Guilty Pleasure

From Wikipedia, the free encyclopedia

A guilty pleasure is something one enjoys and considers pleasurable despite feeling guilt for enjoying it. The "guilt" involved is sometimes simply fear of others discovering one's lowbrow or otherwise embarrassing tastes. Fashion, video games, music,^[1] movies^[2], and junk food can be examples of guilty pleasures.

 

גילטי פלז'ר. הנאה המלווה ברגשות אשם. זהו המושג אותו הדביקו למוזיקה מבישה. מוזיקת שלה ולאיכות אין לכאורה דבר. מוזיקה שאל לנו להקשיב לה בכבוד. לא בכבוד גלוי בכל אופן. אתם יודעים, אותה מוזיקה שאנו דואגים להצניע, לתרץ, להשליך (מאיפה זה הגיע לפה??). איני מכירה את מקורות המושג אך אני מניחה שנולד בין כותלי משרד פרסום לונדוני אולי ניו יורקי, וסביר שנאמר על מוזיקה שעברה מספר היפוכים של חיוב ושלילה על המילה קול (זה כ"כ לא קול, שזה קול, ולכן לא קול לאהוב את זה).

אותם אלה שעושים שימוש במונח (ומתכוונים אליו), צריכים להתחיל לחפש כרטיס טיסה מוזל חזרה. חזרה לטפח את חלקת הדשא הבלתי קצורה ההיא שקיבלו במתנה מאלוהי החשיבה העצמאית, ונכנעו עם הזמן לאנשי מכירות ממולחים שדיפקו על דלתם ומכרו להם את מכסחות המגניבות בשקל תשעים. הייתם צריכים לשלח אותם חזרה אל מאיפה שבאו, לומר להם שהמוצר שלהם פחות אמין אפילו מסולייה מייד אין צ'יינה, או כמו שנטלי, שהתייתמה מאב עקב מחלת הסרטן, תמיד אומרת לאותם מתרימים מאגודות הסרטן – כבר תרמתי בבית. תודה אבל נתמודד עם חוסר הביטחון האומנותי שלנו בדרך קצת פחות עדרית וחסרת מעוף.

מה יש בה במוזיקת הגילטי פלז'ר שעושה כ"כ טוב לנפש שלנו? המוזיקה הזו היא המקבילה המוזיקלית של האהבות הראשונות שלנו, אלה של גיל העשרה ותחילת ה-20. היא שייכת למקום ולזמן בתודעה בו הצבנו לעצמינו את תמרורי הכניסה ואין כניסה הרגשיים שלנו, ולא סמכנו על גי. פי. אס חברתי שיעשה זאת עבורינו.

זוהי אינטרפטציה מודרנית על מוזיקת הילדות ההיא שבקעה מהטייפ הכפול (זה עם המקום לשתי קסטות), המוזיקה שאת שיריה פתחו וסגרו קשקושי הסרק של שדרן הרדיו שהקפיד לא לאפשר להינות מהקלטה בלתי חוקית (אפשר לומר שניצחנו, לא?), אותה המוזיקה שלעיתים הסליל שעליה שוכפלה התסבך עם הווקמן ועל כן נדרשה תנועת הברגה אינסופית ועבודת מוטוריקה עדינה כדי להחזיר אותו למקומו, אותו מוזיקה שהייתה מתערבבת עם תחושת הילדות המוכרת כלפי שכניי האמריקאיים- "שמישהו יגאל אותי כבר מחבורת הילדים המטומטמים האלה" (כי בחיינו הבוגרים אנו זוכים לחסדי אפשרות הבחירה).

אז בעודי מקללת את רופא השיניים שלי (המתעקש על שימור יחסים שבועי איתי) ונותנת מקום של כבוד לסמים (איפה נשכבים על קברים שמקדשים דברים כאלה?), הלכתי לאייפוד לחצתי על MUSIC, PLAYLIST, COMFORT ZONE . כי מוזיקת גילטי פלז'ר היא פחות איכותית רק לכאורה. בדומה לאוכל מנחם שאינו זקוק לתהילה קולינרית, גם היא יודעת שהחיים מזמנים לנו מספיק הזדמויות בהן אנו משוועים לבסיסי ולא למתחכם, ולכן מקבלת בסלחנות את גישת ההארד טו גט כפוית הטובה שלנו: דוט קול אס, ווי'ל קול יו. באט ווי אולווייס אולווייס דו.

אז מה הגילטי פלז'ר שלכם?

לחיי מלך הגילטי פלז'ר: