מוות מוחי (גדעון חולה)

הכל התחיל ביום שני בבוקר. גדעון תמיד שנא את יום שני. ביום שני, התירוץ של העייפות שאחרי שבת לא ניתן לניצול. לפחות לא כמו שניתן לנצל אותו ביום ראשון. אז אתה עדיין עייף וזה עדיין רק תחילת השבוע.

שיעול טורדני, שהפך בימים האחרונים לסימן ההיכר שלו, העיר אותו משנתו. גדעון פקח את העיניים וראה מול פניו את עמליה מביטה בו. הם הביטו כך אחד בשני בדממה עד ששוב השתעל. עמליה הביטה בחשש.
"מה?" הוא שאל. "אתה משתעל דם מהאוזן." הוא הביט בה וחשב מהי התגובה ההולמת למשפט כזה, אך דעתו הוסחה במהירות על ידי החמימות הרטובה שהחליקה על לחיו. הוא ניסה להתרומם. הכרית התרוממה איתו.
ניסיון להזיז את הכרית מהפנים לימד שכנראה הוא השתעל דם מהאוזן כל הלילה והדם הנקרש הוא שאחראי להידבקות. הוא ידע שזה לא קשור למגפת האזניים שהזומבים גרמו, כי עברה כבר למעלה מחצי שנה מאז יצא עם חברתו הזומבית לשעבר. (הלשעבר מכוון להיותה חברתו. זומבית היא עדיין.)

(זהירות, הקליפ הבא לא מיועד לבעלי קיבה עדינה)

הוא ניגש לאינטרנט וחיפש "אוזן+דם+שיעול". זה לא לימד אותו הרבה. הוא ניסה קומבינציות שונות. הדבר היחיד שמצא היה מערכון קנדי יד שנייה.

"אני חושבת שיש לך שחפת מוחית." אמרה עמליה.

"יש לי מה?"

"שחפת מוחית"

הוא הביט בה בהשתהות. מאיפה היא הביאה את זה עכשיו?

כנראה שהכל התחיל כשגדעון גילה במקרה שרסיסי השיעול שהשתעל עליו עובר אורח בכצנלסון הכילו ריכוז גבוה של מיקובקטריום טוברקולוזיס, החיידק הגורם לשחפת. מכיוון שרק יום לפני כן התווכחו הוא וסמי על יכולתו האינטלקטואלית של המיקובקטריום הנ"ל, הוא מיהר למעבדה כדי לערוך ניסוי.  למרות שהיה בטוח בעצמו מאוד, בסופו של דבר נאלץ גדעון להודות שהניסוי נכשל. לא משנה כמה ספרות הגותית הוקרנה על החיידק הוא נשאר שווה נפש והפגין אדישות לנגד שיבושי התאוריות שהציגו לו השניים.

כשסיפר על כך לעמליה היא היתה נסערת. "ניסיון לשנות מישהו תמיד נדון לכישלון, ובדרך כלל הכישלון הזה יגבה ממך קורבן"

ההסבר של עמליה היה ארוך מאוד וכלל שלל טיעונים פסיכולוגיים וסוציולוגיים. גדעון באמת רצה להתרכז אבל פתאום עלתה לו תמונה מילדותו. הוא בוכה. אין אף אחד סביבו. על הרצפה שוכבת בובת כרוב גוססת כשכל המילוי יוצא החוצה. בן כמה הוא? חמש? שש? הוא לא ממש זוכר, אבל הוא זוכר את טעם מרק הכרוב שאמו בישלה באותו שבוע.

בכל מקרה, לפתע הוא הבחין כי עמליה סיימה דבריה והיא מביטה בו. הוא החליט שהינהון הסכמה יהיה הדבר הנכון לעשות. היא נאנחה והלכה למטבח. זה היה בשבוע שעבר.

חזרה להווה – "צדקתי, אתה רואה? הוא מנסה לנצח אותך בתקיפת המוח"

הוא? מי זה הוא? ומה זה שחפת מוחית?, שאל גדעון את עצמו. הוא לא מצא תשובה.

"הוא?, מי זה הוא? ומה זה שחפת מוחית?" שאל גדעון את עמליה.

"החיידק שניסית לשנות משתמש במה שהוא למד עליך כדי לנקום בך על האלימות שהפעלת כלפיו", ענתה.

"זה מגוחך לחלוטין", טען גדעון. "חוץ מזה, מי  שמע על שחפת מוחית".

בימים שאחרי כולם שמעו על כך. גדעון, שלא זכה לראות זאת, אושפז ביום המחרת ונפטר שלושה ימים אחרי. המיקובקטריום כל כך התגאה בהצלחה שלו שהוא יצא לסיבוב הופעות עולמי לפני למעלה משליש מאוכלוסיית העולם.

עמליה ישבה בצד והביטה בכוכבים, מחפשת סימן מגדעון. אבל גדעון, שלא האמין בכל הקוסמיות הזו בחייו לא נתן לה סימן. זה לא שלא התאפשר לו. זה פשוט נראה היה לו מיותר. הוא לא התאים למערכות יחסים בשלט רחוק ותאריך המוות של עמליה היה רחוק מאוד. הוא גם לא אהב את מבט ה"אמרתי לך" שהיא בטח תעטה.

לפעמים, בעיקר כשישב לבדו בערב מול הטלוויזיה, שאל את עצמו אם כל זה יכול היה להימנע אם רק היה מנגב את היד במקום לנסות להוכיח את טעותו של סמי.
אולי, אבל בשביל הכבוד היהודי הוא מוכן היה לשלם הרבה יותר.

****************

סמי ישב בביתו וסיים את ארוחת הערב המצויינת. סימה חייכה אליו. הוא הביט אליה וחשב לעצמו שגם אם המיקובקטריום טוברקולוזיס נמצא איפשהו בגופו, מסתתר בחדרי חדרים ומחכה לשעת כושר, הוא אינו מפחד. זו כנראה כוחה של האהבה.

(דייויד בואי מבצע את שירו של ז'אק ברל "My Death")