אפקט הזבוב: על מתמטיקה, כימיה ואהבה בסדרה שובר שורות.

דיסקליימר: ניתוח זה מיועד אך ורק למי שראו את כל 3 העונות. הוא רווי ספוילרים ומיועד בעיקר למכורים קשים ולאנשים שרוצים להבין את העומק שאני רואה בה.
למי שלא צפו בה ומחפשים המלצה  לסדרת מופת חדשה להתמכר אליה, יש את הפוסט הזה.

הקליקו עליי.

אחת התימות המרכזיות בשובר שורות היא חוסר ודאות. או ליתר דיוק, ההתנגשות האלימה שבין הרצון לשינוי מבוקר לבין המציאות, האחראית לחוסר הוודאות הקיומי.
וולטר ווייט הוא איש של נוסחאות מתמטיות – לכל דבר סיבה ותוצאה, פעולה ותגובה כימית.
X בעל ידע + Y חומרים  x בישול : הפצה = כסף.
אבל החיים הם לא מתמטיקה, כי תמיד ייכנס אליהם משתנה בלתי צפוי שהופך את המשוואה לבלתי ניתנת לחיזוי: הגורם האנושי.
וכך, למשל, על הנייר, ג'סי + אקדח – גייל  = הישרדות.
אבל בפועל מה שיש לנו זה לא מספרים, אלא אנשים שנלחמים בלית ברירה על חייהם, נפשם ושפיותם, והמנצח, כמו גם העולם מסביב, ישלם על כך מחיר כבד ובלתי נודע.
כי כל משוואה מתמטית בעולם של וולטר ווייט היא רק חלק מתוך משוואה גדולה יותר, בתוך משוואה גדולה יותר, בתוך משוואה גדולה יותר שבלתי ניתן לראות ולכמת. וכל פתרון הוא בעצם קטליזטור לתוצאה עתידית בלתי צפויה.

אם אפשר לומר שהעולם בסדרה נמנה על איזושהי תורה מתמטית הרי שזו תורת הכאוס.
וולטר ווייט בתהליך המטאמורפוזה משיק את כנפי הפרפר שלו ובאפקט ריפל, במעגלי רדיוס הולכים ומתרחבים, הסביבה, ואנחנו הצופים, חוטפים את הטורנדו.

חוסר הוודאות הזה מתבטא בכל פן ופן בסדרה הנפיצה הזו. החל מהסירוב הנמרץ להתחייב לז'אנר מסוים או לקצב קבוע, דרך רגעי ה-Holy Fuck התכופים, וכלה, כמובן, בדמויות ובגורלן.

על ליהוקים מפתיעים.
וינס גיליגן, יוצר הסדרה, היה צריך להתעקש מול המפיקים על ליהוקו של בראיין קרנסטון, מי שקנה את עולמו בקריירה ארוכה שהתבססה בעיקר על משחק קומי, עם התמחות בתפקידי טמבלים. איש לא האמין שקרנסטון יוכל לגלם את דמותו האפלה של המורה מוכה הסרטן שהופך לברון סמים. אבל קרנסטון התברר בהפתעה גמורה כאחד השחקנים הדרמטיים הטובים בהיסטוריה והראשון שהביא את הסדרה לתודעת המבקרים.

את אהרון פול, לעומת זאת, גיליגן לא היה בטוח שהוא רוצה ללהק לתפקיד התלמיד של מר. ווייט, משום שהוא היה נאה מדי. במקור, ובהתאם לציביון האומנותי המחוספס של התוכנית, ג'סי פינקמן היה אמור להיות ג'נקי רגיל-בגודלו ולא בדיוק אטרקטיבי.
גיליגן השתכנע, והשחקן הנבחר רתם את המראה שלו לטובת הטבעת משהו מהותי ועמוק יותר בדמות. פינקמן של פול, עם פני התינוק, הכרבולת האפרוחית והגוף הצפלוני, הטובע בבגדים הגדולים עליו בכמה וכמה מידות – כל כולו אומר ילד המשחק בכאילו, אבוד בעולם שבו רק גברים קרחים שורדים.

פה גדול...

מישהו השכיל פעם להשוות את ג'סי לכלבלב, ואני מוצאת שזו מטפורה מדויקת להפליא: גור חסר שליטה וחינוך, שמשתין איפה שהוא ישן, נובח הרבה ונושך את היד שמאכילה אותו, אבל בבסיסו הוא יצור חסר אונים שכוונותיו טובות וכל רצונו הוא שיקבלו אותו. שכל מעשיו "המרדנים" הם תחינה ליחס ומבחן לגבולות אהבה.
אלא שפינקמן בחר את המקצוע האחרון בעולם שהגיוני לחפש בו אמפתיה, ומראה ה"ילדון שסיים כיתה א' בבית הספר לקשיחות ע"ש אמינם" הופך אותו לטרף קל ומשרטט עליו סימן ענק של מטרה מהלכת.
וכך, כל ברון סמים בניו מקסיקו שלרגע חושד כי חותרים תחת סמכותו, כל פושע שחש את גבריותו מעורערת, וסתם וכל שמוק שהרופא ציווה עליו לעשות יותר ספורט, פונה אל הביטץ' המקומי ומאכיל את פינקמן מכות.

מנגד עומד וולט, מר. ווייט, הגבר היחיד במקצוע שמראהו החלש והילדותי של ג'סי אשכרה פורט על מיתרי לבו. איך פינקמן יכול להפנות את גבו למבוגר היחיד בחייו, כולל הוריו הביולוגיים, שלא רואה בו נרקומן חסר ערך ותועלת, שלעולם ייטב בלעדיו?

Here's looking at you, kid.
מערכת היחסים המסובכת של פינקמן עם הוריו התובעניים היא המקור הברור לצורך שלו בקשר עם מר. ווייט. היחסים הלא קיימים עם האב הנעלם שהרים ידיים, ותסביכים קשים עם האם שמסבירים גם את החיבה שלו למילף בלי ה-ILF (כן, יש סיבה למה פינקמן – לכל הדעות נרקומן שמדורג גבוה במדד האסתטיקה היחסי, עשה זונת קראק כמו ווינדי, ולא משנה כמה חזק ננסה להדחיק את זה) ולקשר ההדוק עם הדודה הגוססת מסרטן, ששוב מקשרת אותו חזרה לווייט.

היחס של ווייט לפינקמן הוא שונה ומורכב יותר. לוולט יש משפחה, אז נכון שהוא אט אט מאבד אותה ככול שהוא צולל עמוק יותר ויותר בעולם הסמים וקופץ ראש אל תוך הקשר עם ג'סי. אבל עדיין, לוולט אין בדיוק דפיציט בצאצאים שהוא צריך לצאת ולאמץ את האינפנטיל החוסה הראשון שהוא הורס לו את החיים. אז מה המקור לעומק הרגשי?

 

מה זה, מר ווייט, החלפת אבקת כביסה?

תפקידו של הורה בתחילת דרכו, אם תשאלו את הקומיקאי Louie CK, הוא פשוט.
A baby is just someone I have to make not die .
לואי בפשטות האסהולית הנפלאה שלו מזקק כאן אמת מאוד מדויקת ונכונה: תחילת הקשר הנרקם בין אב לילדו מקורו במוסכמה החברתית שחייו של הראשון בידיו של זה האחרון. והיא זו שתקפה גם כאן.
בתחילה וולט שמר על ג'סי כי זה היה הדבר הנכון – ברירת המחדל היא לשמור על השותף הטרי שלך, עליו אתה סומך מעט יותר מאשר, נאמר, על ברון סמים סוציופת. וממש כמו במקרה של תינוק רך עם חיבה יתרה לליקוק שקעים חשמליים, ככול שפינקמן דרש יותר הגנה והצלה כך הדאגה של וולט הפכה מושרשת, אינסטינקטיבית. אבהית.

אולם בעוד שג'סי למן ההתחלה קיבל את משחק התפקידים בזרועות פתוחות, וולט ניסה בכל כוחו להתנער ממנו. זה לא עוזר לו.
הדאגה חזקה מוולט, וככול שהוא בז לה ומנסה לדחות אותה, בסופו של כל יום, האינסטינקט האבהי והמחנך משתלט עליו.

משבר אגולוגי
וולטר ווייט החדש, זה שבגופו מקנן הייזנברג, מונע ע"י האגו. אותו אגו מנע ממנו לקחת את הכסף מגרטשן, ואותו אגו יעדיף למות (ולרצוח חפים מפשע) רק כדי לא לספוג השפלה ולהסגיר את עצמו למשטרה.
כיצד האגו יכול להפנות את גבו ליחיד שזוכר את המניע המוסרי ההתחלתי, ויכול להתחקות ולנמק את איבוד השליטה?
ליחיד שלומד ממנו – שהרי, הו אירוניה מנוולת, בסופו של דבר פינקמן הוא התלמיד הטוב ביותר שהיה למר. ווייט, ומר.ווייט הוא המורה-טוב-הוא-מורה-לחיים {ולמוות} של ג'סי…
כיצד ינתק קשריו עם היחיד שמעריץ אותו? שעוד תלוי בו? שלא ישרוד בלעדיו?
איך יוכל להתרחק מהילד היחיד שאפשר להביא לעסק המשפחתי לראות מה "אבא" עושה למחייתו?
עכשיו שוולט איבד את הערכת משפחתו, את משרתו ואת ההצדקה למעשיו, פינקמן מעניק לו ולאגו שלו משמעות.
והרי A man provides.

ואולי מעל לכול, וולטר צריך את ג'סי משום שהוא כרגע הקטליזטור של וולט הפרפר.
הפראות של פינקמן והרצון האמיתי של וולט להגן על חייו ונפשו "דוחקים" אותו ללכת עד הקצה. ובשלב זה וולט חייב את ג'סי לצדו אם הוא רוצה, ו-וואו, כמה שהוא רוצה, להשלים את הגלגול ולצאת מהפקעת בתור הייזנברג.

מצא את ההבדלים

המערכה האחרונה בגרסת שובר שורות למחזהו של סם בקט – "מחכים לזבוב" (3.10), מספקת לצופים גילום ויזואלי של הדפקט בזוגיות של שני הגיבורים. מעין מטאפורה של המנגנונים החולים שהביאונו עד הלום.
וולט, הכפייתי, הבטוח בצדקת דרכו ובחוזק כישוריו הלוגיים, מנסה לסחוף אחריו את השולייה שלו. פינקמן הוא קול ההיגיון שיודע כי ווייט מוטרף, אך מחוסר ברירה ובעיקר כדי לעזור ולזכות בהערכתו, הוא נכנע לשגעונו. ואז הולך איתו רחוק, רחוק מדי, רחוק יותר משוולט התכוון (או רחוק משהוא מוכן להודות שהתכוון), ועכשיו כשפינקמן ומפרקתו מתנדנדים בין שמיים לארץ, זה מאוחר מדי. וולט נאחד בסולם בכוחות אחרונים, בסיטואציה המסוכנת שהוא הוא האחראי לה, והוא יודע שהכול אבוד.
וולט הוא הסרטן המתפשט והוא הזבוב שבמשק כנפיו זיהם הכול, מעל לכל את ג'סי ואת מערכת היחסים ביניהם, וזה ייגמר ב(עוד יותר) דם.

עם כל שלב, וולטר מבודד את ג'סי עוד ועוד מהסביבה והופך להיות כל עולמו ופינקמן המיותם מזדהה עם שובו.
כאשר תסמונת מינכהאוזן ותסמונת שטוקהולם נפגשות בבית ספר לאהבות פתולוגיות… וכל אחד משניהם יודע, אם באינסטינקט ואם בהבנה שכלתנית, שמוטב להם להיפרד. ג'סי הוא פרטנר גרוע בעולם הפשע, הוא פראי מדי, מושך אל עצמו אש ומאיר את כל מי שחובר אליו באור מגוחך. ו-וולט הוא מדיאס ביבים – כל דבר שהוא נוגע בו הופך לחרא, והראשון לספוג את ההשלכות ההרסניות של מעשיו, וביתר שאת מהרוב, הוא תמיד ג'סי (יעידו על כך הצלקות ההולכות ומתרבות שפינקמן נושא על גופו ונפשו, המהוות תזכורת כואבת לוולט – האיש שתחביבו המרכזי הוא הדחקה).

השניים כלואים בתוך מערכת יחסים שבו זמנית מזינה והורסת אותם, והיא הטרגדיה היפהפייה שבבסיס השותפות. 

על שיהוקים רגשיים.
ללבי נוגעת במיוחד העובדה שאלו שתי דמויות שלא יכולות להתוודות בדרכים נורמטיביות על רגשותיהם, ונידונות רק להבעה דרך הסאבטקסט והקונטקסט של מעשיהן. שני גברים שירצחו זה בשביל זה, כנראה שאפילו יתאבדו זה בשביל זה, אבל אף פעם לא יקראו לילד, או למורה, בשמו.

ב"קזבלנקה", אחד הסרטים הכי רומנטיים בהיסטוריה, מעולם לא נאמרות המילים המפורשות I Love you.
בוגארט קשוח מדי והנסיבות מסובכות מדי בשביל זה, ולכן, כל אימת שעולה לו גרעפס רגשי,
הוא מברך את אילזה ב-Here's looking at you, kid.
כעת קחו את המונולוג הזועם של פינקמן בבית החולים (3.7), בו הוא מטיח במר ווייט את כל תלונותיו ומסרב לשוב ולשתף איתו פעולה. יש מי שקוראים אותו לא נכון רק כמטח האשמות קתרטי שבו פינקמן הממורמר מסיר מעצמו אחריות על ערימת הקאקא שהיא חייו וזורק את האשמה הלאה.
אבל אהרון פול, שיבדל לחיים ארוכים, משחק את המונולוג הזה כמו התפרקות שבבסיסה משבר רגשי עמוק והסצינה הזו מקוטלגת אצלי תחת "אחד מווידויי האהבה הגדולים בהיסטוריה של הטלוויזיה".
כשפינקמן צועק על וולט "You said my cook was garbage", הסאבטקסט ברור.
ו-וולט יודע את זה, ולכן הוא עונה לו, בשיאה הרגשי של הסצינה, ב-Your meth is good, Jesse. As good as mine.
וזהו, זה כל מה שנדרש. איזה משפט קטן שמחביא רגשות עצומים.
הצופה שלא הבין מדוע פינקמן מסכים תוך דקה לחזור לשותפות מפספס משהו מאוד מהותי במערכת היחסים (הצופה הזה בטח גם לא אהב את Fly).

YOU NEVER LOVED MY PRODUCT!!! -I do love your product. I love it as if it was my own.

אם השילוב של שותפות כפויה, דיאלוגים עוקצניים ורגשות לא מוצהרים מוכר לכם, זה בגלל שהמתח בין שתי הדמויות הללו עובד לפי הקונבנציה הטלוויזיונית הקלאסית של will they /won't they? אלא שבמקום סקס, עומד על הפרק חיבוק אבהי.
ובדומה למאדי ודייויד מ"בלשים בלילה" או מאגי וד"ר פליישמן מ"חשיפה לצפון", היום שבו מי משתי הדמויות הללו תאמר את שלוש המילים הנכספות או היום שבו יממשו חיבוק כשאף אחת מהן לא מסטולה מן הישבן, הוא היום שבו הרומנטיקה (וכנראה גם אחת מהן) תמות.

סיפור של אהבה הורית אסורה הוא לא משהו שנתקלים בו כל יום בטלוויזיה והוא הישג מקסים.

כימיה של מוות ידוע מראש
בני אדם לא אוהבים להרגיש מרומים, אפילו בטלוויזיה ובקולנוע. כאלה אנחנו, לא פראיירים. לכן אנחנו מתאבססים על ההבטחה שהאמת המצולמת טומנת בחובה גם אמת מאחורי הקלעים, הצצה לרגש אמיתי בתוך עולם נרטיבי מזויף. טום קרוז באמת עושה את הפעלולים שלו בעצמו, ובראד ואנג'לינה באמת עושים את אנג'לינה ובראד, בהתאמה.
אני גם בנאדם וגם שחקנית ואני מתה על השטויות האלה.

מסוג הדברים שלא תראו את וולט וג'סי עושים

עובדה ידועה היא כי דמותו של פינקמן הייתה אמורה לסיים את תפקידה בסוף העונה הראשונה ולמות מוות אכזרי שיישב חזק על מצפונו של וולט ויקדם את הדמות. הוורדרד עשה את שלו, הוורדרד יכול ללכת.
אבל אז גיליגן גילה את הכימיה המטורפת בין קרנסטון ופול וזו (ביחד עם קצת עזרה משביתתת התסריטאים) הכריעה את הכף ופינקמן ניצל, זמנית.
אלא שחוסר הוודאות וסופו הקרב של ג'סי היא הבדיחה הקבועה על הסט והפחד, האמיתי, ממותה הממשמש ובא של דמותו הוא הכוח המניע והמגדיר במשחקו של פול.

גם פול השחקן, כמו פינקמן הדמות, רק מחפש קבלה בנסיבות מעבר לשליטתו ונאבק מדי יום על הישרדותו. דוחף את עצמו קדימה כדי להשתפר, לנצל כל פיסת הזדמנות המושלכת לעברו ולהוציא ממנה את המקסימום האפשרי, למצוא את מקומו העצמאי ובה בעת להתחבב, ליצר קשר אנושי ולהיות נאהב. לחתור כדי לעשות את עצמו חיוני, מרכזי ומהותי, ולחפור בשתי ידיו את עצמו מהקבר שנכרה לו פעם אחר פעם.
וקשה שלא למתוח קווים בין יחסי המורה/ תלמיד של פינקמן ומר. ווייט לבין זו של בריאן קרנסטון ואהרון פול (רק בצד השפוי, החיובי והגלוי של המתרס).
בראש ובראשונה, כי קרנסטון פשוט עושה לפול בית ספר.

אם אי פעם ראיתם ריאיון זוגי עם השניים ודאי שמתם לב כי בדומה לדמויותיהן כך גם במציאות התלמיד הצעיר מעריץ את המחנך, שהוא עילוי חד פעמי בתחומו, ונאבק כדי להגיע לשחק איתו על אותו המגרש, להוכיח את עצמו ולזכות בהערכתו.
וגם כאן על האהבה של המבוגר להתגבר על האגו.
חשבו על זה, זו הייתה אמורה להיות תוכנית הסולו של קרנסטון, ובעונה הראשונה זה באמת היה כך. אלא שבעונות השנייה והשלישית זב החוטם השתלט על יותר ויותר זמן מסך, והפך לדמות ראשית. זו כעת התוכנית של שניהם והסיפור הוא כבר לא הפיכתו של מר ווייט לפני צלקת, אלא גם מסעו הטרגי של פינקמן אל הלא נודע.
וזה בוודאי צובט באגו. אבל קרנסטון, להבדיל אלפי הבדלות מבן דמותו הקשה, ההרסני והאגו-מניאק, הוא אחד השחקנים הנדיבים בזירה וקשה לפספס את הפרגון הכן, הצוהל והדומע שהלך ביניהם בטקס האמי האחרון.

מוות של כרוניקה ידועה מראש
מערכת היחסים בין הדמויות, שהיא תגובה מובהקת ומוצהרת של התסריטאים לשחקנים ולכימיה ביניהם, היא שמספקת לסדרה את לבה הפועם.
כשוינס גיליגאן הגה את סיפורו של הייזנברג הוא תכנן מעשייה אכזרית בת שתי עונות.
בראשו בוודאי דמיין שעם כל שלב הדמות הראשית תהפוך אכזרית ומפלצתית יותר ועל הקהל יהיה להמשיך לצפות למרות דילדול ההזדהות והקשר הרגשי עם הסיפור – בחווית צפייה אינטלקטואלית, צינית וקרה.
אבל אז פינקמן קרה וגיליגן, כמו וולט, התאהב וגילה להפתעתו שהוא רוצה מעורבות רגשית בגורל הדמויות, ושהוא לא יכול לחסל את הטמבל.

וכך, הסיפור השתנה ואיתו גם המנגנון הסיפורי.
ככול שוולט מדרים שאולה ומאבד צלם אנוש, כך פינקמן נאבק עליו ומספק לצופים את מנת ההזדהות הנחוצה וניצוץ קלוש של תקווה (גם אם זו, ככול הנראה, תקוות שווא). והאהבה העמוקה של ווייט לפינקמן היא אולי התכונה החיובית האחרונה, שלא לומר הדבר הכי קרוב ל-redeeming quality, של וולט, וזו שמאפשרת לקהל עדיין לחוש אמפתיה כלפיו אחרי כל מה שעולל.
קשה לומר שיש ליוצרי הסדרה יותר מדי התחשבות בדמויות או בקהל שלהם, אבל כמה נפלאה היא המעורבות הרגשית שיש לצופה האמיץ בגורלם של גיבוריו המפוקפקים?
כמה מענגת ומדגדגת היא ההזדהות האסורה?
וכמה יותר מספקת היא צפייה אמוציונלית, ולא משנה כמה תובענית, אכזרית ומשסעת-נשמה היא, לעומת ריחוק אינטלקטואלי?

Gilligan. A true genius doesn't have to blow his own trumpet.

בדרך זו התימה המרכזית של הסדרה חלחלה לתהליך עשייתה, ולהפך.
תסריטאי כותב סיפור, מחושב, עם סוף סגור, ואז נכנס שחקן ומפיח חיים בדמות שמשנה לגמרי את אופי ותוכן היצירה.
כשמתמטיקה פוגשת את הגורם האנושי (ומתוך כך – אהבה) התוצאה בלתי ידועה.
באותו אופן, התסריטאים בעורמה משתמשים בנוסחאות התסריטאיות והז'אנריסטיות המוכרות לכולנו כדי שגם אנחנו, כמו וולט, נרהיב עוז ונחשוב שאנחנו יודעים מה התוצאה שנקבל…
רק כדי לחטוף את המחשבון בעין.

לשיאו הגיע האומץ התסריטאי של הכותבים בעונה השלישית שנכתבה כמעט ללא תכנון מקדים ושהתפתחה פרק אל פרק, בשיטת ה"זרוק את הדמויות לקלחת ואז שבור את הראש איך לשלוף אותם ממנה". טירוף! זה ניכר בתנופה, בספונטניות ובחוסר הוודאות שמדיפה הסדרה הפסיכית הזו, המשולה לקפיצה בכיסוי עיניים מהקומה ה-20 כשאתה אוחז רק בתקווה שפיתרון, נאמר, בדמות משאית נושאת מזרנים שתעבור למטה, יגלה את עצמו בזמן.
כשזה מצליח זה עוצר נשימה, אבל יש לכך גם מחיר. ואף כי ישנם מהלכים שהוחלט עליהם בשלב מאוחר ושילובם היה אי לכך נמהר וכפוי (הדוגמא הברורה מכל היא שאנדריאה היא אחותו של תומס, רוצחו של קומבו, שלו שולבה מוקדם יותר בעונה היה הגילוי מרגיש הרבה יותר טבעי), יש בזה משהו תמיד נועז ומעורר השתאות.

בוודאי שלגיליגאן יש מטרות ברורות אליהן הוא תמיד חתר להגיע, אבל מה שהופך אותו ליוצר דגול היא דווקא היכולת להיות לחלוטין פתוח להזדמנויות, קשוב ליצירתו, רגיש לשחקניו וכן כלפי דמויותיו. יש לו יעדים סופיים רצויים אבל גיליגאן נותן לסיפור ולדמויות להוביל את הדרך, בקצב שלהן, מבלי לדעת לאן יקחו אותו, תוך חופש אומנותי כמעט מוחלט.
גיליגאן היה מאוד מאוד שמח, למשל, לראות את פינקמן או האנק יוצאים מההרפתקאה הזו בחיים, אבל הוא פשוט לא יכול להבטיח זאת לעצמו.

וינס גיליגאן הוא בעיניי יוצר גאון כי הוא מוכן להשליך את החזון המקורי שלו ולהסתכן אומנותית בשביל הסיכוי לספר סיפור טוב יותר. מסעיר יותר. כן יותר.
הוא כבר לא יודע לאן המסע הזה מוביל אותו ואת יצירתו, אבל כמו ווייט, הוא מעדיף לחוש את האדרנלין של חוסר הוודאות ולהסתכן בשריפה, על פני להירקב אט אט בעבודה בטוחה ופחדנית, במסגרת קבועה ובסוף ידוע מראש.

להבדיל מ"הסמויה" שגדולתה (כפי שהסברתי כאן) טמונה בכך שהיא לוקחת את העיקרון הראשון של הטלוויזיה וזה המבחין אותה מהקולנוע – הסריאליות הקבועה – והופכת אותו לכוחה העיקרי בעזרת תוכנית חומש אמיצה ובלתי נתפסת בהיקפה, "שובר שורות" היא אחת הסדרות המדהימות שנוצרו ובדרך להיות אבן דרך בעשייה הטלוויזיונית (חכו לדפי ההיסטוריה) דווקא משום שהיא רותמת את העיקרון השני המגדיר את המדיום, ומביאה אותו לנקודת הקיצון: היכולת להשתנות תוך כדי תנועה.
בשונה מסרט שיכול להתפתח רק עד שהוא מוקרן, סדרת טלוויזיה מאפשרת שינוי תוך כדי הקרנה, שינוי לאחר צילום, שינוי עד הרגע האחרון, ושובר שורות היא שרשרת תוצאות לא צפויית של ניסויים כימיים בסביבה לא מבוקרת. ממש כמו הגיבור הראשי שלה.

"שובר שורות" מבפנים ומבחוץ היא שיר זימה לחוסר ודאות, לספונטאנית, לחופש, לדינאמיות, לגורם האנושי ולמטאמורפוזה עם סוף לא ידוע, והיא דורשת אומץ וחשיבה תחת אש מצד כל הנוגעים בה – הדמויות, היוצרים והצופים.
הסדרה אינה חוששת לקחת פניות לא ידועות באלבקרקי מתוך ההבנה שכל עוד תישאר כנה לסיפור ולפסיכולוגיה של הדמויות – זה יעבוד, ועל הדרך היא מצליחה להפתיע ללא הרף את צופיה, ובעיקר, את עצמה.

העונה הרביעית של "שובר שורות" נפתחת ב-17 ליולי ב-AMC.
החל מה-18 נעלה כאן בבלוב ביקורת שבועית על כל פרק, ואתם מוזמנים לדיון היום שאחרי כאן: http://superblobweeklyreview.wordpress.com/

סבב טעימות מסדרות הקיץ – על השמיים נופלים ו-ווילפרד.

למי שעוקב אחרי הבלוב הזה יותר מדקה אולי כבר ברור שאני לא אוהבת לתת ביקורת על סדרות חדשות לאחר פרק אחד.
למעשה, אני לוקה במקרה חריף יותר. אני אוהבת לבקר סדרה רק בתום העונה שלה.

נהוג לומר שיש לתת 3 פרקי חסד לסדרה לפני שמגבשים דיעה, אבל זה כמובן קשקוש. סדרה היא תהליך.
מתוקף היותה כזו לרוב היא מבינה על עצמה דברים רק בדרך ומגששת ומתגבשת תוך כדי (המפץ הגדול, המשרד US,  על טבעי, מחלקת גנים ונוף, דולהאוס, אולי גם אמפריית הטיילת), לעתים מתחילה במקום אחד, וגומרת במקום אחר לגמרי (קומוניטי), לפעמים היא מאבדת את עצמה לחלוטין (ההרג), ולעתים פשוט לוקח לה עונה שלמה להגיע לפואנטה (הסמויה).
ובהמון מקרים, בסדרות טובות באמת, היא הולכת הצידה בתום העונה הראשונה וחוזרת לקפוץ ליגה בעונה שנייה (באפי, ג'סטיפייד).
כך שהעסק של ביקורת הוגנת שלא מרוממת לחינם מחד, ולא מפספסת מאידך, הוא באמת מאוד מסובך.

אבל עכשיו היא עונת הקיץ המהבילה, ורוב הסדרות כבר נכנסו לתרדמת חורף, ובידור ביתי ממוזג הוא נחוץ…
אי לכך, אני חורגת ממנהגי ובוחנת באופן בלתי מתחייב שתי סדרות קיץ מבטיחות שהחלו שידורן בשבוע וחצי האחרון.  

השמיים נופלים או Falling Skies של ערוץ TNT היא סדרת המד"ב המדוברת, המיוחלת והכבר מאוד מאוד מצליחה בהפקת סטיבן שפילברג ובכיכובו של נוח וויילי (אק"א ד"ר קרטר).
הסדרה מתרחשת כחצי שנה לאחר מתקפת חייזרים על כדור הארץ ומתארת עולם בו רוב הציביליזציה נהרסה, האוכלוסייה בדרך להכחדה וחצי מילדיה משועבדים. 
העלילה נפרשת לפנינו דרך סיפורו של  טום מייסון (וויילי), פרופסור להיסטוריה ואב לשלושה ילדים ששכל את אשתו במתקפה. הוא ממנהיגיה של המחתרת האנושית והסדרה עוקבת אחר המאבק היומיומי להישרדות ואת ההתקוממות שבתקווה תוביל ביום מן הימים לנצחון.

נכון לעכשיו, לאחר דגימת הפיילוט הכפול והפרק שלאחריו, מדובר בסדרה המאגדת לתוכה את רוב סרטי החייזרים והאסונות  שאי פעם ראיתם, כשהיא בעיקר נראית כמו הכלאה בין "מלחמת העולמות" (גרסת שפילברג) + "המתים המהלכים" של AMC (- זומבים).
יש את אב המשפחה שהוא איש של ספרים שהופך לאיש של מעשים (אך הידע שלו בהיסטוריה וההבנה שלו לגבי מלחמות, כיבוש, מרי והרוח האנושית היא יתרונו הגדול), יש את הרופאה היפה (תמיד יש רופאה יפה), את הילדים המיותמים מאם, את מערכת היחסים המורכבת עם הבן הבכור, את הלוחמת הבלונדינית (תמיד יש לוחמת בלונדינית, פה יש שתיים) את המנהיג יוצא הצבא וחמום המוח, את ההתנגשות בגישות בין איש הספר לאיש הצבא, את הכושי הייצוגי, את חבורת הפושעים, את המבצעים האמיצים לגניבת האוכל/ תחמושת, וכו'.

אז האסתטיקה והצילום של הסדרה נופלים משמעותית מאלו של "המתים המהלכים" היפהפיה, והלוק שלה כל כך לא מרשים עד שהיא מזכירה לי לרגעים סדרות מד"ב סטנדרטיות-בואכה-סוג ב' מהניינטיז (מי אמר "גולשים בזמן"? אף אחד? לא נורא, עדיין קיבלתם), למרות ש-גילוי נאות, החייזרים נראים די משכנע, וזה לא מעט.
ולצערי היא לא Kick-Assית או Hard-Coreית במיוחד.

אבל מה שהכי חשוב זה שנדמה שאת הסיפור האנושי, "השמיים נופלים" תטיב לספר מחברתה ב-AMC.
הדמויות כבר מעוררות, לפחות בי, יותר הזדהות והן נדמות, לבטח דמותו של טום, יותר מורכבות ואנושיות וישנה התעכבות אמיתית על רגעים קטנים (סצינת הסקייטבורד היא הבוטה, גם אם היעילה, שבהן).
כמו כן, העובדה שהחייזרים מראים סימנים של אנושיות ושל פסיכולוגיה שנרצה להבין, ושהמנגנון המפלצתי משתמש בילדים, מסקרנים ומנגנים לנו על הרגש (באופן זול, אך יעיל) ומבטיחים רגעי דרמה עתידיים.
אין חוש הומור, אבל גם אין מלודרמה פומפוזית, וחוץ מזה הבן הבכור חתיך, יש שתי בלונדיניות ושתי ברונטיות ווויילי מחוספס וסקסי, כך שיש במי לבהות.

הפרק הראשון עבד בקצב לא רע ונכנס הישר לאקשן מבלי לבזבז יותר מדי זמן על אקספוזיציה וזה יופי (בשביל זה יש את הקומיקס ש-TNT הוציאו החל משנה לפני שידור העונה. לא חובה), הפרק השני דחף לנו את הסיפור הקלישאתי ביותר בסוג הזה של יצירות – חבורת הפושעים הסוציומטים שמתנכלת למחתרת (המנסה לבנות מחדש חיים נורמטיבים), במהלך  הכרחי שבא כל כך מוקדם כדי לסמן לנו "אל תדאגו, נכון יש חייזרים, אבל יש גם 'רעים' אנושיים" (תכל'ס, אלה הם הכי כיפיים כי מנעד הדברים הרעים שלהם הוא כל כך יותר רחב מסתם שיעבוד או הריגה חייזרית. אנשים אונסים, מענים ומתעללים נפשית, והם גם מספרים בדיחות תוך כדי), ובפרק השלישי הייתה נפילת מתח משמעותית אבל סיומו הבטיח דברים טובים.
מעניין יהיה לראות לאיזה כיוון הסדרה תיקח, האם היא תפתיע באיזה מהלך עלילתי בלתי צפוי, האם היא תספק איזו אמירה?

כרגע דומה שהיא מייצרת סיפור סטנדרטי פינת בנאלי (ויש להודות, סתמי) למדי שלא ישבור את החוקים ולא ידיר שינה מעיניכם (הקהל באף שלב לא באמת מרגיש שנשקפת סכנה לאף אחת מהדמויות החביבות עליו)… אבל חם, גם ככה לא ישנים טוב, אז אולי נחמד שיש סדרה שאפשר להעביר בסבבה. ומי יודע, אולי היא עוד תפתיע?

פוטנציאל: בידורי בינוני-גבוה. מפה לא תצא יצירת אומנות או משהו שמחדש ומקדם את הז'אנר, ולא שום דבר שיפוצץ לכם את המוח, אבל אקשן לא רע עם דמויות לא רעות זה, אה, גם לא רע.
סכנה: לגמור בתור "המתים המהלכים 2".
ניחוש בשורה תחתונה: מה שמכונה בידור יעיל. שווה המשך צפייה אם סיימתם את מלאי הסדרות שלכם.

"השמיים נופלים" מתחילה את שידורה בארץ מחר, יום חמישי ה-30/6, בשעה 22:00 ב-Yes Action.

ווילפרד, או Wilfred US לטובת המחפשים, היא הקומדיה החדשה של FX, שפרק הבכורה שלה זכה לנתוני הרייטינג הגבוהים ביותר לפתיחה של קומדיה בהיסטוריה של הערוץ.
לא שזה אומר משהו, אבל ביחד עם לואי, It's always sunny in Philadelphia ו-ארצ'ר, FX ממשיכה לבסס את עצמה כרשת שמחזיקה קומדיות מחוספסות הייחודיות רק לה.
(מבחינת סוג ההומור המוזר/מטופש אפשר היה למצוא את ווילפרד אולי גם בקומדי סנטרל, אבל משהו בקצב ובמראה המחוספס שלה הופך אותה לדומה יותר ללואי מאשר לרינו911 או התוכנית של שרה סילברמן ושאר הסדרות המוארות, המהירות והצבעוניות של CC).
הסדרה, שהיא עיבוד של דיויד צוקרמן (מ"איש משפחה") לסיטקום אוסטרלי מצליח, מגוללת את סיפורו של ראיין, עו"ד צעיר ודכאוני (בגילומו של אלייז'ה ווד), שבבוקר לאחר ניסיון התאבדות כושל מקבל עליו משימה לטפל בכלב של השכנה (בה הוא חושק, כמובן). הבעיה? ווילפרד הכלב, לפחות בעיניו של ראיין, הוא גבר בוגר בחליפת פרווה.

הבסיס הקומי הברור של הסדרה נשען על השטיק של "גבר שמתנהג כמו כלב" ו-"כלב שמתנהג כמו גבר" ועל הפער המצחיק-מטריד בין מה שאנחנו מקבלים בהבנה גמורה מחיות, לבין הזעזוע העמוק שנביע כשאנשים יעשו את אותו הדבר. הפרמיס מגלם בתוכו הזדמנויות קומיות רבות, וג'ייסון גאן שמגלם את ווילפרד (ואחד מיוצרי וכותבי הסדרה האוסטרלית המקורית), הולך, כלומר רץ, איתן עד הסוף.
אפילו אלייז'ה ווד החינני להפליא מתחיל להציל את כבודו האבוד כשחקן, אחרי הזוועות של שר הטבעות (כן, ווד היה ילד-שחקן לא רע בכלל, עד שבא פיטר ג'קסון והרס הכול), ויש לשני השחקנים דינמיקה מצוינת שעובדת יופי טופי.

עליי להודות שלא צחקתי פעם אחת במהלך הפרק שראיתי.
אבל, יש משהו בכימיה בין שתי הדמויות ובעובדה שזה סיפור עצוב שמסופר באופן כל כך שובב, שמרחה לי חיוך על הפרצוף. בסופו של יום, ווילפרד הוא סיפור על כוחה המרפא של חברות ועל היכולת לפרגן לעצמך את מה שטוב בשבילך, גם אם זה אומר שאתה לא בהכרח נורמטיבי או שפוי.
החמידות הזו, יותר מאשר ההבטחה לבדיחות קקי/ אוננות על הרגל/ סירוס/ ליקוק ביצים, היא זו שעושה חשק להמשיך לעקוב אחר הסדרה.

פוטנציאל: די גבוה, לבידור off-beat עם אמירה אנושית חומצת לב.
סכנה: דממה מביכה.
ניחוש בשורה תחתונה: אספקה סדורה של מתיקות כללית, אולי אפילו צחוקים. בהחלט מסקרן לראות אם היא תצליח לגעת באיזשהו עומק אמיתי. שווה להמשיך.

Wilfred משודרת מדי חמישי בערוץ FX הלועזי. ככול הידוע לי, היא טרם נקנתה לשידור בארץ.

שיהיה קיץ קריר.

הם בסוויידר (סווייד, הופעת איחוד, 1 ליולי)

היו ימים שחשבתי שברט אנדרסון הוא מלך העולם. מצויד במראה מצודד, קול של אחד למליון, מניירות של אחת למליון, אינטלקט מגובה בידע כללי (למד אומנות פלסטית ואדריכלות) וטעם משובח ואליטיסטי מספיק בשביל לקבץ סביבו את טובי הגיטריסטים והבחורות שהיה לבריטניה להציע, היה נראה שברט אנדרסון בלתי מנוצח. והוא אכן היה. כולם נשבו בקסמו.

גם אני נפלתי שדודה בקסמו של האנדרסון. איך אפשר היה שלא? בחורה שבילתה את שנות נעורה בהשתכשכות בחלום, במילים ובמוזיקה שאנדרסון מכר: אנשים גדולים, אהבות גדולות, אסקפיזם אורבני צבוע בצבעי הקוקאין וההירואין שהריץ אנדרסון בעזרת השטרות הגדולים שלו. אלו הם החומרים מהם עשויים הנעורים.

ברנרד באטלר, הגיטריסט האגדי של סווייד ואחד מכותבי השירים המוצלחים של תקופתו שרד שני אלבומים (ללא ספק הטובים ביותר של הלהקה), פרש, והוחלף בחקיין המשכנע הראשון בסביבה (הנפת השיער – צ'ק, מעיל עור – צ'ק, כתיבת שירים באותה רמה – דרעק). שני האלבומים הראשונים של סווייד סללו את הדרך והכינו את הקרקע להצלחה המסחרית הגלובלית שבאה עם אלבומם השלישי, שלאחריו שרדו עוד מספר אלבומים טובים פחות, ודעכו אט אט אל ההתפכחות המוזיקלית העולמית של שנות האלפיים.

ראיתי את סווייד שלוש פעמים בחיי. פעמיים בהופעות מוצלחות בארץ (אני גאה לומר שאחת מהן ב-94', בפסטיבל הרוק בחיפה יחד עם "פיית' נו מור", כשהיו רק בתחילת דרכם), ופעם בתקרית היפגשות בכיכר אתרים שהסתיימה בגלידה משותפת. לכבוד האיחוד וההופעה הקרבה בארץ, שלפתי את שלושת אלבומיה המוצלחים יותר של הלהקה פלוס אלבום הבי סיידס המצוין, לטובת האזנה של "מבחן הזמן".

Suede

אלבום הבורה המצופה של סווייד יצא לאחר מספר סינגלים מצליחים שעשו את עבודת יחסי הציבור לתפארת וגרפו סופרלטיבים בכתבות השער של מגזיני המוזיקה המובילים של בריטנה ("הלהקה הטובה מאז הסמיתס"). מדובר באלבום שהוא רוח חדשה של גלאם רוק תיאטרלי שיחד עם הקוקניות של בלר היוו את תגובת הנגד של אנגליה לתנועת הגראנג' האמריקאית שעד אז שלטה ברדיו. מדובר באלבום ביכורים מוצלח, הכולל כמה מהסינגלים הסוחפים והנצחיים שיצאו מבריטניה. היה בלתי אפשרי לעמוד בפני השילוב הקטלני של הגיטרה של באטלר (אחד המוזיקאים הטובים בהיסטוריה של הרוק, וזה שהגדיר מחדש את המונח "תפקידי גיטרה"), יחד עם השירה העמוקה, מלאת ההבעה של אנדרסון. לשינויי הקצב, פריטות האקורדים המהירות, ניפוח קולו הגם כך מלאכי של אנדרסון שבאים לידי ביטוי באלבום, הוסיף הסולן הטווסי הצהרות אמביוולנטיות ומעורפלות לגבי נטייתו המינית (למד מהטובים ביותר, ע"ע מוריסי) , הניף את כבל המיקרופון ונענע ישבנו בכדי ליצור חוויה בימתית שמזוהה עמו, ולא הותיר לנו שום סיכוי כנגד הסקס אפיל המתפרץ שלו.

כוכבים: 4.5

מומלץ:

So Young – אנדרסון סולן בחסד (גם ללא פעלולי האולפן), והגיטרות של באטלר חותכות את האוויר.

Animal Nitrate – איזה מלך האנדרסון הזה, עם חולצת הטייטץ, הקארה והעגילים 🙂

Dog Man Star

ללא ספק אלבומם הטוב, השלם והבוגר ביותר של סוויד. הוקלט והושלם על רקע פרישתו של באטלר מהלהקה בעבקות ריב מתוקשר עם אנדרסון (באטלר הגיע עצמאית לאולפן בכדי להשלים את החלקים שלו בפרוייקט). כולל שירים נצחיים שגדלים מהאזנה להאזנה. לחנים מלאי השראה שמציגים לראווה את יכולתו הפנומנלית של באטלר ככותב שירים. שירי רוק מרשימים לצד בלדות מטלטלות, והפקה בומבסטית שמצליחה לעשות חסד עם כל אחד מהצדדים. זהו אלבום שבעת ההאזנה מרים אותך יחד עם אנדרסון למחוזות הקוקאין וההרואין, תחושת הכל יכול לצד תהומות השבר של פרידה כואבת. גיטרות מחוספסות לצד כינורות ופסנתר. בעולם של סווייד הכל אפשרי.

כוכבים: 5

מומלץ: הכל.

We are The Pigs

The Asphalt World – תפנו את האחה"צ (שווה).

Coming Up

מצוידים ברכש החדש – ריצ'ארד אוקס, ונסמכים על יכולות כתיבת השירים שלו (יכולת שהחזיקה אלבום בודד בקושי), הוציאו סוויד את אלבומם השלישי והמצליח ביותר "Coming Up" שסימל את מעברה של הלהקה מתרבות הרוק למחוזות הפופ. לחנים ידידותיים למשתמש אך שחסרים איכות מלודית אמיתית, חרשו את תחנות הרדיו ואת במות פסטיבלי הרוק בעולם ורכשו לסוויד קהל רחב של מעריצים אדוקים. צליל הגיטרה השתנה וקיבל גוון מתכתי יותר, כמו גם ההפקה שהפכה מתקתקה יותר (בניגוד לאופל שאפיין את האלבומים הקודמים). גוון קולו ואופי השירה של אנדרסון הפכו בעזרת הפקה תומכת, מוכווני פופ גם הם.

כוכבים: 4

מומלץ:

Beautiful Ones – פופ גיטרות משובח.

Sci-Fi Lullabies

סווייד שמו לעצמם מטרה שנאמרה חצי במפורש להוציא סינגלים הנתמכים בבי סיידס שלא נופלים מאיכות האיי סיידס עליהם רוכבים (ושוב, מי אמר "סמיתס" ולא קיבל?). בי סיידס הם הוצאות שמיועדות לקהל אדוק ומצומצם החפץ לקבל את שאריות האולפן של הלהקה, ולכן בד"כ חומקות מאוזנו של הציבור הרחב. סווייד היו כה בטוחים באיכות הבי סיידס שלהם, שהוציאו אותם באלבום כפול עם שירים שטרם ראו אור קודם לכן. זהו ביפרוש אחד האלבומים הטובים שהוציאה הלהקה כשהראשון (והמוצלח יותר) מציג שירים מתקופתו של באטלר, והשני (המיותר), מתקופתו של ממשיכו. בעולם אידיאלי ונטול אגו אלבום זה היה צריך לצאת כאלבומם השלישי ואיכותי מאוד של הלהקה.

כוכבים: האלבום הראשון 4.5, האלבום השני 2.

מומלץ:

My Insatiable One – להוריד את הכוכע בפני באטלר על תפקיד הגיטרה שרקח לשיר הזה.

My Dark Star – לחן יפיפה ומסתורי. צפיה באנדרסון מבצע את השיר הזה בהופעה מחודש שעבר גורם לי לחשוב: קיבינימט, הוא סקסי (שבא למות) גם היום.

בשנת 2005, לשמחתם הרבה של המעריצים, התאחדו אנדרסון ובאטלר לאלבום משותף בודד תחת השם "The tears", אלבום בינוני מאוד שנחל הצלחה חלקית בלבד. אין בו בשורה גדולה, ועדיין יש בו רגעים יפים שמזכירים לנו למה אנדרסון ובאטלר הם אחד משיתופי הפעולה המוצלחים שיצאו מבריטניה.

Autograph – "אם אין לנו עתיד, לפחות תשאיר את החתימה שלך".

הקשבתי שוב לרפרטואר של סווייד. האזנה נוסטלגית אך מפוכחת. מה ניתן לומר על המוזיקה של סוויד היום, בשנת 2011, עשור וקצת לתוך עולם ציני יותר, לתוך קריסת התמימות הקולקטיבית עולמית, כמו גם האישית פרטית של מאזיניה? ניתן לומר שעדיין מדובר במוזיקה מצויינת, כזו שאפשר לחזור אליה במצב הרוח המתאים, כמו אל חבר ילדות שמאוד ברור לך למה אהבת (יש לו חלק גדול במי שגדלת להיות) אך גם בלתי נמנע לומר, שהמילים והמלודרמה של אנדרסון נשארו שם, בשנים ההן, בסט אפ העולמי-תרבותי המאוד מסויים שאפשר להן להתקיים ולהיות רלוונטיות ומשכנעות.

The Herring – מה הרג את "ההרג"?

סדרת הדרמה של AMC סיימה השבוע את שידורה בצליל צורם במיוחד.
מה שהתחילה כסדרה שכל המבקרים מיהרו להלל, גמרה את העונה הראשונה שלה עם קיטונות בוז וכעס המאחדים צופים ומבקרים גם יחד.
אז מה לעזאזל השתבש?

אני חייבת להודות שלי מלכתחילה היו את הספקות שלי בנוגע לסדרה.
"ההרג", המבוססת על סדרה דנית, מגוללת את סיפור חקירת שני בלשים את הרצח של בת-עשרה מקומית, תוך התמקדות גם במשפחה ההרוסה וההשפעה הפוליטית שיש לרצח על סיאטל הנמצאת שבועיים לפני בחירות לראשות העיר.
האם זאת הולכת להיות סדרה בת עונה אחת או יותר? תהיתי (בעיקר בהקשר של ליהוק מישל פורבס בתפקיד האם השכולה), או שמא היוצרים מתכוונים כל עונה להראות לנו שבר של משפחה אחרת?
וגם נקודת המוצא של הדמות הראשית, שרה לינדן, הנקרעת בין עזיבת המשטרה והעיר לטובת חיי משפחה במקום שמשי יותר, נראתה כמו משהו שיכול להחזיק באופן משכנע רק בריצה למרחקים קצרים.
בהיסטוריה של הטלוויזיה יש מספר רב של דוגמאות לסדרות שניסו את עיניין חקירת פשע אחד פר-עונה וכשלו להחזיק את עיניין הצופים לכל אורכה.
מדוע שתצליח "ההרג" להגיע בהצלחה לעונה שנייה היכן שטווין פיקס, אחת מהיצירות היותר מרשימות בהיסטוריה הטלוויזיונית, נכשלה?
אבל נתתי לסדרה צ'אנס, בגלל שהפיילוט הראה פוטנציאל ובעיקר כי AMC ביססה לעצמה שם של רשת הבוחרת פרוייקטים מקוריים, בוגרים או אומנותיים (גם אם איני יכולה להעיד על איכותם, בהכרח).

פרקיה הראשונים והמסקרנים של "ההרג" עבדו בשני מישורים, מחד בניית עיניין סביב פתרון התעלומה, ומאידך חיטוט בפצע הפעור של המשפחה. לקורבן יש שם, רוזי, ופנים, והורים ואחים שמתקשים להתמודד, ותיאור האבל של משפחת לארסן היה אינטליגנטי, מדויק, רגיש וכואב עד העצם.

בנוסף, "ההרג" הציעה לוק חדש ואווירתי. סיאטל שלה היא עיר גשומה, קודרת ומייאשת והאסתטיקה, ביחד עם הקצב המדוד והלא היסטרי, שיוו לסדרה תחושה זרה, מקורית ולא מוכרת. הצופה יכל ממש לטעום את השורשים השוודו-דנים שלה.
לי, בשני הפרקים הראשונים לפחות, עם השדות הפתוחים והמאיימים בשקט שלהם, היא גם הזכירה את אחד הסרטים האהובים עליי מהשנים האחרונות – "זכרונות מרצח" של ז'ון בונג הו, המתאר מצוד אחר רוצח סדרתי באיזור הכפר הנחשל של דרום קוריאה.
וזו בהחלט מחמאה. אווירה חזקה ומובהקת היא לעתים חלק בלתי נפרד מהעלילה ואמירה בפני עצמה (המתקפה האלימה של "שבעה חטאים" על צופיה, למשל, נובעת מהגשם והקדרות התמידית של העיר והיא חזקה הרבה יותר מאשר חזיונות האימים של קורבנות הרצח).
כן, היה כאן פוטנציאל.

זכרונות מיצירה טובה יותר

לפני שהסדרה התחילה גם תליתי תקוות רבות בעובדה שסוף כל סוף אנחנו מקבלים סדרה דרמה מסוגה עילית שבתפקיד הראשי יש אישה. א-מ-חייה, שנאמר.
אבל שרה לינדן, הבלשית הג'ינג'ית המחוספסת, התבררה די מהר כבלוף גמור (כן, שוב דיבור פמיניסטי-דיאט. ואל דאגה, גם תלונה על היעדר חוש הומור לא תאחר לבוא)… במקום לקבל דמות נשית חזקה, מבריקה וכריזמטית קיבלתי את האינטרפרטציה הנשית השטאנצ'ית הקבועה: דמות של אישה כמעט דוממת (כי היא חושבת), מכווצת גבות (כי היא עמוקה), סובלת (כי עקב האכילס שלה הוא האמפתיה האינסופית שלה לקורבנות) שלא יודעת לחלוק סמכויות (כי היא מוקפת מטומטמים) ואינה מחייכת אף פעם (כי רצח זה לא מצחיק).
האם זה באמת מוגזם לרצות לקבל גיבורה מעוררת הזדהות, נערצת, רחמנא ליצלן – משעשעת או לכל הפחות מרתקת?
בימינו, עשרים שנה אחרי שהלן מירן שרפה את המסך בתור קפטן טניסון של "החשוד המיידי", ואחרי שחונכנו ע"י "הסמויה", האם באמת נחוץ להראות לי גיבורה שלוקחת את עצמה כל כך ברצינות (כי זה מקצוע גברי והיא צריכה להוכיח את עצמה) או האם באמת מצופה ממני להאמין שכל חקירת רצח קורעת בנשמתם של השוטרים האמונים על מציאת האשם?
נכון, זו חקירה של רצח אכזרי של נערה, אבל בלשים ותיקים שעובדים שנים בעיר גדולה (ולא בכפר קטן), ורואים פשעים אכזריים כנגד ילדים צעירים יותר על בסיס יומי, מתחשלים ונוקטים בריחוק ציני על מנת לשמור על מעט השפיות שעוד נותרה בהם. והיה אם מקרה אחד מצליח לסדוק את עור הפיל ושיריון האדישות, זה כנראה צריך להיות וואחד מקרה עם נגיעות אישיות כמעט ישירות.
וכך, במקום שאת סיפור המשפחה הכואב מנשוא יאזן בקלילות מסוימת סיפורם של לינדן והולדן, הבלש המטומבל שעובד לצדה, אנחנו מקבלים עוד פאתוס כבד, אבל הפעם כזה שלוקה באמינותו.
זה מחבל בהנאה כי אם סיפור משפחת לארסן משורטט בדיוק וברגישות רבה, הרי שלינדן מוצגת כתעלומה בפני עצמה בגסות כוללנית. ואם בפרקים הראשונים יכולתי לשאת זאת מתוך תקווה שמתישהו ישתחרר לה הפקק או נגלה את הסוד הגדול מאחורי האובר-הזדהות, בנקודת האמצע כששום רבדים לא הוצגו, כבר איבדתי עיניין.
אם לעשות פראפראזה לבדיחה של הולדן שהגיעה בשלב מאוחר מדי בעונה, כאבים טרום-וסתיים תמידיים אינם עומק פסיכולוגי.

לו פינקמן לא היה פוגש במר ווייט.

כבכול ביקורת שלי, גם כאן אני מוצאת עצמי אומרת כי הדמות היחידה בעלת מידת קומיות מסוימת היא נקודת האור של היצירה. הבלש סטפן הולדן (בגילומו של השוודי ג'ואל קינמן) הוא הבחור החדש שבא להחליף את לינדן (שמאחרת לחתונה שלה, כאמור) בתפקידה אבל נאלץ, כמו הצופים, להיתקע איתה.
הטימבול שלו, המגולם באיפוק ובחן רב על ידי קינמן (שזה לו תפקידו הראשון באנגלית, והוא התגלית של הסדרה), ביחד עם התסכול המוצדק שלו מול לינדן הופכים אותו לדמות העיקרית שאיתה מזדהים הצופים בעלילת החקירה (אני לא כוללת כאן את עלילת המשפחה). וזה לא מזיק שהבלש הצעיר מתפקד גם כאדולן-אהרון פול, לכל מי שהתקשו להתמודד עם הפגרה הארוכה משובר שורות (קומפלט עם שימוש פעיל ב-YO, חיבה לחטיפי FUNYUNS ותחביבים משותפים נוספים).
האינטראקציה בין שתי הדמויות, המבוססת על אחת הדינמיקות הקלאסיות של הז'אנר (הבלשית הוותיקה החכמה מול הטירון הפותה. דינמיקה, כזכור, הקיימת גם ב-"זכרונות מרצח" וגם ב"שבעה חטאים"), יכלה להיות מרתקת, ליצור הזדמנות לחקור את הדמויות לעומק ולספק אתחתא מהכובד הכללי של הסיפור הראשי. מערכת היחסים הייתה אמורה, כבכול סדרה המכבדת את עצמה, לקחת חלק מרכזי בנרטיב. והרי A good banter can go a long way , אבל לא.
התסריט נותר שטחי ומיראיל (או איך שלא כותבים את זה) אנוס (טיהי) היא לא בריאן קרנסטון או שון בין והיא לא שחקנית מספיק טובה כדי לגלם מנעד תחושות ללא טקסט ובהבעת פנים אחת. חמוצה.

וכך, במחצית הדרך, החלו כל הבעיות של הסדרה לעלות לפני השטח.
התיאור הפרטני של טראומת האבל של הלארסנים הפך משני, שטחי, פשטני וחמור מכול – קלישאתי, וצמד הבלשים ושאר הדמויות בסדרה החלו להסתובב סביב הזנב של עצמם.
כי מה שבאמת ניצב בבסיס הבעייתיות של "ההרג" הוא ככלות הכול, הפורמט.
המקור הדני, מסתבר באופן לא מפתיע, היה בן *עשרה פרקים, ואילו כאן ניסתה היוצרת למתוח את קו העלילה בעוד 4 פרקים (גדילה של כמעט 50%!).
זה הוביל לדלילות פתאומית בתיאור האבל המשפחתי, לחוסר משווע בפיתוחי עלילה, לחזרה על אותו מבנה שבו הבלשים חושדים בדמות וזו מתבררת כנקייה ועוברים לדמות הבאה רק כדי לחזור לדמות קודמת – במין Loop צפוי ומאוס, וזה אף הוביל למקרה האבסורדי שבו שני פרקים מתארים בדיוק את אותו מאורע, רק שפעם אחת האסון נמנע, ובפעם השנייה לא (אין סיכוי שהכפילות הזו נמצאת במקור. יש פה הכפלה של אותו פרק). וזה מבלי להזכיר את פרק הפסבדו-בקבוק, שבו יש יציאה נרטיבית מהחקירה, שהיה כתוב נורא והגיע מאוחר מדי בעונה.

*אופס. לא. טעות שלי. מסתבר שהייתה פגרה לאחר 10 פרקים, אך העונה הראשונה במקור הדני הייתה בעצם מורכבת משני חלקים וסה"כ מנתה 20 פרקים. כלומר, עשרים פרקים שהיה צריך לצמצם ל-13. אז איך מעודף שכזה עדיין נוצר סיפור כל כך חסר ודמויות כה לא מפותחות? תעלומה מוחלטת.

בעולם הסיפורי, הסדרה מתארת חקירה בת 14 ימים רציפים, שיכולים מעט לתרץ ולהסביר את האיטיות בהסקת המסקנות, העיוורון, ההתעקבות על אותו החשוד ופספוס אפיקי חקירה שונים.
לו הייתה "ההרג" מיני סדרה בת 7 פרקים, היא הייתה עובדת טוב.
אפילו לו שודרו כל 14 פרקיה ברצף של שבועיים (בפורמט שהאנגלים החלו לאמץ לאחרונה, ע"ע "טורצ'ווד – ילדי כדור הארץ"), היא עוד הייתה יכולה לעבוד.
אבל שידורה הנמשך לאורך שלושה חודשים הבטיח שלאיש מהצופים לא נותרה סבלנות למסטיק הדרמטי הזה, והסיבה היחידה שהותירו לצפות בה הייתה ההבטחה לגלות בתום העונה את פתרון החידה ולהשתחרר מאותו עול שהצופה כבר הקדיש יותר מדי שעות מחייו עליו.
מי רצח את רוזי לארסן?

ופה מגיעה מהלומת הגרזן שהנחיתה הסדרה על עצמה, על צופיה ומבקריה ועל הרשת המשדרת אותה.
הפרק החותם לא נותן פתרון חד משמעי או סגירת מעגל שלמה למה שנדמה כהבטחה הבסיסית ביותר שלה.
לא הצלחתם להשאיר את הצופים מעורבים רגשית עונה שלמה, כיצד תוכלו למתוח אותם עונה נוספת?
וכיצד מעיזה סדרה המתחייבת להתרה מתוקף שאלת הנושא ומגבלת הזמן (14 יום לבחירות) שלה לא לספק אותה?

לו זמן היה כסף, אנשים היו צובאים על משרדי AMC בדרישה לקבל את השקעתם בחזרה.
אבל לי, שמלכתחילה לא עפה, הנפילה לקרקע לא הייתה כל כך חזקה וקיבלתי את זה בשיוויון נפש יחסי.
העיקר שנגמר. להתראות להתראות ואל תבואי לי בהורדות.

המפסידה הגדולה בכל זה, עוד יותר מהצופים הממורמרים,  היא ככול הנראה רשת השידור.
אם ניתן היה להתעלם מהאיכות של "המתים המהלכים" משום שזו הייתה הצלחה רייטינגית, ולהתמקד בחידוש החוזה של "מאד מן" ולא להתרכז בעיכוב הבלתי נסבל או במשא ומתן הלא אלגנטי, הרי שעם הפינאלה הזה וחידוש "ההרג" לעוד עונה, AMC כבר איבדה את רוב נקודות הזכות שלה.
מרשת שנתפשה בציבור כמי שלא יכולה לטעות ומחזיקה בסדרות היותר איכותיות בטלוויזיה שלכם, היא מצטיירת פתאום כרשת מבולבלת, מבולגנת ואחת שלא ממש יודעת לזהות איכות או סיפור טוב… אולי אף מעלה את השאלה האם וינס גיליגאן ומתי'יו וויינר לא נחתו עליה כתוצאה מתאונה משמחת?
למזלם, העונה החדשה של  Breaking Bad מתחילה אוטוטו, וכל שנותר ל-AMC לעשות זה להתפלל שהיא תהיה טובה מספיק כדי להעלים את הטעם הרע ולהציל את כבודם האבוד.

כנסו, כנסו. אין קוסם, אבל יש גמד (וציצים)! על פנטזיה ורצינות בעקבות "משחקי הכס" 9.

זהירות ספוילרים עד סוף פרק 9. שומר נפשו ירחק!

אני חייבת להודות שיש לי מערכת יחסים מורכבת עם הסדרה הזו.

אפוס הפנטזיה של HBO, עובד נכון בהמון מובנים.
סופסוף מישהו מספק לנו פנטזיה מרשימה בטלוויזיה, כזו שנראית פשוט מדהים, מצולמת להפעים, מלוהקת נהדר (כולם פרצופים שהכרתם מכל מני יצירות פנטזיה וסיי-פיי אחרות. שון בין הגיע מספינת האם "שר הטבעות", מארק אדי הוא בוגר "סיפורו של אביר", לנה הדי הייתה שרה קונור ב"טרמינטור" הסדרה, ג'ייסון מומואה החתיך היה חתיך גם ב"סטארגייט אטלנטיס", ורק איידן גילן הגיע מהמגה-ריאליזם של "הסמויה". טיהי), עם פתיח יפהפה, כמה דמויות מסקרנות וסיפור מורכב, שלוקחת את הז'אנר ברצינות ולא מתוך עמדת נחיתות מתנצלת. מקייאוולי פוגש את שר הטבעות ויחד הם יוצאים לטיול בעולם בו גם גמדים מזדיינים.
לאור האכזבה של "המתים המהלכים", הדרמה האחרת שביקשה ליצור פנטזיה למבוגרים השנה – שלא ידעה לשרטט דמויות, לספר סיפור או לבנות מתח, "משחקי הכס" היא מאורע משמח, וזו ללא ספק סדרת הדרמה החדשה הטובה ביותר כרגע על המסכים שלכם, בכל ז'אנר, פנטסטי או לא.

אבל משהו שם לא לגמרי עושה לי את זה.

זה מתחיל מהפוליטיקה המינית הבעייתית-בואכה-דוחה שלה.
כן, כן, זה לא באמת הכרחי להראות לי את דנייריס בת ה-16 במערומיה כדי להסביר לי שאחיה נצלן ודפוק בשכל, והפסבדו-פמיניזם בסיפור האהבה שמתחיל באונס רומנטי בליל הכלולות (שלא מופיע בספר, מסתבר) ונמשך בקשר הנבנה כשהבחורה לומדת איך לתקשר עם בעלה דרך סקס – היה מאוס עוד בתקופת קליאופטרה (מנטל נוט: החיים קשים כמו הזקפה של בעלך).
שלא לדבר על מיכלול הזונות והמלכות המקבלות מאחור (כשהסדרה מתהדרת בתירוץ של דיוק היסטורי. מעתה אמרו: דיוק היסטורי, בתחת שלי!) שהסדרה זורקת לעברי במקביל למונולוגים ארוכים, תוך שהיא מעמידה פנים שבאמת אכפת לה מהטקסט הנאמר.

כי לגישתי, אם כבר עירום אז שיהיה גורף. נשים, גברים, הטרוסקסואלים, הומוסקסואלים, יפים, מכוערים, צעירים ומקשישים, גידמים וגמדים. כך אולי אאמין שמדובר בניסיון ליצירת חיספוס ריאליסטי.
אם הזונות הן רק קישוט במבע הטלוויזיוני הבא לתבל מונולוגים ארוכים ומשעממים מדי, הרשו לי להפנות את היוצרים אל הקונספט של עורך תסריט.
ואם המטרה היא סתם לחרמן, אדרבא, אך נא לחרמן את רוב האוכלוסייה, ונא להיות כנים ולזנוח את העמדת הפנים כאילו מדובר בצורך סיפורי, אומנותי או מציאותי. זה סתם מטופש.
כרגע, כמויות העירום הנשי (ולא, שוט אחד של בולבול באאוט-אוף-פוקוס לא נחשב) גורמות ל"משחקי הכס" לסטות מהמסלול המרשים שלה כסדרת דרמה מכובדת לכל דבר, ומאירות אותה כפנטזיה מינית לחנון המתבגר.

היי, אין לי בעיה עם עירום וסצינות סקס גראפיות על המסך (לראייה: חיבבתי את "שורטבאס", שזה כמו חגורה שחורה בגראפי), אבל כשאני צופה בסדרת טלוויזיה לא בא לי להרגיש כאילו התפרצתי לחדרו הסגור של טינאייג'ר מחוצ'קן שביקש להתייחד עם הפוסטר המצויר של הלוחמת העירומה הרכובה על סוס, התלוי מעל מיטתו. אופס, סליחה, לא ראיתי את השלט. תמשיך למרק את חרב הקסמים.

חוץ מזה שבאתי כדי שתספרו לי סיפור, אז תפסיקו לעצור את העלילה כל שנייה כדי לספר לי על תסביך האמא-לא-הניקה-אותי-מספיק המיזוגני שלכם.

זה ממשיך בהיעדר חוש ההומור.
סוגיה כואבת בז'אנר, שאני מאשימה את פיטר ג'קסון בקידום הלגיטימציה שלה.
נכון שאמרתי שנחמד שיש פנטזיה שלוקחת את עצמה ברצינות, אבל זו חייבת להיות רצינות תהומית טבולה בחשיבות עצמית?

בעת לימודיי באוניברסיטה תמיד טענתי שהתיאוריה הקולנועית היא הפלצנית מכולן.
מדיום הקולנוע הוא הבן הצעיר הנאבק עדיין על מקומו לצד האומנויות הגבוהות, והתיאוריקנים שלו הרגישו צורך לפצות על תחושת הנחיתות בכתיבת טקסטים uber-אינטלקטואלים, מסורבלים, מעיקים וארוכים, שלא ניתנים להבנה ללא מילון צמוד, תרשימי זרימה וקבוצות תמיכה.
היי, למה להגיד במשפט אחד את מה שניתן לרמוז בפיסקה בת 5 עמודים ללא פיסוק, בתחביר של פורמליזם רוסי?
זו, לדעתי, גישתו הדומה של ז'אנר הפנטזיה לעצמו. כילד הכאפות של הסיפורת, הוא מתפתה לדחות מעליו כל זכר לקלילות או מודעות עצמית כדי לנסות ולהילקח ברצינות.
ואני שואלת: אקספלויטציה סקסיסטית חרמנית כן, וחוש הומור לא? אותי זה לא משכנע.

בטרילוגיית "שר הטבעות" מה שחיפה על הרצינות הטרחנית של התסריט המייגע היו התנופה בבימוי, האפקטים הויזואלים ותנועות המצלמה המסעירות (ועדיין, לטעמי, העבודות הטובות באמת של ג'קסון הן אלה בהן הוא נותן דרור לחוש ההומור הדפוק שלו).
ב"משחקי הכס" אין תקציב לפילי ענק הרומסים סוסים (או לסצינת קרב הגונה אחת, אבל עוד נגיע לזה), לכן מן הראוי היה לתבל אותה בקצת יותר בדיחות ופורקן הומוריסטי.

כרגע האתנחתה הקומית יושבת כמעט בלעדית על כתפיו של טיריון לנסיטר, הנסיך הגמד (פיטר דינקלייג' המצוין. מועמדות לאמי. תודה.), שהוא ללא ספק נקודת האור המנצנצת של הסדרה, ואחת הדמויות האהובות ומעוררות ההזדהות ביותר שלה אי לכך. לא שוטה הכפר שהצחוקים על חשבונו, אלא דמות שנונה ומודעת לעצמה שכאב בבסיסה.
(חוש ההומור שלו גם הופך אותו לדמות הכי סקסית בסדרה, בעיניי) אבל זה לא מספיק, לטעמי.

ואם כבר גמדים, אז איפה הפנטזיה?
זו לא ממש קובלנה, אבל "משחקי הכס", נכון לפרק 9, הכילה רק 2.5 סצינות שהציגו מראות שלא מן העולם הזה.
נכון, חלק מההישג של הסדרה זה הריאליזם העלילתי הקר ותיאור של מציאות קשה ובלתי קסומה בעליל, אבל בהתחשב בעובדה שהסצינה הפותחת את הסדרה כולה (ובפרט שהיא אחת הסצינות המצמררות, המסקרנות והטובות שראיתי בטלוויזיה!) הייתה על טבעית, הייתי מצפה שאיזה תחילתו של פתרון מה לעזאזל ראינו שם יתחיל לבצבץ בעלילה כבר.
הסקרנות שלי אפילו לא מתחילה לבוא על סיפוקה בשלב זה, וזה קצת חבל בהתחשב בהתרגשות שעוררה הפתיחה, ששום דבר שהסדרה עשתה מאז לא השתווה לה.

ולא, אין לי כוח לחכות לכרך 6. פה זה טלוויזיה, גיברת.
אתם מוזמנים להגיד לי אם כך זה גם בספרים? (זה לא ישנה את תחושתי, אבל זה מסקרן).

משהו לא מתחבר בסיפור.
באופן כללי, האפוס עובד טוב והעלילה מתקדמת במרץ. אבל מה שהתחיל בתנופה אדירה, הלך ודעך קצת עם התקדמות הפרקים.
חורים פה, עומס פרטים, עלילות ומלל שם, והמון מהלכים פסיכולוגים ותככניים שמרגישים לא לגמרי מבושלים או מנומקים עד הסוף מקשים עליי באמת להתחבר לפאתוס וושמרים עליי בריחוק ציני קל.
לא יודעת איך נפערים החורים הללו, האם הם באשמת הספרים של ג'ורג' מרטין (ואם כך אולי מוטב לו המשיך להפיק את הביטלס. *סטגדיש*), או משהו שהולך לאיבוד בעיבוד, אבל לרגעים זה פשוט לא זורם.
במצטבר, צפיתי בהרבה מדי סצינות בהן איבדתי ריכוז או כאלה שחשבתי שהבנתי מה קורה ובסופן עשיתי double-take. רגע, מה?

 מצביא ותיק שמוצא איבוד שתיים מאצבעות יד ימין שלו מבדח? יוצרים יקרים, רציתם להגניב אותי בהצגת סצינה של מגניבות הארד-קורית, אחלה, אבל לוחם שזקוק לכל האצבעות לאחיזה, איזון והנפת חרב בחיים לא היה מחליק את זה. אף או אפילו אוזן כן, אצבעות לא.
ואיך זה שליידי סטארק החכמה ובעלת התושייה מאבדת פתאום כל אינטואיציה והיגיון וחוטפת את טיריון מבלי להתייעץ קודם עם בעלה (ובכך אחראית למותם של אלפים. נשים, לך תבין)?
ולא, אין סיבה לג'יימי לניסטר לאמבש את לורד סטארק במטרה להרוג אותו, להימלך בדעתו לאחר שזה האחרון יזכיר לו שלא כדאי לו, ואז לצאת להרוג את כל מגיניו של סטארק כדי שיהיה קל לשבות אותו רק כדי להשאיר אותו מאחור בתום הקרב. מה?! שכחתם את המוטיבציה שהסברתם דקה קודם באותה סצינה? דקה! הבנתי, הרסו לו את המומנטום הרצחני עם הרומח לרגל, אבל מה זה זיכרון דג הזהב הזה?

כל הגליטצ'ים האלה, ולא משנה אם הם משניים לעלילה, אט אט סודקים את שיריון האמינות.
וזה מצער, משום שהסדרה לרוב מטיבה לנמק את המוטיבציות של הדמויות שלה ולספק תמונה פוליטית שמרגישה מאוד אמינה ועשירה בהיסטוריה.

ומה לגבי הבילד-אפ של הקרב הגדול בין כוחות רוב סטארק הצעיר לצבאות מטעם בית לניסטר? מבחר סצינות במחנות, שוטים של צבאות מתארגנים, נאומי מוטיבציה, גיוסי כוחות, שלא לדבר על היסטוריה של אינספור תיאורים גראפיים של שיסוף גרונות… וגורנישט.
גמד חוטף בומבה לראש ומתעורר, יחד עם הצופים, אחרי הפאנץ' ליין.
זה ממש לא צריך לעניין אותי, הצופה, כמה תקציב עמד לרשותם של היוצרים. אני בוחנת רק את מה שמובא אליי ואם יש בנייה לקראת מלחמה ולא מראים לי אותה, נותרתי כשחצי תאוותי בידי.
מאוד חיבבתי את העובדה שטיריון פספס את הקרב שלו, אבל ברגע שנודע לו שהקרב הזה חלף ורוב סטארק נמצא עם יתר החיילים שלו, כל ה-18,000, בקרב גדול יותר, במקום אחר, אז הייתה הסצינה צריכה לעבור בקאט זריז לשיאו של הקרב, אל רוב השועט בסלואו מושן תוך קריאות Charge, ג'יימי דוהר ונועץ חרבו, ואז כמה שיסופים, גדיעות וחיתוכים בין אנשים על סוסים בסדרה מהירה של שוטים דחוסים, והופ, הגענו לג'יימי לניסטר על ברכיו, ורוב חס על חייו ולוקח אותו בשבי.
קלי קלות ובלי חריגות בתקציב.

משם, מתחושת הניצחון הקתרטית של שבט סטארק היה המעבר אל הסצינה הבאה, בכיכר העיר, כואב עוד יותר.
בלי אפילו הצצה אל סופו של הקרב זה היה אחד הדברים הכי אנטי-קלימקטים והכי פחות מספקים שראיתי מזה הרבה זמן, וזה לא יאה לסדרה בסדר גודל כזה. בטח לסדרה ששמה לה למטרה לדחוף לי מנת יתר של בשר לפרצוף.

חתיך. לא חבל?

"משחקי הכס" יכולה לזקוף לזכותה את העובדה כי יש לה המון דמויות ססגוניות שנעות בין השנואות (ג'ופרי, פניך צריכים לעטר את הפוסטר בעד הפלות במקרים של גילוי עריות), למגעילות (אחיה של דינייריס והאחות, הדוחה שבנשים, של קייטלין סטארק, המניקה את בנה המבחיל בן ה-7. bitsy!) למפוקפקות המרתקות (ג'יימי וליטל פינגר) לסימפטיות (המלך, דינייריס ודרוגו וכל משפחת סטארק, חוץ מהג'ינג'ית) אל האהובות (ארייה וטיריון בראשן), אבל מעטות האינטראקציות שמרגישות כנות ואמיתיות, כאלה שלא נמצאות שם רק כדי להעביר רקע היסטורי, להוות זרז עלילתי או לשטוח אסטרטגיה בפאתוס רועם.
היחידים, לפחות בעיניי, שיש להם איזו אינטראקציה אנושית, קלילה ומרגשת זו ארייה והמורה לחרבות שלה, וטיריון ושומר הראש הנרגן שלו (למרות שלמען האמת, טיריון הוא היחיד שכיף לראות אותו מדבר עם כל דמות). אפילו מערכת היחסים בעלת הפוטנציאל המרתק בין נד סטארק לבנו הממזר כבר לא תיחקר לעולם.
שון בין, שחקן ענק ולא מוערך דיו, חורך את המסך גם, ואולי בעיקר, כשאין לו טקסט ואין לו אינטראקציה אלא עם עצמו: כל התהליכים הפסיכולוגיים כמו חרוטים לו על פניו למודות הקשיים. הוא ואנחנו לא צריך אף אחד איתו בסצינות…

מה שמוביל אותנו לנקודה, הכואבת, האחרונה. 
מחד, שאפו, דרוש אומץ אדיר כדי להיפטר מהדמות המרכזית שלך (ועוד שבועיים אחרי שנפטרת מהמלך!!!), מי שנדמית כציר המרכזי של העלילה, זו שהפסיכולוגיה שלה הכי מובנת בסדרה, ושהשחקן שלה כזה אדיר.
מאידך, למה, למה, למה, הו למה?!

המוות של סטארק היה שובר לב וחתיכת Game Changer. לא מוות שגורם לך לבכות, אלא כזה שעושה לך איכסה פיכסה מהמעלה הראשונה בנשמה. וזה הישג מרשים.
הוצאתו להורג על לא עוול בכפו, לעיניהן של בנותיו הצעירות, דקה לאחר שוויתר על כבודו הצפונבוני, כנגד רצונו והאינסטינקטים שלו, בהשפלה פומבית, כדי לעשות את הדבר הנכון, כדי להציל את משפחתו, ושנייה לפני שבנו, שהקריב כבר 2000 איש למטרה, פורץ את שערי העיר כדי לשחרר אותו, היה כל כך סתמי ומיותר שהטראגיות פשוט אוחזת בנשמתו של הצופה ומסרבת להרפות.
במציאות הקשה של משחקי הכס, אין חשיבות למוסר או אפילו להיגיון בריא ואין כזה דבר בחירות נכונות. גם לאדם שלא בחר, אלא נכפה עליו, לשחק ברולטת בית הכיסא.
אבל מוחי הקטן מתקשה לסדר את כל זה. למה זה טוב, כל הכאב הזה? מה המסר? מה האמירה? היכן הנחמה? לאן לעזאזל ממשיכים מכאן? ולמה אין קוסם?!?!

אני מעריכה את העוז ואת העשייה, והסצינה הזו, עם האימפקט הרגשי שלה, היא אחד מההישגים הגדולים של העונה של "משחקי הכס", אבל כרגע נפטרתם משליש כלל הדמויות המעוררות הזדהות שלכם שלמישהו יהיה אכפת אם ימותו. זה מעמיק את הטון הקודר ומלמד אותנו שאיש אינו מוגן, אבל כשלא לגמרי אכפת לי מגורלם של רובם, זו מתמטיקה די מייאשת.

בסדרה על ממלכות רחוקות ואסטרטגיות זרות, שההיגיון בה לא עקבי וקשה למתוח ממנה קווים לפוליטיקה בת זמננו באופן משכנע, אני לא יודעת מה אני יכולה לקחת מזה ומה הקשר לחיי שלי? (מלבד לאמץ את המוטו של סבתי עליה השלום – "כל העולם זונה") ואם זו פנטזיה מוחלטת ולא משל לכלום, הייתי שמחה למצוא בה יותר נחמה וסיפוק הומוריסטי, פסיכולוגי ומבני, ולא רק מיני.
"משחקי הכס" היא פנטזיה נטולת פנטזיה, אכזרית ויפהפיה, ומעלותיה עולות בהרבה על מגרעותיה, אבל היא לא מושלמת, הנאת הצפייה בה לא אחידה והיא לא שולחת אותי לטפס על הקירות בשבוע שעובר בין פרק לפרק.

זה לא אומר, אגב, שאיני מצפה לפרק הסיום. הפרק הלפני אחרון בהחלט עורר מחדש את סקרנותי ווידא את הצפייה שלי.
תבואי, הוא הבטיח, יהיה ההפך מקוסם.

הנאה הדירה באוזנייך?

הוא תפס אותי ביציאה מהמעלית עם התיק ביד, הלפטופ על הכתף, כששאר חלקי גופי מסתדרים באופן בלתי אפשרי בכדי לא לשמוט את חמש שקיות הסופר שנתלו על אצבעותיי המכחילות.

"שלום לך, את הדיירת החדשה?" שלום, עניתי, כן, בעודי שומטת את שקיות הסופר ובועטת את דרכי לדלת. "נעים מאוד" הוסיף ונעמד מולי, "אני הדייר ממול"."נעים מאוד" אמרתי בנימוס האופייני לילדה שגדלה על ברכי הכבוד לקשיש לטף ולדוד המעצבן. "ברוכה הבאה". לקחו עוד מספר דקות של סמול טוק שכני (וועד, בלטות רופפות) עד ששאל במה אני עוסקת, וזאת עשה רק בכדי שיוכל לספר על עיסוקו האקזוטי שלו. "אני עושה סידורי פרחים" אמר במבט חודר וגאה, ומיד הוסיף " היחידי בארץ שעושה פודל מפרחים". לא הספקתי לעכל את המידע המעט יוצא דופן הזה לפני ששלף כרטיס ביקור ונתן לי. "אזכור זאת כשאתחתן", אמרתי בנימוס ופניתי לאסוף את השקיות השמוטות.

זה היה התו הראשון מפס הקול של דירתי הנוכחית. קול חוסר השפיות של השכן המטורלל ממול. מאז אותו אינסידנט, התחלתי לגלות אט אט את המוזיקה של הדירה שלי, אתם יודעים, אותה אסופת צלילים וקולות, לעיתים נעימה, לרב בלתי אפשרית, אשר עתידה לחרוט עצמה בזיכרון הנדל"ני שלי, כמו מחט על תקליט העיר.

דירות רבות עברתי, מנעדים רבים של חוסר שפיות חוויתי. בדירתו של אבי למשל בה התגוררתי בתקופת הצבא, היה זה רעשו המזמין של הכביש הראשי אשר נתן לדירה את האיכויות והקסם של אי תנועה. היה זה גם התקתוק של אותו פריט אהוב ומוכר – שעון הקוקיה. אוי מה אומר לכם, לא אשכח את השעון הזה. תקתוק השעון הנוראי הזה, שהיה עוזב את בית העץ שלו, חוצה את הסלון, לוקח פניות במסדרון, פורץ דלתות ונכנס אל מתחת לכרית שהוצמדה לראשי בלחיצה נואשת המבקשת לתלוש את המטוטלת הזו ממקומה (חושבים שלא ניסיתי?? אבא שלי תפס אותי בזמן).

היו אלה דירות השותפים בהן קיבלתי עסקאות חבילה שונות ומשונות, החל מקידוחים פסטורלים, חתולות (עליהן השלום) שמיד לאחר כריתת החוזה עם השטן ירדו לבצע את המוטל עליהן, רעש החברותא הקולקטיבי שתמיד בקע מעברה השני של הדלת בעודי מסובבת את המפתח, לעיתים חסרת כל עניין באינטרקציה חברתית העומדת להיכפות עלי, ולעיתים מוצאת בכך נחמה. קריאות השבר כאשר גילו שותפיי שתקרת גורלינו המשותף מטפטפת לאחר יום גשום, או שהביוב עלה (שוב) על גדות שפיותינו, רעש המזגנים העובדים והמקולקלים ועוד.

ומה צופנת לי הדירה הזו חשבתי בבעתה. מר פודל מפרחים אכן בלתי שפוי, אך ממנו ניתן להימנע בעזרתה האדיבה של עינית הדלת. לא נדרש זמן רב בכדי להכיר את הסיבה החדשה שתדיר שינה מעיני. אסתי תרנגולות, תרנגולות אסתי. נייס טו מיט. מה שקראתם. בדיוק בשעה בה אני קורסת אל מיטתי, פוצחות התרנגולות בהטרפת השכונה. איך יתכן כי בכל שכונה ישנו המטורלל שמגדל תרנגולות, הסבירו לי?! איזו מן קריאת מצוקה היא זו? ואיך מתמודדים איתה בדיוק? האם זהו עניין לעיירה? משטרה? מוסד לחולי נפש? למי מתקשרים? ולאן מפנים אצבע בדיוק? לאיזור "ההוא"? יש לאנשים האלה כשרון לפרוש את רחשי הנקמה-בעולם שלהם על פני שטח רחב וערטילאי. פתרונות רבים חלפו בראשי על מנת לחנוק את הרעש הזה, בינהם גם פשוטים וזולים כשיפוץ כולל של הדירה שיתמוך בחלונות דאבל גלייזינג, או נואשים וחד צדדיים כאטמי אוזניים. ברשותכם, אני עדיין בודקת אפשרויות ובכל יום מוותרת על עוד קצת שפיות בדרך.

בינתיים אני מתנחמת בפתרון זמני שלא אכזב אותי עד היום. אני מחברת את האייפד למערכת, מעלה קצת את הווליום, מעלה עוד קצת את הווליום, ולוחצת על כפתור הפלסטר הידוע גם בכינויו הנפוץ יותר – "PLAY" .

מה הופך את "משפחה מודרנית" לכל כך מצחיקה?

                                                                                                     

                                                                           

                                    
כלום, היא לא.

 

 

                                         

 

 

I feel a "butt" coming on… המלצת צפייה מסויגת על Supernatural

בהמשך ישיר לפוסט המקסים של אסתר, הגיע תורי להתוודות על גילטי פלז'ר טלוויזיוני ולא להתבייש.
אני מכורה לסדרה "על טבעי". זהו, תלשנו את הפלסטר בבת אחת.
צפיתי לראשונה ב"סופרנצ'ורל" לפני 4 שנים, כששתי העונות הראשונות שלה שודרו מדי לילה באיזה ערוץ אקשן. זה לא נראה מסוג הסדרות שאני אזום צפייה בהן, אבל היי, אם מביאים לי עד הבית את הבחור ההוא מ"מלאך אפל" שיתרוצץ לי מול העיניים, מי אני שאסרב?
צפיתי כשיצא לי להיות בבית והתנצלתי ותירצתי כשנתפסתי עושה זאת, וכשהשידור הסתיים לא טרחתי לצאת ולחפש את העונות הבאת, כי, אתם יודעים, פאדיחה.

הפסד שלי, כי עכשיו משהשלמתי את הצפייה בכל העונות אני יכולה להגיד בפה מלא שלא ממש מגיע לה להיחשב גילטי פלז'ר. "על טבעי" זו אחלה של סדרה. למעשה היא יותר מזה, היא אחלה בחלה של סדרה.
היא לא סדרה שצריך לכבות את אחת האונות כדי ליהנות ממנה ולא יצירה שיש לגשת אליה רק כדי לשזוף עיניים. היא סתם נראית אחת כזו.
כי אחד הדברים שהופכים את "על טבעי" לכל כך טובה הוא אחד הדברים שגורמים לעולם לזלזל בה.
לדבר הזה קוראים ג'נסן אקלס.

Seriously, who looks like that?!

הבחור, איך לומר מבלי להישמע חתיכת פאנגירל, חורך את המסך.
זה לא סביר או הוגן שמר קקי מלוקקי, שכאילו הונדס גנטית להיות דוגמן-שהפך-לשחקן-אופרות-סבון (ומצליח להיות מלוקק מדי אפילו בסטנדרט שלהם), יהיה גם אשכרה מוכשר. אבל זו האמת, אקלס הוא יותר מפרצוף (ממש, ממש, אבל ממש, הרבה יותר מדי) יפה, הוא שחקן דרמטי מצוין ושחקן קומי אדיר.
אין אתגר שהסדרה זורקת לעברו שהוא לא רק עומד בו, אלא גם מצליח להפתיע פעם אחר פעם, ודין ווינצ'סטר שלו היא דמות מורכבת וכובשת במיוחד.

בלעדיו הסדרה יכלה להפוך בדיוק למה שכל מי שלא צופה בה חושב שהיא:
סדרת מד"ב נחותה עם שני פריטי-בויז בכיינים המיועדת להטרפת ההורמונים של ילדות ופרה-טינאייג'ריות (שיתורגמו לרייטינג ולרכישת מרצ'נדייז).
אבל איתו ועם המחויבות הדרמטית שלו לתפקיד, זה הופך להיות גלידת וניל עוגיות טלוויזיונית.
אין לזה שום ערך תזונתי, אבל זה טעימי.

עכשיו מש"סמולוויל" סיימה את חייה, "על טבעי" היא הסדרה האחרונה המשודרת בערוץ ה-CW שעלתה כשעוד קראו לו ה-WB. היא הנצר  האחרון לממלכת באפי, בערוץ שהפך בשנים האחרונות למגרש המשחקים של ג'וש שוורץ וחקייניו, עם סדרות נעורים תככניות ונוצצות.
זה לא שאין להם יותר פנטזיה, יש להם את "יומני הערפד" המד"בית, אבל בסיכומו של יום היא יותר תשובה, מספקת מאוד אגב, לסדרת "טימטומים" אה, כלומר, "דימדומים", מאשר המשך ישיר לבאפי. (אני לא צופה ב"ניקיטה", אז אתם מוזמנים לספר לי אם יש בה מן הרוח הג'וס וודונית.)
סופרנצ'ורל היא במידה אחותה הקטנה, הסלאטית והקצת אהבלה של באפי. ולא, לא התכוונתי לדון.

אריק קריפקי, היוצר של "על טבעי", ביחד עם המפיק והתסריטאי בן אדלונד (לשעבר מפיירפליי, ווהו!), למדו מבאפי הכול על העירבוב בין טרגדיה, קומדיה ואימה ועל חשיבות הוספת מנה גדושה של מטאפורות, מודעות עצמית וחוש הומור לסדרת פנטזיה.
אז זה לא "באפי" ולא "תיקים באפלה" וזו חלילה לא יצירת מופת, לרגע לא מנסה להיות, זה פשוט בידור טוב שעושה כיף, מספק קומדיה (לא מדויקת ונורא אינפנטילית אבל) ממש ממש מצחיקה ודרמה משפחתית אמינה וסוחטת דמעות, בונה מההתחלה מיתולוגיה פרטית מורכבת שלא קורסת לתוך עצמה גם בעונות מתקדמות, יוצר אימה שאשכרה מצליחה להפחיד (בניגוד לבאפי, ובדומה לאקס-פיילז), משלב מטה-טקסטואליות המדברת גם על היחס הדו-כיווני בין תוכנית וקהל לרוב מבלי לעצבן יותר מדי, ויודע לפנק את הצופה המתמיד.

שלא תטעו, היא אכן מתחילה די רע, עם עלילות טחונות שהועתקו ללא חן הישר מכל סרטי האימה שאי פעם ראיתם ("אני יודע מה עשית בקיץ האחרון", "פולטרגייסט", "קאנדימן", "רינג", "המנסרים מטקסס" וכו'), והדבר היחיד שעובד לטובתה למן ההתחלה, זו מערכת היחסים בין שני האחים והכימיה בין אקלס וג'רד פדלקי המגלם את אחיו, סאם.
אבל אז, כאשר באמצע העונה הסיפור המשפחתי תופס את מרכז הבמה, הסדרה מתחילה לתקתק. בעונה השנייה המחוות כבר מודעות לעצמן וחינניות, דין מתחיל לדבר יידיש, הסדרה מתנסה בהצלחה גם בקומדיה (מעבר לוואן-ליינרים של דין) והיא הופכת לאחת הסדרות היותר מספקות בטלוויזיה.
את כנראה לא יכולה להיות ממש גרועה, כשלרע המרכזי שלך קוראים עזאזל.

בהמשך, אקלס משתפר מרגע לרגע (ככול שהוא משתבח כך פדלקי מתכער ונהיה יותר ויותר מחורבן, אבל נניח לזה) ואליו מצטרפת סוללת שחקנים מעולים כג'ים ביבר (מדדווד, ובקרוב בפרק הפתיחה של שובר שורות עונה 4, ווהו!), מארק שפארד (פיירפליי, ווהו!), קורט פולר, רוברט ויסדום (באני מהסמויה, ווהו!), אלונה טל (בתפקיד אחת מזוג הנשים היחידות שעושות כבוד בסדרה, ווהו!) ועוד רבים וטובים.
העונות השלישית והרביעית של סופרנצ'ורל הן כבר בידור כמעט מושלם ולו ראיתי אותן בזמן אמת, הן היו מופיעות ברשימת עשרת הסדרות הטובות שלי של 2008 ו-2009.

אז מדוע ההסתייגות בכותרת (ללא ספוילרים מפורשים)?
ראשית, כי עונות 5 ו-6 לא כל כך טובות.
בתום עונה 4 הנהדרת עשו היוצרים טעות מרה וקפצו גבוה מדי מעל הפופיק הן מבחינה תקציבית והן מבחינה של התימות והיקף העלילה והתוצאה היא עונה כבדה מדי מחד, ועם זאת לא מספקת, אפילו לא בחומרים האפלים שלה, מאידך.
עונה 6 עושה כמיטב יכולה לתקן את הנזק של עונה 5, ללא קריפקי שייעד את החמישית להיות העונה האחרונה, בהצלחה חלקית בלבד.
זה עדיין לא רע, ויש שם כמה וכמה פרקים נפלאים, אבל האיזון העדין בין מסחטת הרגשות המשפחתית והקומדיה נשבר וזה כבר לא אותו כיף.

ושנית, כי זו הסדרה הכי הומו-ארוטיות שראיתי מזה שנים, ואני לא לגמרי בטוחה מי קהל היעד שלה.

סאם בלבוש הגיוני

Gayer than a gay musical called Gay!
(מכאן הקריאה מומלצת רק למכורים קשים או למי שמתגעגעים או מייחלים לקורס ייצוגי מגדר)
בואו נודה שלסדרה נקודת התחלה עלילתית די הומו-ארוטית: שני גברים אסתטים (אחד מהם באופן גבוה מהמותר בחוק), מבלים את כל זמנם ביחד, חולקים חדר שינה, לא יכולים לעולם לנהל מערכת יחסים הטרוסקסואלית חיצונית, עסוקים רוב הזמן או במפגני אלימות או בפרצי בכי ומוכנים למות זה בשביל זה. וזה עוד מבלי להזכיר את כמות הפעמים ששדים חודרים אל גופם, סכינים ננעצות בבשרם ודם ומים קדושים מושפרצים בפניהם. ברור לחלוטין שלו היו אלה שני גברים ללא קשר דם, הפרמיס הזה היה שובר את המחט במכשיר ההומומטר, אבל כאן, כאשר השניים הם אחים עם מערכת יחסים תלותית, דפוקה בשכל ומאוד מנומקת, זה עובד טוב גם מבלי ליפול להומוארוטיקה גילוי-עריותית.
ועם זאת, יש פלג נמרץ בקרב קהל צופות הסדרה שנורא רוצות לראות איחוד רומנטי וסלאשי של שני האחים. ולמרות שאני חייבת להודות שאין לי מה לתרום לרעיון מלבד צחקוק נבוך ו"לא תודה, כבר הקאתי בפה", קשה לגמרי להאשים אותן. יש ב"על טבעי" משהו מאוד, מאוד קווירי.
אבל אלה לא הדמויות, אלא הסדרה עצמה שהומואית.

אחד הדברים שהכי אהבתי אצל באפי (מלבד עושר השפה, השנינות, העומק, העירוב הז'אנריסטי והאומץ) זה את פוליטיקת המגדר שלה.
גם בימינו, לבטח ב-HBO שבקרוב יזכו לפוסט נפרד בנושא, קשה למצוא הרבה סדרות עם ייצוג מיניות לא הגמוני. בבאפי, כאנטיתזה לז'אנר האימה והפנטזיה בו פעלה, היו אלה הגברים שעברו אובייקטיפיקציה, והם אלה שהופיעו בעירום, מיוזעים ומתנשפים וחשופים למצלמה המציצנית, בעוד שהגיבורה הצעירה והיפה נותרה מהוגנת ולבושה.
השוו אותה ל"זהות בדויה", שבה הגיבורה עטתה תלבושות חדרנית, אחות וזונה מדי פרק, במהלכים כביכול מנומקים בעלילה אבל למעשה כאלה שנועדו אך ורק לספק את קהל הצופים החרמן והמחוצקן שבבית, ותבינו על מה אני מדברת.

גם כאן סופרנצ'ורל למדו מווידון את השיעור. ויש משהו בגישה של הסדרה לשני הגיבורים שלה בכלל, ולג'נסן אקלס ולדמותו בפרט, שהוא פשוט חתרני ואירוטי.
למה חיפצון גברי זה בסדר ונשי לא? ככה. קוראים לזה אפלייה מתקנת. תחזרו אליי עוד 2000 שנים של סקסיזם הפוך, ונדבר.

על זהות והזדהות
על טבעי החלה כסדרה גברית המכוונת לקהל גברי צעיר. ההחלטה ללהק שני יפיופים הייתה אמורה לאזן במעט ולנסות להבטיח שהפרמיס הכה גברי לא ירתיע את הקהל הנשי.
אבל מה שבפועל קרה זה שהתוכנית קורצת בעיקר לקהל של נשים, מכל הגילאים, והקהל הזה משפיע בחזרה על תכני הסדרה והפוליטיקה המינית שלה.

בימיה הראשונים הייתה הסדרה מאוד שוביניסטית, כשהנשים היחידות שהופיעו היו כולן סקנקיות-למראה ולבושות למחצה, רובן מפלצות פתייניות, קורבנות חסרות ישע או דמויות חסרות חשיבות שדין מפשיט במבטו ובפועל באוף סקרין במכוניתו.
עם התקדמות העלילה ולאור תגובת הקהל החלה הסדרה לשלב הומור על חשבונו של דין כדי לנטרל את הסקסיזם וההומופוביה שלו (סאם, אתה כזה בחורה! סאמי, מה אתה אומו?) כדי שלא נאבד את חיבתנו אליו.
וכך, על כל מבט חרמן שהוא דופק במישהי, דמות אחרת או המצלמה תדפוק בו. וכל אימת שיקרא לסאם בחורה, העלילה תציג דווקא אותו כנשי. פיטים.
אבל מה שהחל כאמצעי לאיזון המאצ'ואיזם המיזוגני של דין, פיתח חיים משל עצמו והפך לזרם תת קרקעי בלתי נפרד מהסדרה, שרק הולך ומתחזק מעונה לעונה.
אז לא, הסדרה עדיין סובלת מחרדת סירוס קיומית והיא לא מתקרבת לג'נדר בנדינג המבריק של באפי (מי האוחז בפאלוס?), והיא לא פמיניסטית בשום צורה, אבל היא נהנית מאובר-דוס של קוויריות.

בכמעט כל סדרה שנקודת המוצא שלה היא חברותה חברית צפופה, שלא לומר זוגית (מייטי בוש, טיסת הקונקורד, שובר שורות וכו'), האישה נתפשת על ידי הקהל כאיום חיצוני שעלול לשבור את התא המשפחתי האלטרנטיבי.
גם כאן, בכדי להגן על הסטטוס קוו העלילתי, הקהל הנשי של "סופרנצ'ורל" בוחר לדחות דמויות נשיות כמושא הזדהות, ולזהות עצמן עם אחת משתי הדמויות הראשיות הגבריות, במהלך שהוא לכאורה מיזוגניה-עצמית-קנאת-פינית.

אם בתחילתה של הסדרה ברור כי דין הוא הגברי והיצרי מבין שני האחים וסאם הוא העדין, הרגשני והנשי יותר, עם התקדמות העלילה מסתבר שההפך הוא הנכון.
בראש ובראשונה זה נובע מתפקידו של דין בתא המשפחתי. לא זו בלבד שהוא תחליף אב לסאם, ממשיך דרכו של האב הביולוגי הנעלם שמחנך אותו להישרדות ולחימה, אלא הוא גם תחליף אם שמאכיל, מלביש ומגונן עליו בגופו ושניסה לספק לו חווית ילדות נורמטיבית ככול האפשר (והוא גם קרוי על שם סבתו, דיאנה).
דין, בגילומו הדי מבריק של אקלס, הוא קליפה דקה של פוזה גברית שמאיימת להתנפץ בכל רגע. ילד שנגזלה ממנו הילדות, שעוטה על עצמו סממנים חיצוניים של גבריות מסורתית אותם הוא מעתיק אחד לאחד מאביו, אבל אין בינו לבינם כמעט דבר.
וככול שדין הופך עדין, שברירי, ובוא נודה, מסורס יותר, כך קל לקהל הנשי לזהות עצמן עמו, ובו זמנית לסמן אותו כמושא התשוקה העיקרי שלהן.
בכך הן גם מנכסות לעצמן את הכוח המציצני ומנטרלות את הביטול העצמי המיזוגני שהמבנה העלילתי כפה עליהן.

Posing like a heterosexual. You are doing it wrong.

סליחה, של מי המבט הזה?
ברגע של געגועים לימי האוניברסיטה, אני אשלוף מהאוב את לורה מאלווי ואת התיאוריה שלה בדבר העונג הויזואלי. אליבה דה מאלווי, ומבלי להיכנס לזה יותר מדי, יש בקולנוע הנרטיבי הקלאסי שלושה סוגי מבטים, הבאים כולם לספק את יצר המציצנות והעונג המופק ממנו אצל הצופה הגברי (כמייצג ההגמוניה). המבט הראשון הוא מבטה של הדמות הגברית הראשית, הגיבור, המביט בדמות האישה. המבט השני הוא המבט של המצלמה עצמה, המאדירה את העונג הויזואלי ואת הפטישיזציה של הדמות הנשית. שניהם מסמנים את האישה כמושא התשוקה במהלך שמסרס אותה מכוח אמיתי ע"י הפיכתה לנצפית ופאסיבית. המבט השלישי הוא מבטו של הצופה הנמצא בקהל. הוא מזדהה עם נקודת מבטו של הגיבור ומזהה את האישה כאובייקט מיני כפי שהיא מסומנת ע"י המצלמה.

ב"על טבעי", הצופה הגברי ההטרוסקסואלי של תחילת הסדרה יזדהה עם דין ועם המצלמה, המביטים בעונג בדמויות של בחורה אקראית.
לעומתו, הצופה הנשית מסרבת לזהות עצמה עם תפקיד הבחורה הנצפית. היא צופה באחד הגיבורים, ומזדהה עם המבט של מי שניצב מולו, כלומר הנשים האקראיות, או לרוב – אחיו. כלומר, היא משליכה את תשוקתה למי משני האחים דרך מבטו של השני.

אם המבט האירוטי של המצלמה על סאם וג'רד פדלקי נעשה בעיקר בשוטים פרונטלים במדיום שוט, המציגים את תפארת פלג גופו העליון החשוף, באופן מיני אך כוחני וגברי למדי, דין ואקלס זוכים לייחס שונה, כשהסדרה חותרת תמידית תחת גבריותו והוא מחופצן בידי כל. הן מבחינת המצלמה שמתעכבת על פניו בסדרה אינסופית של אקסטרים קלוז אפים (לעתים בתאורה פילם-נוארית) שמטרתם להתפעל מיופיו (את רובם יחטוף דין, ולעתים שכיחות פחות גם סאם, כשהוא או בוכה או מוכה או קשור או כל השלושה יחד. כלומר, במצבים של חולשה וענישה המסמנים אותו כמושא התבוננות פאסיבי), הן ביחס של דמויות מכל המינים אליו והן בקריצות שובבות בעלילה.
בפרק אחד דין יולבש ב-lederhosen, ללא סיבה ממשית מלבד מטעמי ההנאה הקאמפית שבדבר, ובפרק אחר דמות גברית עירומה תחבק את כולם פרונטלית, אבל רק את דין היא תפתיע מאחור. וכן, זה שמח ומבדח כמו שזה נשמע.

היות ואת שתי העונות הראשונות ראיתי מזמן הייתי בטוחה שהתימה הזו התחילה להתפתח רק בעונה 3, אבל מדגימה עכשווית של פרק אקראי בעונה הראשונה, אני יכולה להגיד שהמגמה בצבצה כבר אז.
בסצינה הפותחת את הפרק שנפלתי עליו, דין ישן במיטתו. המצלמה בתנועה אטית סוקרת את גופו, הלבוש בתחתונים וחולצה בלבד, מכף רגל ועד ראש, עד שדמות אחרת (סאם) נכנסת לפריים ודין מתעורר בבעתה ושולף סכין מתחת לכר. יש עשרים דרכים שונות לביים את הסצינה הזו כך שתעביר את העובדה שדין תמיד חשוף לסכנות ולעולם לא יכול לישון בלב שקט. אף אחת מהן לא באמת מצריכה ממנו להיות שכוב על בטנו בתחתונים, ובאף אחת מהן לא באמת נחוצה תנועת מצלמה המתעכבת על גופו חסר הישע. הרעיון היה עובד גם לו המצלמה הייתה מתרכזת בפניו או סוקרת את כל החדר, או אם היה לבוש במכנסיים, מכוסה בשמיכה או שוכב על גבו.
למעשה, הסקירה הזו מכף רגל ועד ראש היא מבט קולנועי קלאסי לבחינת אישה ולעתים נדירות נראה אותה בקולנוע או בטלוויזיה מופעלת על גבר כשהיא לא באצטלה קומית. זוהי מציצנות השמורה בדרך כלל למבט הגברי ובשוט האחד הזה יש מנה הגונה של החפצה וארומה עדינה של אונס באוויר.

בעל טבעי, בעולם של נשיות כמעט חסרה, הגברים, ובפרט אקלס, הם אולי נושאי המבט אבל הם גם מושאי התשוקה העיקריים, והם מסומנים כך ע"י המצלמה והדמויות המזדמנות.
אם אנו יוצאים מנקודת ההנחה ההגמונית שנקודת המבט של המצלמה היא גברית, הרי שהמבט האירוטי בדין וסאם, הוא בהכרח הומוסקסואלי.
ואם נצא מנקודת ההנחה שנקודת המבט הזו היא דווקא נשית, אזי זהו היפוך של האירוטיקה המקובלת, בטח זו המקובלת בז'אנר, כשגם העדשה הנשית וגם הצופה הנשית מפיקות עונג ויזואלי מהגבר. נחמד.

סופר-דופר-טבעי
בעונה הרביעית כל אחת משתי הדמויות הראשיות מקבלת דמות-מחמד פרטית לשחק איתה ומולה.
סאם מקבל אישה ודין, אלא מה, מקבל גבר.
וכך, האירוטיקה עולה רמה ופולשת באופן מובהק אל תחומי ההומו-ארוטיקה הפנים-סיפורית עם הצגת דמותו של קאס.
אם מישהו מתעקש להפוך את דין למושא פטישיזציה הומוסקסואלית, חשבו היוצרים, לפחות שזה יעשה בשליטתנו, ולא יתועל דרך אחיו.

דמותו של קאס (בגילומו של מישה קולינס, עוד גבר צעיר ויפה שלא לצורך. אגב, ברכות למי שזוכר אותו בהופעת האורח שלו בניפ טאק בתור המדריך ליוגה שמבקש לעשות הקטנת פין כיוון שהוא מבלה את רוב ימיו בלמצוץ לעצמו) מכניסה עוד מנגנון הומוריסטי קלאסי  ומבורך לסדרה בהצגת יצור על טבעי הלומד מה זה להיות אנושי, על כל הצחוק והמבוכה המשתמעים מכך (עוד שיעור שנלמד מאניה של באפי? איזכור אחרון, אני מבטיחה).
ומי טוב יותר מדין בכדי ללמד את קאס מה זה להיות בן אנוש? אם סאם מצליח להכיל את רוב מה שעובר עליו סגור בפנים, הרי שדין לובש הכול כלפי חוץ. רעב, חרמנות, כאב, עלבון, אהבה, כעס, חוסר ביטחון, שמחה, הכול פורץ אצל דין מכל נקבובית ונקב, כמו תזמורת רגשות של איש אחד.

Extreme finger painting

קאס לומד אותו ומהופנט ממנו, מושפע ממנו ומפתח אליו חולשה שגורמת לו להיענות לכל בקשותיו מבלי לקבל יותר מדי בתמורה. והכול מלווה במבטים רושפים, בפרצי תסכול אלימים, בהקרבות כואבות, ההצהרות בומבסטיות, בהקזת נוזלים וסימונים גופניים, בלחשוש באטמנ-י דרמטי ובאופן כללי באמוציות שכאילו מישהו הגביר להן את הווליום ל-11.
קאס מוקסם מדין, וכנראה קצת יותר מזה.
וכי למה לא? רוב הקהל חושק בו. והיי, קאס לא אנושי, וחליפת הבשר שלו היא רק במקרה גברית, כך שהוא חופשי מהצורך להציב לעצמו גבולות מגדריים.

אם דין הוא חיזיון הדורש צפייה, אזי קל לזהות את קאס כמי שאוחז בנקודת המבט השלישית, הפנים עלילתית, המכוונת את מבטה העוגב אל מושא התשוקה, משום שהוא מבלה את רובו זמנו על המסך בבהייה נמרצת בדין.
במידה רבה, קאס הוא שיקוף עלילתי של יחסה הארוטי של הסדרה אל דין, והוא מייצג את נקודת מבטם של הצופים והצופות.

אל טבעי
באופן אישי, אני מוצאת את תופעת הסלאש פיקשן מרתקת, ואין סדרה שמתכתבת בגלוי עם הרחשים היותר אפלים של לב קהל המעריצים שלה כמו סופרנצ'ורל (ומצליחה לעשות זאת די בחן).
משיכתו של אותו קהל נשי (הטרוסקסואלי!) לסיפור אהבה הפוטנציאלי בין שני גברים נובעת, בעיניי, משני גורמים.
האחד – העובדה שבעידן המתירני של ימינו קשה למצוא אהבות הטרוסקסואליות אסורות, ואלה הן הבסיס לרוב יצירות האומנות עם העוגן הרגשי החזק ביותר, ולכן הצופות פונות אל מעוזות טאבו נועזים יותר.
שנית, במשיכתן לסיפורי אהבה של שני גיבורים מאותו מגדר, יש מן הכמיהה לשיוון. איזו נקודת מוצא זהה מול מושא התשוקה, שלא קיימת במערכת היחסית ההטרוסקסואלית בחיים, ובפנטזיה עליה יש תהליך מזכך.
על טבעי, ביחסי הגומלין הייחודיים לקהל הצופים שלה, נגעלת מהתופעה מחד, אבל ביודעין די משועשעת ממנה ומעודדת אותה מאידך.
ואפילו יחסה לרעיון של גילוי העריות בין סאם ודין הוא דואלי. היא חד משמעית מצהירה שהוא חולני בעינייה, אבל היא לא מפסיקה לתת לדמויות אחרות בעולם הסיפורי להגיב אליהם כאל זוג רומנטי ובכך משמרת, באופן מחויך, את הסטייה.

להבדיל מהבדיחות על דין וסאם שמטרתן לצחוק על הסדרה עצמה, לקרוץ אל הצופים ולעקוץ אותם ברכות על סטייתם, הדמויות המגיבות על דין וקאס מכירות אותם והערותיהן הן יותר בגדר הצבעה על משהו לטנטי וקיים ופחות בבחינת הסתייגות מהרעיון (ובצדק. הטאבו כאן, אלא אם את נוצריה אדוקה, הרבה פחות חמור).
אך יש משהו ברמיזה וטיזינג אינסופיים והתנזרות טאבואית שהופכת את כל העסק לעיניין גדול יותר מכפי שהוא, ול-Angstי וטינאייג'רי שלא לצורך (ע"ע טימטומים).
"הכי גאים שיש" לא הייתה כל כך הומוארוטית כי אף אחד שם לא עשה עיניין מלהיות הומוסקסואל. הם פשוט זיינו גברים וסגרו עיניין.
וכאן מצויה חולשתה של על טבעי.

אה, קאס? המבט שלך חודר אותי.

היא לא הולכת עם שום דבר עד הסוף. לא עם האמירות התיאולוגיות היותר גדולות ושאפתניות שלה (שמחמת ספוילרים אני לא אפרט על מה מדובר, אבל אני מתייחסת בעיקר לעונות 5 ו-6), לא בפתירת היחס הבעייתי שלה לנשים, ובטח שלא במערכת היחסים המעניינת בין דין ושומר הראש שלו.
אני לא חושבת שיש כאן מקום לרומן אסור, בטח שלא בין האחים כי – איכס, ולא בין דין וקאס כי דין (למרות ה-Serious daddy issues שגורמים לו להתמסר ולנסות לרצות כל דמות גברית סמכותית) נראה בסופו של דבר די הטרוסקסואל (והגיבור הראשי בסדרה של ה-CW, בל נשכח). אבל סדרה בוגרת יותר הייתה מספקת לצופיה לפחות איזה רגע חמוץ מתוק של וידוי כן מצדו של קאס.
חשבו איזו מין סדרה הייתה באפי (שיקרתי) לו השאירה את וילו בארון המטאפורי של משחקי המכשפות ולא הולכת על רומן ממומש בינה לבין טארה?
על טבעי רק צוחקת ורומזת ועוקצת וקורצת, שזה נחמד וחמוד ומבדח, אבל בעצם פחדני ושמרני, וחבל.

בסופו של פוסט (פרו"סט?), אני עדיין לא יודעת לא יודעת למי להמליץ על צפייה בסדרה.
לנשים שמחפשות דמויות נשיות להזדהות עמן ולגברים עם הומופוביה חריפה היא לא תדבר.
מה שמשאיר אותי עם נשים, כמוני, שלא אכפת להן להזדהות עם דמויות גבריות (ועד שלא ימציאו אינדיאנה ג'ונס נשית כך זה גם יישאר!), והומוסקסואלים שלא מפריע להם להסתפק רק במבטים ורמזים, כל עוד זה מגיע באריזה מאוד יפה.

מאידך, יכול להיות שאני פשוט סובלת מקדחת שנובעת מהעובדה שראיתי ארבע עונות ברצף תוך חודש וחצי. לולא קיבלתי את מטח ההומוארוטיקה לפנים בבת אחת, הייתי אולי חושבת שמדובר בסדרה כיפית בטירוף שפונה לכל המינים והמגדרים. שהרי הטונים המיניים שלה, למעט כמה וכמה בדיחות, מצויים בעיקר מתחת לפני השטח, ולכן גם גברים סטרייטים הבטוחים מספיק במיניותם ושיכולים להינות מבהייה בגברים בוכיים ומבעיטה קלילה בקונבנציות מוזמנים להיצטרף לחגיגה!
בתנאי שאין להם אח.