הרמוניה פוסט טראומטית – על Blur, להקות מתאחדות ותקווה

אין הרבה הופעות מוזיקה שאתה יוצא מהן חנוק מרגשות, עם צמרמורת בכל הגוף ותחושה מרעידה של קתרזיס.

השבוע לפני בדיוק שנתיים נכחתי באחת כזו.
להופעת האיחוד של Blur בהייד פארק קנינו כרטיסים 8 חודשים מראש (אחרי שאזלו כל הכרטיסים להופעה ב-3/7 בתוך 3 דקות, *פאניקה*, ונפתח מיד מועד שני ליום לפני), התאפקנו יפה עד הקיץ, השתדלנו (ללא הועיל) לא לפתח ציפיות גבוהות מדי, ונסענו במיוחד ללונדון כדי להיות שם כשזה קורה. כדי לוודא שזה קורה.
כך התמזל מזלי, ומזלה של קבוצת החברים שאתי, להיות בין 50,000 המעריצים המשולהבים שנדחפו ודחפו, הזיעו את עצמם לדעת, נתמרחו בזיעת זרים ונמעכו, בגוף ובנפש לצליליה של מכונת זמן בלתי ניתנת לעצירה.

האיחוד הזה הגיע כשאיש, כולל חברי הלהקה עצמם, לא ציפה לו. התפרקותה הלא מוצהרת של בלר, 6 שנים מוקדם יותר, הייתה מכוערת כקלישאת הפופ הכונפית ביותר. ריב של אגואים בין הסולן הכריזמטי לגיטריסט הביישן, כששנים של רגשי נחיתות, קונפליקטים אומנותיים, אלכוהוליזם ומגלומניה הגיעו לנקודת הרתיחה והרגו חברות נפש ארוכת שנים.

דיימון אלברן וגרהם קוקסון בני ה-13 נפגשו בבית הספר היסודי כשדיימון הקניט בפומבי את קוקסון על נעלי ההתעמלות הזולות שלו. קוקסון מיד ידע שני דברים. האחד, שמדובר בשמוק, והשני, שהוא ממש רוצה לעשות איתו מוזיקה.
וכך פרחו להן חברות נפש ושותפות פורייה, עד שעשרים שנה אחרי, זה נגמר.
גרהם גורש בבושת פנים מהלהקה במהלך הקלטת Think Tank, ובלר לאחר שסיימה את האלבום לא שבה לפעילות משותפת.
שש השנים שחלפו לוו בציטוטים מרירים משני הצדדים, בסנוביזם פומבי כלפי פרוייקטי-הסולו זה של זה, ובנסיונות גישור כושלים ביוזמת אלכס ג'יימס, הבאסיסט.
מבחינת המעריצים הכול נראה אבוד, עד שפתאום הגיחה הבשורה על סיבוב ההופעות.

את מסע האיחוד הזה שהסתיים בקרשנדו רגשי בלתי יאמן באותן שתי הופעות בהייד פארק, תיעד הסרט הדוקומנטרי המושקע והמצוין "No distance left to run" וליוו אינספור כתבות מהללות וכותרות ראשיות בעיתוני הממלכה.
זו הייתה הופעה מדהימה, מבוצעת באנרגיה השמורה לחיות במה שהורחקו ממנה זמן רב מדי, עמוסה בכמות כמעט בלתי נתפשת של להיטים, לפרקים מפחידה (ערכו ניסוי: כנסו 50,000 אנגלים בצהריים שמשיים במקום שמוכר בירה בזול ואז תנו להם לחכות להופעה המרכזית 4 שעות. צפו כיצד חלקם הופכים לגוש אלים של בהמיות מתפרצת שגורמת לג'ינגי'ת עצבנית מישראל לצעוק "ערסים, התבלבלתם, זו לא הופעת איחוד של אואזיס!!!" ולישראלית עדינה אחרת לחטוף פלאשבקים אמיתיים מאסון ערד. כמו כן, רצוי לשים לב כיצד חלק מהקופים ממלא את בקבוקי הבירה הריקים בשתן וזורקים אותם לאוויר), ועם להקה אסירת תודה ומרוגשת עד דמעות מהמעמד, מסגירת המעגל ומאהבת הקהל.

מה שהפתיע אותי בכל הדיבור שלאחר מכן ובסיקור התקשורתי שהיה סביב הטור הזה, באינספור המאמרים שהכתירו את ההופעות בהייד פארק כשיא הקריירה של בלר וכאחת ההופעות הטובות בהיסטוריה של הפופ, והטיבו לתאר את התהליכים הרגשיים שעברו על חברי הלהקה, הייתה העובדה שאיש לא ניסה לנסח את התהליך הפסיכולוגי שעבר על המעריצים.
אולי זו דרישה יומרנית ובלתי ריאלית בעליל, אבל היא מתבקשת.

מה לכל העזאזלים היא הסיבה שאנחנו ועוד מאות אלפי אנשים היו כל כך מעורבים רגשית באיחודה של להקת זרים שאת חבריה לא הכרנו ולא נכיר לעולם?
האם זו הידיעה שהלהקה שאהבנו לעולם לא תשוב ליצור שהכאיבה לנו? ובמקרה שלי, האם זו גם המחשבה המבאסת שלעולם לא אזכה לראות את אחת הלהקות האהובות עליי מופיעה (כי לא השכלתי לראות אותה בארץ ב-93')?

אני חושבת (ויסלחו לי חבריי בטוויטר ובפייסבוק שכבר זכו לקרוא אותי בזמן אמת מלהגת בנושא) שזה נוגע במשהו עמוק יותר מסתם ספירת מלאי אומנותית.
יש ברעיון של שני ילדים המתאחדים על מנת ליצור מוזיקה משהו כל כך רומנטי וקסום בעינינו שקשה לנו להיפרד ממנו.
ויש משהו כל כך דיס-הרמוני בריב שהדעת מסרבת להשלים איתו.
אבל, אבל, אבל, איך יכול משהו שנשמע כל כך טוב להיגמר כל כל רע?!
באופן בלתי נמנע הסיפור הזה גם מזכיר לנו מקום וזמן אחר בהיסטוריה של המוזיקה, והאיחוד הזה מחטט בפצע הפתוח בתודעת מרבית מחובבי המוזיקה בכל העולם: התפרקות הביטלס.
הפילוג הידוע לשמצה בין לנון ומקרטני והתפוררותה של הלהקה החשובה בעולם זוהי טראומה קולקטיבית של התרבות המודרנית וזהו חתך שלעולם לא יגליד.
המוח מסרב לקבל את הרעיון שמי, שבהצטרפות מקרים קסומה ובלתי נתפשת בנדירותה, נפגשו והפיקו אינספור מלודיות מושלמות יוכלו לסיים את יחסיהם בצלילים כה צורמים.
הרצח של לנון הבטיח שהפצע ייוותר פעור והפך אותו לעוד יותר נפשע ומייאש. לא רק האיש נרצח, אלא איתו נרצחה גם התקווה להרמוניה.
אנחנו החילונים רוצים להאמין בכוחה המרפא של האומנות, ובמקרה של רצח לנון הדבר נלקח מאיתנו לעד.

וכאן נכנסות ההופעות של בלר לתמונה. איחודם החזיר קצת מהתקווה ואיחה, ולו במעט, גם את הפצע ההוא.
אין ספק שהמקרה כאן שונה לחלוטין, מקומה של בלר בהיסטוריה של המוזיקה אינו מתקרב למעמד של החיפושיות, ודיימון אלברן הוא מוזיקאי מחונן הרבה יותר מקוקסון ולא יוצר שווה ערך מוחלט כמו שלנון ומקרטני היו זה לזה. אבל את ההשפעה המוזיקלית האדירה שהייתה לקוקסון על אלברן אי אפשר לכמת, ובחשיבות האימפקט הרגשי הקולקטיבי שהיה לאיחוד לא מן הראוי לזלזל.

לפעמים המוזיקה מנצחת. לפעמים התקווה לא מתבדה. לפעמים אגואים מתפרקים מנשקם.
לפעמים גם סופים טובים מתגשמים.

באופן ספונטני לחלוטין ובלתי מתואם הפכו Tender ו-The Universal, לאו דווקא משיריהם המצליחים ביותר, להמנונים החד משמעיים של הופעות האיחוד. הקהל המרוגש שר אותם, ובפרט שני משפטים עיקריים מתוכם, ב-loop אינסופי דקות ארוכות אחרי שההופעה הסתיימה, והמשיך לשיר אותם גם כשלבסוף נכנע והתרחק מהפארק אל רחובות העיר ונעלם במעבי הרכבת התחתית.

Come on, come on, come on, get through it, come on, come on, come on, love’s the greatest thing.

שני השירים הללו נבחרו אינסטינקטיבית, אמוציונלית, ללא תכנון מוקדם על ידי מסה אדירה של אנשים, לא רק בגלל שהם משיריהם היפים והמרגשים של בלר, או כי ב-Tender (שכונה בחיבה על ידינו, תוך כדי שנרמסנו למוות, כ-"שיר הטנדר") יש לקוקסון קטע סולו שחוזר על עצמו (אם כי זה בהחלט היווה חלק מהתענוג), אלא בעיקר בגלל המילים שהפכו למסר ולמוטו הבלתי מעורער של האיחוד. משאלת לב מוזיקלית ומנטרה נבואית שהגשימה את עצמה.

שחררו, תתגברו, תאהבו, תאמינו.

אני לא יכולה להסביר במילים את האימפקט הרגשי העצום והקתרטי.
שני ילדים שמאחים חברות נפש משוסעת בעזרת מוזיקה, כדי ליצור מוזיקה שתרפא בחזרה את הקהל שלהם.
זה לא מבטיח יצירה משותפת עתידית של בלר וזה לא מחזיר לנו את הביטלס, אבל בעולם ציני, מפוכח ומייאש שכזה, זוהי מנת אופטימיות נדירה לנפש וקצה קצהו של תיקון קארמתי.
1:0 לאומנות.

ומי יודע, אולי גם נזכה לאיחוד מוריסי-מאר? כל שנותר זה רק לשיר. Yes it really, really, really could happen…

טבח חיפושיות הקצב – איך חירבו אמני ישראל את שירי הביטלס בזמן אמת

פעם, בתקופה רחוקה רחוקה, בשנות ה-60 של המאה הקודמת, היינו אומה אמיצה. הרשינו לעצמינו לעמוד מול כל הכוחות שניסו להשמידנו ויכולנו להם. עד כדי כך עלה לנו השתן לראש שהחלטנו לבצע טבח בשירי הלהקה המצליחה ביותר בעולם – "חיפושיות הקצב". האמת, שם לא רע.

וכך, בתקופה בה אבי החזיר אלבום של הביטלס לחנות כי בתנועת הנוער אסרו על שמיעת המוסיקה הזו, תקופה בה מאבק אגו בין אמרגנים הצליח לשכנע את ועדת הכנסת כי אסור להרשות לפוחזים הללו להופיע בארץ הקודש מחשש להשפעה רעה, תקופה בה השלטונות חסמו את השימוש באינטרנט ותושבי המדינה נאלצו להסתפק רק במידע שהגיע ממכשיר הרדיו שלהם, באותה תקופה ממש ביצעו האומנים טבח בשירי הלהקה. איני יודע כיצד העזו לעשות זאת, אך חמור מכך, אף גוף לשמירה על זכויות השירים לא התנגד להתעללות הזו. עם השנים, הפרק החשוך הזה בהיסטוריה היהודית הודחק, אך הגיע הזמן שכולנו נודה במה שקרה.

ראש וראשון – אריק איינשטיין. מעטים יודעים, אבל הסיבה האמיתית שהוא אינו יוצא יותר מביתו היא הבושה על הקטעים הבאים שתשמעו.

וראשונה מגיעה מזל, עם השורה המופתית- "מזל, כמה זמן את מתלבשת?"

יפה? טוב אז לשיר הבא הוא צירף את יפה ירקוני ששרה לו :"רק אתמול לי בנית ארמונות בחול"

וגם עם חבריו לשלישיית גשר הירקון לא ויתר. ביחד שרו את "למה את לא יוצאת איתי"

כמובן שניתן להוסיף גם את הבלדה על ג'ון ויוקו מאלבומו הנפלא "פוזי", אבל אפשר גם שלא, אז ויתרתי.

יהורם גאון, באלבום הבכורה שלו ביצע את השיר "זה נדבק". לשמחתו זה לא נדבק אליו ואף אחד לא ממש זוכר לו את זה. (השיר מתחיל ב 01:14). לצערו, לא בטוח שזה גם מה שיקרה עם האמירה האומללה שלו על ה"מוזיקה המזרחית".

אבל אולי הגדול מכולם היה אלברט כהן שביצע שיר של החיפושיות עם מילים שמדברות על… חיפושיות. אחד הקטעים המבריקים ששמעתי

אבל לא הכל היה תמוה. כלומר לא מאוד תמוה.

חוה אלברשטיין שינתה את ג'וד לרות. למה? ככה

מישה סגל, בביצוע לא מגוחך לשם שינוי, ביצע את "בחזרה לברית המועצות"

ולסיום, שמוליק קראוס, בחופשה מהכלא בתחילת שנות ה-70 מקליט את אלבומו "מדינת ישראל נגד קראוז שמואל" ומבצע שם את "אמא טבע"

עכשיו תגידו לי אתם, מה זה? למה? האם פיצויים שולמו ללנון ומקרטני? האם העם הליברפולי לא סבל מספיק גם בלי הדברים האלה?

אני רק שמח שכוכבי המוסיקה של היום לא גדלו על התועבה הזו והם יכולים לספק את המופת שהרדיו לא מפסיק לשדר לנו מבוקר ועד ערב. תודה לאל.