמה שלא נוסה בעבר על יצורים חיים – it backfired. יוהרה היא חטא שגם קוסמים חשים את עוקצו וכך הכישוף רוקן את וולדמורט כמעט לגמרי מכוח החיים והוציא אותו מכלל שימוש לשש השנים הבאות. היא הופכת את וולדי ללעג ולקלס ואת הארי התינוק מסתם קורבן לגיבור נודע על חשבונו.
והקורא ההמום נאלץ לאסוף את לסתו מהרצפה… הוא לא מיוחד. הארי פוטר שהכרנו הוא לא גיבור פלאי מילדה. הארי הוא פיון, כלי שרת. כלי קיבול.
המשמעות שניתנה לו נקרעת ממנו, ונשמת הספר מתחלפת במשהו אחר לגמרי, אפל ומפוכח. אך גם הרבה יותר אמיץ, יפה וחותך באמירה שלו. שום דבר אינו נגזרת של גורל, או קסם מעבר לשליטתנו. אנחנו לא נולדים מיוחדים.
הכול בחירה.
בתום הספר השישי, ששיגר אותי לנסח מחדש את כל גוף היצירה עד כה, הייתי חייבת להוריד בפני ג'יי קיי רולינג את הכובע, ואם הייתי בסרט נעורים של ג'ון יוז מהאייטיז, כנראה גם לעמוד ולמחוא כף לאט.
איזה מסע התבגרות חכם ופוצע, על שברון הלב אחר איבוד התמימות והמסקנה הבלתי נמנעת שעליך למשמע את חייך במו ידיך.
סחטיין על הביצים, שאפו על המהלך ו-וואו על החזון.
אבל אז הגיע סופו של הספר השביעי והתברר כי לא הייתה זו מזימה, הארי הוא סתם תאונת הורקרוקס מצערת,
ולפעמים ברק הוא רק ברק.
רגע, מה?!
האם באמת מצופה ממני להאמין כי וולדמורט, המכשף החזק בעולם, מי שייצר הכי הרבה הורקרוקסים בהיסטוריה, אפילו לא חושד כי הארי הוא אחד כזה? האם באמת די בקללת המוות כדי להרוס את פוטר ולא בחרב טבולה בארס בסיליסק כשאר ההורקרוקסים? ויותר מכול, האם זה נשמע סביר שהכישוף הכי חזק בעולם הקוסמות יכול לברוח ממך בטעות משל היה אפצ'י או איבוד שליטה רגעי על הסוגרים?!?
אם הארי הוא הורקרוקס-בטעות כל המסקנות והמשמעויות שיכלו להיות בסדרת הספרים בדיעבד מתבטלות, וכל האימפקט על המהלך הספרותי נעלם כלא היה.
כן, ילדים, יש מי שנולדו מיוחדים, נבואות זה הדבר האמיתי והגורל מגדיר אותנו.
כוחה של בחירה הייתה מההתחלה האמירה שרולינג ניסתה להגיע אליה, אבל זו התנגשה תמידית עם התימות האחרות בספרים,
וללא פתרון ההורקרוקס המהפכני היא תוסיף להתנגש איתן לעד.
ההיתכן שרולינג היא באמת הסופרת הסתמית, החקיינית ונטולת החזון המקורי שמלעיזיה העידו עליה כל השנים?
האם היא יוצרת כל כך בינונית שהיא לא ראתה את האופציות הספרותיות המרשימות יותר שעמדו לפניה, אלה שהיא בעצמה יצרה?
או שמא, ולזאת אני יותר נוטה, אחרת לא היה לנו פוסט – היא פשוט השתפנה?
האם המסר המפוכח, המרוקן והנטול כל פלא הפחיד אותה פתאום? האם היא נרתעה משום שהוא הבטיח את מותו של הגיבור?
האם היא נזכרה, אחרי חיסול רבע מהדמויות ביקום שיצרה וחשיפת ילדים לרשע, התעללות ורצח, שאת הדבר האחרון הזה היא פשוט חייבת להשאיר?
תני לילדים קסם להאמין בו, ייתכן והחליטה, אפילו במחיר מכירת היצירה שלך בזיל הזול.
אולי יש בכך אצילות מסוימת, ודעתי בוודאי מוטה מהעובדה שאינני ילדה או הורה, אבל אני מעדיפה חזון אומנותי שלם.
מנקודת מבטי, כדי לאזן את ההשתפנות ואת החזרה בה מכוונותיה בספר האחרון, רולינג הורגת דמויות אהובות כטונקס ולופין ללא פוקוס, רגש או הצדקה ממשית, ומוסיפה את עלילת אוצרות המוות המיותרת והמתישה, ומסרבלת את הספר החותם את הסדרה לכדי בליל היסטרי של עודפות פרטים עם סוף מרושל ורשלני.
Whining won't save you now.
אם יכולתי לסלוח לרולינג בדיעבד על שנים על ייצוג מיניות מעייף, אינפנטילי ומתחסד, שנטרל וסירס והרג כל רומנטיקה ואותנטיקה בין רון והרמיוני, ואיפוס כל כימיה בין הארי לג'יני, זה היה בגלל שהמשמעות האלטרנטיבית של הסיפור נדמתה כל כך אמיצה ואכזרית שיכולתי להבין מדוע לא רצתה הסופרת ששום דבר יגנוב ממנה את כל הפוקוס או ירגיז את קוראיה יותר… בפרט לא הסתכסכות תקשורתית עם הורים נזעמים המתלוננים על אקטים מיניים ב"ספרי ילדים".
לא עוד.
בין רגע איבדתי כל עיניין אמיתי בסדרת הספרים והסרטים, וכל חותם שהותירה בי נעלם כלא היה.
אם אמת היא יופי, אזי התחנחנות מלאכותית היא כונפה. שלום ולהתראות.
טוב, אבל זה לא מדויק.
כי את הסרטים המשכתי לראות, ויכולתי ליהנות מהם, להעריך במה הם עבדו טוב ואיפה הם השתפרו (הסרט החמישי אפילו עלה על הספר החמישי…. לא שזו חוכמה, אבל עדיין). ראיתי אותם כי מסע בן 11 שנים לא מפסיקים באמצע, ולעזאזל עם הרולינג הזאת, אבל לא יורדים מההוגוורטס אקספרס באמצע נסיעה. זה עיניין בטיחותי.
הסרט הקודם, "אוצרות המוות" חלק 1, היה טוב ומלהיב מספיק שלרגע חולף אחד חשבתי שהנה מישהו הולך לתקן את עוולותיה של הסופרת ולהחזיר את הסיפור למסלולו. אבל לא.
לא סביר שאי פעם אדע את התשובה לשאלה האם אני צודקת בתיאוריה הזו שלי.
אם כי אולי על ערש דווי, שלה או שלי, ג'יי קיי תתוודה?
אולי עוד עשר שנים, כשתזדקק ליותר מאתר אינטרנט כדי לקמבק את עצמה, או שמא כי היא מחכה עד שאחרון הילדים שגילה את הסדרה עם צאת הסרט האחרון יחגוג יומהולדת 18, היא תשגר לעולם את "הארי פוטר ואוצרות המוות – גרסת הסופרת האמיצה"? מי יודע.
אבל בינתיים, מהי המסקנה?
לפעמים הקוראים שלך חושבים שהם יודעים יותר טוב ממך.
לפעמים הם צודקים.
לפעמים הם גרפומאנים חסרי פשר שפותחים בלוגים.
אבל אם יש לקח אחד הנלמד מסדרת "הארי פוטר" ומהסופרת שלה, הרי שהוא זה.
באומנות, כמו בחיים, הכול בחירה. וגם אם זה לא כורח הישרדותי, רצוי לבחור להיות נאמן לעצמך.
אפילוג (היי, אם לרולינג מותר להציק, אז גם לי!)
אוצרות המוות חלק 2, כמו הספר אגב, הוא מרגש אבל ארוך, מסורבל ודי מעיק.
אבל זה לא משנה, כי אנחנו לא הולכים אליו בשביל אומנות, אלא בשביל Closure.
היו שלום, הארי, רון והרמיוני, הייתם חברים טובים. אמנם התרחקנו |
ואנחנו כבר לא לגמרי זוכרים מה אי פעם ראינו זה בזה,
אבל אהבתי אתכם. להתראות ותודה על הדגים.
זהו. בשבוע הבא זה קורה, פול סיימון מגיע להופעה בישראל ובכך מגשים לי חלום. זה הזמן לחזור לסקירת האלבומים שהוזנחה לאחרונה. והיום שני אלבומים וסרט – כולל קליפים בהשתתפות לו ריד וריפ תורן (ארטי מ"המופע של לארי סנדרס"). אז בואו נתחיל ו-No flipping.
Still Crazy After All These Years (1975)
האלבום הזה היה האלבום הראשון של סיימון שאהבתי אהבת אמת. זה היה בתקופת נעוריי. שיר הנושא מתוכו היה השיר שהכי אהבתי בתקופה מסויימת ובאופן כללי היה בו משהו שנגע בי מאוד.
וזה קטע נפלא שמראה את סיימון מציג את השיר הלא גמור ומתייעץ עם מנחה התוכנית דיק קאבט לגבי המשך השיר
utu.be/jjtOa8d_BHU
סיימון של האלבום הזה ויתר קצת על שלל הסגנונות ששלטו באלבום הקודם שלו ויצר אלבום מלנכולי מאוד בעל גוון פופ/ג'אז שנותן למתופף הנהדר סטיב גאד להוכיח את יכולתו המופלאה. הוא ישתף פעולה עם סיימון עוד שנים רבות, אבל באלבום הזה והבא הוא תורם (בעיניי) תרומה מכרעת לגרוב המאוד מיוחד של השירים. בנוסף, זה האלבום היחיד של סיימון בו יש לפסנתר צליל דומיננטי (יחסית, וזה דיבר אליי מאוד כמי שניגן בפסנתר באותה תקופה בה שמעתי את האלבום לראשונה) ובאופן כללי יש בו צליל חם מאוד והרבה סנטימנטליות. זה כמובן נמצא גם בשירים.
נושא מערכות היחסים שסיימון כל כך טוב בו נמצא כמובן בחלק הארי של האלבום. ישנם שירי אהבה מרירים כשיר הנושא ו-Fifty ways to leave your lover, שיר שתיפוף הפתיחה שלו הפך לstairway to heaven של המתופפים, וישנם שירי אהבה רומנטיים כ-I do it for your love ו-You're kind (כלומר רומנטיים עד כמה שסיימון יכול להיות רומנטי ללא ציניות).
האלבום כולל גם את שיתוף הפעולה הראשון של סיימון וגרפונקל לאחר הפירוק – "My little town" הנפלא שלא מבייש את ימי נעוריהם. כמו כן האלבום מכיל שיר על טרגדיית בייסבול (Night game) (בייסבול הוא הדבר האהוב ביותר על סיימון לאחר המוסיקה) ועוד קצת גוספל עם Gone at last.
אבל מה שאותי הפתיע פה יותר מכל הם שני שירים שמתעסקים באמונה (זה אגב חוזר בהמשך. אלבומו האחרון משופע באמונה ואזכורים של אלוהים). השיר הראשון נקרא "Silent Eyes" והוא מדבר על ירושלים. זהו שיר דרמטי ופומפוזי מאוד (אם כי חינני בדרכו המוזרה). השיר השני הוא שיר שעם השנים שמתי לב שאני מזדהה איתו. "Some folks lives" מוצא את גיבור השיר, בחור חילוני במהותו, פונה בצר לו אל האל אותו זנח ואומר לו:
And here I am, Lord
I'm knocking at your place of business
I know I ain't got no business here
But you said if I ever got so low
I was busted,
You could be trusted
בדיוק בזכות היכולת שלו לתאר במילים פשוטות תחושה של יאוש וצורך במציאת נחמה כלשהי, בתוספת עם יכולת הביצוע המרגשת שלו, הוא האמן המרגש ביותר שאני מכיר והוא נמצא אצלי בתוך הנשמה.
אבל גם הצד הציני של סיימון מקבל ייצוג הולם בשיר נפלא בשם Have a good time. שיר שהוא פשוט המנון לאדישות. (הקליפ כולל מילים)
השיר האחרון מאלבום זה יהיה "I do it for your love" שיר אהבה מושלם שמצליח להעביר תקופה בחיי זוג מאוהב צעיר. פשוט מושלם.
We were married on a rainy day
The sky was yellow
And the grass was gray
We signed the papers
And we drove away
I do it for your love
The rooms were musty
And the pipes were old
All that winter we shared a cold
Drank all the orange juice
That we could hold
I do it for your love
Found a rug
In an old junk shop
And I brought it home to you
Along the way the colors ran
The orange bled the blue
The sting of reason
The splash of tears
The northern and the southern
Hemisphere
Love emerges and it disappears
I do it for your love
I do it for your love
שנתיים לאחר צאת האלבום הזה הוציא סיימון אוסף שכלל שני שירים חדשים. אחד מהם היה Slip slidin' away, שיר מדהים שבו שוב נחשף סיימון ככותב בעל יכולת אדירה בתאור סיטואציות עגומות בחיים. אם זו האשה שהמילים בהם היא משתמשת לתאר את חייה "אשה שהפכה לרעייה" או האב שאוזר אומץ ועושה דרך ארוכה כדי לנסות להסביר לבנו את הבחירות שעשה בחייו, אך כשהוא מגיע והבן ישן הוא נושק לו ועוזב. שיר פשוט אדיר.
Slip slidin' away
Slip slidin' away
You know the nearer your destination
The more you're slip slidin' away
I know a man
He came from my home town
He wore his passion for his woman
Like a thorny crown
He said Dolores
I live in fear
My love for you's so overpowering
I'm afraid that I will disappear
Slip slidin' away
Slip slidin' away
You know the nearer your destination
The more you're slip slidin' away
I know a woman
Became a wife
These are the very words she uses
To describe her life
She said a good day
Ain't got no rain
She said a bad day's when I lie in bed
And think of things that might have been
Slip slidin' away
Slip slidin' away
You know the nearer your destination
The more you're slip slidin' away
And I know a fa-ther
Who had a son
He longed to tell him all the reasons
For the things he'd done
He came a long way
Just to explain
He kissed his boy as he lay sleeping
Then he turned around and headed home again
Slip slidin' away
Slip slidin' away
You know the nearer your destination
The more you're slip slidin' away
God only knows
God makes his plan
The information's unavailable
To the mortal man
We're working our jobs
Collect our pay
Believe we're gliding down the highway
When in fact we're slip slidin' away
Slip slidin' away
Slip slidin' away
You know the nearer your destination
The more you're slip slidin' away
בונוס – קטעים מההופעה של סיימון בארץ בקיסריה בשנת 1977 ותוכנית מיוחדת של יואב קוטנר מאותה שנה שכללה ראיון איתו. שניהם מאתר Icast המעולה ממאגר התוכניות המופלא שקוטנר המלך מעלה שם.
ציון: *****
One Trick Pony (1980)
טוב, הגענו למה שהוא בעיניי הדובדבן שבקצפת. שני האלבומים הבאים (על Hearts and bones אכתוב בפוסט הבא) היו מקבלים ממני ציון של 6 כוכבים מתוך 5. האמת, זה הבלוב שלי ואני יכול לעשות מה שאני רוצה וזה באמת הציון שהם יקבלו.
One trick pony היה פרוייקט מיוחד עבור סיימון. אלבום זה הוא למעשה פסקול לסרט שסיימון כתב ובו הוא מככב. הסרט נחל כישלון ובמשך שנים לא ניתן היה להשיג אותו. למעשה רק לפני שנתיים וורנר החלה למכור אותו בדיוידי, וגם זה רק בהזמנה מיוחדת בפורמט של DVD-R.
האלבום עצמו לא הצליח במיוחד ומלבד "Late in the evening" אף שיר ממנו לא נצרב בזיכרון. האמת? גם אני לא כל כך התייחסתי אליו בהתחלה עד שבמקרה, יום אחד כשחזרתי מהצבא שכבתי לי בשקט במיטה והקשבתי לו. הקשבתי למילים, הקשבתי למוסיקה ופתאום הכל התחבר. שירי האלבום הזה מספרים סיפור וחשוב לדעת מהו הסיפור. אלה לא שירי האהבה/ציניות הרגילים של סיימון אלא שירים שמספרים את סיפורו של יונה, גיבור הסרט. ליונה היה להיט מחאה גדול בשנות ה-60. כולם אהבו אותו אז אבל העולם השתנה בשנות ה-70 וכך גם הטעם המוסיקלי השולט. יונה מסתובב ברחבי ארה"ב עם להקתו (אותה משחקים בסרט הנגנים המלווים אותו) ומנסה לנגן את המוסיקה החדשה שלו, אבל הקהל רוצה לשמוע את אותו להיט ישן. גם הנסיונות להקליט חומר חדש מעמתים אותו עם מפיק (בגילומו המבריק של ריפ תורן, הלא הוא ארטי האהוב מ"המופע של לארי סנדרס") ומפיק מוסיקלי (בגילומו המפתיע והמצויין של לו ריד) שמעקמים את המוסיקה של יונה כדי שתתאים לטעם הקהל. תוסיפו לזה סכסוכים עם האשה ותחושת כישלון עם הבן הצעיר ותבינו שליונה החיים לא נראים משהו. הסרט המחוספס הזה לא מנסה לייפות את המציאות וליצור דרמת מוסיקה סוחפת. להיפך, מדובר ביצירה מאוד מינורית ומלנכולית עם סוף מייאש שספוגה בחספוס הדרמטי שהפך את הסרטים האמריקאיים של שנות ה-70 לכל כך טובים.
קשה לקטלג את הסרט הזה. הוא סרט מוזיקלי שפועל גם כמיוזיקל, אבל מיוזיקל בסגנון של "אחד מהלב", כלומר כזה שהשירים מדברים על גיבורי הסרט אבל לא מושרים על ידם. השירים שיונה שר בסרט שונים מהשירים שמלווים את הסרט ברקע. השירים שהוא שר מבוצעים בהופעה חיה עם הלהקה והם בעלי גוון בלוזי/רוקי. השירים שמלווים את הסרט ומדברים על יונה ועל התחושות שלו מזכירים יותר את הסגנון של האלבום הקודם שלו- שילוב של פופ/ג'אז. ביחד נוצר אלבום פשוט נפלא שאם המאזין מצליח להתאהב ביונה ובסיפורו, גם ללא קשר לסרט, הוא אלבום שמצליח לרגש מאוד.
לפני שנעבור לשירים נבחרים מהאלבום אני שמח על ההזדמנות להראות דרך קליפים מהסרט את הדרך ששיר מסויים בשם Ace in the Hole עושה לאורך הסרט. תוך כדי התפתחות זו ניתן להבין את הלך הרוח של הסרט.
הקטע הראשון הוא קטע בו מגיע יונה כדי להשמיע למפיק, למפיק המוסיקלי ולשדר רדיו בכיר שיר שהוא רוצה להקליט לסינגל.
כיוון שהשיר לא מופיע בסרט במלואו, זו גרסת האלבום (השיר מושר על ידי יונה ולכן מבוצע בהופעה חיה). כדאי להקשיב לשיר במלואו כדי להבין בקליפ הבא כיצד מחרבת אותו הדמות של לו ריד
וזה קליפ שמראה את ההקלטה של השיר, או יותר נכון את התוספות שמלביש המפיק המוסיקלי על ההקלטה הבסיסית של הלהקה
אני חושב שזה קטע מעולה.
שירי האלבום הם קסם והייתי מעלה את כולם אבל נסתפק בכמה בלבד 🙂
האלבום מתחיל עם השיר היחיד שקיבל איזושהי תשומת לב – Late in the evening. סיימון, כפי שכבר הזכרתי בעבר, מתעניין לאורך כל הדרך במקצבים שונים. נכון שבשני האלבומים המסוקרים בפוסט זה העיסוק בזה הוא מינורי אבל זה יחזור בגדול באלבום הבא ויגיע לשיא בגרייסלנד שישנה לחלוטין את צורת הכתיבה של סיימון. אבל זה עניין לפוסט אחר. השיר הזה בעל הקצב הלאטיני מספר שוב בדרכו הנהדרת את סיפורו של יונה מקולה של אימו וצלילי הרדיו בינקותו, דרך החבר'ה, לימודי הגיטרה ועד ההתאהבות.
The first thing I remember, I was lying in my bed
I couldn't've been no more than one or two
And I remember there's a radio, coming from the room next door
My mother laughed the way some ladies' do
Well it's late in the evening, and the music's seeping through
The next thing I remember, I am walking down a street
I'm feeling alright I'm with my boys and with my troops, yeah
Down along the avenue some guys were shootin' pool
And I heard the sound of acapella groups, yeah
Singin' late in the evening, and all the girls out on the stoops, yeah
Then I learned to play some lead guitar, I was underage in this funky bar
And I stepped outside to smoke myself a J
When I come back to the room, everybody just seemed to move
And I turned my amp up loud and I began to play
It was late in the evening, and I blew that room away
First thing I remember when you came into my life
I said I wanna get that girl, no matter what I do
Well I guess I've been in love before and once or twice have been on the floor
But I've never loved no-one the way that I love you
(הביצוע הזה לקוח מתוך הופעה משנת 1982 עם אותם חברי הרכב שמלווים אותו באלבום ובסרט)
שיר הנושא אהוב עלי במיוחד בזכות הפזמון שלו. משהו בצורת הכתיבה שמספרת על הקנאה של הכותב באותו "פוני של טריק אחד" שחוזר ועושה שוב ושוב את אותו דבר בודד שהוא יודע לעשות, אבל הוא עושה זאת בגאווה ובשלמות כזו, שגורמת לדמות השרה לקנא כשהיא נזכרת בכמה מאמץ היא צריכה להשקיע כדי לעשות את הדברים שהיא עושה ביום יום. (הקהל רואה ביונה one trick pony ומבקש שוב ושוב שיבצע את אותו שיר מצליח שכתב. יונה לא רוצה לראות את עצמו ככזה)
He's a one trick pony
One trick is all that horse can do
He does one trick only
It's the principal source of his revenue
And when he steps into the spotlight
You can feel the heat of his heart
Come rising through
See how he dances
See how he loops from side to side
See how he prances
The way his hooves just seem to glide
He's just a one trick pony (that's all he is)
But he turns that trick with pride
He makes it look so easy
He looks so clean
He moves like god's
Immaculate machine
He makes me think about
All of these extra movements I make
And all of this herky-jerky motion
And the bag of tricks it takes
To get me through my working day
One-trick pony
He's a one trick pony
He either fails or he succeeds
He gives his testimony
Then he relaxes in the weeds
He's got one trick to last a lifetime
But that's all a pony needs
(that's all he needs)
He looks so easy
He looks so clean
He moves like god's
Immaculate machine
He makes me think about
All of these extra movements I make
And all of this herky-jerky motion
And the bag of tricks it takes
To get me through my working day
One-trick pony, one trick pony
One-trick pony, one trick pony
One-trick pony (take me for a ride)
One trick pony
גם הקליפ הזה לקוח מהופעה מאותה תקופה. הלוואי שהייתי יכול להיות בהופעות ההן, לדעתי זו הלהקה המושלמת ביותר שליוותה את סיימון. לצערי ההורים שלי ילדו אותי מאוחר מדי.
השיר הבא הוא אחד השירים שאני הכי אוהב בעולם. מבחינתי מבין שירי סיימון קודמים לו רק "אמריקה" ו"Hearts and bones". לצערי עדיין לא הצלחתי לשכנע אנשים בגדולה של השיר הזה. כנראה שיש משהו במילים שלו שאני מאוד מתחבר אליו. בבתים של השיר מסופר לכאורה על דמות אחרת כלשהי, אבל הפנייה האינטימית בפזמון אל מריון, גרושתו של יונה בסרט, מאפשרת להבין שיונה בעצם שר על עצמו. הוא מתאר בחור שהזיז את הלב שלו צד כדי לא להיפגע, שלא מוכן להשתמש בשכלו כיון שככל שהוא חושב יותר הוא צוחק פחות, בחור שלא מסוגל לבטא את עצמו בדיבור, אבל כשהוא שר הוא חושף את נשמתו. שיר מפעים.
The boy's got brains
He just don't use 'em that's all
The boy's got brains
He just refuse to use 'em and that's all
He said "The more I got to thinkin
The less I tend to laugh"
The boy's got brains
He just abstains
The boy's got a heart
But it beats on the opposite side
It's a strange phenomenon
The laws of nature defied
He said "Its a chance I had to take
So I shifted my heart for its safety sake"
The boy's got a heart but it beats on
His opposite side
Oh, Marion,
I think I'm in trouble here
I should have believed you
When I heard you saying it
The only time
That love is an easy game
Is when two other people
Are playing it
The boy's got a voice
But the voice is his natural disguise
Yes the boy's got a voice
But his words don't connect to his eyes
He says "Oh, but when I sing
I can hear the truth auditioning".
The boy's got a voice
But the voice is natural
Jonah הוא שיר לא פחות מרגש מ"הו מריון". הוא משמש כמעין שיר מסכם על יונה. הבית הראשון מציג את יונה בהכנה להופעה. בפזמון המספר טוען שלמרות שבסיפור התנ"כי יונה נבלע על ידי דג, הוא יודע שאין זה אלא סיפור מעשייה. הוא, שמכיר את יונה, יודע שיונה נבלע על ידי אותו להיט שרודף אותו מאז שנות ה-60 כמו כל כך הרבה אמנים מהתקופה ההיא. הבית השני מדבר על חוסר היכולת לוותר על החלומות. החלק האחרון של השיר מקדיש את עצמו ואת הסרט לכל אותם בחורים טובים שהסתובבו עם נרתיקי הגיטרה והיו בטוחים שהם עומדים לכבוש את העולם. למעשה אני לא רואה דרך אחרת להבין את השיר הזה ואת הסרט כולו אלא כהומאז' של סיימון לחבריו למקצוע שלרוע מזלם לא הצליחו לשחזר את הצלחת שנות ה-60.
Half and hour you change your strings and tune up
Sizing the room up
Checking the bar
Local girls unspoken conversations
Misinformation
Plays the guitar
They say Jonah he was swallowed by a whale
But I say there's no truth to that tale
I know Jonah
He was swallowed by a song
No one lets their dreams be taken lightly
They hold them tightly
Warm against cold
One more year of traveling 'round this ciruit
Then you can work it into gold
Here's to all the boys who came along
Carrying soft guitars in cardboard cases
All night long
Do you wonder where those boys have gone?
Do you wonder where those boys have gone?
גם ללא הסרט, סיימון הצליח באלבום הזה, לפחות מבחינתי, לכתוב מעין סוג של רומן מוסיקלי. כל השירים באלבום הזה מעולים ורק מפאת אורך הפוסט אני לא מעלה את כולם. זה בפירוש אלבום שכדאי להאזין לכולו. הוא מושלם מכל הבחינות – טקסטואלית ומוסיקלית, ולבטח הייתי מחשיב אותו לאלבום הטוב ביותר של סיימון, אלמלא התגלה אלבומו הבא כיצירה מופתית אף יותר.
בימים אלה אני מתפעל ביחד עם דור מוססקו עמוד פייסבוק בשם "Scene of the day" שבו, כמה מפתיע, אנו מעלים מדי יום סצינה מסרט.
מי שקרא את הפוסט שלי משבוע שעבר על שפילברג והצליח להגיע עד לסוף שטף המילים שפורסמו, יודע שלאחר הפגישה שהתקיימה בינינו הלכתי לצפות ב"אינדיאנה ג'ונס והמקדש הארור". הסרט המסעיר הזה כולל את אחת הפתיחות האהובות עליי ביותר בקולנוע (שילוב בין אינדיאנה ג'ונס למיוזיקל עם אסתטיקה של MGM, מי יכול לבקש יותר מזה?). כמובן שרציתי מיד להעלות אותה כסצינה מופלאה, אבל לתדהמתי היא לא קיימת ברחבי הרשת בגרסה ראוייה. זה לא באמת הפתיע אותי. דור רצה לציין את חגיגות 30 השנה ל"שודדי התיבה האבודה" בהעלאת מספר סצינות מהסרט והודיע לי שהוא נאלץ לוותר כי הן אינן קיימות באיכות סבירה ברחבי העולם הוירטואלי.
נעצבתי אל ליבי וכבר עמדתי לסגור את עמוד היו-טיוב כשבקצה העין גיליתי לינק מעניין. כניסה אליו החזירה אותי באופן מיידי ובעוצמה אדירה לשנת 84 (או אולי 85 כי בתקופה ההיא לקחו חודשים רבים עד שהנתינים הפרובנציאלים של מדינת ישראל זכו לראות את התוצרת הקולנועית של האם הגדולה ארצות הברית של אמריקה).
בילדותי הורי לא הסכימו להכניס הביתה מכשיר וידאו. הם טענו שברגע שהמכשיר הזה יכנס לסלון ביתנו זה יהיה הדבר היחיד שיעסיק אותי. הם כמובן צדקו.
בהסתכלות לאחור אני דווקא מאושר מההחלטה שהם לקחו. היא אילצה אותי כחובב קולנוע צעיר לגמוע בשקיקה כל סרט ששודר בתחנה כלשהי בטלוויזיה וכך נוצר מצב שבעוד שחבריי ראו הרבה זבל חדש יחסית אותו יכלו לבחור מתוך מבחר מסויים, אני ראיתי את מה ששודר וכלל בעיקר קלאסיקות (וזבל ישן יחסית) בערוץ המזרח התיכון ובערוץ הטלוויזיה הישראלית. אני מניח שאז פיתחתי את חיבתי הגדולה (מאוד) לקולנוע ההוליוודי הקלאסי.
ככה יעשה לחובב המיוזיקלס הצעיר ששפילברג חפץ ביקרו
ולסיפורינו. באחד הימים התקיימה חתונה של קרובי משפחה רחוקים. מהארועים המחייבים האלה שאף אחד לא באמת רוצה ללכת אליהם אבל אין כל כך ברירה. הכל היה טוב ויפה מלבד העובדה שכשעה לפני שהיינו אמורים לצאת לארוע גיליתי שבאותו הערב תשודר תוכנית שנושאה הוא "מאחורי הקלעים של אינדיאנה ג'ונס והמקדש הארור". הייתי מאושר. זה היה הסרט שהכי אהבתי באותה תקופה והמחשבה שאצפה באליל שלי (שפילברג), בכמעט אליל שלי (לוקאס) ובאינדיאנה ג'ונס עצמו (בתפקיד האריסון פורד) מדברים על עשיית הסרט היתה מבחינתי סוג של שיא בחיי הקצרים.
אני לא הולך לחתונה, הודעתי.
מהומה. מהומה אדירה. מהההההוממממה.
"מה פתאום", "אין דבר כזה", "בשביל תוכנית טלוויזיה", "בשום פנים ואופן לא".
אם הייתי משתמש היום במעט מהעקשנות והדבקות במטרה שהיתה קיימת בי לדברים כאלה אז, בהיותי ילד, הייתי היום במקום אחר לגמרי.
לאחר צעקות, ריבים ודיונים רבים נמצא פתרון. אחות של סבי, הצדיקה בעלת הוידאו, תקליט לי את התוכנית ובשבת יסיעו אותי אליה כדי לצפות בה.
אני מניח שההורים שלי חשבו אז שמשהו די דפוק אצלי. לעומת זאת, אני חושב שאם אחרי כל כך הרבה שנים אני זוכר את הארוע הזה (ובעוצמה כה גדולה) אז בטוח שמשהו דפוק אצלי.
כך או כך, היום, כשאני כבר כמעט מתייאש מיו-טיוב, הוא לפתע קורץ לי, מבין עשרות המחוות והפארודיות. קליק אחד והוא ניצב מולי במלוא תפארתו- מאחורי הקלעים של אינדיאנה ג'ונס והמקדש הארור משנת 1984.
אז מה אנו למדים מכך? שאם לאנשים כמוני היה בילדותם אינטרנט, לא היו להם בכלל זכרונות.
ושאלה לסיום – רק לי שפילברג נראה בתוכנית הזו כפי שפיטר ג'קסון נראה היום?
הקליפים מתוך ערוץ יו-טיוב נפלא שמוקדש כולו לאינדי. היכנסו וגלו מגוון סרטונים מרתקים.
במושב שלצידי נחים קרעי הניילון שעד לפני רגע עטפו את הדיסק. אני תוחבת את אלבומה החדש של רונה קינן למערכת, וכמו ג'אנקי שמזריק את צרכיו הארטיסטים, נמסה אל תוך המילים והעיבוד הסוחף של "המראות ונחיתות" הפותח את אלבומה החדש של קינן, שיר שמתאר מועקה בין ישבתית ובין גובהית (שמיים לארץ). אני מכירה את המועקה הזו היטב. מועקה של המעבר ממקום וזמן מסויימים עם חוקיות משלהם, אל מקום אחר עם חוקיות אחרת לגמרי, מועקה שקינן מיטיבה לתאר. "חלומות מכווצים בכיסא שלפני, שירים שלא כתבתי דוהרים עכשיו אלי, השארתי אותך שם, חלום חיוור ולא מושלם, ובכל זאת התרסקות איטית של כל העצמות לתוך עצמן" היא שרה ואני לגמרי מבינה מאיפה היא באה.
קינן מביאה למוזיקה משב רוח רענן של אצילות תל אביבית. לא אותה תל אביביות המנסה להשתלב בצו שעה, אותה זו החוגגת את ההשפעות והרקע מהם הגיעה. אותה זו היודעת לספוג את הטפטים, כלי החרסינה והמוזיקה הארצישראלית של הסבים והדודות, כפי שהיא יודעת לספוג את עשן הסיגריות באולפן של יזהר אשדות לצד הלהקה וטכנאי הסאונד, סייעי הרוקנרול שלה. הבחירות שעשתה כמוזיקאית (הרבה לפני כתיבת המוזיקה עצמה), מבדילות אותה מיוצרים אחרים בני גילה: העברית הגבוהה, שירת החווה אלברשטיין שלה, הסינגלים מאותגרי הרדיו ששיחררה, כל אלה בפירוש אינם טריוויאליים ויכלו לחבל בסיכויה לבסס עצמה כיוצרת לקהל הצעיר. ביוגרפיית המוזיקה של קינן צועקת איכות עוד לפני שהתנגן ולו תו בודד אחד כאילו אומרת "אם תידבק אלי ילד, תתחכך בקצת איכות". בעולם המוזיקלי של ימינו, העובדה שקינן יוצרת ופועלת בפאתי במיינסטרים הוא בפירוש דבר יוצא דופן.
40 שניות אל תוך "המראות ונחיתות" הסינגל החדש של קינן, כשההפקה והעיבוד של של יזהר אשדות נכנסים במלוא עוצמתם, מבינים את הכוח המוזיקלי האדיר שעומד מאחורי אלבומיה של קינן. כבת חסותו של אשדות, מפיק המיינסטרים הטוב ביותר בארץ ובעזרתם האדיבה של אסופת נגני-העל שמקיפים אותה, קינן מקבלת נבחרת חלומות מוזיקלית שלשמחתה או לצערה מספקת עיבודים שהולכים צעד אחד לפניה. בשלושת אלבומיה הראשונים הצליחה קינן להדביק את הפער הזה שהלך וקטן לאחר האזנות חוזרות והעמקה לתוך לחנים מעט שטוחים, אך שהצליחו לעטוף את המילים בצורה נכונה ולחבור יחד לכדי נשק גרעיני רגשי המכניע את המאזין. אותם האלבומים התיידדו מאוד עם המערכת שלי וקנו לקינן מקום בארנסל המוזיקאים שאלבומיהם יוצרים אצלי ציפיה נרגשת לפני צאתם.
אולי משום כך האכזבה היתה כואבת יותר כאשר השלמתי את ההאזנה הראשונה, שניה ואף שלישית של האלבום ("אנחנו לא כועסים, אנחנו רק מאוכזבים" יאמרו ההורים המעצבנים), והגבה התרוממה עוד קצת כאשר ראיתי שהאלבום מופיע ברשימת אלבומי החודש של חנויות מוזיקה מובילות.
אין דרך נעימה לומר זאת. יש מעט מאוד עוגנים באלבום החדש של קינן. כאלה שניתן להיתפס עליהם, לשוב אליהם, להתרפק עליהם, לאמץ אותם כשיר החודש. בינוניותם של הלחנים (שגם הפעם הינם שילוב של מזויקה ארצישראלית עם רוק) בולטים עוד יותר על רקע העיבודים וקטעי המעבר הפנומנלים שמציגים הנגנים, עיבודים שהפעם מצליחים לחמוק קדימה ולהשאיר את הלחנים הרחק מאחור. זה לא שאין באלבום רגעים יפים, יש בו. "המראות ונחיתות" הסוחף, קטעי המעבר של "עטלפים עפים נמוך", "מעשנים בשרשרת" הכובש, או "במטוס" הם דוגמאות טובות לכאלה. אך בניגוד לאלבומיה הקודמים, ישנה תחושה שהאלבום לא מצליח לההתרומם , ליצור שיאים רגשיים.
הטקסטים של קינן ממשיכים להיות מצויינים ("מה שנראה כמו יהלום לא מלוטש, מתגלה כלא יותר ממלצרית בהמתנה..", "אני מחבקת את כל המעשנים בשרשרת, חיבוק בגיר, חיבוק קטין, חיבוק מלא בניקוטין…"). קינן מיטיבה לפרק סיטואציות שהיא בוחרת לתאר לחלקיקי אטום ולפרוט על נימי ההזדהות של מאזיניה. אתה לא צריך להיות שם כדי להבין את השם של קינן. טקסטים מנוסחים לעילא, מכניסים את המאזין לנבכי מערכות היחסים של קינן, עם בנות זוגה, עם פחדיה, עם מצוקותיה, עם סביבתה, מביאים אותנו קרוב באמת (בניגוד לסו-קולד חשיפה של מוזיקאים אחרים) אל הסיטואציות המרכיבות את חייה.
קינן מעולם לא היתה מלחינה יוצאת דופן, אך אלבומיה סיפקו טקסטים משולבים בלחנים שברגעיהם היפים (כמו ב"עיניים זרות" ) מביאים לדמעות. האכזבה הנקודתית מאלבומה החדש של קינן, היא בדיוק זו. אכזבה נקודתית. יוצרת כמו קינן היא רק בתחילת דרכה והיא כאן כדי להישאר. כדי להתפתח מוזיקלית תצטרך קינן לספק לחנים קצת יותר בשרניים בעלי הוקים מלודיים , אך אני מנחשת שאלבום זה הוא נחיתת ביניים בדרך להמראה הבאה.
Esti Eliyahu
גדעון דרור
גיא ברמן מכליס
Nathalie Dobrzan
sabrescribe
SuperBlob
בעיה דומה מתרחשת עם עיצוב החייזר. במקום בובה חביבה כמו איטי שהיתה משרתת בצורה נפלאה את המטרה, אנחנו מקבלים מפלצת CGI כעורה שלא משרתת את התסריט. הלא הרבה לפני המפגש של הילדים עם החייזר אנו יודעים שממש כמו ב"קינג קונג" לא מדובר במפלצת אלא ביצור מפוחד שכל רצונו הוא לחזור לביתו ושהתוקפנות שלו היא פועל יוצא של היחס אותו קיבל, אז למה הוא מוצג בצורה בה אין שום דרך לפתח אליו חיבה כלשהי? ולמה הוא נראה כגוש צואה נוטף?
שתי הערות קטנות לסיום:
סופרבלוב 
