AMC, WTF? – על המשבר בהפקת "שובר שורות"

מסר אישי ל-AMC

נו, מזמן המקום הזה הפך לבלוג של "שובר שורות", ועדיין, זה נראה מטופש להתעלם מהחדשות הבאות.

עיתוני אמריקה מדווחים הבוקר כי Sony ומפיקי הסדרה נתקלים בבעיות חמורות במשא ומתן מול AMC.
על פי המקורות, הרשת אומנם מרוצה מהעלייה ברייטינג של הסדרה (ששברה את שיאי הצפייה שלה ב-30%, ואף עקפה את Mad Men בדמוגרפיה של בני 18-49) ומאוד מעוניינים שהסדרה תמשיך לעונות נוספות,
אבל לא בכל מחיר.

לפני חודש, לקראת עליית העונה הרביעית, הרשת והעיתונים הוצפו בכתבות בהן וינס גיליגאן, היוצר וה-showrunner, וחברי הקאסט לא הפסיקו לדבר על כך שהעונה החמישית תהיה העונה האחרונה.
עכשיו זה ברור למה. עם המגעים המתקרבים (החוזים של כולם הסתיימו), החבר'ה פשוט הכינו את השטח.
וינס גיליגאן רוצה לסיים את הסיפור בחמש עונות, והוא רוצה לדעת שנותנים לו לספר אותו כמו שצריך.
AMC לעומת זאת, הציעו לו את ההצעה הבאה: עונה חמישית מקוצרת של 6-8 פרקים במקום 13… עם אופציות לעונות נוספות.

זוהי רק האחרונה בסדרה של התנהלויות תמוהות ומרתיחות דם מצד הרשת, שלא מפסיקה לפשל לאחרונה.
היו כמובן את המגעים עם מת'יו וויינר לגבי Mad Men, שנמתחו וסופן שדחו את העונה החדשה אל אמצע 2012, אחר כך היה הפיאסקו עם The Killing, שהתבררה כסדרה איומה המנוהלת ע"י השואוראנרית המיותרת ביקום הטלוויזיוני ועוררה את זעם 90% מהצופים, ועדיין חודשה לעונה שנייה, אחר כך פרנק דרבונט התפטר במהלך צילומי העונה החדשה של The Walking Dead. וכעת זה.
AMC, מה לעזאזל את חושבת לעצמך?

המשבר בא כמובן על רקע רצון לקצץ עלויות, ויש סיכוי יותר מסביר שלחשבון המנופח של וויינר יש יד בזה.  היי, 30 מיליון מרשרשין צריכים להגיע מאיפשהו.
אז "המתים המהלכים" ספגו קיצוץ של 250,000 דולר לפרק, ועכשיו עיני ראשי הערוץ מכוונות גם לשו"שו.
אך גם בלי תאוות הבצע והכבוד של יוצר "מד מן", הרשת צריכה להכיר בחשיבות "שבור שורות" להצלחתה ולמוניטין שלה ולהיענות לדרישות.

מתוסכלים מהמו"מ, פנו Sony ומפיקי התוכנית לרשתות אחרות שיקנו את העונה. אלא שגם פה אנחנו בבעיה.
אף רשת רלוונטית, ואנחנו מדברים פה בעיקר על HBO ו-FX (כי ל-Showtime יש עדיין את "העשב של השכן"), שאמנם כל אחת במוצהר תשמח להוסיף את "שובר שורות" לשורותיה, לא תרצה לקנות עונה בודדת.
2 עונות ומעלה או שלא שווה להם להשקיע. ו-AMC בוודאי יודעת זאת.

אבל גיליגאן, כאמור, לא רוצה עונות נוספות, הוא רוצה לסגור הכול בחמש.
סדרה מחוספסת כמו ברייקינג באד, שגיבורה חולה בסרטן והעלילה מאיימת לפוצץ אותו ואת הפרטנר שלו בכל רגע נתון, לא הגיוני לגרור, וזה בהכרח יפגע קשות ברמה של הכתיבה.
כדבריו, You don't want to overstay your welcome.

כיצד הכול יסגר? האם גיליגאן ייכנע וימתח את הסיפור כמסטיק, כנגד החזון האומנותי שלו?
או שמא שובר שורות, כמו Deadwood בשעתה, תעלם בלי לספק סוף לגיבוריה ולצופיה?
לא ידוע, אבל מה שברור זה ש-AMC כפוית טובה ואם תמשיך כך, סופה להתרסק בקרוב.

מקורות:
http://tv.ign.com/articles/118/1185434p1.html

http://latimesblogs.latimes.com/entertainmentnewsbuzz/2011/08/breaking-bad-amc-sony.html

Dawn of the Brain Dead – ביקורת על המתים המהלכים

יש לי חיבה לזומבים.
עד לפני כמה שנים בכלל לא ידעתי את זה על עצמי. כלומר, אהבתי את יצירותיו של ג'ורג' איי רומרו (בעיקר את "ליל המתים החיים" ו"שחר המתים") אבל חשבתי שזה בעיקר בגללו ובגלל האמירות החברתיות השנונות שלו. ואז באו האנגלים בשנות האלפיים עם "28 ימים אחרי" של דני בויל שחיבבתי ו-Shaun of the Dead, שפוצץ לי את המוח, והחלטתי שכנראה מדובר בחיבה לא מבוטלת לז'אנר.
בשנה שעברה, גם כי לוקח להם יותר זמן לנוע וגם כתגובת-נגד להתפשטות ז'אנר הערפדים המסורסים, הזומבים הגיעו להוליווד וקיבלנו את מארק צוקרברג נגד אוכלי הבשר ב"זומבילנד" ועכשיו יש לנו את סדרת הטלוויזיה הראשונה המוקדשת כולה לזומבים!
בשל חיבתי לז'אנר ומתוך כבוד שעוד יש לי לפרנק דרבונט היוצר של הסדרה, המוכר יותר בתור הבמאי של "חומות של תקווה" (וזאת למרות ש"הערפל", סרט האימה הקודם שביים היה נוראי בעיניי. נכון, האמירה בסוף הייתה חזקה, אבל הבוקס בבטן לא מחק את השעה וחצי המקושקשות שקדמו לה. אבל אני סוטה מהעיקר), ואם תוסיפו לכך את העובדה שהסדרה משודרת ברשת הכי אמיצה ומסקרנת כרגע בטלוויזיה – AMC, ואני מודה, תליתי ב"המתים המהלכים" (The Walking Dead בלעז) המון תקוות.
במילה, התאכזבתי.

(והנה ההסבר למה, ב-950 מילים נוספות).
בראש ובראשונה, הדבר הכי בעייתי בסדרה זו העובדה שהיא נטולת אמירה מקורית.
בוודאי שלא כל יצירה, לא כל שכן טלוויזיונית, חייבת שתהיה לה אמירה, אבל בסדרה על זומבים רצוי שתהיה אחת כזו.
זומבים הם יצורים חסרי שכל ורגש, הם לא אנטגוניסט מורכב, הם סתם תירוץ טוב לרוץ מהר.
להבדיל מערפדים שיש לגביהם את המשחק הלימינאלי בין טוב לרע, בין אנושי לחיה, בין חי למת, ויש להם גם סקס אפיל אפל, לזומבים אין ולא יכול להיות אף אחד מהדברים הללו.
למעשה, עם כל יצור אחר במחוזות הדמיון של ה-Sci-Fi יש יותר אינטראקציה, ואפילו לרובוטים יש יותר פוטנציאל רגשי! זומבים הם מגאפין, קטליזטור או פרופס. הם, בקצרה, פשוט לא דמויות.
הקונפליקט העיקרי בסיפורי הזומבים, מלבד הצורך בהישרדות כמובן, הוא המשבר הפנימי של בני האדם הלא נגועים ("הו, לא. היא פעם הייתה אשתי שלא ירדה לי מהווריד, עכשיו היא באמת רוצה לאכול לי את הראש". בום בום.) אבל כשלעצמו, המנגנון הדרמטי הוא דל, ואי לכך, המשמעות האמיתית תמיד מצויה ביחס לרקע החברתי, תרבותי או היסטורי בו היצירה פועלת.

Don't you just hate it when you take a nap and wake up to an apocalypse?

"ליל המתים החיים" מ-1968 היה בעיטה לפנים כשהציג את הגזענות כלפי השחורים באמריקה והתגובה ההיסטרית של הלבנים לתמורות בחוקי זכויות האדם, "שחר המתים" מ-1978, כבר ביקר את תרבות הצריכה והקניונים האמריקנית, ב-Shaun of the Dead, קומדיית הזומבים המבריקה של אדגר רייט וסיימון פג מ-2004, נשאלת השאלה: בעולם ה-Comfortably Numb המערבי, האם בכלל נחוש בהבדל אם סביבתנו ואנחנו נהפוך לזומבים?
אפילו "28 יום אחרי" מ-2002, שהפוריסטים לא יחשיבו כסרט זומבים (אתה לא צריך למות כדי להיהפך לאחד מהם, די בטיפת "זעם" אחת), הצליח לגעת במשהו אמיתי כשהיה הסרט הגדול הראשון שהשכיל להשתמש באימג'ים הטראומטים החקוקים בתודעה הקולקטיבית שלנו מאז אירועי אסון התאומים.
הסאבטקסט ביצירות זומביות הוא הכרחי כדי להעמיק את הקונפליקט ואת העוגן הרגשי, ובלעדיו זו עלולה להיות צפייה די חלולה.
חזון מקורי היה מפיח חיים חדשים בז'אנר, אבל "המתים המהלכים" לא מספקת שום אמירה שכזו ועל כן הפוטנציאל הדרמטי שלה הולך ואוזל די מהר.

אבל ניחא, חשבתי.
גם סדרת אימה ואקשן מפתיעה שממריצה את קצב הלב זה טוב! לראיה, גם "זומבילנד" לא חידשה במאום ועדיין הייתה מהנה למדי.
אז הסדרה נראית באמת מהמם. היא מצולמת נפלא, היא אווירתית, והאפקטים והאיפור (ברוב הפרקים, בטח ובטח שבפיילוט) מדהימים, והם מעלים את הסטנדרט שהורגלנו בו בטלוויזיה עד היום… אבל היא פשוט לא מפחידה או מותחת!
כמעט כל דבר בסדרה צפוי ומוכר מכל סרטי הזומבים, האימה והאפוקליפסה שראיתם בעבר.
אפילו הפיילוט, שהוא הפרק הטוב ביותר בכל הסדרה, מדיף ריח חריף של גוויה:
הגיבור, ריק גריימס, מתעורר בבית חולים לבדו, ומגלה לזוועתו שהכול סביבו נטוש ומרוח בדם. הוא יוצא אל הרחוב ולומד מהר כי הזומבים השתלטו על העולם. באסה.
אם לומר את האמת, אני נדהמת שכך בחרו היוצרים לפתוח את הסדרה שלהם, שהרי השתמשו בנרטיב ה-"אפוקליפסה ממש לפני כמה דקות, בדיוק פספסת" וה-"עכשיו באים?" אינספור פעמים לפני כן, והסצינות לקוחות אחת לאחת מ"28 יום אחרי", שהיה הצלחה בינלאומית! (ושנייה לפני שמישהו קם לתקן אותי שזה מבוסס על קומיקס, אומר שהקומיקס נוצר רק ב-2003, ואילו סרטו של בויל יצא כבר ב-2002. ויתרה מזאת, אז מה אם כך נפתח הקומיקס, זה לא אומר שצריך לעשות אדפטציה 1 ל-1?!)

וכך ממשיכה הסדרה להתנהל, בסיפוריות בנאלית ידועה עד להכאיב תוך התעלמות מרגיזה ממש מהיכרות הצופים עם הזא'נר (מי קהל היעד העיקרי שלכם, אם לא מעריצי אימה וסיי-פיי?!).
כל הדמויות צפויות, כל המהלכים ברורים, כל רגעי הקיטש לא מזיזים לצופה, כי הם מתוזמנים לעייפה ואין הזדהות עם אף אחד.
זוהי סדרה שרצה ומתקדמת בקצב סביר, אבל ללא נשמה או מחשבה מקורית אחת בראשה. ממש כמו זומבי.

דאריל דיקסון, הדמות היחידה המעניינת.

וכל זה עוד יותר מדהים, משום שבפאנל קומיק-קון של הסדרה שנערך לפני עלייתה לשידור עשה פרנק דרבונט trash talk לשובר שורות. "We're gonna make Breaking Bad look like pussies" הבטיח.
זה לא מקומם, זה מראה שדרבונט מחובר לאחד הדברים הכי מרשימים כרגע בטלוויזיה האמריקנית ושואב השראה מוצדקת. בטח ובטח כשהשאיפה היא להוציא מהקהל שלך זעקות פתע של HOLY FUUUUCK!!!
אבל האמת המרה היא, ואני מרשה לעצמי להגיד את זה כי דרבונט התחיל, שסדרת דרמה על סוחר סמים מצליחה לגרום לצופים בה לעשות במכנסיים, וסדרת האימה על אפוקליפסת זומבים – פשוט לא. וזה אומר הרבה, על שתי הסדרות.
דרבונט חייב להבין שמה שהופך את שובר שורות לסדרה הכי מלחיצה בטלוויזיה אינם רגעי האלימות וה-gore (הספורים) שלה, אלא היצירתיות והמקוריות, גם בפיתוח הדמויות וגם בהשתלשלות העלילה. התחושה שיש לקהל ששום דבר אינו ודאי, שהכול יכול לקרות לדמויות, ושאלה מרגישות בשר ודם ובעצמן בלתי צפויות, היא הכרחית ורק כך ניתן ליצור חרדה לגורלן.
זה לא משנה כמה דמויות מחוסלות פר-דקה, אם יש תחושה שיודעים מה מחכה מעבר לפינה, ואם לא ממש אכפת מהגיבורים, שום דבר לא מבהיל.

ולבסוף, משהו שלי תמיד קשה איתו – מדד החשיבות העצמית.
ההיעדר הכמעט מוחלט של חוש הומור, בטח בסדרות שנקודת המוצא שלהן מגוחכת או מוגזמת (ע"ע "זהות בדויה" העלובה), יוצר ריחוק.
הומור זה חלק בלתי נפרד מהחיים, גם באפוקליפסה וגם בשואה, ויצירות נטולות איזו מידה של הומור (זה לא חייב להיות קומיות, זה יכול להיות מודעות עצמית, אירוניה, מקבריות, נקודת מבט צינית או סתם שנינות) הן בהכרח שקריות.
וכזו היא The Walking Dead, אין בה כנות ואין בה טיפה של אמת.

בלי חזון, סיפור מקורי, דמויות מעניינות או אפילו חוש הומור, "המתים המהלכים" היא הסתמיות בהתגלמותה.
היא ברת-צפייה ואינה סדרה גרועה, אבל היא בעיקר 6 פרקים של פוטנציאל לא ממומש.

למרות ההצלחה המטורפת לה זכתה הסדרה, כנראה שגם פרנק דרבונט עצמו מודע לכל הבעיות. בהוליווד מספרים שדרבונט פיטר את כל צוות הכותבים, ושכנע את הבימאית מישל מקלארן, הידועה בתור אחת המפיקות והבימאיות המרכזיות של שובר שורות, לביים לפחות פרק אחד בעונה הבאה (ולא בכדי הוא בחר דווקא אותה, היא זו שביימה את הפרק "דקה אחת" בעונה השלישית, 3.07, הידוע יותר בכינויו "אימא'לה, הפרק הכי מותח אי פעם, למישהו יש שקית נייר?"), ויש גם שמועות לא מבוססות על הצטרפותו של סטפן קינג לצוות הכותבים (מגניב ביותר! למרות שהיית מצפה שקינג ישנא את דרבונט אחרי מה שזה עשה לסיפור שלו ב-"הערפל") וחיזוריו של דרבונט אחר אדגר רייט שיבוא לביים פרק (לא יקרה).

אז אם השמועות נכונות, ואם היוצרים יתאפסו על עצמם ויתחילו לספר סיפור רענן, ינסחו נקודת מבט מקורית, ישקיעו בדמויות היותר מוצלחות (בעיקר באחים דיקסון המבדחים), יכניסו קצת יותר חוש הומור ולא יפחדו לקחת סיכונים, תוכל לצאת להם בעונתה השנייה אחלה של סדרה. כזו שעושה כיף לצופה וכבוד לז'אנר.
כי לנו, ולזומבים, מגיעה סדרה עם קצת יותר בשר.

"המתים המהלכים", ימי שבת בשעה 22:45, ב-Yes Sci-Fi.

 

ולמי שאין סבלנות לחכות עד עונה שנייה לסיפור זומבי טוב, אני ממליצה על הרפתקאותיו של גדעון בנפתולי האהבה.
והנה, גם שיר המדי פעם של הבלוב מוקדש לאירוע!

מבזק בשורות טלוויזיוניות משמחות #1

Fixing Good
אתם שומעים את זה?
לא?
אם תעצמו עיניים וממש תתרכזו, בטח תוכלו להבחין בסדרה ארוכה של התנשפויות, טפיפות וחריקות.
אלה הם צליליה של ה-אני, בעודי מקפצצת, מחרחרת ומוחאת כפיים כמו אחרונת הפאנגירלז:
היום מתחילים לצלם את העונה הרביעית של ברייקינג בד, סדרת השנה שלנו!

זה אומר שבריאן קרנסטון כבר גילח את הראש, אהרון פול כבר הלבין שיניים, ו-וינס גיליגאן, היוצר הנערץ, כבר יודע איך וולט וג'סי יוצאים, או לא, מהתסבוכת אליה נקלעו בסוף העונה השלישית!
*meep*
לא, זה לא מקצר את זמני ההמתנה, תאריך שידור העונה ב-AMC עדיין יהיה אי שם ביולי (מאוד מקווה בשבילם שב-1 ליולי!), אבל אלו הן עדיין בשורות משמחות.
משמחות משום שזה מראה שהכול שם מתקתק ותקין, אבל בעיקר בגלל שזה אומר שבקרוב ינחתו עלינו לטובה Webisodes ש-יקלו במעט על ההמתנה המייסרת.
גם בעבר AMC הפיקה סדרה של מיניסודים בני 3-4 דקות, אלא שאלה היו ברובם סתמיים ומחופפים למדי, ואילו הפעם, כנראה בגלל הדחייה של השידור, וגם כדי לא לחבל בקליף-הנגר האמוציונלי של עונה 3,
הובטחו למעריצים מיני-פרקי-רשת מושקעים. כאלה, כך לפחות הבטיח קרנסטון, שיקדמו את העלילה ויהיו חלק מהסיפור הגדול.
נו, שאפתנות זה טוב. אבל כמו שאני רואה את זה אין להם הרבה אופציות.
פלאשבקים של רגעים קטנים, שישפכו עוד אור על הדמויות (פינקמן בתור ילד, מערכת היחסים של וולטר וגרטשן, וכדומה).
או פלאשבקים שמשלימים פערים (כמו מה עבר על האנק ומרי בזמן שג'סי וולט נאבקו על חייהם בפינאלה של עונה 3, שיחת הטלפון הלא נעימה של מייק המנקה לגאס באותו לילה, וכו').
ויש את האופציה השלישית, שלא סביר שילכו עליה, וחבל: כל המעדנים הטלוויזיוניים ששובר שורות לעולם לא תוכל לעשות. פרק פארודיה עצמית (spoof), פרק כריסטמס, ספיישל מיוזיקל, קרוס אובר עם מלקולם באמצע או ווידס וכו'.
ברמה העקרונית בשביל זה יש תוכניות מערכונים כמו Saturday night live, אבל הם פישלו ובענק כשקרנסטון התארח אצלם…

בכל מקרה, לכל הנרקומנים שמחפשים Quick Fix, הנה המיניסוד הכי טוב שהם יצרו בסשן הקודם (ותודה לגיא על התגלית). סרטון גיבורי-על שפינקמן יצר באינפנטיליות כובשת, בימים יפים יותר (את הסרטון מדבבים פול ומאט ג'ונז, הוא באדג'ר, שגם כתב את התסריט ושר את שיר הנושא).
לא מבריק, אבל מתוק ומחמם את הלב.

למי שחווים מכאובי גמילה מסול או מחפשים ייצוג משפטי, יש כמובן את האתר שלו.
http://www.bettercallsaul.com/

ולמי שחייבים דחוף כמה שיותר בראיין קרנסטון בחיים (אני, אני, אני), הנה סדרת רשת חדשה שהוא מככב בה (עד כה שוחררו 3 מתוך 8 פרקים. אני ראיתי בינתיים רק הראשון) ושבה הוא אמור להזכיר שוב לכולם שהוא גאון קומי.
http://www.atom.com/channel/channel_handlers/?v=handlers_poster

Falling Dr. Carter

מי שהתגעגעו לקבל מנות קבועות של נוח ווילי היישר לווריד, בוודאי ישמחו לגלות שביוני הקרוב תעלה בארה"ב הסדרה Falling Skies, בכיכובו של הקרטר ובהפקתו של סטיבן שפילברג.

הסדרה, שלחלוטין מנסה לשחזר את ההצלחה המפתיעה של "The Walking Dead", תגולל סיפור היום-שאחרי העוקב אחר קובץ ניצולי מתקפת חייזרים על כדור הארץ.

מצד אחד, בפעם האחרונה ששפילברג הפיק משהו עם נוח ויילי, יצא להם אי אר, שזה לא רע.
מצד שני, שניהם התבגרו מאז, נושא החייזרים די מוצה, "המתים המהלכים" הוציאה את החשק לסדרות של פוסט אפוקליפסה והטריילר הזה נראה, אם להשתמש במונחים רפואיים, די קקי.

אבל אפשר לנקוט באופטימיות זהירה, ולקוות לטוב. בכל אופן שפילברג יודע איזה דבר או שניים על story telling, ולנו מגיעה סדרה טובה עם ויילי שתפצה את כולנו על פרק העזיבה העלוב של קרטר מחדר המיון.

יאללה, קיץ!

אהבת בשר ודם (קונצ׳רטו לגדעון וזומבים)

חשדו של גדעון החל לעלות כשמתילדה הגיעה לעצם. הכרסומים הקטנים באצבעותיו לא הפריעו לו בהתחלה, אבל לאט לאט העור החל להתרכך ולהתקלף ולמען האמת, חייב היה להודות, מלבד הכאב הפריע לו גם מראה עצם האצבע החשוף.

אבל למעשה זה התחיל הרבה לפני.

הכל התחיל עם בוש.

המרדף אחר טרוריסטים שיבש את דעתם של ראשי המדינות. ישראל לא היתה שונה. חוקים אנטי זומביים החלו לצוץ בכל מקום. העובדה שזומבים לא באמת קיימים לא הפריעה לאנשים להלחם בהם, וכמו שקורה בדרך כלל גם לוחמי נגד, בעד חופש זכויות לזומבים החלו לצוץ. כתובות גראפיטי החלו למלא את הרחובות –
"במקום בו כורתים ראשי זומבים ישרפו ספרים", "אנחנו מאבדים את מיטב המוחות שלנו", "העריפה משחררת"

את חשדו של גדעון עורר מתתיהו, אחיו.

"לא שמת לב שהיא לא מדברת אף פעם?", שאל.

"היא מהסוג שאוהב יותר להקשיב" ענה גדעון, אבל החשד החל לכרסם באצבעותיו.

"תגידי", שאל באותו ערב, "מה עמדתך בנושא האבולוציה מול סיפור הבריאה התנכ"י?". מתילדה עצרה כרסום אצבעותיו, התבוננה בו, נהמה משהו ומשכה בכתפיה. טוב, אמר לעצמו, חוסר מודעות אינה פשע.

הדברים השתנו לטובה כאשר הדמוקרטים כבשו את השלטון באמריקה. תמורת מענק סיוע גדול והבטחה שחלק נכבד ממנו יועבר למגזר מסוים תמכו כולם בביטול החוקים האנטי-זומביים. תוכנית ויסקונסין החדשה החלה לשלב זומבים, הצבא החל לגייסם ליחידות העורף והעולם נראה ורוד יותר עבורם.

הבעייה המרכזית היתה שזומבים אינם קיימים במציאות, לפחות לא בצורה שהם הוצגו בסרטים.
דימוי הזומבי הופיע לראשונה בסרט המצליח A Hard Day's Night of theLiving Dead

הדימוי היה כמובן שקרי. לא שלא היו יצורים כמו אלה שהופיעו בסרט אבל להם בכלל קראו "שלפוחתיים" והם לא ניזונו מבשר או מח אלא ממורסה. הם גם לא הגיעו מעולם לארצות האדם הלבן ולכן לא באמת הטרידו מישהו (לא מישהו חשוב כמובן). הזומבים, שגם מוצאם היה בארצות אפריקה, בעוברם תהליך אבולוציוני במהלך השנים היו דומים בכל לאנשים רגילים. הדבר היחיד שנותר מאותו אב טיפוס קדמון הוא עניין השליטה. הזומבים חסרים את יכולת ההחלטה ועל כן מתחברים לאנשים דומיננטיים. מכיוון שגדעון היה מלומד והאמין יותר בשטויות של האבולוציה מאשר בשטויות של התנ"ך הוא החליט לקבל את העניין. מתילדה אוהבת להישלט. אם זה הופך אותה לזומבי אז טוב. זה סתם עניין סמנטי.

ואז הגיע משום מקום העניין עם האצבעות. וזה כאב וגם לא היה אסתטי. מתתיהו לא אהב את איך שזה נראה.

"אני אומר לך שהיא זומבית" הוא התריס בפני גדעון.

"אין כזה דבר. וגם אם היא 'צאצא של המין שנודע בעבר כזומבי' אז מה? הם בסך הכל אוהבים להישלט, זה לא עניין כה גדול"

מתתיהו נאנח. "הבעייה היא שהדמוקרטים מאכילים אתכם בכל כך הרבה ג'אנק שזה לא מפתיע שתאי המוח היחידים שנשארו לכם טבעו בשמן" אמר והביט בגדעון. "בוא איתי" הוסיף ונכנס לחדר סודי שדלתו נפתחה פתאום. שם הראה מתתיהו לגדעון דוחות המראים כיצד הדמוקרטים במסווה של שלום ואהבה מכרסמים בשליטת הנאורות וההגיון. הוא סיפר לו את האמת על הנחיתה על הירח, על ווטרגייט, על מלחמת יום כיפור, על הפצצ הכור האיראני, על מלחמות ויאטנם והמפרץ ועל 9/11. כשיצאו מהחדר כבר אחז גדעון באת חפירה.

הם כבר הגיעו לביתה של מתילדה במטרה לערוף את ראשה כשראו אותה יורדת במדרגות עם את חפירה משל עצמה. מאחוריה עמדה רבקה, אחותה. "קדימה, הראש צריך לרדת" קראו רבקה ומתתיהו יחדיו. לרגע השתררה דממה. כולם הביטו בכולם ואז רבקה אמרה למתילדה "את רואה. הוא לא מסוגל להחליט מה לעשות, הוא צריך שיחליטו בשבילו"

"את נורמלית?" קרא גדעון, "אחותך אכלה לי את האצבעות"

"זה היה רק כדי לבחון אותך ולידיעתך לא עברת את המבחן". רבקה הביטה בגדעון, מתתיהו הביט במתילדה. אף אחד לא זז.

לפתע השליך גדעון את האת, הסתובב והחל להתרחק מהמקום.

העצם הבולטת בקצה אצבעו חזרה לדמם. הוא ניסה לסכם את חייו בשנים האחרונות אך נכשל.

בכל מקרה, חשב לעצמו, הפסדתי.