A guilty pleasure is something one enjoys and considers pleasurable despite feeling guilt for enjoying it. The "guilt" involved is sometimes simply fear of others discovering one's lowbrow or otherwise embarrassing tastes. Fashion, video games, music,[1] movies[2], and junk food can be examples of guilty pleasures.
גילטי פלז'ר. הנאה המלווה ברגשות אשם. זהו המושג אותו הדביקו למוזיקה מבישה. מוזיקת שלה ולאיכות אין לכאורה דבר. מוזיקה שאל לנו להקשיב לה בכבוד. לא בכבוד גלוי בכל אופן. אתם יודעים, אותה מוזיקה שאנו דואגים להצניע, לתרץ, להשליך (מאיפה זה הגיע לפה??). איני מכירה את מקורות המושג אך אני מניחה שנולד בין כותלי משרד פרסום לונדוני אולי ניו יורקי, וסביר שנאמר על מוזיקה שעברה מספר היפוכים של חיוב ושלילה על המילה קול (זה כ"כ לא קול, שזה קול, ולכן לא קול לאהוב את זה).
אותם אלה שעושים שימוש במונח (ומתכוונים אליו), צריכים להתחיל לחפש כרטיס טיסה מוזל חזרה. חזרה לטפח את חלקת הדשא הבלתי קצורה ההיא שקיבלו במתנה מאלוהי החשיבה העצמאית, ונכנעו עם הזמן לאנשי מכירות ממולחים שדיפקו על דלתם ומכרו להם את מכסחות המגניבות בשקל תשעים. הייתם צריכים לשלח אותם חזרה אל מאיפה שבאו, לומר להם שהמוצר שלהם פחות אמין אפילו מסולייה מייד אין צ'יינה, או כמו שנטלי, שהתייתמה מאב עקב מחלת הסרטן, תמיד אומרת לאותם מתרימים מאגודות הסרטן – כבר תרמתי בבית. תודה אבל נתמודד עם חוסר הביטחון האומנותי שלנו בדרך קצת פחות עדרית וחסרת מעוף.
מה יש בה במוזיקת הגילטי פלז'ר שעושה כ"כ טוב לנפש שלנו? המוזיקה הזו היא המקבילה המוזיקלית של האהבות הראשונות שלנו, אלה של גיל העשרה ותחילת ה-20. היא שייכת למקום ולזמן בתודעה בו הצבנו לעצמינו את תמרורי הכניסה ואין כניסה הרגשיים שלנו, ולא סמכנו על גי. פי. אס חברתי שיעשה זאת עבורינו.
זוהי אינטרפטציה מודרנית על מוזיקת הילדות ההיא שבקעה מהטייפ הכפול (זה עם המקום לשתי קסטות), המוזיקה שאת שיריה פתחו וסגרו קשקושי הסרק של שדרן הרדיו שהקפיד לא לאפשר להינות מהקלטה בלתי חוקית (אפשר לומר שניצחנו, לא?), אותה המוזיקה שלעיתים הסליל שעליה שוכפלה התסבך עם הווקמן ועל כן נדרשה תנועת הברגה אינסופית ועבודת מוטוריקה עדינה כדי להחזיר אותו למקומו, אותו מוזיקה שהייתה מתערבבת עם תחושת הילדות המוכרת כלפי שכניי האמריקאיים- "שמישהו יגאל אותי כבר מחבורת הילדים המטומטמים האלה" (כי בחיינו הבוגרים אנו זוכים לחסדי אפשרות הבחירה).
אז בעודי מקללת את רופא השיניים שלי (המתעקש על שימור יחסים שבועי איתי) ונותנת מקום של כבוד לסמים (איפה נשכבים על קברים שמקדשים דברים כאלה?), הלכתי לאייפוד לחצתי על MUSIC, PLAYLIST, COMFORT ZONE . כי מוזיקת גילטי פלז'ר היא פחות איכותית רק לכאורה. בדומה לאוכל מנחם שאינו זקוק לתהילה קולינרית, גם היא יודעת שהחיים מזמנים לנו מספיק הזדמויות בהן אנו משוועים לבסיסי ולא למתחכם, ולכן מקבלת בסלחנות את גישת ההארד טו גט כפוית הטובה שלנו: דוט קול אס, ווי'ל קול יו. באט ווי אולווייס אולווייס דו.
כדי לענות על השאלה הזו צריך תחילה להבין מה אי פעם עבד בה.
אל הסדרה הזו הגעתי אחרי שיותר מדי חברים (ואחד תאום נפש טלוויזיוני) התעקשו שכדאי לי. מבחינתי, כמו מבחינת סנובים רבים אחרים, הסיטקום השמרני עם הצחוק המוקלט-חזק-מדי ועם הפרמיס הרחוק מלהיות מבריק (חייהם של שני דוקטורים חננים, לאונרד ושלדון, משתנים כאשר לדירה ממול עוברת לגור פני, שחקנית יפה מטומבלת-אינטלקטואלית עם חוכמת-רחוב) היה מסורב צפייה.
אבל, כאמור, לבסוף נכנעתי וצפיתי.
במשך השנים האחרונות התעקשו כל הקומדיות להתרחק מהפורמט הלעוס והמלאכותי אל מחוזות בהן לא מסמנים לך מתי לצחוק בעזרת שימורי לחץ חברתי, ובשם האותנטיות שאבדה לצאת אל מחוץ לאולפן אל אתרי צילום "אמיתיים" ולעגן את העלילה ב"מציאות", ולהתנהל במודעות עצמית של מישהי שסוחבת על גבה 50 שנה של סיטקומים.
אבל ברצון העיקש לבדל את עצמם מכל מה ששמרני ומעושה שכחו יוצרי הקומדיות הטלוויזיוניות את המעלות שיש בפורמט הקלאסי.
קומדיה שהיא בקשר מיידי עם הקהל, קשר שמוליד הרבה רגעי אמת דווקא מתוך הפשטות שלו. רעיון מצחיק יכול להפוך בזמן אמת למצחיק יותר, גאג כושל מוחלף מיד בבדיחה אחרת. קומדיה בה לקהל יש השפעה ישירה וספונטנית על השחקן ובחזרה מהשחקן אל הקהל ביחסי גומלין שלא קיימים בפורמטים החדשניים.
בהתחלה באמת הייתה קשה. "המפץ הגדול" היא סיטקום קלאסי לגמרי, קומפלט עם דמויות קרקטוריות וחמישה לוקיישנים קבועים. מתוך כך היא מזכירה את ה-it crowd האנגלית של גרהם להמן, רק שמרנית אף יותר במבנה שלה (!) ובדומה לחברתה האנגלית, העונה הראשונה מתחילה מאוד רעוע. הכתיבה לא מבריקה והדמויות לא לגמרי יודעות מה לעשות עם עצמן ולמה.
אבל אז פתאום לקראת סוף העונה הראשונה זה קורה. קסם.
משהו בנאיביות ובפשטות של "המפץ הגדול" פשוט כובש אותך.
הדמויות, הכוללות גם את דוקטור ראז' קותרפאלי הסובל מאילמות חברתית ליד נשים והווארד וולאלוויץ' המטופל באימו היהודייה ובחרמנות נטולת שמץ מודעות עצמית, קיבלו צורה (למעט לאונרד, "החנן הנורמלי", שבמקור אמור היה להוות את נקודת ההזדהות שלנו עם החנונים אבל הוא למעשה החוליה החלשה, הלא מעניינת והכלל לא מצחיקה בסדרה), ונוצרת משפחה אלטרנטיבית המורכבת מארבעה דוקטורים (אוקיי, 3) שהם בעצם ילדים קטנים, ושלגיה אחת שמטפלת בהם (ומטופלת על ידם).
חדר המדרגות, עם האינטראקציות המצופות ומיוחלות בין הדמויות, בקצה הכמעט קבוע של ירידה או עלייה במדרגות, הוא לוקיישן כל כך מתבקש שהוא לחלוטין מבריק ומתוק.
אבל מעל לכול, מה שקורה זה שלדון, הדמות של הגאון האינפנטיל/אוטיסט סבאנט/evil mastermind waiting to happen בגילומו של ג'ים פארסונס (שנראה כמו גרסה יותר קריפית של פי ווי הרמן).
מי שמתחיל כדמות משנית לעלילה המרכזית בסיפור האהבה של לאונרד ופני, מי שעיקר ההומוריסטיות שלו אמור להיות נעוץ בפריקיות ה-Uber-חננית שלו, הופך להיות לבה הפועם של התוכנית ואחת הדמויות הקומיות הנפלאות בהיסטוריה של הטלוויזיה (וכנראה זו הטובה ביותר בשנים האחרונות).
הסיבה הראשונה לעלייתו של שלדון היא פארסונס, זוכה פרק האמי, שהוא לא פחות מגאון קומי, שמצליח לגלם את שלדון כאיש בלתי נסבל ויצור לגמרי כובש בו זמנית.
הסיבה השנייה היא האינטראקציה המפתיעה שלו עם פני השכנה.
הדרך שבה פני היא הדמות היחידה שמצליחה לחדור לו מתחת לעור ולשבש לו את החיים, היריבות הידידותית ביניהם,
ה-banter (לעזאזל, איך אין מילה כזו בעברית?!) והיכולת של פני להוציא ממנו את הצד האנושי האבוד (טוקטוקטוק שלדון), היא קסם טהור והצמד הזה אחראי לכמה מהרגעים היותר מענגים ואחת הסצינות הכי מרגשות שראיתי אי פעם בסיטקום.
דווקא לנוכח כל הקומדיות העכשוויות, האובר-מודעות-לעצמן, עם הדמויות שכל פעם שהן משירות מבט אילם למצלמה עוד דולר משתלשל לכיסו של ריקי ג'רבייס, אבי הפטנט המודרני, או מתייחסות לעצמן כדמויות בעולם טלוויזיוני, המפץ הגדול היא קומדיה מרעננת ומקורית.
אז מה לעזאזל השתבש?
אלוהים, או שלדון, יודע.
מסיבות לא ברורות, אולי מרצון לגוון, ואולי כתגובה לרצון של חלק מהקהל לרומן שלדון-פני (שאני, למען הסר ספק, ממש בעדו כל עוד הוא יקרה אך ורק בדקה האחרונה בפרק האחרון של הסדרה כולה, אי שם בעונה 10) ולאור הכישלון והיעדר הכימיה המוחלט של לאונרד-פני, החליטו היוצרים להכניס שינויים שחירבו את הסדרה.
החל מדמויות חדשות ומיותרות שחיבלו בדינמיקה, דרך החדרת הומור ביבים נמוך ואינפנטילי (אוננות עם רובוטים?!? קוף מעשן?!?!) שאמור להוות תחליף הומוריסטי לאינטראקציות האבודות, וכלה בעלילות שפשוט לא עובדות והולכות נגד הרעיון הכללי של הסדרה (איפה הלוזריות? היכן הפעילויות הסופר-גיקיות? איה הנבלים ו-וויל וויטון?)
אבל החטא החמור מכולם הוא מה שעשו לדמותה של פני.
נכון, קלי קואוקו השחקנית שמגלמת אותה, שברה את רגל בערך בצילומי הפרק השלישי. אז מה? אילוצים הם מקור עשיר לפתרונות יצירתיים, אבל איך בחרו יוצרי המפץ להתמודד עם הרגל השבורה של קואוקו? הם החליטו להעלים אותה או להשתמש בה רק בסצינה אחת פר-פרק, כשהיא נחבאת מאחורי בר משקאות.
למה לכל הרוחות לא לשלב את הרגל השבורה בעלילה?! זה הרי מקור בלתי נדלה לסיטואציות קומיות! ויותר מכול, בסדרה שבה רוב הזמן הדמויות שלה מבלות בישיבה, איזה חשיבות יש לרגליים מתפקדות?!
ולא, איו סיכוי שקואוקו ביקשה לנוח. אין שחקן, בטח זה שרק שבר את הרגל, שרוצה לקחת חופשת מחלה מהופעה בטלוויזיה.
פני היא היא המפץ הגדול. כניסתה של הדמות לחייהם של ארבעת החנונים היא הארוע המחולל בסדרה ושינמוכה לדרגת תפקיד אורח בסיטקום שלה עצמה הוא בבחינת טעות פטאלית.
כתוצאה ישירה, העלמתה של פני יוצרת אפקט דומינו ועוזרת גם להרוס את דמותו של שלדון וחותרת תחת כל מה שהסדרה ופארסונס הצליחו להשיג עד כה.
הוא מקבל עוד יותר זמן מסך, אבל לא מקבל שום דבר יותר מדי מעניין לעשות בו. ופתאום כולם מוציאים משלדון תגובות רגשיות, פתאום כולם מצליחים לתפעל אותו, חוקי ברזל שלדוניים עפים מהחלון ולהיגיון הפנימי של הדמות, הסטרילית והא-מינית אין כל זכר ופארסונס נאחז במעט שניתן לו ומוציא את המקסימום האפשרי. וזה לא הרבה.
מולו, כתחליף לפני, היוצרים מעמידים את דמותה של איימי פרה-פאולר, בגילומה (החינני בהחלט) של מים ביאליק (אק"א בלוסום). אלא שאיימי היא תאומת שלדון ואי לכך, גם כאשר היא מתחילה להתפתח לכיוונים קצת יותר חמודים, הדינמיקה ביניהם פשוט לא מעניינת, והיא בטח שלא מצחיקה. קומדיה, כמו דרמה, צריכה קונפליקט.
וכך, מאבדת המפץ הגדול את כל מה שאי פעם עבד בה.
העונה הרביעית של המפץ הגדול מלמדת אותנו שלפעמים סדרה פשוט חייבת לדרוך במקום (או להתקדם בצעדים קטנטנים בסלואו-מו).
איך אומרים ? if it ain't broken, don't fix it!
And if it is broken, SHOW THE FUCKING CAST!
all puns intended.
מבוא ללימודי כיף
Yipeeeeee
ברוב המובנים קומוניטי היא ההפך הגמור מהמפץ הגדול. זו סדרה פרועה, שמסרבת להישאר במקום, משתוללת ומשתנה תדיר, סדרה בה הדמויות מודעות להיותן דמויות בסדרה שמסרבת להתחייב לז'אנר או מדיום. קומוניטי היא התגובה האלרגית לפורמט הקלאסי.
גם בעונתה הראשונה, לאחר שבנקודת האמצע תפסה כיוון שונה לגמרי, זו הייתה סדרה נפלאה (כל כך טובה שהיא תפסה את המקום השני שלי ברשימת הסדרות הטובות של 2010), אבל בעונה השנייה ששידורה הסתיים בשבוע שעבר בארה"ב, היא התעלתה אפילו על עצמה.
מבחינתי מתוך 24 פרקים רק 3 היו מיותרים והשאר נעו על הקו שבין הנהדרים-לנפלאים-למופתיים.
בעונתה השנייה הסדרה לא רק התפרעה יותר, בחנה יותר גבולות והייתה עוד יותר מטה-טקסטואלית אלא גם ניסתה, וגם הצליחה במידה רבה, לגעת ברעיונות יותר מסובכים ולספק איזה ערך רגשי ופסיכולוגי מוסף (בעיקר בחשיפת הצדדים העצובים של ג'ף ועאבד). לטעמי זה לוקח את הסדרה עוד צעד קדימה.
אולי ספיישל הכריסטמס מעט התפספס אבל אהבתי את העובדה שפרק שיש לו את כל הלגיטימציה המדיומית להיות מטופש, שטותי וקיטשי לחלוטין, בוחר לספק את אחד הסיפורים הכי אפלים וחומצי לב בסדרה, כנגד ציפיות ואולי גם רצון הצופים. זה אמיץ.
התעוזה והדווקאיות האינפנטילית הן שהופכות את קומוניטי לכל כך מבריקה.
היא פשוט לא מפסיקה להפתיע בבחירות שלה (רוצים טרנטינו??! אחלה, לא תקבלו) ולרוב הפרקים בהם נלקחו הכי הרבה סיכונים הם גם אלה שהכי השתלמו.
פרק הבנוי מ-70 סצינות שצולמו בלייב אקשן רק כדי לשרת קונספט מטומטם לחלוטין, מדגים את מידת המחויבות המוחלטת של קומוניטי לגאגים שלה ומפיק את אחד הדברים המצחיקים של 2011.
ובסיפור בו הייתם מצפים למצוא אקשן פנטסטי וסוחף קיבלתם פרק שלם של ישיבה סביב שולחן… ואת אחד היצירות השנונות (והמרגשות והסוחפות) שנראו בטלוויזיה וחתיכת גאונות צרופה.
נכון, לא כל הפרקים העונה משיגים את מטרתם ויש אי אילו נפילות מתח, אבל לעזאזל, קשה שלא להעריך את התנופה היצירתית והביצים.
אז מה סוד קסמה של קומוניטי? מלבד המקוריות, העוז ויכולת להיות בלתי צפויים? הרי כולם עושים פוסט-מודרניזם והמטה-טקסטואליות כבר יוצאת לכולם מכל החורים (ע"ע ביקורת מעל), אז למה דווקא כאן לא מתחשק לי להוריד לדן הרמון, היוצר, סטירה?
התשובה הראשונה היא לב. דן הרמון אולי אוהב קולנוע וטלוויזיה, ואת עצמו, אבל הוא הכי אוהב את הדמויות שלו, וזה ניכר.
וכל אחד ואחת מהקאסט עושים עבודה נפלאה בלגרום לנו להתאהב בהם (והעונה הזו נותנת גם לדונלד גלובר המדהים הזדמנות לנצוץ).
וממנה, לפחות מבחינתי, יוצאת גם התשובה העיקרית: כיף.
קומוניטי מצליחה, יותר מכל סדרה אחרת כרגע, לגרום לך ממש לרצות להיות חלק מהחבורה. כיף להם.
כיף להם זה עם זה וכיף להם בהרפתקאותיהם (למרות שפרק הלקט מביא אמירה די מבריקה לגבי זה).
ואני בתור צופה, אכולת קנאה.
גם אני רוצה חבורה שכזו! גם אני רוצה מנהרת אוהלים במסדרונות! גם אני רוצה לחרב את אוניברסיטת תל אביב בפיינטבול! גם אני רוצה הרפתקאות כמו שהיינו ילדים, כשהכול הרגיש הרה-גורל אבל בעצם היה מטופש ובטוח. גם אני רוצה מסיבת פיג'מות או טיול שנתי שנמשך כל החיים.
קומוניטי, עוד יותר בעונתה השנייה, מייצרת קסם טהור בכך שהיא נותנת לגיטימציה לחבר'ה מכל הגילאים ומכל הסטטוסים להתאחד ולהתנהג כמו אינפנטילים. וזה חזק יותר מכל קריצה אינטר-טקסטואלית רפלקסיבית מתחכמת.
גם"המפץ הגדול" וגם"קומוניטי" הן סדרות שמצליחות לעבוד נפלא הן בגלל והן למרות הפורמט שלהן.
אבל בסיכומו של דבר, כמו כל סיטקום, הן קמות או נופלות על הדמויות והנגיעה שלהן בקהל.
בוב דילן חוגג יום הולדת 70. האמת, אני לא אומר לו אבל לא הייתי נותן לו יום מתחת ל-75. הוא יושב עם הכובע שלו ומערבב את התה.
"אני עייף, גיא, אני פשוט עייף"
היריבות העמוקה בינינו החלה לפני למעלה מ-20 שנה. אז, תוך כדי היחשפות למוסיקה ששינתה את חיי, נחשפתי גם לאגדת דילן.
דילן שינה את פני המוסיקה הפופולרית
דילן הוא קולו של דור
דילן הלך על המים
דילן יכול לסוע על אופניים ללא מחזיר אור
ורק אני לא התחברתי. במשך שנות נעוריי ניסיתי רבות. שמעתי את Desire, ושמעתי את Blonde on blonde ושמעתי את Oh Mercy ופשוט לא התחברתי.
לא סבלתי את The Times They Are-A-Changin ולא את Blowin' in the Wind ולא ולא ולא. אבל כל מי שהבין משהו במוסיקה אמר שהוא היה המשיח, וכל מי שרצה להראות שהוא מבין משהו במוסיקה אמר שהאמונה השלמה השתלמה.
וכך במשך שנים נאלצתי לשמוע את המשפט – "אתה פשוט לא מבין", שהוא אולי המשפט השנוא עלי ביותר. בזמן לימודי הקולנוע שלי סיפר לנו יגאל בורשטיין אנקדוטה שאיני זוכר למי היא מיוחסת- הבעל אומר על אשתו "היא לא מבינה אותי". היא מבינה אותך היא פשוט לא אוהבת אותך.
בוב מודע לכל העניין. הוא מביט בי בצער ואומר "אתה חושב שזה מה שרציתי? בסך הכל רציתי לשיר, אבל לא משנה מה עשיתי וכמה ניסיתי לעשות דווקא, הדווקא הזה קיבל תאוצה גדולה יותר בכל פעם מחדש. זה הגיע למצב שאם הייתי אומר לאנשים לקפוץ מהאמפייר סטייט בילדינג (בניין גבוה בניו יורק. גבמ.) הם היו עושים את זה. או לפחות חושבים על זה. אני חושב. לא? אולי. בוא ננסה. גיא, אני מבקש שתקפוץ מהאמפייר סטייט בילדינג"
הוא מסתכל עליי. מצד אחד ממש לא מתאים לי לעשות את זה. מצד שני זה יום ההולדת ה-70 שלו ולא הבאתי מתנה. ובכל זאת הוא בוב דילן, ומאחורה בראשי קיים תמיד החשש שאולי אני פשוט לא מבין.
"אולי פשוט נעשה ארוע מקביל להופעה שלך בארץ".
הוא בוחן אותי כדי לבדוק אם אני רציני. "על מה אתה חושב?"
"לא יודע, משהו טפשי שלא באמת יחייב אנשים לעשות משהו אבל עדיין ייתן להם את היכולת להרגיש שהם עושים וחושבים"
"היי", הוא מתלהב כמו ילד, "זה קצת כמו שאני עושה עם השירים שלי". הוא מחייך בסיפוק ולוחץ לי את היד. "ולחשוב שאת כל השנים האלה העברנו בכעס".
לאחר שאנחנו נפרדים אני הולך לי ברחוב ומנסה לחשוב מה יכול להיות ארוע מתאים. לפתע הרוח נושבת לי את התשובה. או יותר נכון הרוח מעיפה לכיווני את נתזי המים המעופשים ששופכת גברת שרה השכנה מהבלקון. זהו. בדיוק זה. מקלחת.
על כן ביום ה-20.06, בין השעות שמונה בערב לעשר ובמקביל להופעתו של דוד דילן באיצטדיון רמת גן, אני (ובוב) קוראים לכן ולכם לעשות מקלחת, לאכול, לרקוד, לטגן קציצות, לסדר את החדר, לעשות פן, לשבת, לקום, לשכב או בקיצור כל דבר שאתם רוצים לעשות בביתכם, א ב ל, וזה אבל חשוב, זכרו שאתם עושים זאת במקום ללכת לראות את בוב דילן בהופעה.
עשו זאת בשם החופש, עשו זאת בשם כל הפעמים שאמרו לכם שאתם לא מבינים, עשו זאת בשם הרצון להפסיק את שלטון המוחות התרבותי. עשו זאת כי לילדים שלכם מגיע יותר. עשו זאת כי אין לנו ארץ אחרת. עשו זאת כי זה מה שדילן היה רוצה.
לדף הארוע בפייסבוק לחצו כאן. אשרו השתתפות, שתפו והזמינו חברים. רק בכוחות משותפים ננצח את האליטה.
תקציר הפרקים הקודמים: שני בחורים יהודים וצעירים מחליטים להקים צמד. אחד מהם מאוד מוכשר, השני גבוה עם קול מלאכי. ביחד הם זוכים להצלחה אדירה למרות שהם יותר רכים מהמוסיקה שסובבת אותם בסוף שנות ה-60. למה זה קורה? כי הם מעולים. אבל לכל דבר טוב יש סוף.
ולפני שנתחיל – בסוף הפוסט יש קטע נחמד מהגראמי משנת 1975, כך שאם אין לכם כוח לקרוא אתם עדיין מוזמנים לתחתית הפוסט.
Bridge over troubled water -1970
זה רק אני או שהגמד מנסה לסתום לי את הפה?
אלבומם האחרון של סיימון וגרפונקל יצא בינואר 1970. הוא מכר עד היום למעלה מ-25 מליון עותקים ונחשב לאחד הנמכרים ביותר אי פעם, אבל צר לי לאכזב אתכם, הוא טוב פחות משלושת אלבומיהם הקודמים. זה אלבום מאוד לא הומוגני המורכב משירים מעולים לצד שירים חביבים. הוא כולל שירי סולו וגם הסגנון השתנה. למשל שיר הנושא ואחד הלהיטים הגדולים של הצמד, הוא למעשה שיר סולו של גרפונקל. מדובר בבלדת שמאלץ בומבאסטית. מאיפה זה בא? בעיני רחוק מלהיות אחד משיריהם הגדולים. ולמה מגיע לנו את ססיליה ואת הקשקוש הדרום אמריקאי המציק El condor pasa? (שני השירים האלה הם הניצוצות לשינוי שיעבור על סיימון ביחס למקצבים ולמשמעותם בשיר, שינוי שיגיע לשיא באלבום "גרייסלנד". שם זה יעבוד טוב, פה זה לא עובד בכלל. אבל עד אז יש זמן.)
אבל אל תתייחסו אלי יותר מדי ברצינות, בסך הכל זה אלבום די מקסים ואני סתם אנטי. פשוט שלושת השירים האלה והחיבה שאנשים רוחשים להם נורא מעצבנים אותי. מה יש פה חוץ מהם? הרבה הומאז' לעבר. יש ביצוע לייב לBye bye love של האברלי ברודרס שהיוו את ההשפעה הגדולה הראשונית על הצמד. יש את Baby driver החמוד ואת Keep the customer satisfied. ויש גם ארבעה שירים מצויינים.
The boxer הנפלא מזכיר למה הם היו כל כך גדולים. Song for the asking, שהוא סולו של פול, מתחיל להראות את הדרך בה ילך בשנים הבאות.
ויש את So long, Frank Lloyd Wright המרגש, שאין סיכוי שאינו מוקדש לארט גרפונקל, הסטודנט לאדריכלות. פרנק לויד רייט היה אדריכל מאוד מפורסם ואני לא מבין איך אפשר להבין אחרת את השורות:
So long, Frank Lloyd Wright
All of the nights we'd harmonize till dawn.
I never laughed so long
So long
So long.
האין זה שיר פרידה לחבר עם הקול המשלים? ואיזה שיר פרידה יפייפה.
אבל השיר שאני הכי אוהב בדיסק הזה הוא The only living boy in New York. זה מהשירים שאני לא באמת יודע למה דווקא הם, אבל יש בו משהו שמרגש אותי בכל פעם שאני שומע אותו. גם שיר זה הוא סולו של פול. (הקליפ האינטרנטי שמצאתי פה מכיל תמונות של הצמד מימי טום וג'רי והלאה. נחמד מאוד)
ציון: 1/2***
Paul Simon – 1972
קר שם בחוץ, מתי תלמד שהחיים הם לא קיבוץ
שנתיים אחרי האלבום האחרון של סיימון וגרפונקל הוציא פול סיימון אלבום שהוכיח שהצמד הוא נחלת העבר. האלבום הנפלא הזה הוא ההפך מהאלבום הגרנדיוזי האחרון של הצמד. רובו מתבסס על גיטרה, בס, תופים ומעט קלידים בעיבודים בסיסיים מאוד. גם כשכבר יש עיבוד לכלי נשיפה (ב-Armistice Day) אז זה כל כך לואו קי שזה שונה לחלוטין מאותה שמחה מתפרצת שמופיעה בבייבי דרייבר מהאלבום האחרון של הצמד.
השירים עצמם יותר אישיים ולא ניתן להתכחש לעובדה שסיימון בשל להיות לבד. השירה שלו מתגלה כמוצלחת מאוד ויכולתו כמבצע לא נזקקת יותר לתמיכה של חברו. גם בכתיבת המילים חל שינוי. אפילו כשהוא כותב שיר אהבה כואב כמו Everything Put Together Falls Apart, שלכאורה מכיל דמיון לOvers הנפלא מBookends של הצמד, השינוי מורגש. הוא כבר לא כותב לשניים על שניים אלא הוא כותב לעצמו על עצמו.
שני הלהיטים מהאלבום – "Mother and Child Reunion" ו-"Me and Julio Down by the Schoolyard" יכולים לתת את התחושה שמדובר באלבום שמח וקופצני אבל ההפך הוא הנכון. זהו אלבום מאוד מאוד מלנכולי. להיטים אלה היו הסיבה שכשהתחלתי בנעוריי להאזין לפול סיימון בצורה רצינית יותר, אי שם לפני 20 ומשהו שנה, זה היה האלבום האחרון שקניתי. היתה לי תחושה שהוא יהיה המשך ישיר ל"גשר על מים סוערים". כמובן שטעיתי. בניגוד לאלבום ההוא שמרגיש כמו שמיכת טלאים, כאן מדובר באלבום שלא מכיל אף אחד מהשירים הגדולים באמת של פול סיימון, אבל משהו בחיבור בינהם יוצר אלבום מצויין.
זו הסיבה גם שקשה לי לבחור שיר אחד שאני אוהב יותר מהשני. ועדיין הייתי בשמחה שם את Armistice Day המעולה, אך הוא אינו מופיע ביוטיוב.
אז במקומו אבחר את Everything Put Together Falls Apart המלנכולי ואת Duncan שכמו El condor pasa מכיל חליל אנדי דרום אמריקאי שאני לא יכול לסבול, אבל הוא שיר כל כך טוב שהוא יוצא מזה בסדר.
כדאי לשים לב שגם כאן סיימון ממשיך את העניין שלו עם מקצבים. חוץ מדנקן, יש גם את "Mother and Child Reunion שהוקלט בג'מייקה והיה אחד משירי הרגאיי הראשונים שהקליט זמר לבן, וגם המקצב הלטיני של "חוליו ואני" יחזור כמה פעמים בהמשך.
ציון: 1/2****
There Goes Rhymin' Simon – 1973
יופי הוא עניין אובייקטיבי
הצלחתו של האלבום הקודם הן בסינגלים והן במכירות כנראה שימחה את סיימון, ובאלבום הזה הוא הרבה פחות עגמומי, אם לא במילים אז לפחות במוסיקה ובאווירה. האלבום הזה מגוון יותר מקודמו והוא חוזר לבחון בו את אמריקה בצורה ישירה יותר, גם טקסטואלית וגם מוסיקלית. בנוסף לסגנון הסיימוני הרגיל יש בו גם דיקסי (Take Me to the Mardi Gras) וגוספל (Loves Me Like a Rock).
האלבום נפתח עם הלהיט הגדול "Kodachrome" שמתחיל בשורות האהובות עליי כל כך:
When I think back
On all the crap I learned in high school
It's a wonder
I can think at all
אחרי זה מגיע מה שאני מפרש כביקורת על ההעדפה שלנו את הצבעים המלאכותיים של תשלילי הקודאקכרום (כמטאפורה על כל זיוף כלשהו) על פני העולם האמיתי שמסביבנו, שאולי הוא פחות מבריק ונוצץ אבל הוא בכל זאת הדבר האמיתי.
הלהיט הענק השני מהאלבום הוא Loves me like a rock שחותם אותו. באמצע יש מישמש של סגנונות, כך שללא ספק האלבום הזה הוא פחות הומוגני מקודמו.
ושם באמצעו של האלבום יש שני שירים אדירים. האחד, American tune הוא שיר מדהים שללא ספק מתקשר לתקופת השפל שחוותה ארה"ב בשנים הראשונות של שנות ה-70 (ושהולידה גל קולנועי מרתק). הטראומה של מלחמת ויאטנם וטראומת ניקסון הובילה לדכדוך שהעיב על חגיגות ה-200 שנה שהתקרבו (ארה"ב חגגה 200 בשנת 1976). בשיר מוצגת מדינה שאיבדה את דרכה דרך עיניי אזרח שמרגיש שהכל מסביבו מתפרק, אבל התגובה היחידה שזה מעורר בו הוא הצורך לנוח כי מחר הוא עוד יום עבודה.
יש צורך לעשות את הקישור המתבקש?
Many's the time I've been mistaken
And many times confused
Yes, and I've often felt forsaken
And certainly misused
Oh, but I'm alright, I'm alright
I'm just weary to my bones
Still, you don't expect to be
Bright and bon vivant
So far a-way from home, so far away from home
And I don't know a soul who's not been battered
I don't have a friend who feels at ease
I don't know a dream that's not been shattered
or driven to its knees
but it's alright, it's alright
for we lived so well so long
Still, when I think of the
road we're traveling on
I wonder what's gone wrong
I can't help it, I wonder what has gone wrong
And I dreamed I was dying
I dreamed that my soul rose unexpectedly
And looking back down at me
Smiled reassuringly
And I dreamed I was flying
And high up above my eyes could clearly see
The Statue of Liberty
Sailing away to sea
And I dreamed I was flying
We come on the ship they call the Mayflower
We come on the ship that sailed the moon
We come in the a-ge's most uncertain hours
and sing an American tune
Oh, and it's alright, it's alright, it's alright
You can't be forever blessed
Still, tomorrow's going to be another working day
And I'm trying to get some rest
That's all I'm trying to get some rest
והמנגינה של השיר היתה מבוססת על מנגינה של באך מתוך St. Matthew Passion
אבל באופן אישי השיר האהוב עליי הוא Something so right. אני רואה אותו כשיר שנכתב על ידי הבחור מהשיר I am a rock אחרי שהצליח לצאת מהחומה שהקיפה אותו ונכנס למערכת יחסים. זה אחד השירים היפים של סיימון, שבעיניי תמיד נמצא במיטבו כשהוא מתאר מערכות יחסים זוגיות, או אם לחזור לסופרלטיבים שאני כל כך אוהב- אין מישהו שמתאר מערכות יחסים (ובעיקר בעיות במערכות יחסים) כמו פול סיימון.
When something goes wrong
I'm the first to admit it
I'm the first to admit it
But the last one to know
when something goes right
Well it's likely to lose me
It's apt to confuse me
It's such an unusual sight
I can't get used to something so right
Something so right
They've got a wall in China
It's a thousand miles long
To keep out the foreigners
They made it strong
I've got a wall around me
You can't even see
It took a little time
To get to me
Chorus
Some people never say the words
I love you
It's not their style
to be so bold
Some people never say those words
I love you
But like a child they're longing to be told
ציון: ****
זהו להיום. בפעם הבאה שלושת האלבומים האהובים עליי ביותר של סיימון.
ולסיום – קטע בו פול סיימון וג'ון לנון מגישים פרס בטקס הגראמי ומישהו מפתיע עולה בסיום. אם אין לכם כח לראות את הכל עברו לדקה 3:20.
שלשום בערב התארח בסינמטק היפה של חולון יוצר האנימציה הפולני תומאק בגינסקי בכיתת אומן. תומאק לא למד מעולם קולנוע או אנימציה באופן מסודר. את הידע שלו רכש לבד. את מה שנחשב לסרטו הראשון "הקתדראלה" יצר לבד, על מחשב בביתו במהלך 3 שנים (לפני כן הוא עשה מעין ניסוי כלים בשם Rain). סרט זה זיכה אותו בפרס הראשון בפסטיבל סיגרף שהוא פסטיבל אנימציה ואפקטים גדול ונחשב בארה"ב ולאחריו הסרט הקצר זכה במועמדות לאוסקר. מאז הוא עומד בראש חברה שעושה המון פרסומות וחלק מהכסף שהיא מרוויחה מושקע בחזרה בסרטים האישיים שלהם.
תומאק לא אוהב לפרש את סרטיו והעדיף לדבר יותר על העשייה מסביב. הערב היה בנוי במתכונת של הקרנת סרט קצר, דיון ושאלות. לרגע אף גלש הדיון לחוסר הנוחות שהרגיש חלק מהקהל מהדרך בה עוצבה דמות היהודי באחד הסרטים שמתרחש בתחילת המאה הקודמת ומוצג בצורה סטריאוטיפית. לי באופן אישי זה לא הפריע מלבד העובדה שאני לא יכול כעת לתאר את בגינסקי כחתיכת טיפוס פולני מבלי לחוש חוסר נוחות על השימוש בסטריאוטיפ.
ניתן להתווכח האם האיש הוא אמן קולנועי או בחור מוכשר שבעיקר מתלהב מהיכולות שלו. כשאני אומר ניתן להתווכח אני מתכוון שאני וצביקה שהיה איתי במפגש אכן התווכחנו. צביקה טען שתומאק, מוכשר ככל שיהיה, מעדיף את תנועות המצלמה התמידיות ומפספס את הרגש כיוון שהוא לא מסוגל, או לא רוצה, להעמיד שוט סטטי שיתרכז בסיפור. אני לא מסכים. אני חושב שתנועות המצלמה בסרט "הקינמטוגרף" הם נפלאות ומלהיבות ומהוות חלק מהסיפור. בניגוד לצביקה, אני חושב שיש שם גם רגש. אבל כדי לא להרוס צפו קודם בטריילר ל"קינמטוגרף" ובסרט הטוב ביותר שהוצג אתמול "Fallen Art" ונמשיך.
צר לי שאתם נאלצים לראות את הסרטים באיכות כל כך ירודה אבל זה מה שיש ביוטויב.
Fallen art הוא סרט מעולה בעיניי. מה שיפה בו כל כך לדעתי, מלבד האנימציה הנהדרת, היא העובדה שלפחות אני, הצלחתי לחוש אמפתיה כלפי המפלץ הזה באיזושהי רמה. הרצון ליצור משהו שדורש עוד ועוד קורבנות כדי לנסות ולהביא אותו לשלמות מובע בצורה נפלאה. אני באופן אישי לא מעוניין לקחת את הסרט לכיוון הפוליטי הנדוש שאפשר לראות בו, אלא מעדיף להתייחס לכל מה שקורה בו ולכל הדמויות המאכלסות אותו כחלקים שמרכיבים את היוצר. הנקודה שבה הסרט אותו הוא יוצר עוצר, והוא עומד ומתנשף והדמעה יורדת לו על הלחי הוא קטע מאוד חזק בעיניי, קטע שבו אני כצופה מרגיש ומבין את התסכול. האם ראיתם את הדמעה?
לפני כך וכך שנים הגיע לפסטיבל חיפה העותק הערוך מחדש של "מגע של רשע" המופתי שביים אורסון וולס. גייסתי את אריק חברי ונסענו כדי לראות את הסרט (שכבר אז היה הסרט האהוב עליי ביותר) מוקרן באולם הקולנוע מעותק פילם. לא אכנס עכשיו להשוואה בין שתי הגרסאות (לכל אחת יתרונות משלה) אבל ההקרנה גילתה לי שוט אחד שנצרב בתודעתי וריגש אותי עד דמעותס פ ו י י ל ר בסוף "מגע של רשע", כאשר קווינלן מוטל בתוך המים, רגעים ספורים לפני שהוא מת, דמעה גדולה זולגת על לחיו. דמעה של חרטה על מה שעשה, על הבזבוז שהיו חייו, על שהרג את חברו הנאמן, על הכל. ראיתי את הסרט הזה כמה וכמה פעמים בוידאו על מסך ה-21 אינץ שהיה לי אבל הדמעה, שהיתה שם כל הזמן, הצליחה להתחבא באיכות האומללה שקלטת הוידאו סיפקה לי. הדמעה הזו הפכה את קווינלן לאנושי הרבה יותר, לאדם שמכיר בטרגדיה של חייו. היא גרמה לי לאהוב אותו יותר.
למה נזכרתי בזה? כי את Fallen Art ראיתי באינטרנט לפני הצפייה של אתמול ואהבתי אותו מאוד, אבל בדמעה הזו, של האמן המיוסר, הבחנתי רק אתמול בהקרנה על מסך גדול.
אני הולך לקולנוע פחות ופחות. יש הרבה סיבות ורובן טובות, אבל טובות ככל שיהיו אין זה מפחית מהעובדה שכשאני כבר כן צופה בסרט על המסך הגדול, אני נזכר שזהו הדבר האמיתי ושבסופו של דבר מסך הקולנוע מנצח את הקולנוע הביתי. לפחות את 32 האינץ שיש לי.
בחזרה לתומאק. אני לא מבין באנימציה בכל הקשור בפן הטכני. אני לא יכול לנתח לכם הצללות ותאורה. אני יודע להגיד אם אני אוהב או לא אוהב ואת האנימציה של בגינסקי אהבתי מאוד. היא שונה ממה שאני מכיר מהאולפנים האמריקאים. יש בה יותר חספוס וזה עובד לטובתה.
הגענו לסיום החלק על בגינסקי – הסרטון הבא, ההיסטוריה המונפשת של פולין, הוא פרוייקט שבראשו עמד בגינסקי ושנעשה במימון משרד ההסברה הפולני. בעיניי הוא מרהיב.
* * * * *
בזמן האחרון יוצא לי לצפות בסרטי אנימציה שמגיעים ממקומות שונים בעולם ולא רק מארה"ב. מדהים כמה התחום הזה מופרע ויפה. האנימציה משחררת ביוצרים חופש פעולה שמתאפשר גם על יד העובדה שהקהל מוכן לקבל יותר מוזרות, מופרכות ומופרעות בסרטי אנימציה. כזה הוא סרט הסטופ מושן "A Town Called Panic". לפי מה שדליתי באינטרנט זהו סרט בלגי שהתחיל כסדרת אנימציה של 5 דקות שבעקבותיה עשו היוצרים סרט באורך מלא (75 דקות). לא ראיתי את הסדרה, אבל הסרט הוא אחד הדברים היותר מופרעים שראיתי בשנים האחרונות.
גיבורי הסרט הם סוס בשם סוס, אינדיאני בשם אינדיאני וקאובוי בשם קאובוי. שלושתם הם בובות צעצוע מהסוג הישן, כאלה עם בסיס ששומר עליהם יציבים. העלילה מתחילה כשאינדיאני וקאובוי רוצים להפתיע את סוס ולהכין לו ליום הולדתו מתקן ברבקיו. הם מזמינים בטעות 50 מליון לבנים במקום 50. מכאן קורים כל כך הרבה דברים מופרעים שאין להם שום קשר אחד לשני שלא ניתן באמת להסביר מה קורה שם. אני רק אטען שמדובר באחד הסרטים המהנים שראיתי בזמן האחרון. כל פעם שחשבתי שקלטתי את הקטע ומפה זה יסחב לאיטו עד הגיעו לסוף, קרה משהו כל כך מטופש שפשוט לא יכולתי להישאר אדיש ומיד נסחפתי מחדש אחרי הבלאגן.
האנימציה והדמויות אולי נראות פשוטות אבל איכשהו אני משוכנע שכדי ליצור את הפשטות הזו עבדו די קשה.
בכל מקרה הנה הטריילר של הסרט המוזר הזה. מומלץ בחום.
ולסיום המלצה חוזרת על הסרט The Illusinist. סרט אנימציה צרפתי שמבוסס על תסריט של ז'אק טאטי. גם הדמות הראשית מעוצבת כדמותו המפורסמת של טאטי ובכך הופך הסרט כולו להומאז' לקולנוע שלו. סרט מקסים ומרגש עם עיצוב נפלא.
מאיזו סיבה לא ברורה "צדק פרטי" לא זוכה כאן בארץ הקודש לכבוד ולפופולריות לה היא ראויה.
משהו ברקע הדרומי בשילוב עם המבנה הלא מאוד סריאלי ועם סגנון הצ'אק נוריס פוגש את ריימונד צ'אנלדר לא בא טוב לקהל המקומי ורובו נשבר הרבה לפני שהוא מבין שיש לו פה ממתק מול העיניים. וחבל.
אני אהבתי אותה באופן מתועד עוד מהעונה הראשונה למרות, גילוי נאות, שהייתי צריכה שגיא, סוג של תאום נפש טלוויזיוני, יתעקש בפניי הלוך והתעקוש שמדובר ביהלום שלוקח לו זמן להתלטש. והוא צדק, עונה 1 הייתה סקסית וכיפית באופן אלגנטי ואינטליגנטי, היא סיפקה שילוב נעים של אקשן, אווירתיות וגיבור שהוא בו זמנית לוהט וקריר כקרח.
אבל בעונתה השנייה, ששידורה הסתיים לפני שבוע בארצות הברית, הסדרה עלתה אל הליגה של הגדולות.
השאלה מה הופך סדרה מבידור מצוין ליצירת אומנות היא ויכוח פילוסופי לא פתור. אני יכולה בהזדמנות להזמין אתכם לקפה ולשטוח במשך כשלוש שעות את נקודת מבטי וגישתי בעיניין, אבל בקצרה אוכל לומר שאני מאמינה שיצירה מסוימת צריכה להישפט על פי היומרות של היוצר שלה.
לרוב היומרות הללו מוצהרות ונמצאות על פני השטח. אם יוצר מייעד לתלות את היצירה שלו במוזיאון, לשדר אותה ב-HBO או להשמיע אותה בבית האופרה, רוב הסיכויים שהוא מתיימר ליצור אומנות (זה לא איזו הבחנה שלי, מרסל דושאן עשה מלדקור, לחתור תחת ולחטט בעובדה הזו קריירה).
לעתים הכוונות מוצנעות ונגלות רק מעושר הטקסט עצמו. כמו במקרה של סדרה שהייתה אמיצה מספיק להתהדר בשם אידיוטי, להיות משודרת בערוץ המיועד לבני נוער, ולשלב בין קומדיות נעורים לז'אנר הפנטזיה ועדיין לספק אמירה אמיתית ועמוקה על החיים ולהביא משהו חדש לגמרי לעולם הטלוויזיה (והקולנוע). כן, די לו היו קוראים ל"באפי קוטלת הערפדים" – Slayer או Doomed או The Stakes והיא הייתה נשפטת אחרת למן ההתחלה.
והיי, לפעמים היוצר לא מנסח בפני עצמו שהוא אמן אבל התעוזה, העושר הקריאטיבי והעומק הם אלה שהופכים בדיעבד את מעשיו ליומרה אומנותית.
השאלה האם זו יצירת אומנות טובה או רעה, או האם היוצר בכלל עמד ביומרה שלו ליצור יצירת אמנות – נו, זו כבר דרמה בפני עצמה.
אבל בין אם במוצהר או לא, בעונתה השנייה הרגישה ג'סטיפייד, המגוללת את סיפורו של המרשל ריילן גיבנס, מספיק טוב עם עצמה כדי להחליט שהיא רוצה לעשות יותר. וכנרמז בשם הפוסט, היא הצליחה.
כיצד הפכה הסדרה מ"צדק פרטי", בתו האלגנטית של ווקר טקסט ריינג'ר, ל-Justified, יצירת אומנות (ספוילרי במידה שטחית בלבד).
בטלוויזיה, קשה לייצר סדרה שתיחשב אומנות מבלי להפוך אותה להמשכית. הדיעה הרווחת, באופן די מתבקש, היא שהמשכיות משמעה התפתחות ומתוך כך העמקה.
מה לימדו אותנו בספרות בבית הספר היסודי לגבי דמויות עגולות לעומת שטוחות? דמות עגולה היא דמות שמתפתחת. זוהי מוסכמה שאנחנו סוחבים בכל בדיקה טקסטואלית עד היום. שטיחות היא שטחיות, שינוי הוא עומק. אף כי אני יכולה לתת דוגמאות נגדיות לסדרות (רובן קומיות) בלתי סריאליות בעליל שהן יצירות אומנות (למשל העונה השנייה של "המייטי בוש" שהיא מבחינתי יצירת מופת קטנה המורכבת ממקבץ סיפורים שכל אחד מהם הוא כדור קריסטל עצמאי ונוצץ של טמטום מזוקק וקסם ילדותי טהור), הכלל הזה הוא לרוב, לבטח בדרמות, נכון (בקומדיה, אגב, סטגנציה היא לעתים אמירה מכוונת).
בעונתה השנייה, ג'סטיפייד מיישרת קו עם הרעיון הסריאליות.
אמנם הכיוון ההמשכי התחיל להתפתח כבר מאמצע העונה הראשונה כשהסיפורים של ריילן עם ארלו (AKA אבו-ריילן) ובויד, החבר/אויב, כמו גם יחסיו הרומנטים עם אווה ו-וינונה הלכו והסתבכו, אבל לא ניתן להכחיש שהמבנה של הסדרה היה בעיקר זה של "נבל השבוע". כמעט כל פרק הציג תעלומה חדשה הדורשת פיתרון, ופושע חדש התובע חירור. היה לזה חן אייטיזי לא מבוטל, אבל זה גם הדיף ריח מעט קליל יותר, קליל מדי, בכדי להיחשב אומנות של ממש.
בעונה שהסתיימה זה עכשיו, כאמור, ישנו arc סיפורי הנמשך לכל אורכה וסוחב איתו צרות מהעונה הקודמת.
וזה עובד, וואו, כמה שזה עובד.
בעונה 2, צדק פרטי ממשיכה את כל הסיפורים שהתפתחו בזו הקודמת ופותחת חזית סיפורית חדשה ומסעירה עם הצגתו של ארכי-נבל מרכזי חדש. או משפחה שלמה של כאלה.
מאפיה של הילביליז המזרה אימה במחוז הארלן זה לא משהו שחשבתי שאזכה לראות אי פעם, אבל משפחת בנט המטריאכלית, בהנהגתה של מאגס (האם המלחיצה האוחזת בילדיה בביצים ובמכלול האייקיו המשפחתי), היא בדיוק כזו.
בניצוחה הבנטים הם חבורה בלתי נשלטת, בלתי צפויה, ערמומית, אכזרית וקריפית בטירוף, שגורמת לשבט קראודר של עונה 1 להיראות כמו שגר חתלתולים.
וזה מוביל אותנו לדבר השני שהשתנה בעונה האחרונה. הדמויות.
כדי לבנות עולם עשיר יותר דמותו של ריילן, עדיין הגיבור הבלתי מעורער של הסיפור, לוקחת צעד אחד אחורה ונותנת במה למבחר דמויות חדשות ולפיתוח מעמיק יותר של יתר הדמויות המוכרות. כל דמות משורטטת ברגישות, שום דבר לא חד משמעי וכל סוללת הקאסט פשוט מדהימה!
טימותי אוליפנט ממשיך להיות הגבר הכי מגניב בטלוויזיה, אבל מהלכי העונה מאפשרים הצצה עדינה ואלגנטית לנפשו החצויה של ריילן, לרצון החדש לאבהות ולתחושת המיאוס והגועל שלו מעצמו ומעברו.
בנוסף, ההחלטה לא להגיש את בויד קראודר כנבל המרכזי של הסדרה גם בעונה השנייה הייתה חכמה ונכונה, שהרי בסוף העונה הקודמת היה ברור שלו ולריילן יש יחסים יותר אוהבים משונאים (ויש שיאמרו חושקניים-מודחקים).
השניים נמצאים על אותו מישור, גם אם משני צדי המתרס, מסתכלים זה לזה בעיניים וגם אם בקלות נוכל לראות אותם מתחמנים אחד את השני, נתקשה לדמיין אותם באמת פוגעים זה בזה.
פרוטגוניסט כמו ריילן צריך אנטגוניסט חסר רחמים וגבולות שימחוק לו את החיוך הזחוח מהפנים. וכזו היא מאגס בנט, בגילומה המצמרר והמרטיט של מרגו מרטינדייל (אולי תזהו אותה מתפקיד חברת המשפחה חובבת עוגות הליים והגוססת בעונה 3 של דקסטר), שאין סיכוי שהיא יוצאת מטקס האמי הבא בלי פסלון (ושאם אני טועה, אוכל את כובע נהג המשאית המיוזע של דיקי).
איזה יופי של אנטגוניסטית ואיזה יופי של דמות! ובכלל, מתי לאחרונה נתקלתם, בטלוויזיה או בקולנוע, בתפקיד של נבלת באמת ראויה, כזו שאתה באמת מפחד ממנה, אבל לא יכול שלא להבין אותה?!
Le-Chaim!
כעת כשהוא פתור מהצורך להוות אויב לריילן, גם דמותו של בויד חופשייה להתפתח לה בנפרד ולתת לוולטן גוגינס הזדמנות למתוח את שרירי המשחק שלו.
ואפילו ג'רמי דייויס בתפקיד דיקי בנט שהטיקים והשטיקים שלו בדרך כלל עולים לי על העצבים נפלא ומדויק כאן בתפקיד בנה הצעיר, המתוסכל והמטומבל של מאגס.
ואולי מעל כולם, מתבלטת קייטלין דבר העילוי, בתפקיד לורטה בת ה-13, שנותנת פה תפקיד חומץ לב בגילום בשל מכפי גילה (מאיפה לעזאזל מקריצים לאחרונה את כל השחקניות הצעירות הקשוחות והנפלאות האלה, כמו היילי סטיינפילד אהובתי מ"אומץ אמיתי"?!).
דמותה של לורטה היא כמו אחותה הצעירה של הדמות ששיחקה ג'ניפר לורנס ב"קר עד העצם". ילדה שנאלצת להתמודד עם דמות של אב מנוטרל, בעולם של סוחרי סמים בדרום המפגר של ארצות הברית. גם כאן, כמו בסרט (שעיקר כוחו, לטעמי, נבע מהתיאור הפמיניסטי של עולם של גברים נפקדים ושל הנשים שנאלצות לנקות את הבלגן וההרס שהותירו אחריהם) הנשים חזקות, קשוחות ועצמאיות והן אלה המשלמות את המחיר על משחקי ה"למי יש פיפי יותר גדול" של הגברים.
בכלל, ניכר שלסרט הייתה השפעה גדולה על העלילה, האסתטיקה והאווירה הקודרת של העונה הזו, ולכל אורך הצפייה תהיתי איך לא ניסו לייבא אליה לתפקיד אורח גם את ג'ון הוקס המהמם שירביץ איזה סיבוב נוסטלגי עם אוליפנט לזכר הימים הטובים של דדווד.
אבל למרות ההשפעה האדירה של "קר עד העצם", "צדק פרטי" נותרת יצירה מקורית בפני עצמה. היא לא מוותרת על הפילם-נואריות שלה וממשיכה לשלב את המבנה העלילתי הייחודי של ספריו של אלמור לנארד עם קצת המפרי בוגרט וטיפה ג'ון וויין, מעט דשיל האמט עם קמצוץ "גברים במלכודת", ויש גם צמד פרקים שעושים מחווה סגנונית להיצ'קוק בכלל, עם קריצה עלילתית ל"פסיכו" בפרט, ובסופו של דבר, בעיניי לפחות, היא מתעלה על הסרט באופן הטיפול האלגנטי, העשיר והאינטיליגנטי שלה בחומרים והיכולת לשלב בין עומק לקלילות.
מה שמוביל אותי לגורם נוסף לזינוק ברמה של הסדרה. חוש ההומור. צדק פרטי תמיד הייתה מבדחת ועל אף כל התימות העמוקות והאפלות יותר שהסדרה מתמודדת איתן בעונה השנייה, היא לא מוותרת לרגע על הקלילות שלה. למעשה, העונה השנייה מצחיקה הרבה יותר מהעונה הראשונה. We're talking snort out loud funny.
הדיאלוגים מבריקים יותר, העקיצות שנונות יותר והיא מפזרת ללא הרף אבחנות ציניות מדויקות הצוחקות על הגיבור, חבריו ואויביו.
לגישתי, אם סדרה מנסה לספק לצופיה אמירה עמוקה והיא מוותרת על חוש הומור, היא אוטומטית מפסידה נקודות.
הומור הוא חלק בלתי נפרד מהחיים והוא דרך לראות את המציאות כתמונה מלאה וממרחק שפוי. היעדר מוחלט של הומור או שנינה בעולם הסיפורי, כל עולם סיפורי, הוא אי לכך פחות אנושי ויותר שקרי.
יצירה שבוחרת לצלול אל נושאים עמוקים יותר ולהתעסק בתימות אפלות יותר וכוללת בתוכה קומיות מסוימת היא בהכרח יצירה חכמה, בוגרת, כנה ובפירוש אמיצה יותר.
והיא כמובן מהנה יותר. אין דבר מקומם ושטחי יותר בהקשר הזה ממנשר הפלצן היומרני:
אני עמוק משמע אני סובל.
העונה השנייה של "צדק פרטי" לא נופלת למלכודת המשמימה הזו. היא יומרנית אך לא פלצנית.
בריאות נוסח עונה 1
ושינוי אחרון, אם כי אני לא חד משמעית בעמדתי בעיניין הזה – העירום. כלומר, היעדרו. בעונה השנייה תמו הימים שאנחנו זוכים לשזוף את עינינו ככה סתם בגופו המזהיר של אוליפנט. הסדרה עדיין סקסית, אבל כנראה כדי להילקח יותר ברצינות, היא נוקטת בגישה יותר מעודנת ופחות מחפצנת, ומפחיתה משמעותית את כמות השוטים הכוללים פטמות גבריות.
התמונה משמאל מוגשת לכם כתחליף לדקת דמוייה לזכר הערווה של ריילן. על לא דבר.
מעל לכול, Justified בעונתה השנייה מספקת לצופיה חוויה אינטלקטואלית מלהיבה, מהנה ומפתיעה, ואחת שבסופו של דבר קצת תשבור לכם את הלב.
דמויותיה הרב מימדיות לכודות בעולם שהן לא מעוניינות להיות חלק ממנו ולוקחות על עצמן תפקידים שהן לא בטוחות שהן רוצות לגלם וזה מרתק באותה מידה שזה מלנכולי וזה מה שבמחציתה של 2011 הופך את הסדרה ליצירה הטלוויזיונית הכי מרשימה עד כה.
כן, היא טובה יותר מ"משחקי הכס" ו"ההרג" (בינתיים), כנראה אף טובה יותר מ"קומוניטי" הסדרה הקומית המצטיינת של 2011, ולפחות עד שובה של שובר שורות למרקע, היא זו שמחממת את כס המלוכה בכבוד ובצדק.
לכבוד השמועות על הגעתו הקרובה של פול סיימון, במקביל לאלבום החדש שהוציא ובהתחשב בכך שזה הבלוב שלי ואני יכול לעשות מה שבא לי אני מגיש לכם את סקירת אלבומי האולפן של פול סיימון. אז איפה מתחילים? אפשר להתחיל מזה שאספר לכם שפול סיימון הוא גדול כותבי המילים של מוסיקת הפופ, או שהוא אמן אדיר שמעטים משתווים אליו. אבל אפשר גם להתחיל בהתחלה וההתחלה היא סיימון וגרפונקל, או נכון יותר טום וג'רי. פול סיימון וארט גרפונקל נפגשו ב-1953 בבית הספר והתחברו מיד. בשנת 1957, כשהם בני 15, הקימו צמד בשם "טום וג'רי" והקליטו שני שירים. בהמשך שינו את שמם לסיימון וגרפונקל ויצאו לכבוש את העולם.
Wednesday Morning, 3 A.M – 1964
בשנת 64 יצא אלבום הבכורה של הצמד שכלל הרבה מאוד גרסאות כיסוי וארבע שירים מקוריים של סיימון, שהושפע קשות מבוב דילן. מכיוון שאין לי שום חיבה לדילן אני שמח להאשים אותו בכך שהאלבום המשמים הזה נשמע כמו שהוא נשמע. פולק אמריקני במלוא שיעמומו. גם היום, כשאני מעריץ מושבע של סיימון והצמד אני לא מצליח לצלוח את האלבום הזה. יש בו שיר אחד שישנה את הכל, אבל זה יהיה שנה מאוחר יותר. בינתיים, בביצוע של הדיסק הזה הוא אמנם השיר הכי טוב, אבל עדיין זה לא זה. לשיר קוראים Sound of silence וככה הוא נשמע בביצוע של האלבום הזה:
לזכותם יאמר שעטיפת האלבום היתה מוצלחת מאוד.
ציון: **
The Paul Simon Songbook – 1965
מלבד אותי, אלבומם הראשון של הצמד לא הרשים גם אנשים אחרים. הם התפרקו, גרפונקל הלך ללמוד ארכיטקטורה וסיימון נסע לאנגליה. בעת שהותו שם הוא הקליט אלבום מינימליסטי, רק הוא וגיטרה מוקלטים במיקרופון אחד. ברוב שירי האלבום ישתמש הצמד בהמשך, במיעוטם כבר עשו שימוש לאלבום הראשון, אבל רובם יוקלטו לשני האלבומים המבריקים שיקליטו בהמשך. זו למעשה הפעם הראשונה שיכולת הכתיבה של סיימון מצליחה להתגלות. עם שירים כמו I am a rock, Kathy's song וMost peculiar man הוא כבר נמצא בשיא כוחו ככותב. אבל כמבצע הוא עדיין לא נשמע בטוח. כל אחד מהשירים האלה נשמע טוב יותר בהקלטות העתידיות של הצמד וההנאה מההאזנה לדיסק נובעת מהתחושה שלמעשה אנו מאזינים לדיסק של דמואים. ככזה הוא מהנה מאוד, אבל לחלוטין שולי.
ציון: ***
Sound of silence – 1966
כשנה אחרי שהקליטו את גירסתם האקוסטית לSound of silence, חזר אל השיר המפיק טום וילסון שעבד איתם על האלבום ההוא. הוא היה אחד השותפים בהקלטות בהם דילן הפך לחשמלי, נזכר בשיר וחשב שזה יכול להתאים לו. הוא חשב שבעזרת הוספת גיטרה חשמלית, בס ותופים לאותה הקלטה של סיימון וגרפונקל, השיר הזה יכול להפוך ללהיט. מכיוון שהיה איש של מעשים הוא עשה זאת מבלי לערב את הצמד בכך וכך נולד הלהיט שהגיע למקום הראשון במצעד הפזמונים והזניק את הקריירה שלהם. סיימון וגרפונקל כבר התנסו בהקלטות בסגנון זה, אבל אין ספק שהצלחתו האדירה של השיר הבהירה להם שזה הכיוון.
האלבום הזה כבר היה שונה לגמרי. הסאונד הפולקי הרכרוכי השתנה בשילוב מופלא ועשיר של גיטרות חשמליות ואקוסטיות, תופים וקלידים ומעל הכל שילוב הקולות שלהם נשמע טוב בהרבה. כשהם בטוחים ביכולתם, שירתם היתה ממוקדת יותר ויחד עם השירים נוצר הסגנון הייחודי שלהם.
מבחינת רמת השירים מדובר בשינוי של שמיים וארץ עם שירים מופלאים כמו "ריצ'רד קורי" שמספר את סיפורו של השיר המפורסם מבעד לעיני אחד הפועלים שעובד במפעל של קורי, I am a rock הנהדר שעל רקע מוסיקה שמחה וקצבית מסביר בהחלטיות שהוא אי, שהוא סלע, שאין לו צורך בחברות או אהבה, שטוב לו בביתו עם הספרים והשירה, והכל טוב ויפה עד שמגיעות שתי השורות האחרונות ושוברות את הלב כשבקול חלוש הוא מסביר שסלע לא מרגיש כאב ואי לא בוכה.
וזו היתה רק הסנונית המבשרת את בוא הסיימון, כשבהמשך שיריו יהפכו לרגישים יותר ומורכבים יותר.
ציון: 1/2 ****
הלהיטים: The Sound of silence, I am a rock
השיר האהוב עליי: Kathy's song הוא השיר האדיר הראשון של סיימון. כנער צעיר, יצירתי, מתחכם, רומנטי ומתייסר השיר הזה היה כל מה שיכולתי לבקש. קאתי, שהיתה אהובתו של סיימון בתקופת לונדון (ותופיע גם בשיר המופתי "אמריקה") מככבת בשיר כיחידה שמצליחה להפיח חיים בכותב. הוא לא מצליח לכתוב, הוא כבר לא מאמין בכל מה שהאמין בו בעבר וכל מה שהוא מאמין בו הוא קאתי והאהבה. איזה יופי.
Parsley, Sage, Rosemary and Thyme – 1966
9 חודשים אחרי אלבומם הקודם יצא האלבום הנהדר הזה. המשך ישיר לקו שהתחיל באלבום הקודם עם עוד שירים מושלמים וסאונד נהדר ושילוב הקולות בינהם.
אין לי משהו מיוחד להוסיף על האלבום מלבד המלצה חמה להאזין לו. הוא נושק לשלמות והוא מכיל את השיר, שאלמלא "אמריקה", היה השיר היפה ביותר של הצמד – The Dangling Conversation, שיר שסיימון היה משוכנע שיהיה להיט אבל לא היה. באמת מעניין איך שיר איטי שמדבר על חוסר תקשורת בין בני זוג, שמוסווה תחת הצביון הבורגני שהם מנסים לשוות לעצמם, לא הפך ללהיט ענק.
ציון: *****
הלהיטים והמוכרים: Scarborough Fair/Canticle, Homeward Bound, The 59th Street Bridge Song (Feelin' Groovy), For Emily, Whenever I May Find Her
השיר האהוב עליי:
The dangling conversation
It's a still life water color,
Of a now late afternoon,
As the sun shines through the curtained lace
And shadows wash the room.
And we sit and drink our coffee
Couched in our indifference,
Like shells upon the shore
You can hear the ocean roar
In the dangling conversation
And the superficial sighs,
The borders of our lives.
And you read your Emily Dickinson,
And I my Robert Frost,
And we note our place with bookmarkers
That measure what we've lost.
Like a poem poorly written
We are verses out of rhythm,
Couplets out of rhyme,
In syncopated time
Lost in the dangling conversation
And the superficial sighs,
Are the borders of our lives.
Yes, we speak of things that matter,
With words that must be said,
"Can analysis be worthwhile?"
"Is the theater really dead?"
And how the room is softly faded
And I only kiss your shadow,
I cannot feel your hand,
You're a stranger now unto me
Lost in the dangling conversation.
And the superficial sighs,
In the borders of our lives.
Bookends – 1968
יש הרבה אלבומים שאני אוהב, ורבים מהם זוכים ממני לתאור "מהאלבומים הטובים ביותר שיש", אבל האלבום הזה הוא באמת מושלם בצורה יוצאת דופן.
הצד הראשון של האלבום שיצא בשנת 68, הוא יצירת מופת. אסופת שירים שנתמכת משני צידיה בBookends – קטע אינסטרומנטלי שפותח את הצד ושיר קצרצר שמסיים את הצד. ובאמצע יש הרבה קסם.
זה מתחיל עם סאונד מוג של ממציא המוג בכבודו ובעצמו, שמגיע מיד אחרי הגיטרות האקוסטיות הכל כך מזוהות של סיימון וגרפונקל ומסביר שהפעם זה הולך להיות אחרת. השיר Save the life of my child שמגיע אח"כ אינו אופייני לצמד בסגנונו המוסיקלי ומספר על בחור צעיר שמחליט לסיים את החיים הללו שאינו יכול להתמודד איתם (שירי התאבדות היו פופולריים אצל הצמד – גם Most peculiar man וריצרד קורי מדברים על נושא דומה). ואז אחרי כל הבלאגן מגיע "אמריקה", השיר הכי יפה של סיימון וגרפונקל. שיר מושלם שמעטים משתווים אליו. קמרון קרואו, בסרטו המופלא "כמעט מפורסמים" נותן לז'ואי דשנל להסביר את עזיבתה את הבית בעזרתו
ואכן השיר הנפלא הזה מצליח לתאר באופן מושלם את החיפוש של גיבוריו, הזוג הצעיר והאופטימי אחר המושג המופשט הזה, אמריקה, שכולל בתוכו את אותו חלום אמריקאי שכולם מחפשים אבל לא ברור אם מישהו אכן מוצא. או כמו שאומר בונאסרה במשפט שפותח את הסנדק, רגע לפני שיבקש מדון קורליאונה לעשות צדק, "אני מאמין באמריקה". וכמובן שכבר בשלב זה אין מישהו שמצליח לתאר מערכות יחסים טוב יותר מפול סיימון.
משם זה ממשיך לOvers שלא נותן תקווה רבה לאהבה, אבל גם כן. ואז יש קטע בן 2 דקות בו ערכו שיחות שערך גרפונקל בבתי אבות עם המתגוררים שם. עריכה שיוצרת 2 דקות שמתארות בצורה מצמררת איך נראים החיים הבודדים בסופם. אח"כ מופיע השיר Old Friends שמתאר שני חברים קשישים על ספסל עם עיבוד המיתרים המדהים שמצליח לתאר את כל הרגש שבתוך שני האנשים שנראים כל כך דהוהים, ואז הצד נחתם עם Bookends שמציע לנצור את התמונות והזכרונות, כי זה כל שנותר לך.
הצד השני כולל את "גברת רובינסון" שהיה להיט הענק מתוך הסרט "הבוגר" (שפס הקול שלו התבסס בעיקר על שירי הצמד) ועוד כמות נאה של שירים מופלאים. יחד הם יוצרים באמת את אחת מיצירות המופת של מוסיקה הפופ/רוק.
ציון: ****** (מתוך 5)
הלהיטים: Mrs Robinson, אמריקה, Old Friends, Hazy shade of winter
השיר היפה בעולם: אמריקה. כל מילה, כל תו, כל סאונד, הכל מושלם.
"Let us be lovers we'll marry our fortunes together"
"I've got some real estate here in my bag"
So we bought a pack of cigarettes and Mrs. Wagner pies
And we walked off to look for America
"Kathy," I said as we boarded a Greyhound in Pittsburgh
"Michigan seems like a dream to me now"
It took me four days to hitchhike from Saginaw
I've gone to look for America
Laughing on the bus
Playing games with the faces
She said the man in the gabardine suit was a spy
I said "Be careful his bowtie is really a camera"
"Toss me a cigarette, I think there's one in my raincoat"
"We smoked the last one an hour ago"
So I looked at the scenery, she read her magazine
And the moon rose over an open field
"Kathy, I'm lost," I said, though I knew she was sleeping
I'm empty and aching and I don't know why
Counting the cars on the New Jersey Turnpike
They've all gone to look for America
All gone to look for America
All gone to look for America
ובונוס – Old friend
בפעם הבאה – אלבום הפרידה של הצמד ויציאה לחיים חדשים
זה כבר נדוש לומר, אבל רוב האנשים שאני מכיר מסכימים שג'ורג' לוקאס התפתה ועבר לצד האפל אי שם בשנות ה-80. הייתי משלים עם זה אם הוא לא היה ממשיך להתעלל בי באופן אישי.
קוראים לי גיא ואני גיק. את שנות ילדותי העברתי בהערצה לסרטי מלחמת הכוכבים. היו לי אינספור פיגרסים וכלי משחית ואפילו היה לי דגם שהורכב בקפידה של נץ המיליונים. אז אני שואל אתכם, יהודים יקרים (וגויים שיודעים לקרוא עברית), למה הוא ממשיך להרוס לי את הזיכרון וחשוב מזה, למה זה עוד אכפת לי.
על הטרילוגיה החדשה שלו אין לי מה להגיד, אבל ההתעללות שלו בטרילוגיה המקורית ממשיכה להכאיב לי. שנאתי שנאה יוקדת את ההוצאות החדשות של הסרטים עם האפקטים הלא קשורים שהוא הוסיף. הסצינה ב"מלחמת הכוכבים" עם ג'אבה היתה פשוט איומה. הטענה שזה צולם ולא נכנס כי לא יכלו לעשות זאת טוב בזמנו לא עובדת. אני מניח שיש איפשהו גם צילום של הריסון פורד תוקע גרפס ועדיין הוא לא הוסיף את זה עם אפקט של מורסה חסרת כבידה שיוצאת לו מהגרון (שיט, אני מקווה שלא נתתי לו רעיון). גם התוספת של יצורי ה-CGI שלו שמסתובבים מסביב למסבאה היו איומים. בקיצור, שנאתי כל רגע.
כשהוא הודיע שהוא הולך להוציא בפעם הראשונה את הסרטים בדיוידי רק בגרסת הספיישל כעסתי נורא. הוא הסביר, כולו נלהב, שרק ככה הוא מסוגל לקבל את הסרטים ובלה בלה בלה. אין סיכוי, כך אמר, שהסרטים יצאו אי פעם בגרסה אחרת. אז מה עשיתי? מה שהרשלה עשה. קניתי ביום הראשון שיצא. ושנאתי את זה, שנאתי אותו ושנאתי את עצמי. אח"כ התקלחתי והבטחתי לעצמי שזו הפעם האחרונה.
ואז, לפתע, יצאו מארזים מיוחדים שכללו את שתי הגרסאות- המקורית והמיוחדת של כל אחד מהסרטים. מה קרה? למה? פתאום הוא ראה אותם באור אחר? זה בשביל המעריצים, טען. קיללתי אותו קללה עסיסית, קשרתי את ידי ובפעם הראשונה בחיי לא רכשתי. חשבתי שאני מחוסן ושמחתי לי שמחה גדולה.
אז מה נזכרתי ומה אני רוצה מהחיים שלכם?
היום גלשתי באתר חדשות דיוידי שאני מחבב וגיליתי שבפעם הראשונה אי פעם בגלקסיה שלנו ובגלקסיה רחוקה רחוקה הולך לצאת מארז מטורף שיכלול את ששת הסרטים (או הטרילוגיה המקורית והשיקוץ, תלוי איך קוראים לזה במשפחה שלכם) בתוספת קומנטרים ושלושה בלו ריי שיכילו יותר מ-30 שעות של בונוסים:
DISC SEVEN – NEW! STAR WARS ARCHIVES: EPISODES I-III
Including: deleted, extended and alternate scenes; prop, maquette and costume turnarounds; matte paintings and concept art; supplementary interviews with cast and crew; a flythrough of the Lucasfilm Archives and more
DISC EIGHT – NEW! STAR WARS ARCHIVES: EPISODES IV-VI
Including: deleted, extended and alternate scenes; prop, maquette and costume turnarounds; matte paintings and concept art; supplementary interviews with cast and crew; and more
DISC NINE – THE STAR WARS DOCUMENTARIES NEW! Star Warriors (2007, Color, Apx. 84 Minutes) – Some Star Wars fans want to collect action figures…these fans want to be action figures! A tribute to the 501st Legion, a global organization of Star Wars costume enthusiasts, this insightful documentary shows how the super-fan club promotes interest in the films through charity and volunteer work at fundraisers and high-profile special events around the world.
NEW! A Conversation with the Masters: The Empire Strikes Back 30 Years Later (2010, Color, Apx. 25 Minutes) – George Lucas, Irvin Kershner, Lawrence Kasdan and John Williams look back on the making of The Empire Strikes Back in this in-depth retrospective from Lucasfilm created to help commemorate the 30th anniversary of the movie. The masters discuss and reminisce about one of the most beloved films of all time.
NEW! Star Wars Spoofs (2011, Color, Apx. 91 Minutes) – The farce is strong with this one! Enjoy a hilarious collection of Star Wars spoofs and parodies that have been created over the years, including outrageous clips from Family Guy, The Simpsons, How I Met Your Mother and more – and don't miss "Weird Al" Yankovic's one-of-a-kind music video tribute to The Phantom Menace!
The Making of Star Wars (1977, Color, Apx. 49 Minutes) – Learn the incredible behind-the-scenes story of how the original Star Wars movie was brought to the big screen in this fascinating documentary hosted by C-3PO and R2-D2. Includes interviews with George Lucas and appearances by Mark Hamill, Harrison Ford and Carrie Fisher.
The Empire Strikes Back: SPFX (1980, Color, Apx. 48 Minutes) – Learn the secrets of making movies in a galaxy far, far away. Hosted by Mark Hamill, this revealing documentary offers behind-the-scenes glimpses into the amazing special effects that transformed George Lucas' vision for Star Wars and The Empire Strikes Back into reality!
Classic Creatures: Return of the Jedi (1983, Color, Apx. 48 Minutes) – Go behind the scenes – and into the costumes – as production footage from Return of the Jedi is interspersed with vintage monster movie clips in this in-depth exploration of the painstaking techniques utilized by George Lucas to create the classic creatures and characters seen in the film. Hosted and narrated by Carrie Fisher and Billie Dee Williams.
Anatomy of a Dewback (1997, Color, Apx. 26 Minutes) – See how some of the special effects in Star Wars became even more special two decades later! George Lucas explains and demonstrates how his team transformed the original dewback creatures from immovable rubber puppets (in the original 1977 release) to seemingly living, breathing creatures for the Star Wars 1997 Special Edition update.
Star Wars Tech (2007, Color, Apx. 46 Minutes) – Exploring the technical aspects of Star Wars vehicles, weapons and gadgetry, Star Wars Tech consults leading scientists in the fields of physics, prosthetics, lasers, engineering and astronomy to examine the plausibility of Star Wars technology based on science as we know it today.
אבל, וזה אבל גדול גדול גדול – ההוצאה תכלול רק את הגרסאות המיוחדות. למה? עזבו. אבל אין סיכוי שנראה את הגרסאות הישנות אי פעם בבלו ריי. כן, נכון. בטח.
אז למה זה מרגיז אותי? כי בדקות האחרונות, אחרי שכבר שנים אני לא יכול לסבול אפילו את הסרטים המקוריים ומנסה למחוק אותם מהזכרון הרגשי שלי, אני לא יכול להפסיק לזמזם את המנגינה הארורה הזו של וויליאמס, ופתאום שאלתי את עצמי האם בתי בגיל המתאים לצפייה? ופתאום נורא רציתי לראות אותם שוב, ונורא רציתי לעשות את זה באיכות היי דפינישן ולראות המון בונוסים ונו מתי זה כבר יוצא וכמה זה יעלה, ובטח כדאי לקנות כי הרי זה לא ייצא בגרסאות הישנות אף פעם ועדיף מוקדם ממאוחר ואולי אני מגזים ביחס לשינויים ומקסימום, במקרה הכי גרוע, אני שוב אתקלח.
אבל אז ראיתי את הטריילר הבא:
אין כמו עריכה צולבת בין הטרילוגיות כדי לצנן אותי ביום חם שכזה.
אה, ואתם רוצים לדעת מה אני אעשה ללוקאס אם אני אתפוס אותו בסמטה חשוכה? אני אקרע לו את הצורה במכות. אבל רק אחרי שאחתים אותו על כל הממורבילייה שלי.
נ.ב. הכותב אינו מתחייב שאחרי כל מה שכתב פה לא יקנה את המארז בשנייה שהוא יוצא. כן, הכותב מודע לעובדה שהוא אדיוט אבל הוא הפסיק להלחם בזה.
"הוא לא היה גיי", נטלי עונה לי משועשעת. צודקת, אני נזכרת, הוא סתם היה ברט אנדרסון וונבי שקיבל את המניירות בעסקת חבילה. כן, זה היה נועם רותם של שנות ה 90', של קרח 9, של נענועי הישבן והשחור בעיניים. מאז אותן שנים ואותה תמימות נעורים הנותנת בהשאלה 10 ס"מ של גובה ציפה וכשהיא חולפת דורשת אותם חזרה ומצניחה אותנו אל ביצת החיים, ניסה רותם כמו כולנו להישכב על הגב ולא לטבוע.
את גרסתו העכשיוית של רותם קיבלתי אשתקד בכנס לפגועי נפש אליו הוזמנתי כאורחת. לאותו הכנס, הוזמנו מספר מוזיקאים כדי לתרום לחלק האומנותי של הערב. בקונטקסט ובאווירת המקום, כל תו וכל מילה שנוגנו או נאמרו קיבלו תוקף נוסף, אך כשרותם עלה על הבמה ושר את שיר הנושא מאלבומו הקודם "עזרה בדרך", שערותי סמרו ודמעות חנקו את גרוני. זה היה השיר הנכון בזמן הנכון בכדי לפגוע בול. מילים ולחן ישירים כאלה, בלי סבטקסט, בלי מטאפורות גדולות או הפקה מנופחת. לכן כשבאתי להקשיב לאלבום החדש של רותם, כבר ידעתי כי מדובר במוזיקאי שלבו כוונותיו וכשרונו במקום הנכון. עכשיו נותר רק לקוות שהאלבום החדש מיישר קו עם כל אלה.
רכשתי את האלבום במיטב כספי. עטיפת האלבום מוצלחת במיוחד ותפסה את עיניי מבין שלל האלבומים החדשים שהיו מונחים על המדף. מדובר בצילום שחור לבן של רותם כשגבו אלינו, מביט אל שטח פתוח כשידיו שלובות מאחרוי ראשו. מכיוון שאני מתפארת בפיטש לא פתור לעורפים יפים (מישהו מכיר את הסטייה הזו??), כבר התחלנו את מערכת היחסים ברגל ימין.
רותם הפך אט אט לתמלילן מוערך שבשיריו חפצים גדולי המוזיקאים בארץ (סחרוף האחרון למשל). הוא נותר אחד הכותבים הבודדים שכתיבתם אינה מגומגמת, מתנצלת או נחבאת מאחורי שלל דימויים. מדובר בכתיבה אינטיליגנטית, המישירה מבט אל המאזין, מספרת את הסיפור (לרב) בגוף ראשון, ולא מותירה הרבה מקום לדמיון, במובן המאתגר של הביטוי. ווט יו היר איז ווט יו גט.
אם באלבום הקודם נפרשה לפנינו התמודדותה של בת זוגו עם מחלת הסרטן, באלבום הזה החליט רותם שעברנו מספיק, ופירגן לנו סתם טרגדיות יומיומיות. בהאזנה ראשונה קשה להבדיל בין השירים שכן הפקתם לא מספיק מובחנת. רק בהאזנה חמישית ושישית נגלים הלחנים עצמם. אין מדובר בלהיטי רדיו או כאלה שהתכונה הבולטת בהם היא מלודיה יוצאת דופן. יותר כמו לחני מסע כאלה, שנבנים לאט, שגדלים על המאזין מהאזנה להאזנה וכוחם בהתאמתם לטקסט. האלבום האנטי טינאייג'רי הזה ידבר לאוהבי ספרינגסטין, ולכל מי שאוהב את שוט הריאליזם שלו מחוזק במיוחד.
אומנים לא מוצלחים כותבים קלישאות, או גרוע מכך, חיים את הקלישאות שהם כותבים. אמן מוצלח הוא אמן שאומנותו מתבגרת יחד איתו ושיצירתו משקפת זאת. נועם רותם החליף את מועדון הגולם במסדרונות איכילוב ואת האסקפיזם האנדרסוני של לונדון באמריקנה הספרינגסטינית של ניו ג'רזי ונשאר חי כדי לספר על זה. כדאי לכם להקשיב מה יש לו לומר.
"האזרח קיין" של אורסון וולס חוגג 70 שנה. ביום ראשון האחרון, ב-1 במאי לפני 70 שנה התקיימה הקרנת הבכורה של הסרט בניו יורק.
אתה שמח לראות אותי או שיש לך קריין בכיס?
אפשר לכתוב הרבה על הסרט שנבחר כל כך הרבה פעמים לחשוב ביותר שנוצר אי פעם, אבל עשו את זה בכל כך הרבה מקומות שאני אוותר. במקום זה אשתף אתכם בחוייה האישית שלי איתו.
לאורסון וולס נחשפתי בגיל צעיר יחסית. למרות שאני יכול לעשות את מה שוולס עצמו עשה בקשר לילדותו ולספר סיפור שיערב אמת עם בדיה, אודה שאני לא זוכר איך זה התחיל. מה שאני כן זוכר הוא שכשהגעתי לצפייה ב"האזרח קיין" לפני 19 שנה בקולנוע ראשון בראשון לציון, כבר הכרתי את האיש טוב יחסית.
עד אז כבר הספקתי לראות את "מגע של רשע" המופתי שהוא אולי הסרט האהוב עלי ביותר אי פעם, את "F for fake" שאין לי דרך לתאר כמה הוא מושלם, את "הליידי משנחאי" המצויין ואת "מר ארקדין" הנפלא. זה נכון שבדרך כלל אני חוטא בסופרלטיבים, אבל תאמינו לי שבקשר לכל הסרטים הנ"ל זה פשוט מוצדק.
חייב לשמור על דיפ פוקוס
בעולם נטול אינטרנט את הידע שלי על וולס שאבתי מהביוגרפיה של וולס שכתבה ברברה למינג והתבססה על שיחות עימו ומסרט שכלל ראיון ארוך בן שעתיים וצולם כמה חודשים לפני מותו של וולס ב-1985, בו הוא מדבר על יצירתו. כלומר כל הידע שלי על האדם שהודה בכל רגע אפשרי שהוא שרלטן ומאחז עיניים, בא מהאיש עצמו. ואולי זו הסיבה שנקשרתי אליו כל כך. הסיפור על הכישרון האדיר שנכשל פעם אחר פעם כי לא הסכים לקבל את המוסכמות בשילוב עם הקסם האישי האדיר שלו כבש את הנער בעל ההסתכלות הרומנטית על עולם הקולנוע – סיפורו הטראגי של אדם שאין עוררין על כשרונו העצום, אדם שהולך כנגד השיטה ולעולם לא מוותר גם אם זה אומר שלעולם לא יוכל ליצור סרטים מושלמים. תוסיפו לזה את התפיסה הויזואלית שלו שהתאימה כמו כפפה ליד לסלידה שלי מריאליזם ולחיבה העזה שלי לתאטרלי ולמלאכותי וקבלו את הבמאי שהשתלט על המקום ששפילברג השאיר כבמאי האהוב עלי ביותר.
לפני 19 שנה, במסגרת חגיגות ה-50 לסרט, הסתובב עותק פילם שלו בבתי הקולנוע. היה לי ברור שזה ארוע שאני לא יכול להרשות לעצמי לפספס. על המיתוס של "האזרח קיין" כבר קראתי בספר, ראיתי בתוכנית וקראתי בעיתונים פה ושם. למרות שלא הבנתי את הסיבה, עם השנים למדתי שסרט משנת 1941 בשחור לבן לא מהווה אטרקציה גדולה לרוב קהל הצופים (גם היום אני לא בדיוק מבין איך טיעון זה גורם לאנשים לפסול את גדולי הסרטים שנעשו), לשמחתי מי שהיתה אז חברתי המהממת הסכימה במהירות להצטרף אלי לסרט.
באותם חודשים שחלפו מאז שהתחלנו את מערכת היחסים שלנו גיליתי שמצאתי את יעודי בחיים והוא להראות לה את כל הסרטים שאני הכי אוהב. יש שיגידו שזה לא יעד נעלה במיוחד. תשובתי להם – אתם לא מבינים כלום. ההענות שלה לעניין וההנאה שלה מסרטים שבעיניי היו פאר היצירה הקולנועית היו חלק מהסיבות שהזוגיות הזו הפכה אותי למאושר באדם.
עם כל כך הרבה מראות בסרט הראשון שלו כבמאי, באמת מפליא שהמזל הרע רדף אותו
רק בחור אובססיבי כמוני יוכל להבין את החשש שליווה אותי כשנכנסנו לקולנוע כדי לצפות בסרט הטוב ביותר שנוצר אי פעם. כל כך הרבה זמן שאני מלהג באזניה על אורסון וולס וגאונותו והנה אנחנו עומדים מול מבחן האמת. זה סרט שעדיין לא ראיתי, ומה אם הסרט הזה לא יהיה הכי טוב שאי פעם נוצר. ומה אם הוא יהיה גרוע. ומה אם אחרי זה היא לא תרצה לראות יותר סרטים שלו? ומה אם אחרי זה היא לא תרצה לראות יותר סרטים ישנים בשחור לבן.
כמובן שמהצד השני של הארוע עמדה באותו זמן בחורה יפייפיה שאהבה קולנוע ולא באמת העסיקה את עצמה בשאלות על אכותו של הסרט. היא באה לראות סרט וזהו.
הסרט התחיל. "אין כניסה", מונטאז' של קסאנדו, האור בחלון שנשאר באותה נקודה, הפה, הפריט שנשבר, רוזבאד. אני יושב וחולק את הריכוז שלי בין צפייה במסך לצפייה בה. היא שקועה במסך. סרט שלם עובר. זה סרט מרשים. הכל בו נפלא. זה בפירוש לא הסרט הכי טוב שראיתי אי פעם. לעזאזל, זה אפילו לא הסרט הכי טוב שראיתי של אורסון וולס. הוא נגמר. האורות עולים. אנחנו יוצאים. אני במתח אדיר. היא כן אהבה את הסרט, היא לא אהבה את הסרט, היא כן אהבה את הסרט, היא לא אהבה את הסרט.
היא מסתכלת עלי ואומרת שזה סרט נפלא, אחד הטובים שראתה. שאורסון וולס הוא שחקן אדיר. אולי היא אמרה עוד משהו אבל כבר לא כל כך שמעתי. בשבילי זה היה עוד אחד מהסימנים הרבים שהראו לי שהיא האחת.
כדי להעריך את הסרט באמת הייתי זקוק לצפייה נוספת. צפייה נטולת מתח ונטולת ציפייות בלתי אפשריות שנובעות מתאור שהוא מכת מוות לכל סרט באשר הוא – "הסרט הכי טוב שנוצר אי פעם".
"האזרח קיין" הוא סרט נהדר, הוא מצולם מעולה, משוחק מעולה, מולחן מעולה, כתוב מעולה ומעל הכל הוא אורסון וולס. אם לא ראיתם אותו זה באמת חבל. לא כי הוא השפיע כל כך הרבה או כי הוא חשוב להתפתחות כזו או אחרת. חבל כי אתם מפסידים סרט ייחודי של יוצר ייחודי שעשה רק 12 סרטים בימי חייו. אז תנמיכו ציפיות מוגזמות ונסו לתפוס אותו בהקרנות השונות בסינמטקים ברחבי הארץ.
Esti Eliyahu
גדעון דרור
גיא ברמן מכליס
Nathalie Dobrzan
sabrescribe
SuperBlob
סופרבלוב 
