AMC, WTF? – על המשבר בהפקת "שובר שורות"

מסר אישי ל-AMC

נו, מזמן המקום הזה הפך לבלוג של "שובר שורות", ועדיין, זה נראה מטופש להתעלם מהחדשות הבאות.

עיתוני אמריקה מדווחים הבוקר כי Sony ומפיקי הסדרה נתקלים בבעיות חמורות במשא ומתן מול AMC.
על פי המקורות, הרשת אומנם מרוצה מהעלייה ברייטינג של הסדרה (ששברה את שיאי הצפייה שלה ב-30%, ואף עקפה את Mad Men בדמוגרפיה של בני 18-49) ומאוד מעוניינים שהסדרה תמשיך לעונות נוספות,
אבל לא בכל מחיר.

לפני חודש, לקראת עליית העונה הרביעית, הרשת והעיתונים הוצפו בכתבות בהן וינס גיליגאן, היוצר וה-showrunner, וחברי הקאסט לא הפסיקו לדבר על כך שהעונה החמישית תהיה העונה האחרונה.
עכשיו זה ברור למה. עם המגעים המתקרבים (החוזים של כולם הסתיימו), החבר'ה פשוט הכינו את השטח.
וינס גיליגאן רוצה לסיים את הסיפור בחמש עונות, והוא רוצה לדעת שנותנים לו לספר אותו כמו שצריך.
AMC לעומת זאת, הציעו לו את ההצעה הבאה: עונה חמישית מקוצרת של 6-8 פרקים במקום 13… עם אופציות לעונות נוספות.

זוהי רק האחרונה בסדרה של התנהלויות תמוהות ומרתיחות דם מצד הרשת, שלא מפסיקה לפשל לאחרונה.
היו כמובן את המגעים עם מת'יו וויינר לגבי Mad Men, שנמתחו וסופן שדחו את העונה החדשה אל אמצע 2012, אחר כך היה הפיאסקו עם The Killing, שהתבררה כסדרה איומה המנוהלת ע"י השואוראנרית המיותרת ביקום הטלוויזיוני ועוררה את זעם 90% מהצופים, ועדיין חודשה לעונה שנייה, אחר כך פרנק דרבונט התפטר במהלך צילומי העונה החדשה של The Walking Dead. וכעת זה.
AMC, מה לעזאזל את חושבת לעצמך?

המשבר בא כמובן על רקע רצון לקצץ עלויות, ויש סיכוי יותר מסביר שלחשבון המנופח של וויינר יש יד בזה.  היי, 30 מיליון מרשרשין צריכים להגיע מאיפשהו.
אז "המתים המהלכים" ספגו קיצוץ של 250,000 דולר לפרק, ועכשיו עיני ראשי הערוץ מכוונות גם לשו"שו.
אך גם בלי תאוות הבצע והכבוד של יוצר "מד מן", הרשת צריכה להכיר בחשיבות "שבור שורות" להצלחתה ולמוניטין שלה ולהיענות לדרישות.

מתוסכלים מהמו"מ, פנו Sony ומפיקי התוכנית לרשתות אחרות שיקנו את העונה. אלא שגם פה אנחנו בבעיה.
אף רשת רלוונטית, ואנחנו מדברים פה בעיקר על HBO ו-FX (כי ל-Showtime יש עדיין את "העשב של השכן"), שאמנם כל אחת במוצהר תשמח להוסיף את "שובר שורות" לשורותיה, לא תרצה לקנות עונה בודדת.
2 עונות ומעלה או שלא שווה להם להשקיע. ו-AMC בוודאי יודעת זאת.

אבל גיליגאן, כאמור, לא רוצה עונות נוספות, הוא רוצה לסגור הכול בחמש.
סדרה מחוספסת כמו ברייקינג באד, שגיבורה חולה בסרטן והעלילה מאיימת לפוצץ אותו ואת הפרטנר שלו בכל רגע נתון, לא הגיוני לגרור, וזה בהכרח יפגע קשות ברמה של הכתיבה.
כדבריו, You don't want to overstay your welcome.

כיצד הכול יסגר? האם גיליגאן ייכנע וימתח את הסיפור כמסטיק, כנגד החזון האומנותי שלו?
או שמא שובר שורות, כמו Deadwood בשעתה, תעלם בלי לספק סוף לגיבוריה ולצופיה?
לא ידוע, אבל מה שברור זה ש-AMC כפוית טובה ואם תמשיך כך, סופה להתרסק בקרוב.

מקורות:
http://tv.ign.com/articles/118/1185434p1.html

http://latimesblogs.latimes.com/entertainmentnewsbuzz/2011/08/breaking-bad-amc-sony.html

The Herring – מה הרג את "ההרג"?

סדרת הדרמה של AMC סיימה השבוע את שידורה בצליל צורם במיוחד.
מה שהתחילה כסדרה שכל המבקרים מיהרו להלל, גמרה את העונה הראשונה שלה עם קיטונות בוז וכעס המאחדים צופים ומבקרים גם יחד.
אז מה לעזאזל השתבש?

אני חייבת להודות שלי מלכתחילה היו את הספקות שלי בנוגע לסדרה.
"ההרג", המבוססת על סדרה דנית, מגוללת את סיפור חקירת שני בלשים את הרצח של בת-עשרה מקומית, תוך התמקדות גם במשפחה ההרוסה וההשפעה הפוליטית שיש לרצח על סיאטל הנמצאת שבועיים לפני בחירות לראשות העיר.
האם זאת הולכת להיות סדרה בת עונה אחת או יותר? תהיתי (בעיקר בהקשר של ליהוק מישל פורבס בתפקיד האם השכולה), או שמא היוצרים מתכוונים כל עונה להראות לנו שבר של משפחה אחרת?
וגם נקודת המוצא של הדמות הראשית, שרה לינדן, הנקרעת בין עזיבת המשטרה והעיר לטובת חיי משפחה במקום שמשי יותר, נראתה כמו משהו שיכול להחזיק באופן משכנע רק בריצה למרחקים קצרים.
בהיסטוריה של הטלוויזיה יש מספר רב של דוגמאות לסדרות שניסו את עיניין חקירת פשע אחד פר-עונה וכשלו להחזיק את עיניין הצופים לכל אורכה.
מדוע שתצליח "ההרג" להגיע בהצלחה לעונה שנייה היכן שטווין פיקס, אחת מהיצירות היותר מרשימות בהיסטוריה הטלוויזיונית, נכשלה?
אבל נתתי לסדרה צ'אנס, בגלל שהפיילוט הראה פוטנציאל ובעיקר כי AMC ביססה לעצמה שם של רשת הבוחרת פרוייקטים מקוריים, בוגרים או אומנותיים (גם אם איני יכולה להעיד על איכותם, בהכרח).

פרקיה הראשונים והמסקרנים של "ההרג" עבדו בשני מישורים, מחד בניית עיניין סביב פתרון התעלומה, ומאידך חיטוט בפצע הפעור של המשפחה. לקורבן יש שם, רוזי, ופנים, והורים ואחים שמתקשים להתמודד, ותיאור האבל של משפחת לארסן היה אינטליגנטי, מדויק, רגיש וכואב עד העצם.

בנוסף, "ההרג" הציעה לוק חדש ואווירתי. סיאטל שלה היא עיר גשומה, קודרת ומייאשת והאסתטיקה, ביחד עם הקצב המדוד והלא היסטרי, שיוו לסדרה תחושה זרה, מקורית ולא מוכרת. הצופה יכל ממש לטעום את השורשים השוודו-דנים שלה.
לי, בשני הפרקים הראשונים לפחות, עם השדות הפתוחים והמאיימים בשקט שלהם, היא גם הזכירה את אחד הסרטים האהובים עליי מהשנים האחרונות – "זכרונות מרצח" של ז'ון בונג הו, המתאר מצוד אחר רוצח סדרתי באיזור הכפר הנחשל של דרום קוריאה.
וזו בהחלט מחמאה. אווירה חזקה ומובהקת היא לעתים חלק בלתי נפרד מהעלילה ואמירה בפני עצמה (המתקפה האלימה של "שבעה חטאים" על צופיה, למשל, נובעת מהגשם והקדרות התמידית של העיר והיא חזקה הרבה יותר מאשר חזיונות האימים של קורבנות הרצח).
כן, היה כאן פוטנציאל.

זכרונות מיצירה טובה יותר

לפני שהסדרה התחילה גם תליתי תקוות רבות בעובדה שסוף כל סוף אנחנו מקבלים סדרה דרמה מסוגה עילית שבתפקיד הראשי יש אישה. א-מ-חייה, שנאמר.
אבל שרה לינדן, הבלשית הג'ינג'ית המחוספסת, התבררה די מהר כבלוף גמור (כן, שוב דיבור פמיניסטי-דיאט. ואל דאגה, גם תלונה על היעדר חוש הומור לא תאחר לבוא)… במקום לקבל דמות נשית חזקה, מבריקה וכריזמטית קיבלתי את האינטרפרטציה הנשית השטאנצ'ית הקבועה: דמות של אישה כמעט דוממת (כי היא חושבת), מכווצת גבות (כי היא עמוקה), סובלת (כי עקב האכילס שלה הוא האמפתיה האינסופית שלה לקורבנות) שלא יודעת לחלוק סמכויות (כי היא מוקפת מטומטמים) ואינה מחייכת אף פעם (כי רצח זה לא מצחיק).
האם זה באמת מוגזם לרצות לקבל גיבורה מעוררת הזדהות, נערצת, רחמנא ליצלן – משעשעת או לכל הפחות מרתקת?
בימינו, עשרים שנה אחרי שהלן מירן שרפה את המסך בתור קפטן טניסון של "החשוד המיידי", ואחרי שחונכנו ע"י "הסמויה", האם באמת נחוץ להראות לי גיבורה שלוקחת את עצמה כל כך ברצינות (כי זה מקצוע גברי והיא צריכה להוכיח את עצמה) או האם באמת מצופה ממני להאמין שכל חקירת רצח קורעת בנשמתם של השוטרים האמונים על מציאת האשם?
נכון, זו חקירה של רצח אכזרי של נערה, אבל בלשים ותיקים שעובדים שנים בעיר גדולה (ולא בכפר קטן), ורואים פשעים אכזריים כנגד ילדים צעירים יותר על בסיס יומי, מתחשלים ונוקטים בריחוק ציני על מנת לשמור על מעט השפיות שעוד נותרה בהם. והיה אם מקרה אחד מצליח לסדוק את עור הפיל ושיריון האדישות, זה כנראה צריך להיות וואחד מקרה עם נגיעות אישיות כמעט ישירות.
וכך, במקום שאת סיפור המשפחה הכואב מנשוא יאזן בקלילות מסוימת סיפורם של לינדן והולדן, הבלש המטומבל שעובד לצדה, אנחנו מקבלים עוד פאתוס כבד, אבל הפעם כזה שלוקה באמינותו.
זה מחבל בהנאה כי אם סיפור משפחת לארסן משורטט בדיוק וברגישות רבה, הרי שלינדן מוצגת כתעלומה בפני עצמה בגסות כוללנית. ואם בפרקים הראשונים יכולתי לשאת זאת מתוך תקווה שמתישהו ישתחרר לה הפקק או נגלה את הסוד הגדול מאחורי האובר-הזדהות, בנקודת האמצע כששום רבדים לא הוצגו, כבר איבדתי עיניין.
אם לעשות פראפראזה לבדיחה של הולדן שהגיעה בשלב מאוחר מדי בעונה, כאבים טרום-וסתיים תמידיים אינם עומק פסיכולוגי.

לו פינקמן לא היה פוגש במר ווייט.

כבכול ביקורת שלי, גם כאן אני מוצאת עצמי אומרת כי הדמות היחידה בעלת מידת קומיות מסוימת היא נקודת האור של היצירה. הבלש סטפן הולדן (בגילומו של השוודי ג'ואל קינמן) הוא הבחור החדש שבא להחליף את לינדן (שמאחרת לחתונה שלה, כאמור) בתפקידה אבל נאלץ, כמו הצופים, להיתקע איתה.
הטימבול שלו, המגולם באיפוק ובחן רב על ידי קינמן (שזה לו תפקידו הראשון באנגלית, והוא התגלית של הסדרה), ביחד עם התסכול המוצדק שלו מול לינדן הופכים אותו לדמות העיקרית שאיתה מזדהים הצופים בעלילת החקירה (אני לא כוללת כאן את עלילת המשפחה). וזה לא מזיק שהבלש הצעיר מתפקד גם כאדולן-אהרון פול, לכל מי שהתקשו להתמודד עם הפגרה הארוכה משובר שורות (קומפלט עם שימוש פעיל ב-YO, חיבה לחטיפי FUNYUNS ותחביבים משותפים נוספים).
האינטראקציה בין שתי הדמויות, המבוססת על אחת הדינמיקות הקלאסיות של הז'אנר (הבלשית הוותיקה החכמה מול הטירון הפותה. דינמיקה, כזכור, הקיימת גם ב-"זכרונות מרצח" וגם ב"שבעה חטאים"), יכלה להיות מרתקת, ליצור הזדמנות לחקור את הדמויות לעומק ולספק אתחתא מהכובד הכללי של הסיפור הראשי. מערכת היחסים הייתה אמורה, כבכול סדרה המכבדת את עצמה, לקחת חלק מרכזי בנרטיב. והרי A good banter can go a long way , אבל לא.
התסריט נותר שטחי ומיראיל (או איך שלא כותבים את זה) אנוס (טיהי) היא לא בריאן קרנסטון או שון בין והיא לא שחקנית מספיק טובה כדי לגלם מנעד תחושות ללא טקסט ובהבעת פנים אחת. חמוצה.

וכך, במחצית הדרך, החלו כל הבעיות של הסדרה לעלות לפני השטח.
התיאור הפרטני של טראומת האבל של הלארסנים הפך משני, שטחי, פשטני וחמור מכול – קלישאתי, וצמד הבלשים ושאר הדמויות בסדרה החלו להסתובב סביב הזנב של עצמם.
כי מה שבאמת ניצב בבסיס הבעייתיות של "ההרג" הוא ככלות הכול, הפורמט.
המקור הדני, מסתבר באופן לא מפתיע, היה בן *עשרה פרקים, ואילו כאן ניסתה היוצרת למתוח את קו העלילה בעוד 4 פרקים (גדילה של כמעט 50%!).
זה הוביל לדלילות פתאומית בתיאור האבל המשפחתי, לחוסר משווע בפיתוחי עלילה, לחזרה על אותו מבנה שבו הבלשים חושדים בדמות וזו מתבררת כנקייה ועוברים לדמות הבאה רק כדי לחזור לדמות קודמת – במין Loop צפוי ומאוס, וזה אף הוביל למקרה האבסורדי שבו שני פרקים מתארים בדיוק את אותו מאורע, רק שפעם אחת האסון נמנע, ובפעם השנייה לא (אין סיכוי שהכפילות הזו נמצאת במקור. יש פה הכפלה של אותו פרק). וזה מבלי להזכיר את פרק הפסבדו-בקבוק, שבו יש יציאה נרטיבית מהחקירה, שהיה כתוב נורא והגיע מאוחר מדי בעונה.

*אופס. לא. טעות שלי. מסתבר שהייתה פגרה לאחר 10 פרקים, אך העונה הראשונה במקור הדני הייתה בעצם מורכבת משני חלקים וסה"כ מנתה 20 פרקים. כלומר, עשרים פרקים שהיה צריך לצמצם ל-13. אז איך מעודף שכזה עדיין נוצר סיפור כל כך חסר ודמויות כה לא מפותחות? תעלומה מוחלטת.

בעולם הסיפורי, הסדרה מתארת חקירה בת 14 ימים רציפים, שיכולים מעט לתרץ ולהסביר את האיטיות בהסקת המסקנות, העיוורון, ההתעקבות על אותו החשוד ופספוס אפיקי חקירה שונים.
לו הייתה "ההרג" מיני סדרה בת 7 פרקים, היא הייתה עובדת טוב.
אפילו לו שודרו כל 14 פרקיה ברצף של שבועיים (בפורמט שהאנגלים החלו לאמץ לאחרונה, ע"ע "טורצ'ווד – ילדי כדור הארץ"), היא עוד הייתה יכולה לעבוד.
אבל שידורה הנמשך לאורך שלושה חודשים הבטיח שלאיש מהצופים לא נותרה סבלנות למסטיק הדרמטי הזה, והסיבה היחידה שהותירו לצפות בה הייתה ההבטחה לגלות בתום העונה את פתרון החידה ולהשתחרר מאותו עול שהצופה כבר הקדיש יותר מדי שעות מחייו עליו.
מי רצח את רוזי לארסן?

ופה מגיעה מהלומת הגרזן שהנחיתה הסדרה על עצמה, על צופיה ומבקריה ועל הרשת המשדרת אותה.
הפרק החותם לא נותן פתרון חד משמעי או סגירת מעגל שלמה למה שנדמה כהבטחה הבסיסית ביותר שלה.
לא הצלחתם להשאיר את הצופים מעורבים רגשית עונה שלמה, כיצד תוכלו למתוח אותם עונה נוספת?
וכיצד מעיזה סדרה המתחייבת להתרה מתוקף שאלת הנושא ומגבלת הזמן (14 יום לבחירות) שלה לא לספק אותה?

לו זמן היה כסף, אנשים היו צובאים על משרדי AMC בדרישה לקבל את השקעתם בחזרה.
אבל לי, שמלכתחילה לא עפה, הנפילה לקרקע לא הייתה כל כך חזקה וקיבלתי את זה בשיוויון נפש יחסי.
העיקר שנגמר. להתראות להתראות ואל תבואי לי בהורדות.

המפסידה הגדולה בכל זה, עוד יותר מהצופים הממורמרים,  היא ככול הנראה רשת השידור.
אם ניתן היה להתעלם מהאיכות של "המתים המהלכים" משום שזו הייתה הצלחה רייטינגית, ולהתמקד בחידוש החוזה של "מאד מן" ולא להתרכז בעיכוב הבלתי נסבל או במשא ומתן הלא אלגנטי, הרי שעם הפינאלה הזה וחידוש "ההרג" לעוד עונה, AMC כבר איבדה את רוב נקודות הזכות שלה.
מרשת שנתפשה בציבור כמי שלא יכולה לטעות ומחזיקה בסדרות היותר איכותיות בטלוויזיה שלכם, היא מצטיירת פתאום כרשת מבולבלת, מבולגנת ואחת שלא ממש יודעת לזהות איכות או סיפור טוב… אולי אף מעלה את השאלה האם וינס גיליגאן ומתי'יו וויינר לא נחתו עליה כתוצאה מתאונה משמחת?
למזלם, העונה החדשה של  Breaking Bad מתחילה אוטוטו, וכל שנותר ל-AMC לעשות זה להתפלל שהיא תהיה טובה מספיק כדי להעלים את הטעם הרע ולהציל את כבודם האבוד.

Weiner by name, whiner by nature – על המשבר בהפקת מד מן

נתחיל בבשורות הטובות למעריצים –  זה ברור כשמש שמד מן תחזור למרקע.
הסדרה התקופתית על הפרסומניאקים היא אחת הסדרות המדוברות כיום בטלוויזיה, כך שאין שום סיכוי שהרשתות תוותרנה עליה. גם במקרה הלא סביר ש-AMC תסיר ידיה, רשת אחרת תיקח אותה אליה בשמחה.

הבשורות הרעות – היא ככול הנראה לא תשוב עד תחילת שנת 2012.

זה לא סוד שאני לא נמנית על מעריצי מד מן, ועל כן נניח בצד כרגע את הדיון בערכה האומנותי, אבל אני בהחלט יכולה להזדהות עם התסכול והחשש שהחדשות הללו מייצרות בלב מי שכן. ויש הרבה מה לומר על ההתנהלות התמוהה והמרגיזה של הרשת המתפתחת, שכן, מד מן הייתה הסדרה הראשונה שהעלתה את AMC על המפה, והפרסים שהסדרה זוכה להם והאפקט התרבותי שלה קונה לרשת פרסום שלא יסולא בפז.

אבל בואו לא נתבלבל. מד מן היא לא הצלחה מסחרית.
מד מן היא מהיצירות האלה שהדיבור עליהן רחב מהצריכה אותן. קצת כמו האמירה הפופולרית שאינה מתבטאת בשום אופן בשטח, "אני צופה רק בערוץ 8".
מד מן היא פרסטיג', היא בון טון. היא הסדרה שכל מי שרוצה להישמע מעודכן תרבותית או אינטלקטואל מרפרר אליה באגביות בשיחה.
מה זה, הפסטרמה הזו יותר מעושנת מהמשרד של סטרלינג קופר דרייפר פרייס. חה חה.
הדיבור עליה הוא הכרח. הצפייה בה, ויעידו על כך נתוני הרייטינג הזעומים, היא אופציונאלית בלבד.
היא אפילו לא הסדרה המצליחה ביותר ברשת AMC עצמה.
"המתים המהלכים" היא ההצלחה הגדולה ביותר של הרשת עד היום והיא הביאה לה למעלה מפי שניים אחוזי רייטינג ממד מן.

נכון, לרגע חטוף לפני 4 שנים מד מן הייתה הסדרה הכי טובה בטלוויזיה, אבל בתוך חצי שנה, וללא שום קשר אליה (כי חלק מהסדרות נכנסו להפקה בטרם עלתה לאוויר), הטלוויזיה האמריקנית צמחה והתחילה להציע שפע של סדרות מצוינות, מתוכן כמה יצירות מופת של ממש.

כמובן שבלי כל צל של ספק, מד מן אחראית לבניית מודל עסקי חדש בטלוויזיה ויש השפעה תרבותית עצומה בתחומי האופנה, הסטיילינג, הלייף-סטייל, עיצוב הפנים והפרסום,
אבל בינתיים עוד לא הייתה לה שום תהודה על העשייה הטלוויזיונית.
סתם, לשם השוואה כי היא מאותה רשת: שובר שורות, שכנתה ויקירת הבלוב (שחבה רבות לזרקורים המופנים אל מד מן שבלעדיהם לא היו מחדשים אותה לעונה שנייה), בתוך שלוש עונות יצרה אפקט ריפל, וסגנונה האפל עודד עלייתן של סדרות מחוספסות, (Lights Out, Shameless, המתים המהלכים) ובעיניי הייתה לה השפעה סגנונית וסיפורית על סדרות קיימות (האומץ של הרביעית של דקסטר, ואני גם טוענת כי היא האחראית לשילובו הפתאומי של הומור וקצב עלילתי מהיר יותר בעונה הרביעית של מד מן).
הסדרה היחידה של-"מד מן" הייתה יד ישירה בעלייתה עד כה היא "אמפריית הפשע". וגם כאן ההשפעה היא בעיקר בתחומי היוקרה והסגנון – HBO העמידה מתחרה נוצצת (שתשפיע בעיקר על האופנה העולמית ולא באמת תנסה לקדם את דרכי הסיפור לשום מקום) שתנגוס במד מן בעונת הפרסים.
למען ההגינות אזכיר שישנן מספר רב של סדרות תקופתיות בשלבי הפקה שונים, כפי שיאדו מסביר כאן בתגובה, אבל נכון לרגע זה, זה עוד לא קרה ועל כן קשה לשפוט על פיהן השפעה תוכנית ארוכת טווח.

בקצרה, מד מן ויוצרה, חשובים או מצליחים טיפה פחות ממה שהם מתיימרים להיות. ונדרשת כאן קצת פרופורציה.

ולמרות זאת, במגעים הנמשכים עם AMC בחודשים האחרונים מת'יו ויינר מבסס את מעמדו בתקשורת ומצטייר על הדרך כצדיק הנלחם על האומנות שלו.
חוזהו בן ה-4 שנים של וויינר הסתיים וכחלק מהדיונים, AMC הציעה לו חוזה חדש ע"ס 30 מיליון דולר (על פי השמועות לפחות) לשתי עונות נוספות בסדרה.
חוזה שיהפוך את ויינר ל-show runner המרוויח ביותר בטלוויזיה כיום!
בתמורה, הם הציבו את שלושת התנאים הבאים:
1. שילוב מוצרים בעלילה כפרסומת סמויה.
2. קיצוץ 2 דקות מאורך כל תוכנית כדי לאפשר זמן פרסומות ארוך יותר.
3. קיצוץ או חיסול 2 דמויות כדי לצמצם עלויות.

ווינר אינו מוכן להתפשר על חזונו האומנותי, ועל כך הדיונים התקועים והדחייה בשידור…

אבל בואו נתעכב על זה לרגע.
AMC היא עדיין רשת מתפתחת עם רייטינג זעום, ו-30 מיליון צריכים לבוא מאיפשהו, ואם הן לא באות מרייטינג ומכירות DVD, הן יאלצו לבוא מפרסומות ופרסומות סמויות.
או כמו שקורט סאטר היוצר ו-showrunner של "ילדי האנרכיה" צייץ אמש בטוויטר שלו.
You can't ask a network for 10 million, then bitch when they want to expand their ad revenue source.
Whore or saint, pick one.
אבל מעל לכול, אם קיצוץ 2 דמויות הוא בדמו, שיממן אותן מכיסו התפוח ב-30 מיליון מרשרשין.

זו לא הפעם הראשונה ש-AMC דוחים באופן אכזרי שידור של סדרה. העונה הרביעית של אותה שובר שורות נדחתה לשידור ליולי 2011, כלומר שעל מעריציה לחכות שנה ו-4 חודשים במקום ה-9 המקובלים. הדחייה הזו נומקה כרצון הרשת לשבץ אותה כחלק משידורי הקיץ בערוץ על מנת אולי לשפר את הרייטינג, ולא לוותה בדיוני שכר עושי-כותרות בני 8 ספרות. זוהי בחירה תמוהה בעיקר כי היא פוסלת את הסדרה לטקס האמי הקרוב, פרס שהוא מהותי להמשך הסבת תשומת הלב הציבורית אליה.
אנשי הסדרה, מצדם, לא רצו אל התקשורת להתלונן אלא בחרו להסתכל על הצד החיובי.
בטון מפיוס יצא וינס גיליגן, היוצר, אל התקשורת, התנצל בפני המעריצים על הדחייה וניסה לנחם אותם בעובדה שעיכוב ההפקה משמעו זמן רב יותר בשלב התסריט וזה יכול רק להועיל להמשך שמירת רמת הסדרה.
ובראיין קרנסטון עצמו לא עצר לרגע להתמרמר פומבית על העובדה שהדחייה במועד השידור חיסלה את הסיכוי שלו להיכנס לדפי ההיסטוריה כשחקן הדרמטי הראשון שזכה 4 שנים ברצף באמי על אותו תפקיד (והוא היה זוכה בו, אין אף אחד בשטח שמתקרב אליו). במקום, הוא פנה אל הקהל והבטיח כי יופקו מיניסודים שיקלו על ההמתנה.

מהתנהלותם בשטח עולה תחושה חזקה שהצוות של שובר שורות, ובראשו גיליגן, בעיקר אסירי תודה על כך שנותנים להם לעשות את הסדרה שהם רוצים (ובהתחשב בסדרה המאתגרת שהם עושים זה חתיכת הישג). מעל לכול הם רוצים לספר את הסיפור שלהם ושזה יגיע לקהל רחב ככול האפשר. הכסף וההיסטוריה הם נחמדים אך משניים.
ההשוואה מאירה את מלחמותיו של וויינר ברשת באור לא מחמיא וחושפת את מניעיו העיקריים.

שלא תבינו לא נכון, אני רחוקה מלצדד חד משמעית עם הרשת. אני בטוחה שכמו כל ראשי תעשייה, גם הם בסופו של יום בעיקר אנשי עסקים.
וכן, למת'יו וויינר מגיעה הצלחה כלכלית על חלקו הכמעט עצמאי בקידומה של AMC (וכתוצאה מכך גם בקידומן של סדרותיה האחרות).
אבל אסור לשכוח שמדובר ברשת שאפשרה עד היום, כל עוד לא באו אליה בדרישות כלכליות בלתי סבירות, חופש אומנותי מוחלט.
ובשורה התחתונה, לבי רק עם המעריצים שדומה כי יוצר הסדרה האהובה עליהם טרוד יותר בלקדם את שמו אל דפי ההיסטוריה מאשר ביצירת טלוויזיה משובחת.