הארכיון של אוגוסט, 2011

חמין #03

פורסם: אוגוסט 26, 2011 מאת sabrescribe בנושא כל מיני

השבוע הזה היה קשה. כמעט לא הגעתי לשים בתנור, אך מפחד לשבור את הרצף, שמא לא יחזור, שינסתי מותניים והתחלתי לבשל. מקווה שהחיפזון לא יהא מורגש.

כמה טוב אתם זוכרים את התמונה האחרונה בסרט?

ככה מפרסמים חנות אלקטרוניקה חדשה. (ולא ככה)

The Artist, סרט שחור לבן אילם משנת 2011 שזיכה את ז'אן דוז'ארדן בפרס השחקן הכי טוב בקאן. מדהים איזה טוב יושב תמיד ג'ון גודמן על סרטים תקופתיים.

Chaos Cinema, מאמר וידאו בשני חלקים על הצייטגייסט השנוא עליי בסרטי אקשן מודרניים.

Locke & Key היתה אמורה להיות סדרה שמבוססת על הקומיקס האפל והנפלא (שהיה מועמד ל-4 פרסי אייזנר), אך למרבה הצער החליטו בפוקס לא להפוך את הפיילוט לסדרה (בשונה מהמודוס אופרנדי הרגיל שלהם, בו הם הופכים לסדרה ואז מבטלים אחרי קומץ פרקים). זהו טריילר מודלף לפיילוט, שנכתב ע"י ג'וש פרידמן ובוים ע"י מארק רומאנק. עצוב. יש להניח שהפיילוט יצוף אונליין בדומה למקרה Global Frequency של וורן אליס.

הקטור הוא קומדיה בריטית מצוירת, מטונפת ומטופשת שהתחפשה לקווסט הכי נפלא לאייפון ואתם צריכים לקנות אותו כל עוד הוא עולה דולר (עד ה-28.8). אנסה להעלות פוסט ביקורת מחר, אך אם לא אספיק – הרי הטריילר.

המשך…

לאחר חודש ארוך וצפוף, שינויים ותהפוכות, מחלות והבראות, ופגרת בלוג ארוכה אחת , חשבתי עם מי ראוי להתקמבק בחגיגיות. עם מי אצעד חזרה לחזית יד ביד עם ראש מורם וגאה ובכך אפצה על הבריחה הלא מכובדת שלי, בה הותרתי את חבריי לבדם.

כאשר פשפשתי בהוצאות האחרונות, מיד קפץ אל עיני המתבקש (אם כי לא בהכרח המושא לגאווה). החדש של עידן רייכל. לעידן רייכל יש אלבום חדש? חשבתי לעצמי. לאחר העמקה נוספת הבנתי שמדובר בהופעה חיה אולטרה דלוקס מאת אימפרית רייכל. עוד חשבתי לעצמי, את בסה"כ רוחשת חיבה למר רייכל. נכון, את מוצאת את עצמך קונה את אלבומיו וחווה התקפי זעם בלתי מוסברים פה ושם בעוד הם מתנגנים ברקע, אך זו אינה סיבה מספיק טובה לשבור הרגל מפוקפק של קניית אלבומים במיטב כספך בכדי להשקיט את הסקרנות הלא מוסברת לשמוע איך שחק עוד קצת את נוסחת מוזיקת מעליות-העולם שלו באלבום חדש נוסף.

אז הוספתי למדף המוזיקה גם את אלבומו החדש של רייכל, מוצר מוקפד בעבורו תאלצו להיפרד מ 89 שקלים חדשים אך תקבלו בעבורם תמורה מלאה: מארז הכולל 3 אלבומים המסכמים את פועלו בטור דה רייכל עולמי, בו מובאות גרסאות של שיריו בביצועים מרשימים הגורמים לתהות האם חוזקו עם וודקה אולפנית או במקרה של רייכל, אולי האולפן הגיע להופעות עצמן בכדי לקבל גימור הפקתי כה מרשים. גרסאות ההופעות מוקלטות ב 2 אלבומים בעוד השלישי וללא ספק המעניין שבהם כולל ביצועים חדשים ושיתופי פעולה שטרם ראו אור ועל כך בהמשך.

אולי בשלב זה ראוי לומר שאם התקבל הרושם שאיני מחבבת את רייכל, או אלבומי הופעות ראוותניים, אז הרושם מוטעה. יחסי עם רייכל החלו בהתאהבות גדולה כאשר שמעתי לראשונה את "בואי". אני זוכרת שחשבתי לעצמי "מי זה הבחור הזה לעזאזל? מה זה השיר הזה, ומה זו ההפקה המטורפת הזו ששוברת את כל חוקי הבינוניות המקומית?". כאשר תהיות אלה חרגו מגבולות ראשי ופרצו לשיחת הסלון המזדמנת הראשונה וגיליתי באכזבה (בכל זאת פסאדה של מבקרת) שאיני חריגה בהתלהבותי, הבנתי כי זוהי תחילתה של קריירה מפוארת עבור מר רייכל.

לא בזבזתי זמן כאשר אפשר לבזבז כסף ומיד רכשתי את האלבום המלא. רייכל, שניחן ללא כל ספק ביכולת הלחנה מהמרשימות והעקביות בשוק המקומי, החליט מהר מאוד כי הוא לא עוד קלידן ראסטיונר, עם כל הכבוד לעברי לידר. את החומרים שכתב, הקליט לאלבום ראשון שהופק באופן כמעט בלתי נתפס באיכותו באופן עצמאי. התוצאה היתה מעוררת התפעלות. הוא קרא לה "הפרוייקט של עידן רייכל". אסופת שירים שהולחנו והופקו על ידו, והוגשו בסגנונות שונים ע"י זמרות אנונימיות בעלות אופי "אקזוטי". בניגוד לכל שאר המדינה, ולמכירות של מעל ל 100 אלף עותקים, האלבום הזה לא הפיל אותי אך בהחלט עורר אצלי סקרנות רבה לגבי רייכל כיוצר, ואלבומו הבא.

ואכן אלבומו הבא לא אכזב. אמנם החלה להיווצר אצלי ההרגשה כי רייכל הבין את הנוסחה של רייכל וכי רשם פטנט על אתיופיות (שלמה גרוניך, מצמצת, פספסת), אך פתאום הפתיע עם שושנה דמארי בשני השירים המרגשים באלבום (וכאלה שגרמו לי לגלות את דמארי מחדש, טו ליטל טו לייט), והיה כמובן את שיר הנושא "ממעמקים" ששרף את תחנות הרדיו ומהר מאוד שרף גם אותי. ללא ספק היה מדובר באלבום מצוין אשר הלחנים הטובים המשובצים בו, אחד אחד, מיצבו את מעמדו של רייכל כאמן מן השורה הראשונה.

כיצא אלבומו השלישי (גם אותו רכשתי, אובססה היא אובססיה), כבר הבנתי. את ספקטרום העשייה הכוללת של רייכל על כל צבעיו (האתיופים) ניתן לסכם במילה אחת. נעימות. רייכל הוא מסוג האומנים שלא מתכוונים להסעיר ולשנות, ובטח שלא להחליף נוסחה מנצחת. המוזיקה של רייכל יכולה להיות משולה לכדור הרגעה. מוזיקה מוחלקת מדי, רכה מדי, מטשטשת את הפינות, מאלצת להתמסר באופן שאינו בהכרח חיובי. נעימות שתחילה הן חגיגה אך בתום האזנה רציפה גורמת לתהות למה לעזאזל לקחת לחנים כ"כ טובים (ברובם) ולייבש אותם אחד אחד תחת הפקה הגורמת להכל להישמע כמו בלילת מעליות-עולם אחת גדולה ומשמימה? זו היתה הנקודה העצובה בה הורד רייכל לדרגת רוקח. רוקח-על, באט סטיל.

אלבום ההופעה החדש מסכם לתפארת את פועלו של רייכל בעשור האחרון ועושה זאת באופן יפה ויסודי. הביצועים שנבחרו נאמנים למקור באדפטציה הופעתית מתבקשת, העיבודים וההקלטה יוצאים מן הכלל, ובהחלט ניתן לומר שמתקבלת חווית הופעה גדולה ומשכנעת שעונה על הציפיות מאלבום שכזה. הפנינה האמיתית של המארז, הוא הדיסק השלישי והאחרון המביא הקלטות נדירות, שיתופי פעולה וקטעים מן המגירה. בולטים במיוחד הם שיתוף הפעולה המצוין עם עידן חביב "אמא אבא וכל השאר", והביצוע לשיר "מחכה" שהלחין רייכל במקור עבור ריטה (לחן מדהים ומרגש בביצוע מצוין של ריטה. רייכל כמו רייכל, הוסיף שטיחי סאונד ואת קולו הרך ובכך הפך את השיר לחייל בצבא מוזיקת העולם שלו). בנוסף צורף למארז ספרון כרום עבה ומושקע המציג תמונות, קטעי טקסט, וקרדיטים הלקוחים מסיבוב ההופעות המדובר. אם לסכם את החוויה הכוללת, אני סמוכה ובטוחה שמעריציו של רייכל (וכל אלה שקונים את האלבומים מסיבותיהם שלהם!) לא יצאו מאוכזבים.

חמין #002

פורסם: אוגוסט 19, 2011 מאת sabrescribe בנושא כל מיני

הפעם הכינותי מראש:

מומוטארו ולוחמי הים המקודשים הוא סרט האנימציה היפני הראשון באורך מלא. במשך שנים נחשב לאבוד לאחר שנגנז ע"י כוחות ארה"ב ביפן אך ב-1984 נמצא תשליל של הסרט. צ'אק ג'ונס ולאץ בקר מדברים על תעמולה באנימציה עם איזכור למומוטארו, וביוטיוב ניתן למצוא את הסרט המלא בחלקים ללא כתוביות.

ב-1963/4 הגיע פאזוליני לסיור לוקיישן בישראל לקראת צילומי סרטו לורנס איש הרב "הבשורה על פי מתי" והתבאס מהמחסור בנופים מקראיים והמודרניות שזיהמה את הקדושה האקזוטית לה ציפה. הכול קטן, צנוע, מעפן. אינטלקטואל, אינטלקטואל, אבל נפל למלכודת הקלישאתית של חיפש גמלים קיבל מפעלים. כמו המערכון הגרוע הנודע, חזר לו בסוף פאולו לאיטליה, אך השאיר מאחוריו 52 דקות של תיעוד נדיר.

ג'וזף קורנל ידוע בעיקר בזכות הקופסאות המפורסמות שלו, אבל הוא גם שלח ידו בקולנוע, כולל שיתוף פעולה עם סטן ברקהג' שערך מחדש לכדי תזרים מרגש של טקסטורות אורבניות.

תמונה ראשונה של ג'ייסון פטריק בתור כריסטיאן ווקר, גיבור הסדרה Powers המבוססת על אחד הדברים הכי טובים שכתב בריאן מייקל בנדיס לפני שמכר את נשמתו למארוול.

מה, אסור שגם לאסטרונאוטים יהיו נטיות אובדניות?

המשך…

הערה מקדימה – הפוסט הזה אינו ביקורת. מדובר במחשבות שעלו בעקבות צפייה ב"כוכב הקופים-המרד". הפוסט לא מספר את סיפור הסרט אבל כן מכיל ספויילרים כך שהקריאה על אחריות הקורא.

אני לא יודע מי זה ג'יימס פרנקו, אבל הכוכב של הסרט הזה הוא אנדי סירקיס ("שר הטבעות", "קינג קונג")

"כוכב הקופים: המרד" הוא שם די מחורבן. רק לשם הגינות, גם השם המקורי Rise of the Planet of the Apes הוא שם מחורבן. זה לא שאין כאן מרד, אבל יש כאן משהו חשוב בהרבה. כשכתבו שמדובר בorigin אני חשבתי שהם מתכוונים להתחלה של כל הסיפור שהופך להיות סאגת "כוכב הקופים", אבל למעשה מדובר בהתהוות של דמות מעולה שאני מניח שמכאן והלאה תככב במספר סרטים. הדמות הזו היא כמובן דמותו של סיזר, כוכב הסרט. סיזר, שהוא שילוב בין אנדרו סירקיס לאשפי וטה דיגיטל, הוא לא רק הכוכב הבלתי מעורער של הסרט אלא גם השחקן שנותן את תצוגת המשחק המדהימה ביותר שראיתי לאחרונה בקולנוע. העובדה שמדובר בדמות שבסופו של דבר היא תוצר של אפקטים דיגיטליים רק מדגישה כמה ההישג גדול. וכך לאורך רוב הסרט ישבתי וחשבתי לעצמי שאם וויליאם אובריין היה יכול לראות את מה שקורה על המסך הוא היה בוכה מרוב אושר.

וויליס אובריין נחשב לחלוץ האפקטים בטכנולוגיית הסטופ מושן. הוא לא היה הראשון שהשתמש בטכניקה הזו. מלייס, הגאון הצרפתי, עשה בה שימוש נרחב בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, פורטר, שידוע בזכות סרטו "שוד הרכבת הגדול" עשה סרט שהנפיש דובים בעזרת הטכניקה הזו בשנת 1907, אבל אובריין היה למעשה מי שיצר את החוקים הבסיסיים להנפשת בובות בסטופ מושן שמטרתן ליצור תנועה חלקה תוך כדי יצירת זהות לבובות. השיא הגיע כמובן ב"קינג קונג" משנת 1933.

אתה בא לפה הרבה?

קשה לדמיין היום איזו השפעה היה לסרט הזה על הקהל באותה תקופה. תנסו לדמיין עולם בלי טלוויזיה, כשהקולנוע כמעט לא מספק סרטים בעלי אפקטים מרשימים ודמיינו לעצמכם שאתם נכנסים לאולם קולנוע בעל אלפי מושבים, בעל מסך ענק שבזכות יחס המידה שלו (4:3) היה גדול משמעותית מכל מסך קולנועי שאנו מכירים היום, מסך שמילא את כל מרחב הראייה של הצופה. הסרט מתחיל, אנו שטים לאי מוזר, פוגשים את הילידים ואז משום מקום מגיע קוף ענק שממלא את כל המסך הענק הזה, חוטף את הגיבורה היפה, נלחם עם דינוזאורים וציפורים פרה היסטוריות ומטפס על האמפייר סטייט בילדינג. אבל מעבר לספקטקל המרשים היה עוד משהו שהיה שונה ב"קינג קונג". קונג לא היה אפקט לשם אפקט, קונג היה דמות, ולא סתם דמות אלא הדמות הראשית בסרט הנושא את שמו ולמרות שזה נשכח קצת עם השנים, דמות חיובית. ואכן, כשקונג עומד על ראש האמפייר סטייט בילדינג לאחר שתותחי המטוסים ניקבו אותו ללא רחם, מביט ונוגע בפצעים המדממים ומבין שהוא הולך למות, הרגע העצוב הזה משפיע על הצופה מבחינה רגשית. ברגע הזה נחקק קונג כדמות ואובריין עשה היסטוריה – השימוש באפקט אינו רק לשם יצירת עולמות דמיוניים אלא גם לשם יצירת דמויות מרגשות ובלתי נשכחות.

אין זה פלא שפיטר ג'קסון אוהב כל כך את הסרט הזה. ג'קסון עבר תהליך דומה בסרטיו. מי שהתחיל כנזקק לאפקטים על מנת ללוות את הסיפור שרצה לספר, עבר למצב בו הדמות היחידה המרגשת ומעוררת האמפתיה בסרטי "שר הטבעות" שלו היא דמות אנימציית מחשב – גולום.

לא נורא, זה הסרט האחרון שלי ככה ואח"כ אהפוך לכוכב ענק ולא אצטרך להמשיך ללבוש את כל החיישנים המגעילים הללו.

כשג'קסון החליט לצלם את "שר הטבעות" היה לו ברור שהחברה אותה הקים עם חברו ריצ'רד טיילור (שעבד על האפקטים בסרטיו מאז סרטו השני "פגוש את הפיבלס") תצטרך לעשות יותר מ"סתם" אפקטים. ג'קסון וטיילור שבתחילת דרכם הסתמכו בעיקר על אפקטים של איפור, בובות ומיניאטורות הקימו בשנת 1993 את ווטה דיגיטל, שכשמה כן היא- אחראית על אפקטים דיגיטליים, על מנת ליצור את האפקטים לסרטו של ג'קסון "יצורים שמיימיים". אבל עבור "שר הטבעות" היה צורך ביותר מזה. ג'קסון החליט ש"גולום" יהיה בדיוק מה שהיה "קונג" – דמות שעובדת היותה אפקט , בין אם בובה ובין אם דמות דיגיטלית, לא משנה מאום מחשיבותה לסיפור או לסרט. "גולום" התפתח מסרט אחד לשני ובסרט הסוגר את הטרילוגייה הוא ללא ספק הפך לדמות הטובה והמרגשת ביותר בסרט. הוא לא היה סתם אפקט ממוחשב ואין לי ספק שהייחודיות שלו היתה גורמת לאובריין להתרגשות גדולה. בעוד שקונג היה בובה שכל ביצועיה היו תלויים ביכולות המרשימים של אובריין וכבולים בטכנולוגיה בת זמנו, גולום נוצר באמצעות טכניקת לכידת תנועה בה מחברים לשחקן חיישנים והמחשב קולט את תנועותיו והבעותיו. לאחר מכן בעזרת אנימציית תלת מיימד יוצרים את הדמות ומעניקים לה את מימיקת הפנים ואת התנועות של הדמות. לכן גולום, לא פחות משהוא תוצר של אשפי ווטה דיגיטל, הוא תוצר של אנדי סירקיס ששיחק אותו והשילוב המיוחד הזה יצר דמות בלתי נשכחת. (הערה חשובה ששלח לי אריאל פיירפילד – בזמן שר הטבעות לא השתמשו במושן קפצ'ר ללכוד את הפנים של אנדי סיריקס (זו טכנולוגיה שהבשילה רק באווטר) ולכן האנימטורים שעבדו על הסרט השלימו את הבעות הפנים שלו בעצמם כשהם מסתכלים על צילומים שלו חלק מהזמן. בנוסף הם גם עשו מחדש את כל הסצנות באנימציה והבמאי הכריע בין שתי הגרסאות ככה שזה היה בערך חצי חצי. זו אגב הסיבה שגולום של הסרט השלישי היה שחקן טוב יותר מאשר גולום של הסרט השני בגלל שהצוות שעבד עליו לאורך הסדרה אמר שכבר הבין את הדמות הרבה יותר טוב.)

רק טבעי היה שג'קסון, שחב ל"קינג קונג" הרבה, החליט לאחר סיום טרילוגיית "שר הטבעות" לעשות לו מחווה יפייפיה וליצור גרסה חדשה לסרט שהיתה נאמנה מאוד לרוח המקור ולפחות בעיניי מוצלחת מאוד. את קונג, אגב, גילם שוב סירקיס.

אני חייב להודות שיש לי בעייה עם עולם האפקטים הדיגיטליים. צפייה שאני עורך בשבועות האחרונים בסרטי אובריין וממשיך דרכו ריי הריהאוזן, מחדדים לי מהי הבעייה שלי. עומס. האפקטים הדיגיטליים מאפשרים לנו לעשות הכל והרבה. אם פעם היינו מקבלים אפקט מרשים פעם ב-15, 20 דקות ואז אותו קטע גם היה מרשים מאוד וגם נחקק בזיכרון, הרי שהיום אנחנו מקבלים מינונים מטורפים שהפכו את סף הגירוי שלנו לגבוה מאוד. גם כמותית אנחנו מקבלים צבאות אין סופיים של אנשים, ספינות, חיות – הרבה מהכל, אבל אנחנו כבר אדישים. אז מראים לנו משאית מתפוצצת תוך כדי שאלף פילים עם רוכביהם קופצים בסלואו מושן לתוך חללית שמתפרקת לאלפי חלקים. יופי.

הייתי צריך לחשוד שדמות בשם בני כפתורי לא יכולה להיות אמיתית

ג'קסון, אגב, הוא אחד האחראיים לכך עם טרילוגיית "שר הטבעות" שלו, פשוט גולום היה פיצוי הולם. אבל בסופו של דבר, למרות היות גולום דמות מדהימה, היא עדיין לא נתפשה כדמות אמיתית. אני חושב שהפעם הראשונה שקלטתי שאני לא קולט היתה ב"מקרה המוזר של בנג'מין באטן" שביים דייויד פינצ'ר. את הסרט המקסים הזה (שספג ביקורות גרועות רבות, אבל אני אוהב אותו מאוד) ראיתי בלי לקרוא עליו כלום. היה לי ברור שהסרט עמוס אפקטים (פינצ'ר אלוף בלהכניס בכח אפקטים שבחיים לא נגלה שהם אפקטים) אבל מבחינתי בראד פיט היה בראד פיט מאופר. כשגיליתי שלאורך רוב הסרט אני רואה בנייה ממוחשבת של פרצופו של פיט כפי שנלכד על ידי מחשב בטכנולוגיית לכידת התנועה הייתי המום. לרגע לא חשדתי במהלך הצפייה שמה שאני רואה הוא משהו אחר מבראד פיט. אז הבנתי שכנראה שיש כאן משהו מעבר. את המעבר קיבלתי ב"כוכב הקופים".

אנדי סירקיס האמיתי. כלומר אמיתי עם פוטושופ

הקופים בסרט הם שוב יצירתם של ווטה דיגיטל והקוף הראשי, סיזר, הוא שוב אנדי סירקיס. רופרט וייט, במאי הסרט, כינה את סירקיס "הצ'ארלי צ'אפלין של לכידת התנועה" ואם הוא מתכוון בזה שהשליטה שהבחור פיתח בשימוש נכון עבור הטכנולוגיה המסויימת הזו מאפשר לו להפגין שליטה מופלאה על התנועה שלו תוך כדי היכולת המופלאה לרגש את הצופים, אז הוא צודק.

נכון לרגע זה מבחינתי קבוצה שתכלול את סירקיס ואת אנשי האפקטים שעבדו על דמותו בסרט, אמורה לזכות באוסקר לשחקן הטוב ביותר של השנה. העומק של דמותו, המבט בעיניים, הדרך בה הוא זז, הכל פשוט מושלם. למעשה, מבחינתי, הסצינות עם השחקנים ה"רגילים" בסרט- ג'יימס פרנקו, ג'ון ליתגו, ברייאן קוקס ואחרים, הן הסצינות הפחות חשובות בסרט. כן, הן חשובות כדי לבנות את הסיפור אבל הסרט מגיע לשיאים שהוא מגיע בכל סצינה שבה סיזר נמצא כשהשיא מבחינתי היה הסיקוונס של ההשתלטות על המכלאה. מדובר בקולנוע בשיאו. קולנוע שלא נזקק לדיאלוגים או להתחכמויות תסריטאיות אלא מציג באופן פשוט את מה שהוא בלתי אפשרי להצגה בכל מקום אחר שהוא אינו קולנוע. זהו קולנוע טהור.

כוכב הקופים 1968

ועכשיו אחרי שהוצאתי את שהיה על ליבי אפשר לעבור לסרט. הסרט הזה נהדר. לפני כמה ימים צפיתי שוב ב"כוכב הקופים" המקורי וזו ללא ספק היתה החלטה נבונה. את הסרט המקורי ראיתי כילד ולא זכרתי אותו בכלל. למרות שהתיישן, הוא עדיין מרשים מאוד והאיפור בו מבריק ומחזיק גם היום. הסרט החדש מתכתב איתו פעמים רבות. אם זה בסצינת הפתיחה שדומה מאוד לסצינת צייד האדם בסרט המקורי. אם זה ההענשה עם התזת הצינור, ואפילו כשסיזר משחק עם דגם של פסל החירות ומוריד את ראשו. ויש חשיבות גדולה להכרת הסרט הראשון, או לפחות הכרת הסיפור שלו, כי הסרט הזה הופך לחלק מתוך השלם וזה מעצים אותו. אנחנו יודעים איך זה נגמר אבל אנחנו לא באמת יודעים למה. עכשיו אנחנו יודעים איך זה התחיל. (אני מודה לזה שהיו הסברים גם בסרטי ההמשך של הסדרה המקורית אבל לא ראיתי אותם כך שאנני יכול להתייחס).

הסרט אינו סרט אלגורי, כפי שהמקורי היה. הוא גם ממש לא סרט פילוסופי, ועם זאת הוא אינו רדוד בשום צורה שהיא. הוא מעלה רעיונות ונושאים מורכבים (גם אם הם לא מפותחים בסרט עצמו) ורוב הזמן מנסה שלא לקבוע עמדה. האם הנסיון להתערב בדרכו של הטבע על ידי מציאת תרופות למחלות איומות הן דבר טוב או רע? אנו הרי יודעים שבכל פעם שאנו מוצאים תרופות למחלות קשות, הוירוסים מפתחים מוטציות חזקות יותר, ועדיין אנחנו ממשיכים בחיפוש כי אנחנו לא רוצים למות. אז האם פרנקו הוא האיש הרע כאן? לא הוא טוב, אבל חייבים רע אז הבוס שלו שרוצה רק כסף הוא הרע והוא יקשה את החיים של פרנקו וקופיו ואנחנו נשנא אותו ונשמח כשהוא ימות ו… טוב אז לא הכל מושלם בתסריט והקטעים שעוסקים בחיים של פרנקו (אביו ואהובתו החדשה) לא ממש חשובים או מעניינים, אבל לרוב הבעיות מצליחות לא להפריע. למעשה מלבד שני רגעים החולשות כמעט אינן מורגשות, אבל שני הרגעים המדוברים הפריעו לי מאוד.

סיזר

הראשון הוא המשפט שאומר סיזר לפרנקו בסוף הסרט. הרגע בו סיזר אומר "לא" הוא רגע אדיר. כן, אנחנו יודעים שהקופים ידברו בסוף ולכן זה רק מתבקש, אבל זה היה צריך להישאר שם ולא להתקדם למשפט מלא. הרגע הזה הוא קיטש גרוע ולא מתאים לרוח הסרט.

אבל הדבר השני שהרגיז אותי ממש הרגיז אותי. כפי שאמרתי, כולנו יודעים איך נגמר הסיפור הזה, הרי הסרט הראשון בסדרה הוא הספויילר לסדרה החדשה שמתחילה. ואולי אני נאיבי? אולי הילדים של היום לא יודעים כלום על הסרט ההוא ועל הסצינה האחרונה שלו שהיא אחת המפורסמות בתולדות הקולנוע? כשהגיע הסוף ועלו כותרות הסיום רציתי להריע, קודם כל לסרט, כי הוא כל כך טוב, אבל באותו רגע רציתי להריע בעיקר להערכה שהיוצרים נתנו לנו הצופים. הם יודעים שאנחנו מבינים שהוירוס הולך להתפשט ושבמקביל לכך שהקופים יחכימו, בני האדם ימותו מהמחלה ומי שישרוד יהפוך לחלש יותר. כל הכבוד לבמאי שהחליט לסיים בשוט הנהדר של הקופים מסתכלים על העתיד שלהם.
ואז הגיע האפילוג ובו מראים לנו שהוירוס מתפשט למגיפה עולמית ואני ממש התעצבנתי.

לא נורא, זה הסרט האחרון שלי ככה ואח"כ אהפוך לכוכב ענק ולא אצטרך להמשיך ללבוש את כל החיישנים המגעילים הללו.

אבל ביננו? זה עבר לי מהר, כי בסך הכל גם עם הפישול הזה במאי הסרט רופרט וייט עשה עבודה מדהימה ביצירת סרט מרשים מאוד מבחינה קולנועית עם שוטים ארוכים מעולים ועם תחושה של תנועה מתמדת שיודעת מתי לעצור כדי לא לגרום לבחילה. לא שמעתי עליו עד היום אבל אני בטוח שאשמע עליו בהמשך.

בסופו של דבר מדובר בהרבה מעבר לסרט קיץ מצויין, מדובר בסרט שבו סיזר השתלט עליי ושיכנע אותי שעם שימוש נכון, האנשים שיוצרים אפקטים דיגיטליים היום לא נחותים מאותם קוסמים שאני כל כך אוהב שפעלו במשך 100 שנות קולנוע ראשונות. פשוט צריך לדאוג שכמו שפעם רק מתי מעט התעסקו בזה, גם היום הגישה תהיה רק למי שבאמת מוכשר ויודע מה הוא עושה. בקיצור – תנו לי קצת פחות סניידר וקצת יותר וייט.

נ.ב. לא סתם התחלתי לחשוב על וויליס אובריין במהלך הסרט. כמה פעמים הרגשתי שהסרט מכיל מספר הומאז'ים לקינג קונג. אם זה השוט מלמעלה שמכיל ציפורים מצויירות (פה באנימציית מחשב, ב"קונג" באנימציית דו מימד) או בשוטים מסויימים בהם באק השימפנזה הגדולה נראית ומתנהגת כקונג. אחרי שחזרתי הביתה וגיליתי שוטה דיגיטל אחראים על הפעלולים זה הפך מובן יותר ואין לי ספק שזה מכוון.

כשעלו כותרות הסיום של "מסיבת ההלוויה שלי" (או Get low בתרגום אנגלי משובש) הרגשתי מוזר. מצד אחד אהבתי מאוד כמה דברים בסרט, מצד שני מדובר בסרט חלש. אם בסופו של דבר החלק שאהב ניצח זה רק בגלל שאהבתי מהפריים הראשון ואילו האכזבה הגיעה רק באמצע.

הסרט מספר את סיפורו של פיליקס בוש, מתבודד תמהוני שמחליט לקיים מסיבת לוויה בה יתגלה הסוד הגדול שאותו הוא מסתיר כבר 40 שנה. הסרט התקופתי, שבסיסו בסיפור אמיתי שהתרחש בשנת 1938, מתאר את מהלך ההתארגנות למסיבה עד הגילוי הגדול במסיבה עצמה. הרבה דברים ניתן היה לעשות עם הסיפור הזה ואכן בחצי הראשון של הסרט נבנות הרבה ציפיות להמשך. הבעייה היא שהתסריט הכל כך חלש הזה לא עושה כלום עם הסיפור שיש לו. הדמויות באות והולכות, כשלא בדיוק ברור מי הן, מאיפה הן באות ולאן הן רוצות להגיע, ואיפשהו לקראת האמצע אתה מתחיל להבין שכל הבנייה שנבנית פה לא תוביל לשום דבר בעל נפח משמעותי כלשהו. כך קורה שכשכבר מגיעים למה שאמור להיות השיא – אותו גילוי של סוד נורא שגרם לחיים הקשים שגיבור הסרט גזר על עצמו – הרגע הזה מתגלה כשיא מינורי יחסית שלא מגלה הרבה יותר ממה שהצופה כבר הבין לבד.

אז למה בכל זאת אני ממליץ מאוד על הסרט?

יש 2 סיבות עיקריות:

הראשונה והראשית היא רוברט דובאל. התפקיד שהוא עושה כאן הוא לא פחות ממושלם. כל כך מדוייק, כל כך עמוק. המשחק שלו יוצק לדמות תוכן שהתסריטאים לא סיפקו לה והופך דמות שטוחה מבחינה תסריטאית לדמות מרתקת ומעוררת אמפתיה. לכן הוא גם זורח מעל כל השחקנים האחרים והמצויינים שנמצאים פה. ביל מארי עושה ביל מארי אבל הדמות שלו מסתכמת בכלום. סיסי ספייסק סובלת מאותם דברים. הנוכחות של דובאל, המראה המרשים שלו והדרך בה הוא ממלא את המסך בכריזמה שלו הופכת את ההתעלמות ממנו באוסקר (הסרט יצא בשנה שעברה) למקוממת ואת הבחירה בקולין פירת' כזוכה עבור "נאום המלך" לעלובה עוד יותר. או כמו שאמר בן גוריון בשעה שצפינו בטקס "נאום שמום".

הנקודה השנייה החיובית בסרט היא העיצוב האמנותי. השחזור של שנות ה-30' נהדר והוא משרת את הסרט נאמנה בבניית אווירה ואופי. תורם לכך, כמובן, גם הצילום היפה.

שני הדברים הללו עזרו לי להתעלם מהבעיות של הסרט במהלך רוב הצפייה. אבל הסוף המאוד גרוע היה עדיין מאוד גרוע והשאיר טעם של החמצה.

חבל. כנראה שנכון מה שאומרים ועם תסריט גרוע לא באמת יכול לצאת סרט טוב. הסרט הזה הוא ללא ספק הוכחה לכך. הבימוי היפה והעדין, הצילום, העיצוב והמשחק של דובאל היו ראויים להרבה יותר, ועדיין כדאי לראות ולו רק בגלל שתצוגת המשחק של דובאל היא לא דבר שרואים כל יום.

"פו הדב", סרט האנימציה החדש והכה מאכזב של דיסני מסמן בעבורי יותר מכל את דעיכתו של פיקסר, האולפן האהוב עליי בעשור הקודם.

איור של פו הדב, חזרזיר וכריסטופר רובין שאוייר על ידי שפרד

"פו הדב" הוא דמות שלא צריכה הצגה. את הסיפורים כתב א.א. מילן לבנו, כאשר הוא משתמש בבובות שלו כדמויות שמאכלסות את יער ת"ק הפרסאות (אחד משני הביטויים שלקוחים מהתרגום שקראתי בילדותי ונשאר בעבורי אהוב כל כך ובלתי ניתן לשינוי. הביטוי השני הוא "דובי דב פותה", והוא כל כך מלא חיבה ומתאר את פו בצורה כל כך מדוייקת שאני לא מסוגל להחליפו בדובון טיפשון או כל תרגום אחר).

בשלב מאוחר יותר צבע שפרד את האיורים המקוריים שלו. התוצאה מקסימה.

את איורי הספרים הנפלאים אייר א"ה שפרד ובהם נראים פו וחבריו כפי שהם באמת – בובות. ואז הגיע דיסני.

נתחיל בגילוי נאות, אני מת על חברת דיסני בתקופת וולט דיסני. הם יצרו יצירות מופת רבות, תרמו תרומה אדירה לתחום האנימציה ואני חושב שהדמויות שהם יצרו העשירו את עולמם של ילדים (ומבוגרים) רבים בכל העולם. אבל בשנים שעברו מאז מותו הם הפכו מבחינתי לשם נרדף לרדיפת כסף והעדפת המוצרים הנלווים על התוכן. פה ושם היו להם עדיין סרטים נפלאים (למשל באותו תור זהב מחודש שחל בסוף שנות ה-80 תחילת ה-90, או עם "פלונטר" הנהדר בשנה שעברה) אבל הכל התגמד מבחינתי לעומת הבריונות של שלטון המרצ'נדייז. אבל מי אני שאתלונן כשאני עושה יד אחת עם ממלכת הרשע וממלא את חיי הילדים שלי בובות, פזלים, פוסטרים, תיקים, צלחות, כוסות, דיוידיים ומה לא של דיסני.

לפו הדב הגיעו אולפני דיסני בשנות ה-60. וולט כבר דעך (הוא נפטר בדצמבר 66 מסרטן ראות) ומירב תשומת הלב שלו היתה נתונה לסרט האחרון שהיה בפיקוחו, "ספר הג'ונגל", ולתוכניות שלו לעתיד הנוגעות בפארקי השעשועים שלו ובטלוויזיה. במצב כללי זה נוצרה דמותו של פו הדב כשב-66 יצא סרט קצר המבוסס על סיפור מהספר. הסרט היה מקסים,

מתוך הסרט המקורי

האנימציה היתה מקסימה וניסתה לשלב בין האיורים של שפרד, שהשפיעו על הרקע המצוייר לבין הדמויות שהפכו לדמויות דיסני ברורות יותר ופשוטות יותר. שני סרטים קצרים נוספים יצאו ב-68 ו- 74 וכולם אוחדו יחדיו לסרט מקסים (אם כי לא מבריק במיוחד) בשם "ההרפתקאות הרבות של פו הדב" בשנת 1977. לאחר מכן הופקרה דמותו של פו לשלל סרטי טלויזייה וסרטים שהוכנו ישירות לוידאו והיו גרועים עד ממש ממש ממש גרועים. כלום מהקסם של הדמויות המקוריות של מילן לא נשאר. רק השם. השם משולב במותג דיסני.

שיקוץ

 

השיא, מבחינתי, היה כשיצאה תוכנית הילדים החדשה של ערוץ דיסני "חברי טיגר ופו" לפני כמה שנים, תוכנית באנימציית תלת מימד עבשה, שיחד עם התוכנית הזהה מבחינת המראה "המועדון של מיקי" (שעושה שמות בחבריו של מיקי מאוס) גורמת לוולט דיסני להתהפך בקבר. הוא מילא, מגיע לו, הוא היה אנטישמי, אבל למה לנו זה מגיע? האם העם היהודי לא סבל מספיק באלפיים השנים האחרונות?

ואז, כמו בסרטי דיסני הישנים, מגיע לו על הסוס הלבן ג'ון לסיטר, אולי הדמות החשובה ביותר מבחינה אומנותית בהתפתחות של אולפני פיקסר המופלאים, ומבטיח לעשות סרט פו שישאב מהסרט המקורי ויתן כבוד לאנימצייה המצויירת ביד ולדמויות הקלאסיות.

ושוב אנחנו עושים עצירה לטובת אנשים שצריכים הסבר –

אולפני פיקסר בראשות לסיטר אחראים למהפכת סרטי אנימציית המחשב (יש להבדיל בין אנימציית תלת מימד הנעשית במחשב בניגוד לציור המסורתי ביד, לבין סרט המוקרן בתלת מימד שיכול להיות סרט אנימציה, לייב אקשן או כל שיקוץ אחר). הם היו הראשונים ליצור סרט אנימציית תלת מימד באורך מלא – "צעצוע של סיפור", אבל מבחינתי הם היו הראשונים שיצרו מצב שבו אני מחכה לסרט של אולפן ולא דווקא לסרט של אמן ספציפי. משהו בדרך העבודה המיוחדת שלהם הצליחה ליצור חממת אמנים שמספקת שנה אחר שנה יצירות הנעות בין סרטים מעולים לילדים ("מפלצות בע"מ", "מוצאים את נמו") ויצירות מופת לכל המשפחה ("משפחת סופר על" שהיה סרט האקשן הטוב ביותר של העשור הקודם, "רטטוי", "וול-אי" ו"אפ"). כל הסרטים שלהם היו סרטים מקוריים ולא המשכים כנהוג בתעשייה, עם יוצא דופן בצורת "צעצוע של סיפור 2" שהיה במקור מכוון לוידאו והפך לסרט קולנוע רק לאחר שהם הרגישו שאכותו גבוהה מספיק.

חברת דיסני היתה לאורך השנים המפיצה של סרטי פיקסר. לפני כמה שנים היה נראה שבעקבות חיכוכים החוזה לא יחודש ואז קרה לפתע דבר מופלא, דיסני קנו את פיקסר, נתנו לה יד חופשית להמשיך לעשות את מה שהיא רוצה ומינו את לסיטר לאחראי על מחלקת האנימציה ופארקי השעשועים. אני לא יודע מה איתכם, אבל אני ממש שמחתי. זה הרגיש כאילו למרות שדיסני קנו את פיקסר למעשה פיקסר השתלטו על דיסני וכולנו נחיה באושר ועושר עד עצם היום הבא.

"תביאו לי את האנשים של פיקסר!!"

אבל המציאות היא לא סרטים של דיסני. אם כבר זה יותר מזכיר את "האזרח קיין". בקטע מסויים בסרט, לאחר שקיין קנה את כל המערכת של עיתון המתחרה בעיתון שלו וכולם חוגגים, חברו  הטוב ושותפו לעיתון לילנד יושב מדוכא. הצלע השלישית בחבורת העיתון, ברנשטיין, שואל אותו מה קרה.
"האם האנשים האלה שעובדים עבורינו היום לא היו נאמנים עד אתמול לעיתון שבו הם עבדו?" שואל לילנד. בוודאי עונה ברנשטיין.
"והאם העיתון שלנו דוגל באותם ערכים שהעיתון שלהם דגל?" הוא ממשיך
"בוודאי שלא, אבל אין לך מה לדאוג, מר קיין ישנה את הדרך בה הם חושבים ופועלים תוך שבוע" עונה ברנשטיין.
לכך עונה לילנד "אבל תמיד יש את הסיכון שהם ישנו את מר קיין בלי שהוא בכלל ירגיש"

וכך פתאום פיקסר הפכו לחברת המשכונים כשהוציאו את "צעצוע של סיפור 3". ואחריו את "מכוניות 2" שאני לא יכול לחשוב על שום סיבה אחרת לעשות אותו מלבד כמויות המרצ'נדייז המטורפות שהסרט הראשון מכר. ומה הסרט הבא שלהם? "מפלצות בע"מ 2". בנוסף לכל גם איכות הסרטים ירדה ופתאום במקום שדיסני תהיה פיקסר, פיקסר נהייתה דיסני.

אבל רגע, לסיטר הבטיח שפו הדב יהיה כמו פעם, הוא בטח יקיים, לא?

חצי הכוס המלאה - לפחות זה סרט קצר

"פו הדב" החדש הוא אכזבה אדירה. הוא דווקא מנסה להידמות לסרט המקורי, לפחות מבחינה ויזואלית. הפתיחה דומה – הוא מתחיל בחדר מלא בובות, עובר לספר ולמפה שבו שהופכת לאנימציה. גם פה הרקעים מנסים להידמות לאיורים המקוריים. הוא אפילו באורך כמעט זהה (כ-70 דקות) אבל בסופו של דבר כלום לא עובד בגלל סיבה אחת חשובה – יש לו תסריט איום ונורא.

לקחו כמה סיפורים מהספר המקורי, הוציאו מהם את הקסם, ערבבו בבלנדר והדפיסו. יוצרי הסרט כנראה חושבים שאם אנחנו מכירים את הדמויות אז אין סיבה ממשית שהן יהיו חלק מהסרט. במקום דמויות יש לנו ציורים מונפשים שהאפיון היחיד שלהן מגיע מעצם ההכרה הקודמת שלנו איתן. וגם מבחינת סיפור – כלום לא קורה בסרט. כלומר חושבים שיש מפלצת ואומרים לנו שהדמויות מפחדות ממנה אבל זה לא באמת מרגיש ככה. הספר נוכח פיזית בסרט ובעלילה והאותיות הופכות אפילו לפתרון בשלב מסויים, אבל מה שמתחיל כרעיון נחמד, נמאס מהר מאוד כשלא מפסיקים להשתמש בו. פו, במקום להיות חמוד, מעצבן. והכי חשוב, למרות שהעלילה מתבססת על סיפורים מהספר, העיבוד פשוט שגוי.

אני אשתדל להסביר בדוגמה – גם בסרט כשאיה מאבד את הזנב כולם יוצאים לחפש אותו. פו מוצא אותו אצל ינשוף כמו בסיפור המקורי אבל אז ינשוף מנסה לפתות את פו שישאר לאכול דבש, וזה קורה רק כדי שיוכלו להכניס את המסר הדידקטי שבו פו, למרות רעבונו לדבש, בוחר בהחזרת האבידה לחברו שהוא המעשה הנכון שבעקבותו הוא יזכה להערכת חבריו. בספר פו לא צריך להוכיח כלום, הוא דב נפלא ומיד כשהוא מבין שזה הזנב של איה הוא הולך להחזיר לו אותו. אחר כך הוא הולך הביתה לאכול דבש ולשיר המהום גאווה על זה שהוא מצא את הזנב. הוא לא צריך את חיזוק חבריו למעשה שעשה, כי זה המעשה היחיד שפו, שהוא מן דב שכזה, יכול לעשות.

וכך, האכזבה הזו שלכאורה לא שייכת בכלל לפיקסר בשום צורה, גורמת לי לטעון בצער רב ששיטת האולפנים קרסה שנית. אם לסיטר וחבריו לא יכולים לקיים הבטחות אז מי כן? מבחינתי אם לסיטר קיבל על עצמו תפקיד בכיר בדיסני רק על מנת למחזר בחוסר הצלחה את "טרון" ואת פו תוך הזנחה פושעת של מה שקורה אצלו בבית (והוא עוד חתום על בימוי ב"מכוניות 2"), זהו סופה של פיקסר.

לסיום בואו נשים דברים על דיוקם – זה שאני טוען שכל מה שכתבתי למעלה מוכיח את תאוריית הקונספירציה שבה דיסני רצו לדסנז את פיקסר כדי שהם לא יראו כל כך רע לא אומר ששאר מי שהיו איתי בקולנוע מסכימים איתי. בני בן ה-3 שכבר שנה עונה לכל מי ששואל אותו איך קוראים לו בשמו של אחד ממבחר דמויות דיסני (מוגלי, מיקי או פו) נהנה מאוד והיה מרותק לכל אורך הסרט. גם בתי נהנתה מאוד, אז אולי אני טועה.

(למרות שאני לא טועה. ועכשיו כשדיסני קנו גם את הזכויות על החבובות ולמרות שחיבבתי את הטריילר, אני חושב שהטג ליין המתאים ביותר עבורו הוא זה של "הזבוב" – Be afraid, be very afraid)


חמין #001

פורסם: אוגוסט 13, 2011 מאת sabrescribe בנושא כל מיני

מסתבר שעם ילד טרי, רשומה שמתוכננת לשישי בבוקר מוצאת עצמה מקרטעת בקושי בשבת בצהריים. ואף על פי כן, עדיף מאוחר מאשר לעשות דברים חשובים יותר כמו להשלים מטלות. מצד שני, השראה איננה נמנית על מותרות. שיהיה בתיאבון:

ניקו קסבקיה מתעל את גונדרי בקליפ קצרצר ומקסים.

EVOL הוא אמן אורבני שבין השאר יוצר מיצגים נפלאים, חלקם יכולים לשמש סט מיניאטורי לסרט פוסט-אפוקליפטי.

למה לאחסן את כל הדברים הקטנים והיקרים שלנו בארון קונבציונלי וחד גוני? למה לא במשהו יותר קרוב למגירות בלב ובשכל, כמו המקדש?

טריילר לקומדיה רומנטית הזויה בכיכובו של מי???

פרנסס בין קוביין כמו שאף פעם לא היתה ואף פעם לא תהיה.

16 שנה אחרי אלבומו המופתי האחרון גאווין פריידיי החליט לוותר על הסאונד הייחודי, פסי-הקול האלקטרו-סימפוניים שלו, והמשתפ"ים הקבועים ולהוציא אנטי-קליימקס מינורי בעל הפקה כבויה למדי, שזורחת ברגעים נוגים אחדים, כשחולפת האכזבה הראשונה מרגעי בונו תוצרת טייוואן.

שיכתוב בוקרים וחייזרים: 2006 -> 2009

קשלס הקדימני עם crouching dragon hidden soundtrack, אז רק אציין שמן הראוי לא לסגוד לרזנור נטו – "רוצחים מלידה" חב את רוב עבודת הקומפילציה לצ'רלי קלאוזר, ואטיקוס רוס אינו קוטל קנים.

פעם ראשונה שאני רוצה לראות סרט שרולנד אמריך קשור אליו.

ג'ונתן קרייניק יצר מיני-פסקול להמשך דמיוני ל"מקוף 13" של קרפנטר, והוא כל מה שהוא אמור להיות.

The Increasingly Poor Decisions of Todd Margaret חודשה לעונה שנייה, אז אולי תנסו לצפות בפרק הראשון, כי יחד עם פורטלנדיה, IFC מסתמן כמעוז חדש של קומדיית אוף-ביט.

3 חבר'ה, 44 ימים, 11 מדינות. התוצאה היא שלושה סרטונים מזוקקים סגנונית של מסע עולמי לדור האינטרנט:

וויליאם יובנק עשה את Love כמעט לבדו ב-500,000 דולר. איך? ככה וככה וככה ובעיקר ככה וככה. אם הכול יילך טוב, תוכלו גם לראות את התוצאות באייקון הקרוב.

אם יש לכם זמן, רועי צורף מארח ערב סרטי אימה קצרים ב"חללית".

האתר הרשמי של הרכב פרוטומן רווי ניאון אורבני דיסטופי מהסוג שאשמח לטבוע בו.

ולסיום קליל, הראפ הניהיליסטי של ג'ון לאג'וי מסתיים בטוויסט של טרנספורמציה לוגית-פילוסופית שכולנו יכולים להתקנא בה. אתם יודעים, כמו כל שיר ראפ קומי.

 

נ.ב. מפת דיסנילנד, בציר 62'.