"ידידים פלוס" – גדעון מבקר בקולנוע

אחרי חוסר הצלחה בכתיבת ביקורת על "ידידים פלוס", ולאחר ההצלחה חסרת התקדים בתולדות הבלוב לו זכתה הביקורת שלי על "העזרה", פנו אלי גיא ונטלי בבקשה שאצפה בסרט ואכתוב עוד פוסט בו אשתף את קוראי הבלוב בדעתי. אז זאת דעתי – זה חרא של סרט.

עכשיו יש לי שתי אפשרויות: אני יכול לספר לכם עוד סיפור על עצמי, כפי שעשיתי בבלוב הזה לא פעם, או שאני יכול להסביר לכם למה הסרט כל כך חלש. יש שיאמרו שהחיים שלי לא עד כדי כך מעניינים כדי שאוסיף ואכתוב עליהם. להם אני עונה – אתם צודקים, אבל הסרט מעניין עוד פחות.

"לא יכול להיות", אתם אומרים לעצמכם. הו, לזה חיכיתי.

בסרט שני אנשים אטרקטיביים הופכים לידידים הכי טובים, מחליטים לשכב ללא רגשות כדי לא להרוס את הכל והורסים את הכל. אצלי בחיים אני והידידה הכי טובה שהיתה לי מעולם לא עשינו סקס ואז יום אחד היא נדרסה על ידי אוטובוס כחול לבן. לשמחת כולם היא לא מתה, אבל מאז אותו היום יש לה חשש גדול מסמלי מדינת ישראל. זה לא באמת הגיוני, כיוון שהאוטובוס בכלל לא היה בצורת דגל או משהו כזה, סתם כחול לבן, אבל ככה זה עם טראומות, לפעמים הן לא הגיוניות. לדעתי זה 1:0 לטובתי. מצד שני הידידה שלי לא נראתה כמו מילה קוניס. גם לא לפני התאונה. אז בעצם אולי זה 1:1.

הסרט מנסה להיות מאוד רומנטי ומקסים אבל יוצא שבלוני, צפוי והכי רחוק ממרגש שיש. גם לי היתה פעם חברה שאמרה לי שאני הכי רחוק ממרגש שיש, אז צלצלתי אליה לשאול אותה אם הייתי גם שבלוני וצפוי. היא אמרה שצפוי כן, אבל שהיא לא מבינה למה אני מתכוון בשבלוני. אמרתי לה שאולי זאת הסיבה שנפרדנו ושכדאי לה להתחיל לקרוא קצת ספרים של עמוס עוז והיא אמרה לי שהסיבה שנפרדנו היתה שאני אידיוט וטרקה לי את הטלפון. בכל מקרה אני לא שבלוני אז זה 2:1 לטובתי. מצד שני אני אדיוט והסרט לא אז זה כנראה שוב תיקו 2:2

בסרט הדמויות צוחקות על צ'יזיות של שירים והיוצרים חושבים שזו סיבה מספיק טובה להשתמש בחרא של מוסיקה בכמויות כאלה שהאזניים שלי עבדו שעות נוספות על ייצור דונג למטרות סתימה פנימית. אצלי תמיד תשמעו מוסיקה איכותית. גם אסף אבידן וגם הדודאים, שילוב בין אינדי ל"4 אחר הצהריים", כי איכות היא לא מילה גסה. זין היא כן מילה גסה. לפעמים אני לא מבין את הצורך בקיטלוג הזה, אם מישהו חושב שמוסיקה מסויימת היא איכותית ואחר חושב שהיא זין זו זכותם כל עוד הם אנשים בוגרים ואף אחד לא נפגע. למרות שמבחינה תחבירית אני לא חושב שאפשר להגיד על מוסיקה מסויימת שהיא זין. אני לא שיפוטי לגבי זה, זה פשוט לא נשמע טוב. ולגבי המוסיקה בסרט- במקרה הספציפי הזה היא זין.
בקיצור, מצד אחד זה 3:2 לי, כי המוסיקה שלי יותר טובה, אבל זה הופך ל-3:3 כי טימברלייק הצליח להכניס את קוניס למיטה עם המוזזזזיקה הזו ואפילו לשכנע אותה שהתפקיד דורש ערום.

אבל אני חושב שמה שגורם לי לנצח בסופו של דבר, זה שאני ישבתי וצפיתי בכל השיעמומון הזה בעוד שהם לא צפו בכל חיי עד הסוף. וחבל, כי אולי מילה קוניס היתה מתלהבת ממני כמו שהתלהבתי ממנה והיתה מחפשת אותי בכל העולם והיינו מתחתנים ומגדלים 2 ילדים וכלב, וסוף סוף היא היתה מחליפה את שם המשפחה הלא אטרקטיבי שלה והיתה נקראת מילה דרור, והיא היתה פורשת מהקולנוע כדי לגדל את הילדים שלנו ולנהל את משק הבית ואני הייתי הופך להצלחה בינלאומית בהיי-טק או אולי הופך לזמר מפורסם.

אז מה השורה התחתונה? זה חרא סרט אבל לפחות יש שם את מילה קוניס, שזה יותר ממה שאני יכול להגיד על החיים שלי. מסקנה – עזבו את הסרט וקנו פוסטר של קוניס.

הסרט היה כל כך מרתק שבכלל לא שמתי לב שהיא בלי בגדים

********************************************************************************************

הערות לסדר מהנהלת הבלוב הרשמית:

ראשית  וללא קשר לסרט המדובר, הודעה חשובה – זיכרו להצביע ולהשפיע – קוראי הבלוב בוחרים את הסרט הטוב ביותר בכל הזמנים.

ועכשיו נמשיך.

1) אמה סטון חייבת להפסיק להגיד כן לכל דבר. יש לה מזל שהיא כזו מהממת ב"העזרה", כי כאן היא סתמית להפליא.

2) מילה קוניס מקסימה, אבל עדיין לא חוזרת להיות מדהימה כפי שהיתה בשרה מרשל.

3) אני מתחיל לחשוד שאני והבמאי טוב הלב של הסרט הזה כבר לא נהיה חברים. זה מה שחשבתי על סרטו הקודם "באה בקלות" כשהוא הוצג. עם הזמן פיתחתי אליו חוסר חיבה גדול שרק גדל עם הסרט הנוכחי. זה מרגיז אותי כשמוכרים לי רגשות מזוייפים.

4) צריך להעביר חוק נגד התעללות בז'אנר הקומדיה הרומנטית. יש משהו לא פיירי בכך שהקהל חושב שהדבר הזה שהוא מאוד לא רומנטי ופחות מדי קומי מייצג נאמנה את הז'אנר. בדיון שנערך בהקרנה בה נכחתי לקח לאנשים הרבה זמן למצוא קומדיות רומנטיות באמת מוצלחות, וגם אז מצאנו בעיקר כאלה ששברו את חוקי הז'אנר. הסרט האהוב עליי מאלה שהוזכרו הוא "מוכה אהבה" של פי. טי. אנדרסון שהוא אולי לא קומי במובן הרגיל שמצפים מהז'אנר אבל הוא מאוד מאוד רומנטי. סרט מדהים. וכבונוס קבלו את השיר הכל כך יפה הזה של ג'ון בריון הנפלא מתוך הסרט הנהדר הזה. אם אתם זקוקים לעוד סופרלטיבים כדי לראות את הסרט האדיר, המופלא, יוצא הדופן, המרגש והמסעיר הזה אתם יכולים לפנות אלי בפרטי.

וכיאה לסרט נפלא יש לו גם את אחד הפוסטרים הכי נפלאים

אמרתי כבר שזה סרט נפלא?

"העזרה" – "The Help" – גדעון מבקר בקולנוע

כמה שאהבתי את הסרט הזה. אני מאוד אוהב את הכושים הטובים של פעם, לפני שהם קיבלו אומץ והתחילו לעשות בלאגן עם כל הראפ שלהם והקללות והשפה והסמים והאיידס. אני מדבר על הכושים החמים והאוהבים, כושים פשוטים אבל עם לב טוב והרבה חוכמת חיים.

הסרט "העזרה", שמבוסס על ספר באותו שם מחזיר את הכושים הטובים למסך. הסיפור מתרחש בתחילת שנות ה-60 כאשר כל משפחה אמריקאית טובה העסיקה עזרה בצורת אישה אפריקנית שחורה. העוזרות האלה גידלו את הילדים בצורה מושלמת, החדירו בהם ביטחון והרעיפו עליהם אהבה. אמנם לפי הסרט, על אף דרך הגידול הזו הם הפכו לאנשים רעים, קרים וחסרי ביטחון, אבל אל תתנו לזה להפריע לסיפור. הנה דוגמה: תראו איזה חמודה-

למרות שהמשרתים גידלו את הילדים ודאגו לכל מה שקורה בבית, התייחסו אליהם לא יפה, כי לצערי מסתבר שהנשים הלבנות בשנות ה-60 היו, סליחה על הצרפתית שלי, כלבות קרירות. אליהן אני לא מתגעגע. הן לא התנהגו יפה למשרתות, הן לא נגעו בילדים שלהן וכל מה שהיה להן אכפת ממנו היה פעילויות צדקה חברתיות חסרות משמעות אמיתית ורכילות. למעשה ככל שהכושית היתה יותר חמה הלבנה היתה יותר קרירה. זה כנראה נובע מאיזשהו חוק איזון בטבע.

וככה הכושיות היו עצובות והלבנות היו רעות עד שבאה לבנה קצת אחרת. איך יודעים שהיא אחרת? קודם כל יש לה תלתלים. חוץ מזה, היא היתה מאוד מלומדת כי היא למדה באוניברסיטה וכנראה שבגלל זה היא ידעה שגם לכושים יש רגשות ושזה לא יפה לצחוק על מישהו רק כי הוא מדבר מצחיק. לאט לאט היא התחילה לאהוב יותר את הכושים מאשר את הלבנים ועברה לצד שלהם. היא הסכימה לגעת בהם, היא ביקרה בבתים שלהם והיא החליטה לכתוב ספר על איך זה להיות משרתת של לבנים רעים. הנה, כאן היא מנסה לשכנע את הכושית החמה מהקליפ הקודם להיות בספר שלה.

זה לא היה קל, ובשלב מסויים המשרתת מהקליפ אפילו רצה ונפלה, אבל בסופו של דבר הספר הצליח וכולם היו מאוד שמחים. הלבנים שהיו רק קצת רעים הבינו שהם טעו, הלבנה הרעה הראשית קיבלה את מה שהגיע לה והלבנה הטובה עזבה את כולם ונסעה לניו יורק כדי להתרחק מהעיירה המפגרת שהיא גרה בה.

מה שאהבתי במיוחד בסרט, מלבד את השחקניות המצויינות, זה את העובדה שהוא היה אמיץ מספיק כדי לומר לקהל שלו – הכושים הם גם בני אדם ושונים מהלבנים רק בכך שהם עניים, לא כל כך מחונכים ולא כל כך נקיים. זה לא מעשה פשוט לעשות בשנת 2011 וזו אולי גם הסיבה שהיוצרים של הסרט מעט ריככו אותו.
מרוכך או לא, היוצרים עדיין מתעקשים לא ליפול למלכודות ובשביל לשמור על הנועזות חסרת הגבולות והאמינות הסיפורית הם לא מהססים ועושים שני דברים In your face-
1) גברים ונשים ישנים באותה מיטה (כלומר גברים ונשים לבנים כמובן. אין גברים שחורים בסרט, כלומר יש אבל התפקיד שלהם הוא התפקיד המורכב של להיות מטיף או בעל מכה, ואת שניהם אנחנו לא באמת רוצים לראות).
2) האשה הלבנה הטובה היחידה (חוץ מההיא מהאוניברסיטה) היא זונה טובת לב, כלומר לא ממש זונה אבל ווייט טראש שנכנסה להריון והתחתנה עם עשיר. אבל כמו כל ווייט טראש בסגנון היא מתגלה כאשה חמה בעלת לב טוב ואוהב שמאמצת לחיקה (המרשים) את המשרתת הכושית שאף אחת אחרת לא רצתה.

אבל מעבר לנועזות ולחתירה לייצוג האמת יהיה אשר יהיה, מה שאני באופן אישי אהבתי יותר מכל הוא את העיבוד הגאוני שהסופרת והיוצרים עשו לסרט אנגלי נשכח משנת 1965. בתקופה ההיא אסור היה עדיין לדבר על זכויות אזרח ושטויות כאלה אז המסר של אותו סרט אסור הוסתר היטב מאחורי סיפור על 4 בחורים שלא יכולים להרשות לעצמם לגור לבד אז הם שוכרים דירה משותפת. החברה הבריטית השמרנית שאינה יכולה לקבל 4 הומ, כלומר, כאלה, נאלצת לשלוח את היחידה הסודית של הכנסייה על מנת להחזיר אותם למוטב, אבל ארבעת הבחורים, כנראה מחוזקים מכמויות הנוזל הסמיך שהם מעניקים אחד לשני, מצליחים למצוא את שלוותם בהאיטי כשאנשי המשמר השחורים באים להגנתם. הדבר היפה בעיבוד הזה הוא שהקידמה מאפשרת לנו לעלות מדרגה במי עוזר למי. ב-65 הכושים יכלו לעזור רק להומ, כלומר לכאלה שהיו נחותים מהם, בימינו אנחנו כבר יכולים להראות שזה בסדר שגם לבנים יעזרו לנחותים מהם. אני שמח לחיות בתקופה כזו.

בונוס – הסרט האסור המקורי משנת 1965

וקצת בידור טוב ואיכותי בטעם של פעם-

****************************************************************************************************

הבהרה חשובה – כל הנאמר בפוסט זה הוא על דעת גדעון והנהלת הבלוב לא עומדת מאחורי הדברים או תומכת בהם (במיוחד עכשיו, כשלכושים יש כזו השפעה בעולם. אנחנו הזהרנו מהקטע הזה של שוויון זכויות)

אז הנה כמה עובדות בלוביות אמיתיות:

הידעתם – אמה סטון מהממת. בסרט הזה היא אפילו מציגה את פרצוף הבכי האמין ביותר שראינו לאחרונה.

הידעתם – הבת של רון האוורד עולה על העצבים ממש כמו רון האוורד.

הידעתם – טקס האוסקר הבא מעולם לא נראה עגום יותר, או לפחות העגום ביותר מאז הטקס ההוא שהמגמגם זכה.

הידעתם – you is kind you is smart you is important.

אולקוס (גדעון טובע)

מחוץ לבית החולים המתין ברנר. הוא עמד ליד הפורד אסקורט הכחולה ועישן. גדעון התקדם לכיוונו בחוסר חשק, מחניק את שאריות תחושת הצרבת. הוא קיווה שהיא תבוא אבל העדרותה לא הפתיעה באמת.

בכל התקופה בה היה מאושפז היא לא ביקרה אותו אפילו פעם אחת. מבחינתה הוא לא היה קיים. ולמה שיהיה קיים? הוא מעולם לא ניגש אליה ואמר "שלום לך. את יפה מאוד. רוצה סביח?" וגם אם היה ניגש אין סיכוי שלאחר המשפט הזה היא היתה מתרשמת במיוחד, אבל גדעון אהב סביח.

באוטו ברנר אמר שחוגגים לדוסטוייבסקי 130 למותו. גדעון התעצבן. לברנר קראו במקור גדעון אבל הוא שינה לברנר כי חשב שזה שם אינטליגנטי יותר. הוא קרא בויקיפדיה את הערך על ברנר ומאז התנהג כאילו הוא הסופר עצמו. כיוון שהמידע בוויקיפדיה הוא חלקי מאוד, ברנר נאלץ לחזור שוב ושוב על אותן התייחסויות שקשורות לאותם אישים.

-"אתה זוכר שתרגמתי את "החטא ועונשו" בשביל שטיבל ב-1924?"

גדעון התעצבן. "נרצחת ב-1921 אז איך תרגמת ב-1924?"

ברנר השתתק. לאחר כמה דקות מלמל  "זה מה שהיה כתוב בויקיפדיה"

הנסיעה היתה איטית ותנועת הכלבלבים השחורים האיטה את קצב הלב. מים, חשב גדעון.

אין שום הגיון בלוותר עליה.

"מתי ארלוזרוב נרצח?" שאל ברנר

"ב-1933" ענה גדעון. ברנר החל לחשב באצבעותיו.

"זה נותן לי עוד 12 שנות חיים" אמר.

"זה נכון".

חיוך התפשט על פניו של ארלוזרוב. "גם עדיף להרצח בחוף ים. המלחים שומרים יותר על הגופה"

מצב רוחו השתפר וזה השפיעה בצורה ישירה על מצב הרוח ברכב.

"סע אליה בבקשה" ביקשתי ממנו. הוא עשה פניית פרסה והחל להמהם את האינטרנציונל.

בדרך ראינו צב זקן. בית ענקי החזיק על גב. בתהלוכה נהדרת אלף נמלים נשאו חגב.

אני כבר מבוגר בשביל האשפוזים האלה. בעבר הם סיפקו איזשהו צורך קיומי אבל בגילי הם לא יותר מפלסטר על קרס תקוע בגרון. די.

כשהגענו למסעדת "צ'יינטאון" היא לא היתה שם. שלט על הדלת הודיע שהיא עברה למשכנה החדש ברחוב נחמני. נעמי אמר שבין כה אני אלרגי לאצות ועדיף ללכת לסביח השכונתי.

לך תסביר לו שזו לא המסעדה. זה הרעיון.

(עוד מסיפורי גדעון – פיצוחים עם שוש דמארי (גדעון מאוהב)

אהבת בשר ודם (קונצ׳רטו לגדעון וזומבים)

תשע ועשר דקות (גדעון אופטימי)

מוות מוחי (גדעון חולה))

מוות מוחי (גדעון חולה)

הכל התחיל ביום שני בבוקר. גדעון תמיד שנא את יום שני. ביום שני, התירוץ של העייפות שאחרי שבת לא ניתן לניצול. לפחות לא כמו שניתן לנצל אותו ביום ראשון. אז אתה עדיין עייף וזה עדיין רק תחילת השבוע.

שיעול טורדני, שהפך בימים האחרונים לסימן ההיכר שלו, העיר אותו משנתו. גדעון פקח את העיניים וראה מול פניו את עמליה מביטה בו. הם הביטו כך אחד בשני בדממה עד ששוב השתעל. עמליה הביטה בחשש.
"מה?" הוא שאל. "אתה משתעל דם מהאוזן." הוא הביט בה וחשב מהי התגובה ההולמת למשפט כזה, אך דעתו הוסחה במהירות על ידי החמימות הרטובה שהחליקה על לחיו. הוא ניסה להתרומם. הכרית התרוממה איתו.
ניסיון להזיז את הכרית מהפנים לימד שכנראה הוא השתעל דם מהאוזן כל הלילה והדם הנקרש הוא שאחראי להידבקות. הוא ידע שזה לא קשור למגפת האזניים שהזומבים גרמו, כי עברה כבר למעלה מחצי שנה מאז יצא עם חברתו הזומבית לשעבר. (הלשעבר מכוון להיותה חברתו. זומבית היא עדיין.)

(זהירות, הקליפ הבא לא מיועד לבעלי קיבה עדינה)

הוא ניגש לאינטרנט וחיפש "אוזן+דם+שיעול". זה לא לימד אותו הרבה. הוא ניסה קומבינציות שונות. הדבר היחיד שמצא היה מערכון קנדי יד שנייה.

"אני חושבת שיש לך שחפת מוחית." אמרה עמליה.

"יש לי מה?"

"שחפת מוחית"

הוא הביט בה בהשתהות. מאיפה היא הביאה את זה עכשיו?

כנראה שהכל התחיל כשגדעון גילה במקרה שרסיסי השיעול שהשתעל עליו עובר אורח בכצנלסון הכילו ריכוז גבוה של מיקובקטריום טוברקולוזיס, החיידק הגורם לשחפת. מכיוון שרק יום לפני כן התווכחו הוא וסמי על יכולתו האינטלקטואלית של המיקובקטריום הנ"ל, הוא מיהר למעבדה כדי לערוך ניסוי.  למרות שהיה בטוח בעצמו מאוד, בסופו של דבר נאלץ גדעון להודות שהניסוי נכשל. לא משנה כמה ספרות הגותית הוקרנה על החיידק הוא נשאר שווה נפש והפגין אדישות לנגד שיבושי התאוריות שהציגו לו השניים.

כשסיפר על כך לעמליה היא היתה נסערת. "ניסיון לשנות מישהו תמיד נדון לכישלון, ובדרך כלל הכישלון הזה יגבה ממך קורבן"

ההסבר של עמליה היה ארוך מאוד וכלל שלל טיעונים פסיכולוגיים וסוציולוגיים. גדעון באמת רצה להתרכז אבל פתאום עלתה לו תמונה מילדותו. הוא בוכה. אין אף אחד סביבו. על הרצפה שוכבת בובת כרוב גוססת כשכל המילוי יוצא החוצה. בן כמה הוא? חמש? שש? הוא לא ממש זוכר, אבל הוא זוכר את טעם מרק הכרוב שאמו בישלה באותו שבוע.

בכל מקרה, לפתע הוא הבחין כי עמליה סיימה דבריה והיא מביטה בו. הוא החליט שהינהון הסכמה יהיה הדבר הנכון לעשות. היא נאנחה והלכה למטבח. זה היה בשבוע שעבר.

חזרה להווה – "צדקתי, אתה רואה? הוא מנסה לנצח אותך בתקיפת המוח"

הוא? מי זה הוא? ומה זה שחפת מוחית?, שאל גדעון את עצמו. הוא לא מצא תשובה.

"הוא?, מי זה הוא? ומה זה שחפת מוחית?" שאל גדעון את עמליה.

"החיידק שניסית לשנות משתמש במה שהוא למד עליך כדי לנקום בך על האלימות שהפעלת כלפיו", ענתה.

"זה מגוחך לחלוטין", טען גדעון. "חוץ מזה, מי  שמע על שחפת מוחית".

בימים שאחרי כולם שמעו על כך. גדעון, שלא זכה לראות זאת, אושפז ביום המחרת ונפטר שלושה ימים אחרי. המיקובקטריום כל כך התגאה בהצלחה שלו שהוא יצא לסיבוב הופעות עולמי לפני למעלה משליש מאוכלוסיית העולם.

עמליה ישבה בצד והביטה בכוכבים, מחפשת סימן מגדעון. אבל גדעון, שלא האמין בכל הקוסמיות הזו בחייו לא נתן לה סימן. זה לא שלא התאפשר לו. זה פשוט נראה היה לו מיותר. הוא לא התאים למערכות יחסים בשלט רחוק ותאריך המוות של עמליה היה רחוק מאוד. הוא גם לא אהב את מבט ה"אמרתי לך" שהיא בטח תעטה.

לפעמים, בעיקר כשישב לבדו בערב מול הטלוויזיה, שאל את עצמו אם כל זה יכול היה להימנע אם רק היה מנגב את היד במקום לנסות להוכיח את טעותו של סמי.
אולי, אבל בשביל הכבוד היהודי הוא מוכן היה לשלם הרבה יותר.

****************

סמי ישב בביתו וסיים את ארוחת הערב המצויינת. סימה חייכה אליו. הוא הביט אליה וחשב לעצמו שגם אם המיקובקטריום טוברקולוזיס נמצא איפשהו בגופו, מסתתר בחדרי חדרים ומחכה לשעת כושר, הוא אינו מפחד. זו כנראה כוחה של האהבה.

(דייויד בואי מבצע את שירו של ז'אק ברל "My Death")

תשע ועשר דקות (גדעון אופטימי)

בשבע בבוקר עומד גדעון מול המראה. מסתכל. מסתכל.

מתסכל.

איך זה קרה? מתי זה קרה? איפה הייתי? (ברמי לוי. יש מבצע על רגל קרושה)

בשמונה הוא כבר יושב מול מסך המחשב בעבודה. מתבונן. מתבונן.

מתנוון.

מחר יהיה יותר טוב, אבל עכשיו רק שמונה ורבע.

אולי עם קצת מזל יהיה כבר רבע לתשע.

(קצת מזל) רבע לתשע.

מה יהיה? אני זוכר שפעם רציתי…

(חמישה לתשע) טלפון. בטח. כן. מיד.

עבודה עבודה עבודה עבודה עבודה.

תשע וחמישה. רוצה לשמוע בדיחה? (לא)

חחחח, נחמד.

תשע ושבע דקות.

ככה זה מרגיש בסלואו מושן?

עבודה עבודה עבודה עבודה עבודה.

תשע ותשע דקות.

פעם רציתי…

סנדביץ?

תשע ועשר דקות. תשע ועשר דקות. תשע ועשר דקות.

היום יום חדש.

תשע ועשר דקות. תשע ועשר דקות. תשע ועשר דקות.

יום אחד יהיה תשע ואחת עשרה דקות ואז הכל יהיה טוב יותר.

אולי מחר.

אהבת בשר ודם (קונצ׳רטו לגדעון וזומבים)

חשדו של גדעון החל לעלות כשמתילדה הגיעה לעצם. הכרסומים הקטנים באצבעותיו לא הפריעו לו בהתחלה, אבל לאט לאט העור החל להתרכך ולהתקלף ולמען האמת, חייב היה להודות, מלבד הכאב הפריע לו גם מראה עצם האצבע החשוף.

אבל למעשה זה התחיל הרבה לפני.

הכל התחיל עם בוש.

המרדף אחר טרוריסטים שיבש את דעתם של ראשי המדינות. ישראל לא היתה שונה. חוקים אנטי זומביים החלו לצוץ בכל מקום. העובדה שזומבים לא באמת קיימים לא הפריעה לאנשים להלחם בהם, וכמו שקורה בדרך כלל גם לוחמי נגד, בעד חופש זכויות לזומבים החלו לצוץ. כתובות גראפיטי החלו למלא את הרחובות –
"במקום בו כורתים ראשי זומבים ישרפו ספרים", "אנחנו מאבדים את מיטב המוחות שלנו", "העריפה משחררת"

את חשדו של גדעון עורר מתתיהו, אחיו.

"לא שמת לב שהיא לא מדברת אף פעם?", שאל.

"היא מהסוג שאוהב יותר להקשיב" ענה גדעון, אבל החשד החל לכרסם באצבעותיו.

"תגידי", שאל באותו ערב, "מה עמדתך בנושא האבולוציה מול סיפור הבריאה התנכ"י?". מתילדה עצרה כרסום אצבעותיו, התבוננה בו, נהמה משהו ומשכה בכתפיה. טוב, אמר לעצמו, חוסר מודעות אינה פשע.

הדברים השתנו לטובה כאשר הדמוקרטים כבשו את השלטון באמריקה. תמורת מענק סיוע גדול והבטחה שחלק נכבד ממנו יועבר למגזר מסוים תמכו כולם בביטול החוקים האנטי-זומביים. תוכנית ויסקונסין החדשה החלה לשלב זומבים, הצבא החל לגייסם ליחידות העורף והעולם נראה ורוד יותר עבורם.

הבעייה המרכזית היתה שזומבים אינם קיימים במציאות, לפחות לא בצורה שהם הוצגו בסרטים.
דימוי הזומבי הופיע לראשונה בסרט המצליח A Hard Day's Night of theLiving Dead

הדימוי היה כמובן שקרי. לא שלא היו יצורים כמו אלה שהופיעו בסרט אבל להם בכלל קראו "שלפוחתיים" והם לא ניזונו מבשר או מח אלא ממורסה. הם גם לא הגיעו מעולם לארצות האדם הלבן ולכן לא באמת הטרידו מישהו (לא מישהו חשוב כמובן). הזומבים, שגם מוצאם היה בארצות אפריקה, בעוברם תהליך אבולוציוני במהלך השנים היו דומים בכל לאנשים רגילים. הדבר היחיד שנותר מאותו אב טיפוס קדמון הוא עניין השליטה. הזומבים חסרים את יכולת ההחלטה ועל כן מתחברים לאנשים דומיננטיים. מכיוון שגדעון היה מלומד והאמין יותר בשטויות של האבולוציה מאשר בשטויות של התנ"ך הוא החליט לקבל את העניין. מתילדה אוהבת להישלט. אם זה הופך אותה לזומבי אז טוב. זה סתם עניין סמנטי.

ואז הגיע משום מקום העניין עם האצבעות. וזה כאב וגם לא היה אסתטי. מתתיהו לא אהב את איך שזה נראה.

"אני אומר לך שהיא זומבית" הוא התריס בפני גדעון.

"אין כזה דבר. וגם אם היא 'צאצא של המין שנודע בעבר כזומבי' אז מה? הם בסך הכל אוהבים להישלט, זה לא עניין כה גדול"

מתתיהו נאנח. "הבעייה היא שהדמוקרטים מאכילים אתכם בכל כך הרבה ג'אנק שזה לא מפתיע שתאי המוח היחידים שנשארו לכם טבעו בשמן" אמר והביט בגדעון. "בוא איתי" הוסיף ונכנס לחדר סודי שדלתו נפתחה פתאום. שם הראה מתתיהו לגדעון דוחות המראים כיצד הדמוקרטים במסווה של שלום ואהבה מכרסמים בשליטת הנאורות וההגיון. הוא סיפר לו את האמת על הנחיתה על הירח, על ווטרגייט, על מלחמת יום כיפור, על הפצצ הכור האיראני, על מלחמות ויאטנם והמפרץ ועל 9/11. כשיצאו מהחדר כבר אחז גדעון באת חפירה.

הם כבר הגיעו לביתה של מתילדה במטרה לערוף את ראשה כשראו אותה יורדת במדרגות עם את חפירה משל עצמה. מאחוריה עמדה רבקה, אחותה. "קדימה, הראש צריך לרדת" קראו רבקה ומתתיהו יחדיו. לרגע השתררה דממה. כולם הביטו בכולם ואז רבקה אמרה למתילדה "את רואה. הוא לא מסוגל להחליט מה לעשות, הוא צריך שיחליטו בשבילו"

"את נורמלית?" קרא גדעון, "אחותך אכלה לי את האצבעות"

"זה היה רק כדי לבחון אותך ולידיעתך לא עברת את המבחן". רבקה הביטה בגדעון, מתתיהו הביט במתילדה. אף אחד לא זז.

לפתע השליך גדעון את האת, הסתובב והחל להתרחק מהמקום.

העצם הבולטת בקצה אצבעו חזרה לדמם. הוא ניסה לסכם את חייו בשנים האחרונות אך נכשל.

בכל מקרה, חשב לעצמו, הפסדתי.

פיצוחים עם שוש דמארי (גדעון מאוהב)

בתשע ועשר דקות בערב ישב גדעון על ספסל מחוץ לביתו ופיצח גרעינים. לא היתה בפעולתו שום חריגה משגרת חייו כיון שכל יום בשעה תשע ועשר דקות ישב גדעון על ספסל מחוץ לביתו ופיצח גרעינים.
הוא עצם עיניים. רעש גלי הים היה הקול היחיד שנשמע. כלומר מלבד קולות פיצוח הגרעינים.
הוא נזכר כי קרא פעם בירחון מדעי כלשהו על פעולת פיצוח הגרעין. לא הוזכרו שם המכשירים הגדולים והרעש הסטטי מחריש האזניים שהפריע לגלי הים.
לפני כחודשיים החליט שאם הוא מתכוון לבקש את ידה הוא חייב להציג הישג כלשהו. משום מה פיצוח הגרעין של הגרעין נראה רעיון טוב בזמנו. עכשיו הצטער שלא בחר לאפות טארט טאטן. אבל החלטיות מעולם לא היתה הצד החזק שלו.

הטארט טאטן הביא עימו מגוון רחב של אפשרויות וגדעון לא היה מסוגל לבצע בחירה. הוא אישית העדיף אגסים. ועוד יותר אגסים מושרים ביין לבן. הריח תמיד העלה לו מחשבות על פריס. הוא מעולם לא היה בפריס וכנראה שגם כבר לא יהיה. אבל הריח נדד בעולם והביא עימו זכרונות אותם הוא חלק עם גדעון. זכרונות של אהבה.

גדעון אהב מאז ומעולם אבל את המימוש דחה. הוא אהב לדמיין את רגע המימוש. הוא דימיין שזה יקרה כמו בשיר.

צרִיךְ לְצַלְצֵל פַּעֲמַיִם,

צָרִיךְ לְחַכּוֹת רֶגַע קָט,

וְאָז נִפְתָּחוֹת הַדְּלָתַיִם

וְאָז נִפְגָּשִׁים בְּמַבָּט.

הוא היה משוכנע שהמהלך שהלחן מבצע בין הציפייה וההתרגשות של תחילת הפזמון לבין האושר המלווה ברגיעה המתרחש בין המשפט השלישי לרביעי מתאר באופן מושלם את התחושה שהוא יחוש כשליבו יצנח ברגע שהדלת הנכונה תיפתח וזוג העיניים הנכונות יביטו אליו.

בתשע ועשר דקות בערב, עת ישב גדעון על ספסל מחוץ לביתו, נשמע רעש פיצוץ עז. הפיצוץ גרם לנזק אדיר לספסל ולגדעון. הספסל התפרק לאלפי חתיכות. גדעון לשלוש. ברגעיו האחרונים נזכר שלא כיבה את הדוד. חברת החשמל תחגוג.

צריך לצלצל פעמיים

מילים: נתן אלתרמן
לחן: משה וילנסקי
שנת הלחנה: 1939

תּוֹפֶרֶת אֲנִי וְתוֹפֶרֶת,
הַיָּם לֹא יֶחְדַּל מִלִּנְהֹם.
אֲנִי אֶת פָּנֶיךָ זוֹכֶרֶת
כְּאִלּוּ הָיָה זֶה הַיּוֹם. 

הוֹ, כַּמָּה צָחַקְנוּ אֵי פַּעַם,
רֹאשִׁי הַסְּחַרְחַר הַמְּתֻלְתָּל.
הָיָה לַיָּמִים אֵיזֶה טַעַם
כָּזֶה שֶׁל תַּפּוּחַ עִם טַל.

אָמַרְתִּי: "כְּתָבְתִּי הִיא עֲדַיִן
כְּקֹדֶם, תִּגַּשׁ לִפְעָמִים.
צָרִיךְ לְצַלְצֵל פַּעֲמַיִם
קוֹמָה רִאשׁוֹנָה מִיָּמִין…"

צָרִיךְ לְצַלְצֵל פַּעֲמַיִם,
צָרִיךְ לְחַכּוֹת רֶגַע קָט,
וְאָז נִפְתָּחוֹת הַדְּלָתַיִם
וְאָז נִפְגָּשִׁים בְּמַבָּט.
צָרִיךְ לְצַלְצֵל פַּעֲמַיִם,
לָבוֹא וְלוֹמַר: "עֶרֶב טוֹב,
נִכְנַסְתִּי אֵלַיִךְ בֵּינְתַיִם
כֵּיוָן שֶׁעָבַרְתִּי בָּרְחוֹב."

וְכָךְ, עַד שֶׁבָּא אוֹתוֹ עֶרֶב,
שָׁטְפוּ מִדְרָכוֹת רוֹעֲשׁוֹת.
דְּבָרֶיךָ הִכּוּנִי כַּחֶרֶב,
דְּבָרֶיךָ עִנּוּנִי כַּשּׁוֹט.

שָׁתַקְתִּי, דָּבָר לֹא יָדַעְתִּי,
יָדַעְתִּי, רַק לֹא, לֹאנָכוֹן.
נִפְרַדְנוּ… לְפֶתַע שָׁמַעְתִּי
בַּפֶּתַח צִלְצוּל פַּעֲמוֹן –

לְרֶגַע אֵחַרְתִּי לִפְתֹּחַ,
קָפָאתִי בֵּין חֹשֶׁךְ לְאוֹר.
מַדּוּעַ מִהַרְתָּ לִבְרֹחַ?
מַדּוּעַ מִהַרְתָּ, אֱמֹר!

צָרִיךְ לְצַלְצֵל פַּעֲמַיִם…

תּוֹפֶרֶת אֲנִי וְתוֹפֶרֶת,
הַיָּם לֹא יֶחְדַּל מִלִּנְהֹם.
אֲנִי אֶת פָּנֶיךָ זוֹכֶרֶת
כְּאִלּוּ הָיָה זֶה הַיּוֹם.

אִם פַּעַם יִהְיֶה וְתָבוֹאָה
שֵׁנִית פֹּה בָּרְחוֹב לַעֲבֹר,
תִּזְכֹּר כִּי בַּחֶדֶר מַרְגּוֹעַ
תִּזְכֹּר כִּי דּוֹלֵק בּוֹ הָאוֹר.

תָּבוֹא, כָּךְ פָּשׁוּט כְּמוֹ נַעַר,
דָּבָר לֹא צָרִיךְ לְחַדֵּשׁ.
הֶסְבֵּר לֹא נָחוּץ וְלֹא צַעַר,
סְלִיחָה לֹא צָרִיךְ לְבַקֵּשׁ.

צָרִיךְ לְצַלְצֵל פַּעֲמַיִם…