אהבת בשר ודם (קונצ׳רטו לגדעון וזומבים)

חשדו של גדעון החל לעלות כשמתילדה הגיעה לעצם. הכרסומים הקטנים באצבעותיו לא הפריעו לו בהתחלה, אבל לאט לאט העור החל להתרכך ולהתקלף ולמען האמת, חייב היה להודות, מלבד הכאב הפריע לו גם מראה עצם האצבע החשוף.

אבל למעשה זה התחיל הרבה לפני.

הכל התחיל עם בוש.

המרדף אחר טרוריסטים שיבש את דעתם של ראשי המדינות. ישראל לא היתה שונה. חוקים אנטי זומביים החלו לצוץ בכל מקום. העובדה שזומבים לא באמת קיימים לא הפריעה לאנשים להלחם בהם, וכמו שקורה בדרך כלל גם לוחמי נגד, בעד חופש זכויות לזומבים החלו לצוץ. כתובות גראפיטי החלו למלא את הרחובות –
"במקום בו כורתים ראשי זומבים ישרפו ספרים", "אנחנו מאבדים את מיטב המוחות שלנו", "העריפה משחררת"

את חשדו של גדעון עורר מתתיהו, אחיו.

"לא שמת לב שהיא לא מדברת אף פעם?", שאל.

"היא מהסוג שאוהב יותר להקשיב" ענה גדעון, אבל החשד החל לכרסם באצבעותיו.

"תגידי", שאל באותו ערב, "מה עמדתך בנושא האבולוציה מול סיפור הבריאה התנכ"י?". מתילדה עצרה כרסום אצבעותיו, התבוננה בו, נהמה משהו ומשכה בכתפיה. טוב, אמר לעצמו, חוסר מודעות אינה פשע.

הדברים השתנו לטובה כאשר הדמוקרטים כבשו את השלטון באמריקה. תמורת מענק סיוע גדול והבטחה שחלק נכבד ממנו יועבר למגזר מסוים תמכו כולם בביטול החוקים האנטי-זומביים. תוכנית ויסקונסין החדשה החלה לשלב זומבים, הצבא החל לגייסם ליחידות העורף והעולם נראה ורוד יותר עבורם.

הבעייה המרכזית היתה שזומבים אינם קיימים במציאות, לפחות לא בצורה שהם הוצגו בסרטים.
דימוי הזומבי הופיע לראשונה בסרט המצליח A Hard Day's Night of theLiving Dead

הדימוי היה כמובן שקרי. לא שלא היו יצורים כמו אלה שהופיעו בסרט אבל להם בכלל קראו "שלפוחתיים" והם לא ניזונו מבשר או מח אלא ממורסה. הם גם לא הגיעו מעולם לארצות האדם הלבן ולכן לא באמת הטרידו מישהו (לא מישהו חשוב כמובן). הזומבים, שגם מוצאם היה בארצות אפריקה, בעוברם תהליך אבולוציוני במהלך השנים היו דומים בכל לאנשים רגילים. הדבר היחיד שנותר מאותו אב טיפוס קדמון הוא עניין השליטה. הזומבים חסרים את יכולת ההחלטה ועל כן מתחברים לאנשים דומיננטיים. מכיוון שגדעון היה מלומד והאמין יותר בשטויות של האבולוציה מאשר בשטויות של התנ"ך הוא החליט לקבל את העניין. מתילדה אוהבת להישלט. אם זה הופך אותה לזומבי אז טוב. זה סתם עניין סמנטי.

ואז הגיע משום מקום העניין עם האצבעות. וזה כאב וגם לא היה אסתטי. מתתיהו לא אהב את איך שזה נראה.

"אני אומר לך שהיא זומבית" הוא התריס בפני גדעון.

"אין כזה דבר. וגם אם היא 'צאצא של המין שנודע בעבר כזומבי' אז מה? הם בסך הכל אוהבים להישלט, זה לא עניין כה גדול"

מתתיהו נאנח. "הבעייה היא שהדמוקרטים מאכילים אתכם בכל כך הרבה ג'אנק שזה לא מפתיע שתאי המוח היחידים שנשארו לכם טבעו בשמן" אמר והביט בגדעון. "בוא איתי" הוסיף ונכנס לחדר סודי שדלתו נפתחה פתאום. שם הראה מתתיהו לגדעון דוחות המראים כיצד הדמוקרטים במסווה של שלום ואהבה מכרסמים בשליטת הנאורות וההגיון. הוא סיפר לו את האמת על הנחיתה על הירח, על ווטרגייט, על מלחמת יום כיפור, על הפצצ הכור האיראני, על מלחמות ויאטנם והמפרץ ועל 9/11. כשיצאו מהחדר כבר אחז גדעון באת חפירה.

הם כבר הגיעו לביתה של מתילדה במטרה לערוף את ראשה כשראו אותה יורדת במדרגות עם את חפירה משל עצמה. מאחוריה עמדה רבקה, אחותה. "קדימה, הראש צריך לרדת" קראו רבקה ומתתיהו יחדיו. לרגע השתררה דממה. כולם הביטו בכולם ואז רבקה אמרה למתילדה "את רואה. הוא לא מסוגל להחליט מה לעשות, הוא צריך שיחליטו בשבילו"

"את נורמלית?" קרא גדעון, "אחותך אכלה לי את האצבעות"

"זה היה רק כדי לבחון אותך ולידיעתך לא עברת את המבחן". רבקה הביטה בגדעון, מתתיהו הביט במתילדה. אף אחד לא זז.

לפתע השליך גדעון את האת, הסתובב והחל להתרחק מהמקום.

העצם הבולטת בקצה אצבעו חזרה לדמם. הוא ניסה לסכם את חייו בשנים האחרונות אך נכשל.

בכל מקרה, חשב לעצמו, הפסדתי.