לידיעת הצופה המתמיד

דבר ראשון, Yes התחילה לשדר מדי רביעי לשדר את פרקי העונה הרביעית, אז מזל טוב, וצופיה הטריים מוזמנים לקרוא את הדיונים הקודמים.
ושנית, לוותיקים – ניתוח הפרק החדש, טרי טרי מהתנור.

שובר שורות – 4.11 – על קוצים, קצוות וקץ הקצים ב-crawl space.

ולמי שפספסו את החדשות הממש טובות (למדי): AMC הואילה בטובה לחדש את "שובר שורות" לעונה חמישית ואחרונה.

מאירועי הפרקים הקודמים: וינס גיליגאן רצה לסגור את הבאסטה בחמש עונות, AMC לא מבינים בטלוויזיה ורק רוצים לעשות למת'יו וויינר רימינג במחיר דפיקת הסדרות האחרות שלהם, SONY וגיליגאן מחפשים רשת אחרת ו-וויינר הוא חזיר מגלומן תאב בצע ופרסום.
אחרי סיקור תקשורתי לא מחמיא נוסף (רביעי בטווח של חצי שנה), ממנו יצאה הרשת חבולה ומושפלת –  נמצאה הפשרה. עונה חמישית אחרונה עם 16 פרקים במקום 13, שתצולם ביחד אבל ייתכן שהקרנתה תתפרש על שנתיים.
מחד, היאח על עוד עונה! היאח על עוד שנתיים של וולט וג'סי!! היאח על שמירת החזון האומנותי של גיליגאן!!!
מאידך מה זו המריחה הזו? והאם העונה האחרונה תפוצל לשני סשנים של 8 פרקים? ואם כן, למה לא לקרוא לזה כמו שזה: שתי עונות אחרונות קצרות. זה לא עובד על אף אחד, וזה לא היה משכנע גם כשעשו את זה לסופרנוס.
והנה עוד מחשבה מדאיגה: בגלל דחיית השידור שלה, העונה הנוכחית תוכל להיות זכאית להתמודד באמי רק של 2012, אבל העונה הבאה תיאלץ גם להיות משודרת אחרי פגרה של שנה, כדי ששתי העונות לא יפלו על זכאות לאותו טקס. שוב נדפקנו!
AMC, תיחנקו.

את ניתוחי כל הפרקים הקודמים ניתן למצוא כאן:

 

שובר שורות 4.9 – באג במוח – על סופת חרא וסופה של תקופה ב-Bug

שובר שורות 4.8 – עורו, אחים – על אחווה, אהבה ואיבה ב-Hermanos

שובר שורות – 4.7 – אדם בן כלב – על קבלת החלטות, קבלת אחריות וקבלה עצמית ב-Problem Dog

שובר שורות 4.6 – Corny – על רפטטיביות, רפטיציה וחזרה ב-Cornered

שובר שורות 4.5 – In Ego Veritas – על עיוורון, משמוע ושליטה ב-Shotgun

שובר שורות 4.4 – על ראשי פרקים, ראשי תיבות וראשים גלוחים ב-Bullet Points

שובר שורות 4.3 – הכול פתוח – סטגנציה, פרוגרסיה ורגרסיה ב-Open House

שובר שורות 4.2 – משענת קנה קצוץ – על אודיו, אבנים ותחליפי פין ב-Thirty-Eight Snub

שובר שורות 4.1 – חד וחלק – Box Cutter, מספק את הסחורה.

פרסססאמי – למה אני שונאת את טקס פרסי הטלוויזיה.

אני שונאת את טקס האמי. לא נשארתי ערה לצפות בטקס אתמול בלילה, לא אוריד אותו היום ואני די בטוחה שלא אצפה בגרסתו הערוכה והמקוצרת מחר.
והשנה לא היו מבין המועמדים אנשים וסדרות שעודדתי (ומי שכן יכולתי לעודד היו מועדים להפסיד ממילא), אז באמת שלא היה טעם להכאיב לעצמי.
מה שכן, צפיתי בחלק מהמערכונים ושיאי הערב המדוברים ביוטיוב. ככה. כי מבחינתי הדרך הראויה לחגוג את טקס פרסי הטלוויזיה הזה הוא באופן חלקי, אונליין, במסך קטן, באיחור ובעותק מרצד. שייחנקו.

הבוז שלי לטקס הזה הוא ישן וידוע, והוא גם לא במיוחד מקורי. כולם שונאים את האמי.
קצת פחות מאת גלובוס הזהב, הנלעג שבפרסי האומנויות המצולמות, וקצת יותר מהאוסקרים. מקום טוב באמצע.

בוזי (שום קשר להרצוג) נובע מההיסטוריה הארוכה שלו של פרסים שהלכו לאנשים הפחות ראויים, בעוד שיוצרים חשובים ששינו את פני הטלוויזיה הלכו הבייתה בידיים ריקות, או חמור מזה, לא הועמדו לפרס מימיהם.
הדוגמאות הנוצצות ביותר של המחדל הסססאמי-אמק הם כמובן ג'וס ווידון ובאפי, ודייויד סיימון והסמויה, ושלא הועמדו לפרסים החשובים של האמי, ומעולם לא זכו, וזאת למרות שמדובר בשתיים מהסדרות הטובות, האמיצות והמשפיעות בהיסטוריה של הטלוויזיה. בין הרשימה של כמה שמות שכן הועמדו באותן שנים ניתן למצוא את CSI והפרקליטים. ובין מי שלקחו לשרה מישל גלר את המועמדות לשחקנית אפשר למצוא את רומה דאוני (על "תראי לי על הבובה איפה המלאך נגע בך"), ג'יין סימור (על ד"ר קווין קופה במערב) וג'ניפר גארנר (שנייה, אני צריכה לקרוא זאת שוב. גארנר? על משחק?!?!? בזהות בדויה?!?!?). כן, ברצינות.
אפילו 24 ו-חוק וסדר, שהיו סדרות שהשאירו חותם אדיר, סגנוני לפחות, על עולם הטלוויזיה מתגמדות בראי הזמן כסדרות הז'אנר שהן אל מול ההשפעה והאיכות של הסמויה ובאפי. טירוף.

וכל זאת למה? כי הייפ הוא מרכיב מרכזי בנוכחות של סדרות כאלה על פני אחרות. פרסטיז'ה מבוססת היטב של יוצר "רציני" היא מרכיב נוסף, ובל נשכח את נטייתם החולה להידבק כמסטיק לסוליית סדרות ודמויות שהם זיהו פעם כאיכותיות, גם אם הרלוונטיות שלהם כבר חלפה מזמן מהעולם. והכול טובל בדיעות קדומות וחוסר הפרגון תמוה ליוצרים טריים, ליצירות ז'אנריות ולחדשנות.
אבל נו, גלובוס הזהב עדיין יותר גרוע. האמי אולי לוקים בחוסר טעם משווע ובשמרנות, אבל לפחות הם לא שונאים טלוויזיה וקולנוע. זה גם משהו, אני מניחה.

להלן רשימת רוב הזוכים ומי היו צריכים לזכות בעיניי, לפי סדר תסכול עולה.
+ ההיילייטים הוידיאלים.

שחקנית משנה בדרמה: מרגו מרטינדייל, "צדק פרטי"
הייתה צריכה לזכות: מרגו מרטינדייל. הפרס היחיד בטקס כולו (לא כולל הקטגוריות הטכניות) שגם הכיל את המועמדת הנכונה וגם אשכרה נתן לה לזכות בו. ולא אכפת לי מי הן המועמדות האחרות בקטגורייה כי כן, רק למרטינדייל הגיע באופן חותך וחד משמעי לזכות. השנה לא הייתה לאף אחת תחרות עם האישה הזו שהייתה, אולי יותר מכל הקאסט המדהים, הגיבורה של העונה המצמררת הזו. היא נתנה הופעה נדירה על דמות נדירה.

שחקן משנה בדרמה: פיטר דינקלייג', "משחקי הכס"
היה צריך לזכות: פיטר דינקלייג'. מתוך קטגוריה של מועמדים בהחלט ראויים (וולטון גוגינס!!!), לגמד של משחקי הכס הגיע יותר מכל האמי משום שהדמות שיצר מחזיקה בלעדית את סדרת הפנטזיה הטובה-אך-המוערכת-יתר-על-המידה על כתפיה. בלעדיו הסדרה הייתה קורסת אל תוך עצמה מכובד הטרחנות, היעדר ההזדהות והרצינות העצמית.
כמובן שדינקלייג' יכול להודות לכל האלים והמפלצות על כך שאהרון פול של "שובר שורות" לא היה זכאי למועמדות השנה. הקטגוריה הזו שלו מעכשיו ועד סוף הסדרה. ביטש.

שחקן משנה בקומדיה: טיי בורל, "משפחה מודרנית"
היה צריך לזכות: טיי בורל. על היותו הדבר המצחיק היחיד בסדרה הזו. וגם הנאום שלו היה חמוד. (הנאום שלו בטקס פרסי הקומדיה האיום של קומדי סנטרל היה מצחייק יותר).
מאידך, בקטגוריות היו צריכים להיות מועמדים, במקום כל הקאסט של "משפחה מודרנית", כל הקאסט של קומוניטי (עאבד וטרוי וג'ף ופירס והדיקן!!!) וכל הקאסט הגברי של "מחלקת גנים ונוף" (מביניהם הכי צורמת היא היעדרותו של ניק הופרמן, הוא רון סוונסון האגדי. הדמות שלו היא כבר איקונה של התרבות הפופולרית, איך לעזאזל לא מכירים בה בכלל?!) ואז הייתה פה תחרות אמיתית. ביזיון.

בימוי בסדרת דרמה: מרטין סקורסזה, "אימפריית הפשע"
זה לא שאני באמת יכולה להגיד משהו גורף נגד הבימוי של סקורסזה בפיילוט של אמפריית, אבל, נו, איך אומרים? חוכמה גדולה לתת את זה לאחד מבימאי הקולנוע הוותיקים והמוערכים ביותר בהיסטוריה של הוליווד, גם אם הפרק היה בנוי כולו מפריים סטטי של צבע  כחול, הוא היה זוכה. זה פאקינג סקורסזה ובאמי חושבים שהוא אוהב את הלשון שלהם בתחת שלו כל שעה עגולה.
אבל בסיכומו של דבר, סקורסזה זכה על בימוי מרשים וראוותני בתקציבי עתק קולנועיים אך כזה שהוא גם שמרני ומיושן ולא מקדם את הטלוויזיה במאום. פוטס דה Meh אין מילא.

שחקנית משנה בקומדיה: ג'ולי בוואן,
כאמור "משפחה מודרנית" היא סדרה בינונית ובלתי מצחיקה בעיניי. ולמרות שג'ולי בוואן היא השחקנית היותר סימפטית וחיננית מבין השתיים בסדרה והדינמיקה שלה מול טיי בורל טובה, השחקנית שהייתה צריכה לזכות כלל לא מועמדת. הפרס הזה היה צריך להיות של אליסון ברי מקומוניטי או של אוברי פלאזה ממחלקת גנים ונוף. כי הן, אתם יודעים, אשכרה מצחיקות.

שחקנית ראשית בדרמה: ג'וליאנה מרגוליס, "האישה הטובה"
הייתה צריכה לזכות: אם לומר את האמת, טרם ראיתי האישה הטובה, אז אין לי מושג אם מרגוליס חורכת את המרקע או לא. אבל התחשק לי לראות את קוני בריטון או את אליזבת מוס זוכות לפני מרגוליס, יקירת האמי מימיי אי-אר.

שחקן ראשי בדרמה: קייל צ'נדלר, "אורות ליל שישי"
היה צריך לזכות: היה מרגש לראות את צ'נדלר מייצג את הסדרה שלו בכבוד וזוכה למתנת פרידה. אבל הפרס כנראה היה צריך ללכת ליו לורי. 7 עונות הוא מחזיק את "האוס" על כתפיו ומעולם לא זכה. שנה הבאה היא עונתו האחרונה של לורי בסדרה ובראיין קרנסטון חוזר למירוץ (או אהרון פול?) ואין לו שום סיכוי נגדו. לאף אחד אין.
כדי להוכיח כמה אין לו סיכוי נגדו, שידרה AMC את פרק המונולוגים של קרנסטון באותו זמן ששודר האמי, ותיזמנה את סצינת השבר של וולטר ווייט שתיפול בדיוק במקביל לבחירת השחקן הראשי. (לא באמת… אבל אולי).
קיבלנו את טופס ההרשמה שלכם, אבל המירוץ נסגר.

תוכנית בידור/וראייטי: "הדיילי שואו עם ג'ון סטיוארט"
היה צריך לזכות: תשמעו, קשה לכעוס. הדיילי שואו היא עדיין תוכנית בידור אינטליגנטית, רלוונטית ומצוינת, אבל אין מה לעשות, הזמן נתן בה את אותותיו והיא והמגיש שלה כבר די עייפים. האם לא הגיע הזמן לצ'פר את קונאן אובראיין או את ד"וח קולבר?
אבל לכו דברו עם האמי שתקועים על ניוטרל פסבדו-אינטלקטואלי וחושבים שלראות הדיילי שואו זה הכי חתרני ונאור (שזה לא בהכרח לא נכון, אבל לאמי באנו כדי לחגוג מצוינות בעשייה טלוויזיונית ולא בכדי לטפוח לעצמינו על השכם על היותנו הקול השפוי של המדינה).

שחקן ראשי במיני-סדרה או סרט: בארי פפר, "משפחת קנדי"
שחקנית ראשית במיני-סדרה או סרט: קייט ווינסלט, "מילדרד פירס"
היו צריכים לזכות: לא ראיתי את שתי הסדרות המדוברות, אבל שניהם. תמיד.
הופ, וככה בדיוק נשמעת ההצבעה של חברי האקדמיה של האמי.

שחקנית ראשית בקומדיה: מליסה מקרתי'  "מייק ומולי"
הייתה צריכה לזכות: "מייק ומולי" היא (למרות איך שהיא נדמית) סדרה קומית יעילה. סיטקום שמרני במבנה ובתכנים, אבל מבדח למדי. חוץ מזה שמקרתי היא קומיקאית אולד סקול והיה כיף לא לראות את הפרס הולך לשחקנית דרמה שמקבלת פרס על משחק בלתי קומי. לא, אמי, לורה לייני אולי שחקנית דרמה מצוינת אבל טרם נתקלתי בה עושה שימוש בטיימינג קומי או מגישה פאנץ' ליין. Quirky and Funny ARE NOT THE SAME!!!
אבל הפרס הזה, לעזאזל, שייך לאיימי פולר, על "מחלקת גנים ונוף". מזה שתי עונות (עונה 1 לא נחשבת), הבחורה מצליחה להיות גם מצחיקה, גם מקסימה, גם רומנטית וגם חומצת לב. היא נשדדה, אני אומרת לכם, נשדדה!

סדרה קומית: "משפחה מודרנית"
הייתה צריכה לזכות: "מחלקת גנים ונוף" על עונה של עונג טהור, אחריה "המשרד" – עונה 7 שלה (למעט שני הפרקים האחרונים האיומים) הייתה מופלאה. עוד ראויות –  עונות הביכורים של "קומוניטי" ו"לואי" שלא זכו אפילו למועמדות.
ולמי חד וחלק לא הגיע הכבוד? לזוכה. אבל האמי הם חבורת טרחנים ושמרנים שמעדיפים לחגוג עשייה בינונית, בנאלית ופסבדו-ליברלית בדמות הסדרה המעפנה הזו. פויה.

סדרת דרמה: "מד מן"
הייתה צריכה לזכות: והנה הטוויסט בעלילה – מבין המועמדים הקיימים, למד מן כנראה הכי הגיע לזכות. הסדרה המוערכת יתר על המידה הצליחה להגיש את עונתה הטובה ביותר עד כה (הישג מרשים במיוחד אחרי שתי העונות המחפירות שקדמו לה).  אז מאין התסכול? מהעובדה שעל אף טיבה, מד מן הנפיקה עונה לא אחידה ברמתה (חצי עונה ראשונה מצוינת במיוחד ואז התדרדרות באמצע הדרך שוב אל סתמיות אסתטית. מה לעשות, בסדרות טלוויזיה עדיף התחלה חלשה וסוף חזק על פני ההפך. לתשומת לב הקורא וויינר). ובעיקר מהעובדה שהיא פשוט לא הייתה הסדרה הטובה ביותר ששודרה. לא, התואר הזה שייך לעונה השנייה המפתיעה, המרשימה והמפעימה של "צדק פרטי", שכלל לא הועמדה לפרס (על אף נוכחות משמעותית ברוב קטגוריות המשחק). זה אשכרה נראה כאילו לא העמידו אותה כדי שלא יצטרכו לבחור בינה לבין הפרסומנייאקים. אחרת איך אפשר להסביר את נוכחתן של העונה השישית והמעפנית של "דקסטר" או "האישה הטובה" היעילה אך הגנרית שתפסו את מקומה בקטגוריות?
ואיה טרמה וללא בושה המדוברות? (לפחות הפסיקו להעמיד את טרו בלאד האיומה ולא העמידו את "ההרג" הבזיונית)
לנוכח הדלדול בפרסים בשאר הקטגוריות, נראה שגם לאמי נמאס ממד מן (דווקא בעונתה הטובה ביותר) וזכייתה כאן היא על שום אינרציה שלאיש אין את האומץ לשבור. מה?!
אבל, אבל, אבל מי ינקום את העוול שנעשה לצדק פרטי?! את הביזה? ומי יחגוג את המצוינות החד פעמית שסיפקה לנו?! האם עלינו לתלות תקוותנו בגלובוס הזהב?!?!

שחקן ראשי בקומדיה: ג'ים פארסונס
היה צריך לזכות: ל-"המפץ הגדול" הייתה עונה כה מחורבנת שאפילו ג'ים פארסונס, הגאון הקומי, לא הצליח להציל. להפך, הוא נשאב פנימה לכתיבה האיומה והנפיק הופעה חיוורת. לא, הפרס לא מגיע לו.
ועם כל אהבתי העזה ללואי סי קיי והתפעלותי לנוכח ההופעה השנונה של מאט לה בלנק (שהמציא עצמו מחדש בעורמה), השנה הזו הייתה שייכת לאיש אחד. סטיב קארל.
העונה השביעית של המשרד עסקה כולה בפרידה מדמותו האגדית והאיקונית של מייקל סקוט וקארל הנפיק הופעה היסטרית, מדויקת וקורעת לב. האיש גרם לי לטבוע בדמעות, והעובדה שהאידיוטים המנוולים הללו באמי שולחים אותו הבייתה אחרי 7 עונות בלי פסלון אחד היא לא סתם מקוממת, היא נלעגת ומהווה הוכחה חותכת לאי הרלוונטיות של הטקס כולו.
מושחתים, נמאסתם!

אז מה היה לנו?
ממבט ברשימת הזוכים והצצה ביוטיוב: טקס צפוי להחריד, עם מספר קטן של הפתעות, מספר זערורי של קליפים מגניבים ומספר מצומצם של מועמדים וזוכים ראויים.
ומי הם הזוכים האמיתיים?
מי שהמשיכו לנחור במיטה ומי שבחרו לצפות בפרק המעולה של "שובר שורות", כמובן.
כי אמי שממי, הדרך הטובה לחגוג טלווייה מצטיינת – היא לצפות בה. אז שתהיה לנו שנת גנים ונוף, מייקל סקוט וצדק פרטי לכל!

למי שפספסו…
הנה הפתיח החביב של ג'יין לינץ' המנחה. היא לא עושה לי את זה וכבר ראינו קליפי פתיחה מרשימים יותר בעבר, אבל הקטע במד-מן חמוד מאוד (וג'ון האם נותן בו את הופעתו הטובה ביותר).

והנה טיי בורל, בנאום המצטיין של הטקס.

אבל לו הייתי טורחת לראות אותו, נקודת האור של הטקס הייתה בוודאי הקליפ הבא. אתם יודעים איזה חלק מתוכו.

זה צריך לקרות באמת. הם עדיין מחפשים בוס חדש שם, לא?

עוד נאומים וקטעים בערוץ האמי ביוטיוב.
http://www.youtube.com/user/PrimetimeEmmys

קוראי הבלוב בוחרים את הסרט הטוב ביותר בכל הזמנים

19.9.11

תודה רבה לכל מי שהשתתף בבחירה. בתקופה הקרובה יעלה פוסט שיציג את תוצאות הרשימה.

****************************************************

השבוע לפני 70 שנה יצא הסרט "האזרח קיין" להקרנות מסחריות בארצות הברית. במשך 50 השנים האחרונות נבחר הסרט הזה באינסוף משאלים כסרט הטוב ביותר של כל הזמנים.
התואר המטופש הזה ללא ספק הזיק יותר משהועיל לסרט הנפלא הזה, אבל זה לא נושאו של פוסט זה.

כמחווה לסרט הנפלא ההוא ולדירוגים הטיפשיים באשר הם הבלוב מבצע משאל משלו. כל קורא של הבלוב מוזמן לשתף אותנו ברשימת עשרת הסרטים הטובים ביותר לדעתו. אנו נשקלל את התוצאות ונציג את 10 הסרטים הטובים ביותר בכל הזמנים לפי קוראי הבלוב.
איך זה מתבצע?
כל אחד מכם מוזמן להעלות את 10 הסרטים האהובים עליו באיזור התגובות. נשמח מאוד אם תכתבו כמה שורות על הסרט שבחרתם אל המקום הראשון. מי שלא מסוגל לבחור רק 10 סרטים יכול לשתף ביותר, אבל על מנת שהדבר יהיה הוגן כלפי כל הבוחרים, לשקלול הסרטים יכנסו רק 10 השמות הראשונים שיופיעו.
הרשימה תיסגר ביום ראשון 18.09 בבוקר, בחירותכם יעברו שקלול ופוסט מיוחד וחגיגי יעלה ובו בחירות קוראי הבלוב לסרט הטוב בתבל.

אז קדימה לעבודה, כי הכח בידיים שלכם.

(ברשותכם, להבדיל מבדרך כלל, אנו לא נגיב לתגובותכם/בחירותיכם כדי לא מלא את איזור התגובות 🙂 )

******************************

קודם כל תודה רבה על ההענות 🙂 והנה הבהרה מאוחרת – משיחות עם אנשים וקריאות בתגובות הבנתי שיש אולי צורך לחדד קצת את מה שאני מבקש לעשות. ברור לי שמדובר במשימה שהגדרתה היא בלתי אפשרית באמת. אני בעצמי צמצמתי רשימה של 50 סרטים שאני אוהב באותה מידה ל10 סרטים שיכולים להשתנות אם תדברו איתי מחר. לא צריך לקחת את הדברים ברצינות רבה מדי ואין ספק שהרשימה שתיווצר לא באמת תהיה בעלת חשיבות הרת גורל. אני כן חושב שהיא תהיה טובה או חשובה לא פחות מהרשימות שהפכו את "האזרח קיין" לסרט הטוב ביותר בגלקסיה, אבל זה אומר יותר על מהי דעתי על הרשימות ההן מאשר על הרשימה הזו. המטרה היא בסך הכל סוג של שעשוע, לתת לכל אחד שרוצה לבחור 10 סרטים שהם בעיניו הכי טובים/אהובים/משפיעים ולשתף עם כולם. בסופו של דבר תיווצר רשימה של הסרטים שצויינו על ידי הכי הרבה מגיבים. מבחינתי הרווח האמיתי הוא בגילוי סרטים שלא שמעתי עליהם ויש כבר כמה כאלה.
אז אם גם לכם זה נראה כיף אשמח אם תשתפו בבחירותיכם ותזמינו חברים לבחור.

"ידידים פלוס" – גדעון מבקר בקולנוע

אחרי חוסר הצלחה בכתיבת ביקורת על "ידידים פלוס", ולאחר ההצלחה חסרת התקדים בתולדות הבלוב לו זכתה הביקורת שלי על "העזרה", פנו אלי גיא ונטלי בבקשה שאצפה בסרט ואכתוב עוד פוסט בו אשתף את קוראי הבלוב בדעתי. אז זאת דעתי – זה חרא של סרט.

עכשיו יש לי שתי אפשרויות: אני יכול לספר לכם עוד סיפור על עצמי, כפי שעשיתי בבלוב הזה לא פעם, או שאני יכול להסביר לכם למה הסרט כל כך חלש. יש שיאמרו שהחיים שלי לא עד כדי כך מעניינים כדי שאוסיף ואכתוב עליהם. להם אני עונה – אתם צודקים, אבל הסרט מעניין עוד פחות.

"לא יכול להיות", אתם אומרים לעצמכם. הו, לזה חיכיתי.

בסרט שני אנשים אטרקטיביים הופכים לידידים הכי טובים, מחליטים לשכב ללא רגשות כדי לא להרוס את הכל והורסים את הכל. אצלי בחיים אני והידידה הכי טובה שהיתה לי מעולם לא עשינו סקס ואז יום אחד היא נדרסה על ידי אוטובוס כחול לבן. לשמחת כולם היא לא מתה, אבל מאז אותו היום יש לה חשש גדול מסמלי מדינת ישראל. זה לא באמת הגיוני, כיוון שהאוטובוס בכלל לא היה בצורת דגל או משהו כזה, סתם כחול לבן, אבל ככה זה עם טראומות, לפעמים הן לא הגיוניות. לדעתי זה 1:0 לטובתי. מצד שני הידידה שלי לא נראתה כמו מילה קוניס. גם לא לפני התאונה. אז בעצם אולי זה 1:1.

הסרט מנסה להיות מאוד רומנטי ומקסים אבל יוצא שבלוני, צפוי והכי רחוק ממרגש שיש. גם לי היתה פעם חברה שאמרה לי שאני הכי רחוק ממרגש שיש, אז צלצלתי אליה לשאול אותה אם הייתי גם שבלוני וצפוי. היא אמרה שצפוי כן, אבל שהיא לא מבינה למה אני מתכוון בשבלוני. אמרתי לה שאולי זאת הסיבה שנפרדנו ושכדאי לה להתחיל לקרוא קצת ספרים של עמוס עוז והיא אמרה לי שהסיבה שנפרדנו היתה שאני אידיוט וטרקה לי את הטלפון. בכל מקרה אני לא שבלוני אז זה 2:1 לטובתי. מצד שני אני אדיוט והסרט לא אז זה כנראה שוב תיקו 2:2

בסרט הדמויות צוחקות על צ'יזיות של שירים והיוצרים חושבים שזו סיבה מספיק טובה להשתמש בחרא של מוסיקה בכמויות כאלה שהאזניים שלי עבדו שעות נוספות על ייצור דונג למטרות סתימה פנימית. אצלי תמיד תשמעו מוסיקה איכותית. גם אסף אבידן וגם הדודאים, שילוב בין אינדי ל"4 אחר הצהריים", כי איכות היא לא מילה גסה. זין היא כן מילה גסה. לפעמים אני לא מבין את הצורך בקיטלוג הזה, אם מישהו חושב שמוסיקה מסויימת היא איכותית ואחר חושב שהיא זין זו זכותם כל עוד הם אנשים בוגרים ואף אחד לא נפגע. למרות שמבחינה תחבירית אני לא חושב שאפשר להגיד על מוסיקה מסויימת שהיא זין. אני לא שיפוטי לגבי זה, זה פשוט לא נשמע טוב. ולגבי המוסיקה בסרט- במקרה הספציפי הזה היא זין.
בקיצור, מצד אחד זה 3:2 לי, כי המוסיקה שלי יותר טובה, אבל זה הופך ל-3:3 כי טימברלייק הצליח להכניס את קוניס למיטה עם המוזזזזיקה הזו ואפילו לשכנע אותה שהתפקיד דורש ערום.

אבל אני חושב שמה שגורם לי לנצח בסופו של דבר, זה שאני ישבתי וצפיתי בכל השיעמומון הזה בעוד שהם לא צפו בכל חיי עד הסוף. וחבל, כי אולי מילה קוניס היתה מתלהבת ממני כמו שהתלהבתי ממנה והיתה מחפשת אותי בכל העולם והיינו מתחתנים ומגדלים 2 ילדים וכלב, וסוף סוף היא היתה מחליפה את שם המשפחה הלא אטרקטיבי שלה והיתה נקראת מילה דרור, והיא היתה פורשת מהקולנוע כדי לגדל את הילדים שלנו ולנהל את משק הבית ואני הייתי הופך להצלחה בינלאומית בהיי-טק או אולי הופך לזמר מפורסם.

אז מה השורה התחתונה? זה חרא סרט אבל לפחות יש שם את מילה קוניס, שזה יותר ממה שאני יכול להגיד על החיים שלי. מסקנה – עזבו את הסרט וקנו פוסטר של קוניס.

הסרט היה כל כך מרתק שבכלל לא שמתי לב שהיא בלי בגדים

********************************************************************************************

הערות לסדר מהנהלת הבלוב הרשמית:

ראשית  וללא קשר לסרט המדובר, הודעה חשובה – זיכרו להצביע ולהשפיע – קוראי הבלוב בוחרים את הסרט הטוב ביותר בכל הזמנים.

ועכשיו נמשיך.

1) אמה סטון חייבת להפסיק להגיד כן לכל דבר. יש לה מזל שהיא כזו מהממת ב"העזרה", כי כאן היא סתמית להפליא.

2) מילה קוניס מקסימה, אבל עדיין לא חוזרת להיות מדהימה כפי שהיתה בשרה מרשל.

3) אני מתחיל לחשוד שאני והבמאי טוב הלב של הסרט הזה כבר לא נהיה חברים. זה מה שחשבתי על סרטו הקודם "באה בקלות" כשהוא הוצג. עם הזמן פיתחתי אליו חוסר חיבה גדול שרק גדל עם הסרט הנוכחי. זה מרגיז אותי כשמוכרים לי רגשות מזוייפים.

4) צריך להעביר חוק נגד התעללות בז'אנר הקומדיה הרומנטית. יש משהו לא פיירי בכך שהקהל חושב שהדבר הזה שהוא מאוד לא רומנטי ופחות מדי קומי מייצג נאמנה את הז'אנר. בדיון שנערך בהקרנה בה נכחתי לקח לאנשים הרבה זמן למצוא קומדיות רומנטיות באמת מוצלחות, וגם אז מצאנו בעיקר כאלה ששברו את חוקי הז'אנר. הסרט האהוב עליי מאלה שהוזכרו הוא "מוכה אהבה" של פי. טי. אנדרסון שהוא אולי לא קומי במובן הרגיל שמצפים מהז'אנר אבל הוא מאוד מאוד רומנטי. סרט מדהים. וכבונוס קבלו את השיר הכל כך יפה הזה של ג'ון בריון הנפלא מתוך הסרט הנהדר הזה. אם אתם זקוקים לעוד סופרלטיבים כדי לראות את הסרט האדיר, המופלא, יוצא הדופן, המרגש והמסעיר הזה אתם יכולים לפנות אלי בפרטי.

וכיאה לסרט נפלא יש לו גם את אחד הפוסטרים הכי נפלאים

אמרתי כבר שזה סרט נפלא?

"העזרה" – "The Help" – גדעון מבקר בקולנוע

כמה שאהבתי את הסרט הזה. אני מאוד אוהב את הכושים הטובים של פעם, לפני שהם קיבלו אומץ והתחילו לעשות בלאגן עם כל הראפ שלהם והקללות והשפה והסמים והאיידס. אני מדבר על הכושים החמים והאוהבים, כושים פשוטים אבל עם לב טוב והרבה חוכמת חיים.

הסרט "העזרה", שמבוסס על ספר באותו שם מחזיר את הכושים הטובים למסך. הסיפור מתרחש בתחילת שנות ה-60 כאשר כל משפחה אמריקאית טובה העסיקה עזרה בצורת אישה אפריקנית שחורה. העוזרות האלה גידלו את הילדים בצורה מושלמת, החדירו בהם ביטחון והרעיפו עליהם אהבה. אמנם לפי הסרט, על אף דרך הגידול הזו הם הפכו לאנשים רעים, קרים וחסרי ביטחון, אבל אל תתנו לזה להפריע לסיפור. הנה דוגמה: תראו איזה חמודה-

למרות שהמשרתים גידלו את הילדים ודאגו לכל מה שקורה בבית, התייחסו אליהם לא יפה, כי לצערי מסתבר שהנשים הלבנות בשנות ה-60 היו, סליחה על הצרפתית שלי, כלבות קרירות. אליהן אני לא מתגעגע. הן לא התנהגו יפה למשרתות, הן לא נגעו בילדים שלהן וכל מה שהיה להן אכפת ממנו היה פעילויות צדקה חברתיות חסרות משמעות אמיתית ורכילות. למעשה ככל שהכושית היתה יותר חמה הלבנה היתה יותר קרירה. זה כנראה נובע מאיזשהו חוק איזון בטבע.

וככה הכושיות היו עצובות והלבנות היו רעות עד שבאה לבנה קצת אחרת. איך יודעים שהיא אחרת? קודם כל יש לה תלתלים. חוץ מזה, היא היתה מאוד מלומדת כי היא למדה באוניברסיטה וכנראה שבגלל זה היא ידעה שגם לכושים יש רגשות ושזה לא יפה לצחוק על מישהו רק כי הוא מדבר מצחיק. לאט לאט היא התחילה לאהוב יותר את הכושים מאשר את הלבנים ועברה לצד שלהם. היא הסכימה לגעת בהם, היא ביקרה בבתים שלהם והיא החליטה לכתוב ספר על איך זה להיות משרתת של לבנים רעים. הנה, כאן היא מנסה לשכנע את הכושית החמה מהקליפ הקודם להיות בספר שלה.

זה לא היה קל, ובשלב מסויים המשרתת מהקליפ אפילו רצה ונפלה, אבל בסופו של דבר הספר הצליח וכולם היו מאוד שמחים. הלבנים שהיו רק קצת רעים הבינו שהם טעו, הלבנה הרעה הראשית קיבלה את מה שהגיע לה והלבנה הטובה עזבה את כולם ונסעה לניו יורק כדי להתרחק מהעיירה המפגרת שהיא גרה בה.

מה שאהבתי במיוחד בסרט, מלבד את השחקניות המצויינות, זה את העובדה שהוא היה אמיץ מספיק כדי לומר לקהל שלו – הכושים הם גם בני אדם ושונים מהלבנים רק בכך שהם עניים, לא כל כך מחונכים ולא כל כך נקיים. זה לא מעשה פשוט לעשות בשנת 2011 וזו אולי גם הסיבה שהיוצרים של הסרט מעט ריככו אותו.
מרוכך או לא, היוצרים עדיין מתעקשים לא ליפול למלכודות ובשביל לשמור על הנועזות חסרת הגבולות והאמינות הסיפורית הם לא מהססים ועושים שני דברים In your face-
1) גברים ונשים ישנים באותה מיטה (כלומר גברים ונשים לבנים כמובן. אין גברים שחורים בסרט, כלומר יש אבל התפקיד שלהם הוא התפקיד המורכב של להיות מטיף או בעל מכה, ואת שניהם אנחנו לא באמת רוצים לראות).
2) האשה הלבנה הטובה היחידה (חוץ מההיא מהאוניברסיטה) היא זונה טובת לב, כלומר לא ממש זונה אבל ווייט טראש שנכנסה להריון והתחתנה עם עשיר. אבל כמו כל ווייט טראש בסגנון היא מתגלה כאשה חמה בעלת לב טוב ואוהב שמאמצת לחיקה (המרשים) את המשרתת הכושית שאף אחת אחרת לא רצתה.

אבל מעבר לנועזות ולחתירה לייצוג האמת יהיה אשר יהיה, מה שאני באופן אישי אהבתי יותר מכל הוא את העיבוד הגאוני שהסופרת והיוצרים עשו לסרט אנגלי נשכח משנת 1965. בתקופה ההיא אסור היה עדיין לדבר על זכויות אזרח ושטויות כאלה אז המסר של אותו סרט אסור הוסתר היטב מאחורי סיפור על 4 בחורים שלא יכולים להרשות לעצמם לגור לבד אז הם שוכרים דירה משותפת. החברה הבריטית השמרנית שאינה יכולה לקבל 4 הומ, כלומר, כאלה, נאלצת לשלוח את היחידה הסודית של הכנסייה על מנת להחזיר אותם למוטב, אבל ארבעת הבחורים, כנראה מחוזקים מכמויות הנוזל הסמיך שהם מעניקים אחד לשני, מצליחים למצוא את שלוותם בהאיטי כשאנשי המשמר השחורים באים להגנתם. הדבר היפה בעיבוד הזה הוא שהקידמה מאפשרת לנו לעלות מדרגה במי עוזר למי. ב-65 הכושים יכלו לעזור רק להומ, כלומר לכאלה שהיו נחותים מהם, בימינו אנחנו כבר יכולים להראות שזה בסדר שגם לבנים יעזרו לנחותים מהם. אני שמח לחיות בתקופה כזו.

בונוס – הסרט האסור המקורי משנת 1965

וקצת בידור טוב ואיכותי בטעם של פעם-

****************************************************************************************************

הבהרה חשובה – כל הנאמר בפוסט זה הוא על דעת גדעון והנהלת הבלוב לא עומדת מאחורי הדברים או תומכת בהם (במיוחד עכשיו, כשלכושים יש כזו השפעה בעולם. אנחנו הזהרנו מהקטע הזה של שוויון זכויות)

אז הנה כמה עובדות בלוביות אמיתיות:

הידעתם – אמה סטון מהממת. בסרט הזה היא אפילו מציגה את פרצוף הבכי האמין ביותר שראינו לאחרונה.

הידעתם – הבת של רון האוורד עולה על העצבים ממש כמו רון האוורד.

הידעתם – טקס האוסקר הבא מעולם לא נראה עגום יותר, או לפחות העגום ביותר מאז הטקס ההוא שהמגמגם זכה.

הידעתם – you is kind you is smart you is important.

חמין #04

הפעם הרוב קולנוע הארדקור. ראו הוזהרתם. אני מאשים את החברה בה אני מסתובב.

#קולנוע

ספר הבדיחות (בסרטים) הגדול.

קומי, טראגי, ביזארי, פוגעני אך סקרני. קית' פולטון ולואיס פפה, הצוות הידוע בתיעוד מאחורי הקלעים של טרי גיליאם, נברו בפיצ'ים ההזויים ביותר לסרטים שהגיעו לשולחנו של ג'ון מלקוביץ', איתרו את היצורים שכולנו מפחדים שיש בתוכנו, ועשו מזה שעה דוקומנטרית.

חבורת סקורסזה-דיקפריו מתנחלת על עוד רימייק, The Gambler, בחוסר נימוס משווע, מה שמוציא מהתסריטאי המקורי והפגוע, ג'יימס טובאק, את סיפור הרקע של עשיית הסרט. ופחות או יותר מאידך, מאט זולר סייץ טוען שלא צריך לפחד מרימייקים.

מכתב אהבה של דיימון לינדלוף לאהובתו, "שודדי התיבה האבודה", במלאת לה 30.

#צילום

החלום הרטוב האולטימטיבי של לוקיישנים נטושים.

#ארט

יפהפה ועוכר שלווה. העבודות של ברוק שיידן.

חמין #03

השבוע הזה היה קשה. כמעט לא הגעתי לשים בתנור, אך מפחד לשבור את הרצף, שמא לא יחזור, שינסתי מותניים והתחלתי לבשל. מקווה שהחיפזון לא יהא מורגש.

כמה טוב אתם זוכרים את התמונה האחרונה בסרט?

ככה מפרסמים חנות אלקטרוניקה חדשה. (ולא ככה)

The Artist, סרט שחור לבן אילם משנת 2011 שזיכה את ז'אן דוז'ארדן בפרס השחקן הכי טוב בקאן. מדהים איזה טוב יושב תמיד ג'ון גודמן על סרטים תקופתיים.

Chaos Cinema, מאמר וידאו בשני חלקים על הצייטגייסט השנוא עליי בסרטי אקשן מודרניים.

Locke & Key היתה אמורה להיות סדרה שמבוססת על הקומיקס האפל והנפלא (שהיה מועמד ל-4 פרסי אייזנר), אך למרבה הצער החליטו בפוקס לא להפוך את הפיילוט לסדרה (בשונה מהמודוס אופרנדי הרגיל שלהם, בו הם הופכים לסדרה ואז מבטלים אחרי קומץ פרקים). זהו טריילר מודלף לפיילוט, שנכתב ע"י ג'וש פרידמן ובוים ע"י מארק רומאנק. עצוב. יש להניח שהפיילוט יצוף אונליין בדומה למקרה Global Frequency של וורן אליס.

הקטור הוא קומדיה בריטית מצוירת, מטונפת ומטופשת שהתחפשה לקווסט הכי נפלא לאייפון ואתם צריכים לקנות אותו כל עוד הוא עולה דולר (עד ה-28.8). אנסה להעלות פוסט ביקורת מחר, אך אם לא אספיק – הרי הטריילר.

על החדש ישן של עידן רייכל ("הביתה, הלוך וחזור", עידן רייכל)

לאחר חודש ארוך וצפוף, שינויים ותהפוכות, מחלות והבראות, ופגרת בלוג ארוכה אחת , חשבתי עם מי ראוי להתקמבק בחגיגיות. עם מי אצעד חזרה לחזית יד ביד עם ראש מורם וגאה ובכך אפצה על הבריחה הלא מכובדת שלי, בה הותרתי את חבריי לבדם.

כאשר פשפשתי בהוצאות האחרונות, מיד קפץ אל עיני המתבקש (אם כי לא בהכרח המושא לגאווה). החדש של עידן רייכל. לעידן רייכל יש אלבום חדש? חשבתי לעצמי. לאחר העמקה נוספת הבנתי שמדובר בהופעה חיה אולטרה דלוקס מאת אימפרית רייכל. עוד חשבתי לעצמי, את בסה"כ רוחשת חיבה למר רייכל. נכון, את מוצאת את עצמך קונה את אלבומיו וחווה התקפי זעם בלתי מוסברים פה ושם בעוד הם מתנגנים ברקע, אך זו אינה סיבה מספיק טובה לשבור הרגל מפוקפק של קניית אלבומים במיטב כספך בכדי להשקיט את הסקרנות הלא מוסברת לשמוע איך שחק עוד קצת את נוסחת מוזיקת מעליות-העולם שלו באלבום חדש נוסף.

אז הוספתי למדף המוזיקה גם את אלבומו החדש של רייכל, מוצר מוקפד בעבורו תאלצו להיפרד מ 89 שקלים חדשים אך תקבלו בעבורם תמורה מלאה: מארז הכולל 3 אלבומים המסכמים את פועלו בטור דה רייכל עולמי, בו מובאות גרסאות של שיריו בביצועים מרשימים הגורמים לתהות האם חוזקו עם וודקה אולפנית או במקרה של רייכל, אולי האולפן הגיע להופעות עצמן בכדי לקבל גימור הפקתי כה מרשים. גרסאות ההופעות מוקלטות ב 2 אלבומים בעוד השלישי וללא ספק המעניין שבהם כולל ביצועים חדשים ושיתופי פעולה שטרם ראו אור ועל כך בהמשך.

אולי בשלב זה ראוי לומר שאם התקבל הרושם שאיני מחבבת את רייכל, או אלבומי הופעות ראוותניים, אז הרושם מוטעה. יחסי עם רייכל החלו בהתאהבות גדולה כאשר שמעתי לראשונה את "בואי". אני זוכרת שחשבתי לעצמי "מי זה הבחור הזה לעזאזל? מה זה השיר הזה, ומה זו ההפקה המטורפת הזו ששוברת את כל חוקי הבינוניות המקומית?". כאשר תהיות אלה חרגו מגבולות ראשי ופרצו לשיחת הסלון המזדמנת הראשונה וגיליתי באכזבה (בכל זאת פסאדה של מבקרת) שאיני חריגה בהתלהבותי, הבנתי כי זוהי תחילתה של קריירה מפוארת עבור מר רייכל.

לא בזבזתי זמן כאשר אפשר לבזבז כסף ומיד רכשתי את האלבום המלא. רייכל, שניחן ללא כל ספק ביכולת הלחנה מהמרשימות והעקביות בשוק המקומי, החליט מהר מאוד כי הוא לא עוד קלידן ראסטיונר, עם כל הכבוד לעברי לידר. את החומרים שכתב, הקליט לאלבום ראשון שהופק באופן כמעט בלתי נתפס באיכותו באופן עצמאי. התוצאה היתה מעוררת התפעלות. הוא קרא לה "הפרוייקט של עידן רייכל". אסופת שירים שהולחנו והופקו על ידו, והוגשו בסגנונות שונים ע"י זמרות אנונימיות בעלות אופי "אקזוטי". בניגוד לכל שאר המדינה, ולמכירות של מעל ל 100 אלף עותקים, האלבום הזה לא הפיל אותי אך בהחלט עורר אצלי סקרנות רבה לגבי רייכל כיוצר, ואלבומו הבא.

ואכן אלבומו הבא לא אכזב. אמנם החלה להיווצר אצלי ההרגשה כי רייכל הבין את הנוסחה של רייכל וכי רשם פטנט על אתיופיות (שלמה גרוניך, מצמצת, פספסת), אך פתאום הפתיע עם שושנה דמארי בשני השירים המרגשים באלבום (וכאלה שגרמו לי לגלות את דמארי מחדש, טו ליטל טו לייט), והיה כמובן את שיר הנושא "ממעמקים" ששרף את תחנות הרדיו ומהר מאוד שרף גם אותי. ללא ספק היה מדובר באלבום מצוין אשר הלחנים הטובים המשובצים בו, אחד אחד, מיצבו את מעמדו של רייכל כאמן מן השורה הראשונה.

כיצא אלבומו השלישי (גם אותו רכשתי, אובססה היא אובססיה), כבר הבנתי. את ספקטרום העשייה הכוללת של רייכל על כל צבעיו (האתיופים) ניתן לסכם במילה אחת. נעימות. רייכל הוא מסוג האומנים שלא מתכוונים להסעיר ולשנות, ובטח שלא להחליף נוסחה מנצחת. המוזיקה של רייכל יכולה להיות משולה לכדור הרגעה. מוזיקה מוחלקת מדי, רכה מדי, מטשטשת את הפינות, מאלצת להתמסר באופן שאינו בהכרח חיובי. נעימות שתחילה הן חגיגה אך בתום האזנה רציפה גורמת לתהות למה לעזאזל לקחת לחנים כ"כ טובים (ברובם) ולייבש אותם אחד אחד תחת הפקה הגורמת להכל להישמע כמו בלילת מעליות-עולם אחת גדולה ומשמימה? זו היתה הנקודה העצובה בה הורד רייכל לדרגת רוקח. רוקח-על, באט סטיל.

אלבום ההופעה החדש מסכם לתפארת את פועלו של רייכל בעשור האחרון ועושה זאת באופן יפה ויסודי. הביצועים שנבחרו נאמנים למקור באדפטציה הופעתית מתבקשת, העיבודים וההקלטה יוצאים מן הכלל, ובהחלט ניתן לומר שמתקבלת חווית הופעה גדולה ומשכנעת שעונה על הציפיות מאלבום שכזה. הפנינה האמיתית של המארז, הוא הדיסק השלישי והאחרון המביא הקלטות נדירות, שיתופי פעולה וקטעים מן המגירה. בולטים במיוחד הם שיתוף הפעולה המצוין עם עידן חביב "אמא אבא וכל השאר", והביצוע לשיר "מחכה" שהלחין רייכל במקור עבור ריטה (לחן מדהים ומרגש בביצוע מצוין של ריטה. רייכל כמו רייכל, הוסיף שטיחי סאונד ואת קולו הרך ובכך הפך את השיר לחייל בצבא מוזיקת העולם שלו). בנוסף צורף למארז ספרון כרום עבה ומושקע המציג תמונות, קטעי טקסט, וקרדיטים הלקוחים מסיבוב ההופעות המדובר. אם לסכם את החוויה הכוללת, אני סמוכה ובטוחה שמעריציו של רייכל (וכל אלה שקונים את האלבומים מסיבותיהם שלהם!) לא יצאו מאוכזבים.

חמין #002

הפעם הכינותי מראש:

מומוטארו ולוחמי הים המקודשים הוא סרט האנימציה היפני הראשון באורך מלא. במשך שנים נחשב לאבוד לאחר שנגנז ע"י כוחות ארה"ב ביפן אך ב-1984 נמצא תשליל של הסרט. צ'אק ג'ונס ולאץ בקר מדברים על תעמולה באנימציה עם איזכור למומוטארו, וביוטיוב ניתן למצוא את הסרט המלא בחלקים ללא כתוביות.

ב-1963/4 הגיע פאזוליני לסיור לוקיישן בישראל לקראת צילומי סרטו לורנס איש הרב "הבשורה על פי מתי" והתבאס מהמחסור בנופים מקראיים והמודרניות שזיהמה את הקדושה האקזוטית לה ציפה. הכול קטן, צנוע, מעפן. אינטלקטואל, אינטלקטואל, אבל נפל למלכודת הקלישאתית של חיפש גמלים קיבל מפעלים. כמו המערכון הגרוע הנודע, חזר לו בסוף פאולו לאיטליה, אך השאיר מאחוריו 52 דקות של תיעוד נדיר.

ג'וזף קורנל ידוע בעיקר בזכות הקופסאות המפורסמות שלו, אבל הוא גם שלח ידו בקולנוע, כולל שיתוף פעולה עם סטן ברקהג' שערך מחדש לכדי תזרים מרגש של טקסטורות אורבניות.

תמונה ראשונה של ג'ייסון פטריק בתור כריסטיאן ווקר, גיבור הסדרה Powers המבוססת על אחד הדברים הכי טובים שכתב בריאן מייקל בנדיס לפני שמכר את נשמתו למארוול.

מה, אסור שגם לאסטרונאוטים יהיו נטיות אובדניות?

על קופי ענק וקיסרים (או איך למדתי להפסיק לפחד ולאהוב את הדמות הדיגיטלית)

הערה מקדימה – הפוסט הזה אינו ביקורת. מדובר במחשבות שעלו בעקבות צפייה ב"כוכב הקופים-המרד". הפוסט לא מספר את סיפור הסרט אבל כן מכיל ספויילרים כך שהקריאה על אחריות הקורא.

אני לא יודע מי זה ג'יימס פרנקו, אבל הכוכב של הסרט הזה הוא אנדי סירקיס ("שר הטבעות", "קינג קונג")

"כוכב הקופים: המרד" הוא שם די מחורבן. רק לשם הגינות, גם השם המקורי Rise of the Planet of the Apes הוא שם מחורבן. זה לא שאין כאן מרד, אבל יש כאן משהו חשוב בהרבה. כשכתבו שמדובר בorigin אני חשבתי שהם מתכוונים להתחלה של כל הסיפור שהופך להיות סאגת "כוכב הקופים", אבל למעשה מדובר בהתהוות של דמות מעולה שאני מניח שמכאן והלאה תככב במספר סרטים. הדמות הזו היא כמובן דמותו של סיזר, כוכב הסרט. סיזר, שהוא שילוב בין אנדרו סירקיס לאשפי וטה דיגיטל, הוא לא רק הכוכב הבלתי מעורער של הסרט אלא גם השחקן שנותן את תצוגת המשחק המדהימה ביותר שראיתי לאחרונה בקולנוע. העובדה שמדובר בדמות שבסופו של דבר היא תוצר של אפקטים דיגיטליים רק מדגישה כמה ההישג גדול. וכך לאורך רוב הסרט ישבתי וחשבתי לעצמי שאם וויליאם אובריין היה יכול לראות את מה שקורה על המסך הוא היה בוכה מרוב אושר.

וויליס אובריין נחשב לחלוץ האפקטים בטכנולוגיית הסטופ מושן. הוא לא היה הראשון שהשתמש בטכניקה הזו. מלייס, הגאון הצרפתי, עשה בה שימוש נרחב בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, פורטר, שידוע בזכות סרטו "שוד הרכבת הגדול" עשה סרט שהנפיש דובים בעזרת הטכניקה הזו בשנת 1907, אבל אובריין היה למעשה מי שיצר את החוקים הבסיסיים להנפשת בובות בסטופ מושן שמטרתן ליצור תנועה חלקה תוך כדי יצירת זהות לבובות. השיא הגיע כמובן ב"קינג קונג" משנת 1933.

אתה בא לפה הרבה?

קשה לדמיין היום איזו השפעה היה לסרט הזה על הקהל באותה תקופה. תנסו לדמיין עולם בלי טלוויזיה, כשהקולנוע כמעט לא מספק סרטים בעלי אפקטים מרשימים ודמיינו לעצמכם שאתם נכנסים לאולם קולנוע בעל אלפי מושבים, בעל מסך ענק שבזכות יחס המידה שלו (4:3) היה גדול משמעותית מכל מסך קולנועי שאנו מכירים היום, מסך שמילא את כל מרחב הראייה של הצופה. הסרט מתחיל, אנו שטים לאי מוזר, פוגשים את הילידים ואז משום מקום מגיע קוף ענק שממלא את כל המסך הענק הזה, חוטף את הגיבורה היפה, נלחם עם דינוזאורים וציפורים פרה היסטוריות ומטפס על האמפייר סטייט בילדינג. אבל מעבר לספקטקל המרשים היה עוד משהו שהיה שונה ב"קינג קונג". קונג לא היה אפקט לשם אפקט, קונג היה דמות, ולא סתם דמות אלא הדמות הראשית בסרט הנושא את שמו ולמרות שזה נשכח קצת עם השנים, דמות חיובית. ואכן, כשקונג עומד על ראש האמפייר סטייט בילדינג לאחר שתותחי המטוסים ניקבו אותו ללא רחם, מביט ונוגע בפצעים המדממים ומבין שהוא הולך למות, הרגע העצוב הזה משפיע על הצופה מבחינה רגשית. ברגע הזה נחקק קונג כדמות ואובריין עשה היסטוריה – השימוש באפקט אינו רק לשם יצירת עולמות דמיוניים אלא גם לשם יצירת דמויות מרגשות ובלתי נשכחות.

אין זה פלא שפיטר ג'קסון אוהב כל כך את הסרט הזה. ג'קסון עבר תהליך דומה בסרטיו. מי שהתחיל כנזקק לאפקטים על מנת ללוות את הסיפור שרצה לספר, עבר למצב בו הדמות היחידה המרגשת ומעוררת האמפתיה בסרטי "שר הטבעות" שלו היא דמות אנימציית מחשב – גולום.

לא נורא, זה הסרט האחרון שלי ככה ואח"כ אהפוך לכוכב ענק ולא אצטרך להמשיך ללבוש את כל החיישנים המגעילים הללו.

כשג'קסון החליט לצלם את "שר הטבעות" היה לו ברור שהחברה אותה הקים עם חברו ריצ'רד טיילור (שעבד על האפקטים בסרטיו מאז סרטו השני "פגוש את הפיבלס") תצטרך לעשות יותר מ"סתם" אפקטים. ג'קסון וטיילור שבתחילת דרכם הסתמכו בעיקר על אפקטים של איפור, בובות ומיניאטורות הקימו בשנת 1993 את ווטה דיגיטל, שכשמה כן היא- אחראית על אפקטים דיגיטליים, על מנת ליצור את האפקטים לסרטו של ג'קסון "יצורים שמיימיים". אבל עבור "שר הטבעות" היה צורך ביותר מזה. ג'קסון החליט ש"גולום" יהיה בדיוק מה שהיה "קונג" – דמות שעובדת היותה אפקט , בין אם בובה ובין אם דמות דיגיטלית, לא משנה מאום מחשיבותה לסיפור או לסרט. "גולום" התפתח מסרט אחד לשני ובסרט הסוגר את הטרילוגייה הוא ללא ספק הפך לדמות הטובה והמרגשת ביותר בסרט. הוא לא היה סתם אפקט ממוחשב ואין לי ספק שהייחודיות שלו היתה גורמת לאובריין להתרגשות גדולה. בעוד שקונג היה בובה שכל ביצועיה היו תלויים ביכולות המרשימים של אובריין וכבולים בטכנולוגיה בת זמנו, גולום נוצר באמצעות טכניקת לכידת תנועה בה מחברים לשחקן חיישנים והמחשב קולט את תנועותיו והבעותיו. לאחר מכן בעזרת אנימציית תלת מיימד יוצרים את הדמות ומעניקים לה את מימיקת הפנים ואת התנועות של הדמות. לכן גולום, לא פחות משהוא תוצר של אשפי ווטה דיגיטל, הוא תוצר של אנדי סירקיס ששיחק אותו והשילוב המיוחד הזה יצר דמות בלתי נשכחת. (הערה חשובה ששלח לי אריאל פיירפילד – בזמן שר הטבעות לא השתמשו במושן קפצ'ר ללכוד את הפנים של אנדי סיריקס (זו טכנולוגיה שהבשילה רק באווטר) ולכן האנימטורים שעבדו על הסרט השלימו את הבעות הפנים שלו בעצמם כשהם מסתכלים על צילומים שלו חלק מהזמן. בנוסף הם גם עשו מחדש את כל הסצנות באנימציה והבמאי הכריע בין שתי הגרסאות ככה שזה היה בערך חצי חצי. זו אגב הסיבה שגולום של הסרט השלישי היה שחקן טוב יותר מאשר גולום של הסרט השני בגלל שהצוות שעבד עליו לאורך הסדרה אמר שכבר הבין את הדמות הרבה יותר טוב.)

רק טבעי היה שג'קסון, שחב ל"קינג קונג" הרבה, החליט לאחר סיום טרילוגיית "שר הטבעות" לעשות לו מחווה יפייפיה וליצור גרסה חדשה לסרט שהיתה נאמנה מאוד לרוח המקור ולפחות בעיניי מוצלחת מאוד. את קונג, אגב, גילם שוב סירקיס.

אני חייב להודות שיש לי בעייה עם עולם האפקטים הדיגיטליים. צפייה שאני עורך בשבועות האחרונים בסרטי אובריין וממשיך דרכו ריי הריהאוזן, מחדדים לי מהי הבעייה שלי. עומס. האפקטים הדיגיטליים מאפשרים לנו לעשות הכל והרבה. אם פעם היינו מקבלים אפקט מרשים פעם ב-15, 20 דקות ואז אותו קטע גם היה מרשים מאוד וגם נחקק בזיכרון, הרי שהיום אנחנו מקבלים מינונים מטורפים שהפכו את סף הגירוי שלנו לגבוה מאוד. גם כמותית אנחנו מקבלים צבאות אין סופיים של אנשים, ספינות, חיות – הרבה מהכל, אבל אנחנו כבר אדישים. אז מראים לנו משאית מתפוצצת תוך כדי שאלף פילים עם רוכביהם קופצים בסלואו מושן לתוך חללית שמתפרקת לאלפי חלקים. יופי.

הייתי צריך לחשוד שדמות בשם בני כפתורי לא יכולה להיות אמיתית

ג'קסון, אגב, הוא אחד האחראיים לכך עם טרילוגיית "שר הטבעות" שלו, פשוט גולום היה פיצוי הולם. אבל בסופו של דבר, למרות היות גולום דמות מדהימה, היא עדיין לא נתפשה כדמות אמיתית. אני חושב שהפעם הראשונה שקלטתי שאני לא קולט היתה ב"מקרה המוזר של בנג'מין באטן" שביים דייויד פינצ'ר. את הסרט המקסים הזה (שספג ביקורות גרועות רבות, אבל אני אוהב אותו מאוד) ראיתי בלי לקרוא עליו כלום. היה לי ברור שהסרט עמוס אפקטים (פינצ'ר אלוף בלהכניס בכח אפקטים שבחיים לא נגלה שהם אפקטים) אבל מבחינתי בראד פיט היה בראד פיט מאופר. כשגיליתי שלאורך רוב הסרט אני רואה בנייה ממוחשבת של פרצופו של פיט כפי שנלכד על ידי מחשב בטכנולוגיית לכידת התנועה הייתי המום. לרגע לא חשדתי במהלך הצפייה שמה שאני רואה הוא משהו אחר מבראד פיט. אז הבנתי שכנראה שיש כאן משהו מעבר. את המעבר קיבלתי ב"כוכב הקופים".

אנדי סירקיס האמיתי. כלומר אמיתי עם פוטושופ

הקופים בסרט הם שוב יצירתם של ווטה דיגיטל והקוף הראשי, סיזר, הוא שוב אנדי סירקיס. רופרט וייט, במאי הסרט, כינה את סירקיס "הצ'ארלי צ'אפלין של לכידת התנועה" ואם הוא מתכוון בזה שהשליטה שהבחור פיתח בשימוש נכון עבור הטכנולוגיה המסויימת הזו מאפשר לו להפגין שליטה מופלאה על התנועה שלו תוך כדי היכולת המופלאה לרגש את הצופים, אז הוא צודק.

נכון לרגע זה מבחינתי קבוצה שתכלול את סירקיס ואת אנשי האפקטים שעבדו על דמותו בסרט, אמורה לזכות באוסקר לשחקן הטוב ביותר של השנה. העומק של דמותו, המבט בעיניים, הדרך בה הוא זז, הכל פשוט מושלם. למעשה, מבחינתי, הסצינות עם השחקנים ה"רגילים" בסרט- ג'יימס פרנקו, ג'ון ליתגו, ברייאן קוקס ואחרים, הן הסצינות הפחות חשובות בסרט. כן, הן חשובות כדי לבנות את הסיפור אבל הסרט מגיע לשיאים שהוא מגיע בכל סצינה שבה סיזר נמצא כשהשיא מבחינתי היה הסיקוונס של ההשתלטות על המכלאה. מדובר בקולנוע בשיאו. קולנוע שלא נזקק לדיאלוגים או להתחכמויות תסריטאיות אלא מציג באופן פשוט את מה שהוא בלתי אפשרי להצגה בכל מקום אחר שהוא אינו קולנוע. זהו קולנוע טהור.

כוכב הקופים 1968

ועכשיו אחרי שהוצאתי את שהיה על ליבי אפשר לעבור לסרט. הסרט הזה נהדר. לפני כמה ימים צפיתי שוב ב"כוכב הקופים" המקורי וזו ללא ספק היתה החלטה נבונה. את הסרט המקורי ראיתי כילד ולא זכרתי אותו בכלל. למרות שהתיישן, הוא עדיין מרשים מאוד והאיפור בו מבריק ומחזיק גם היום. הסרט החדש מתכתב איתו פעמים רבות. אם זה בסצינת הפתיחה שדומה מאוד לסצינת צייד האדם בסרט המקורי. אם זה ההענשה עם התזת הצינור, ואפילו כשסיזר משחק עם דגם של פסל החירות ומוריד את ראשו. ויש חשיבות גדולה להכרת הסרט הראשון, או לפחות הכרת הסיפור שלו, כי הסרט הזה הופך לחלק מתוך השלם וזה מעצים אותו. אנחנו יודעים איך זה נגמר אבל אנחנו לא באמת יודעים למה. עכשיו אנחנו יודעים איך זה התחיל. (אני מודה לזה שהיו הסברים גם בסרטי ההמשך של הסדרה המקורית אבל לא ראיתי אותם כך שאנני יכול להתייחס).

הסרט אינו סרט אלגורי, כפי שהמקורי היה. הוא גם ממש לא סרט פילוסופי, ועם זאת הוא אינו רדוד בשום צורה שהיא. הוא מעלה רעיונות ונושאים מורכבים (גם אם הם לא מפותחים בסרט עצמו) ורוב הזמן מנסה שלא לקבוע עמדה. האם הנסיון להתערב בדרכו של הטבע על ידי מציאת תרופות למחלות איומות הן דבר טוב או רע? אנו הרי יודעים שבכל פעם שאנו מוצאים תרופות למחלות קשות, הוירוסים מפתחים מוטציות חזקות יותר, ועדיין אנחנו ממשיכים בחיפוש כי אנחנו לא רוצים למות. אז האם פרנקו הוא האיש הרע כאן? לא הוא טוב, אבל חייבים רע אז הבוס שלו שרוצה רק כסף הוא הרע והוא יקשה את החיים של פרנקו וקופיו ואנחנו נשנא אותו ונשמח כשהוא ימות ו… טוב אז לא הכל מושלם בתסריט והקטעים שעוסקים בחיים של פרנקו (אביו ואהובתו החדשה) לא ממש חשובים או מעניינים, אבל לרוב הבעיות מצליחות לא להפריע. למעשה מלבד שני רגעים החולשות כמעט אינן מורגשות, אבל שני הרגעים המדוברים הפריעו לי מאוד.

סיזר

הראשון הוא המשפט שאומר סיזר לפרנקו בסוף הסרט. הרגע בו סיזר אומר "לא" הוא רגע אדיר. כן, אנחנו יודעים שהקופים ידברו בסוף ולכן זה רק מתבקש, אבל זה היה צריך להישאר שם ולא להתקדם למשפט מלא. הרגע הזה הוא קיטש גרוע ולא מתאים לרוח הסרט.

אבל הדבר השני שהרגיז אותי ממש הרגיז אותי. כפי שאמרתי, כולנו יודעים איך נגמר הסיפור הזה, הרי הסרט הראשון בסדרה הוא הספויילר לסדרה החדשה שמתחילה. ואולי אני נאיבי? אולי הילדים של היום לא יודעים כלום על הסרט ההוא ועל הסצינה האחרונה שלו שהיא אחת המפורסמות בתולדות הקולנוע? כשהגיע הסוף ועלו כותרות הסיום רציתי להריע, קודם כל לסרט, כי הוא כל כך טוב, אבל באותו רגע רציתי להריע בעיקר להערכה שהיוצרים נתנו לנו הצופים. הם יודעים שאנחנו מבינים שהוירוס הולך להתפשט ושבמקביל לכך שהקופים יחכימו, בני האדם ימותו מהמחלה ומי שישרוד יהפוך לחלש יותר. כל הכבוד לבמאי שהחליט לסיים בשוט הנהדר של הקופים מסתכלים על העתיד שלהם.
ואז הגיע האפילוג ובו מראים לנו שהוירוס מתפשט למגיפה עולמית ואני ממש התעצבנתי.

לא נורא, זה הסרט האחרון שלי ככה ואח"כ אהפוך לכוכב ענק ולא אצטרך להמשיך ללבוש את כל החיישנים המגעילים הללו.

אבל ביננו? זה עבר לי מהר, כי בסך הכל גם עם הפישול הזה במאי הסרט רופרט וייט עשה עבודה מדהימה ביצירת סרט מרשים מאוד מבחינה קולנועית עם שוטים ארוכים מעולים ועם תחושה של תנועה מתמדת שיודעת מתי לעצור כדי לא לגרום לבחילה. לא שמעתי עליו עד היום אבל אני בטוח שאשמע עליו בהמשך.

בסופו של דבר מדובר בהרבה מעבר לסרט קיץ מצויין, מדובר בסרט שבו סיזר השתלט עליי ושיכנע אותי שעם שימוש נכון, האנשים שיוצרים אפקטים דיגיטליים היום לא נחותים מאותם קוסמים שאני כל כך אוהב שפעלו במשך 100 שנות קולנוע ראשונות. פשוט צריך לדאוג שכמו שפעם רק מתי מעט התעסקו בזה, גם היום הגישה תהיה רק למי שבאמת מוכשר ויודע מה הוא עושה. בקיצור – תנו לי קצת פחות סניידר וקצת יותר וייט.

נ.ב. לא סתם התחלתי לחשוב על וויליס אובריין במהלך הסרט. כמה פעמים הרגשתי שהסרט מכיל מספר הומאז'ים לקינג קונג. אם זה השוט מלמעלה שמכיל ציפורים מצויירות (פה באנימציית מחשב, ב"קונג" באנימציית דו מימד) או בשוטים מסויימים בהם באק השימפנזה הגדולה נראית ומתנהגת כקונג. אחרי שחזרתי הביתה וגיליתי שוטה דיגיטל אחראים על הפעלולים זה הפך מובן יותר ואין לי ספק שזה מכוון.