הם בסוויידר (סווייד, הופעת איחוד, 1 ליולי)

היו ימים שחשבתי שברט אנדרסון הוא מלך העולם. מצויד במראה מצודד, קול של אחד למליון, מניירות של אחת למליון, אינטלקט מגובה בידע כללי (למד אומנות פלסטית ואדריכלות) וטעם משובח ואליטיסטי מספיק בשביל לקבץ סביבו את טובי הגיטריסטים והבחורות שהיה לבריטניה להציע, היה נראה שברט אנדרסון בלתי מנוצח. והוא אכן היה. כולם נשבו בקסמו.

גם אני נפלתי שדודה בקסמו של האנדרסון. איך אפשר היה שלא? בחורה שבילתה את שנות נעורה בהשתכשכות בחלום, במילים ובמוזיקה שאנדרסון מכר: אנשים גדולים, אהבות גדולות, אסקפיזם אורבני צבוע בצבעי הקוקאין וההירואין שהריץ אנדרסון בעזרת השטרות הגדולים שלו. אלו הם החומרים מהם עשויים הנעורים.

ברנרד באטלר, הגיטריסט האגדי של סווייד ואחד מכותבי השירים המוצלחים של תקופתו שרד שני אלבומים (ללא ספק הטובים ביותר של הלהקה), פרש, והוחלף בחקיין המשכנע הראשון בסביבה (הנפת השיער – צ'ק, מעיל עור – צ'ק, כתיבת שירים באותה רמה – דרעק). שני האלבומים הראשונים של סווייד סללו את הדרך והכינו את הקרקע להצלחה המסחרית הגלובלית שבאה עם אלבומם השלישי, שלאחריו שרדו עוד מספר אלבומים טובים פחות, ודעכו אט אט אל ההתפכחות המוזיקלית העולמית של שנות האלפיים.

ראיתי את סווייד שלוש פעמים בחיי. פעמיים בהופעות מוצלחות בארץ (אני גאה לומר שאחת מהן ב-94', בפסטיבל הרוק בחיפה יחד עם "פיית' נו מור", כשהיו רק בתחילת דרכם), ופעם בתקרית היפגשות בכיכר אתרים שהסתיימה בגלידה משותפת. לכבוד האיחוד וההופעה הקרבה בארץ, שלפתי את שלושת אלבומיה המוצלחים יותר של הלהקה פלוס אלבום הבי סיידס המצוין, לטובת האזנה של "מבחן הזמן".

Suede

אלבום הבורה המצופה של סווייד יצא לאחר מספר סינגלים מצליחים שעשו את עבודת יחסי הציבור לתפארת וגרפו סופרלטיבים בכתבות השער של מגזיני המוזיקה המובילים של בריטנה ("הלהקה הטובה מאז הסמיתס"). מדובר באלבום שהוא רוח חדשה של גלאם רוק תיאטרלי שיחד עם הקוקניות של בלר היוו את תגובת הנגד של אנגליה לתנועת הגראנג' האמריקאית שעד אז שלטה ברדיו. מדובר באלבום ביכורים מוצלח, הכולל כמה מהסינגלים הסוחפים והנצחיים שיצאו מבריטניה. היה בלתי אפשרי לעמוד בפני השילוב הקטלני של הגיטרה של באטלר (אחד המוזיקאים הטובים בהיסטוריה של הרוק, וזה שהגדיר מחדש את המונח "תפקידי גיטרה"), יחד עם השירה העמוקה, מלאת ההבעה של אנדרסון. לשינויי הקצב, פריטות האקורדים המהירות, ניפוח קולו הגם כך מלאכי של אנדרסון שבאים לידי ביטוי באלבום, הוסיף הסולן הטווסי הצהרות אמביוולנטיות ומעורפלות לגבי נטייתו המינית (למד מהטובים ביותר, ע"ע מוריסי) , הניף את כבל המיקרופון ונענע ישבנו בכדי ליצור חוויה בימתית שמזוהה עמו, ולא הותיר לנו שום סיכוי כנגד הסקס אפיל המתפרץ שלו.

כוכבים: 4.5

מומלץ:

So Young – אנדרסון סולן בחסד (גם ללא פעלולי האולפן), והגיטרות של באטלר חותכות את האוויר.

Animal Nitrate – איזה מלך האנדרסון הזה, עם חולצת הטייטץ, הקארה והעגילים 🙂

Dog Man Star

ללא ספק אלבומם הטוב, השלם והבוגר ביותר של סוויד. הוקלט והושלם על רקע פרישתו של באטלר מהלהקה בעבקות ריב מתוקשר עם אנדרסון (באטלר הגיע עצמאית לאולפן בכדי להשלים את החלקים שלו בפרוייקט). כולל שירים נצחיים שגדלים מהאזנה להאזנה. לחנים מלאי השראה שמציגים לראווה את יכולתו הפנומנלית של באטלר ככותב שירים. שירי רוק מרשימים לצד בלדות מטלטלות, והפקה בומבסטית שמצליחה לעשות חסד עם כל אחד מהצדדים. זהו אלבום שבעת ההאזנה מרים אותך יחד עם אנדרסון למחוזות הקוקאין וההרואין, תחושת הכל יכול לצד תהומות השבר של פרידה כואבת. גיטרות מחוספסות לצד כינורות ופסנתר. בעולם של סווייד הכל אפשרי.

כוכבים: 5

מומלץ: הכל.

We are The Pigs

The Asphalt World – תפנו את האחה"צ (שווה).

Coming Up

מצוידים ברכש החדש – ריצ'ארד אוקס, ונסמכים על יכולות כתיבת השירים שלו (יכולת שהחזיקה אלבום בודד בקושי), הוציאו סוויד את אלבומם השלישי והמצליח ביותר "Coming Up" שסימל את מעברה של הלהקה מתרבות הרוק למחוזות הפופ. לחנים ידידותיים למשתמש אך שחסרים איכות מלודית אמיתית, חרשו את תחנות הרדיו ואת במות פסטיבלי הרוק בעולם ורכשו לסוויד קהל רחב של מעריצים אדוקים. צליל הגיטרה השתנה וקיבל גוון מתכתי יותר, כמו גם ההפקה שהפכה מתקתקה יותר (בניגוד לאופל שאפיין את האלבומים הקודמים). גוון קולו ואופי השירה של אנדרסון הפכו בעזרת הפקה תומכת, מוכווני פופ גם הם.

כוכבים: 4

מומלץ:

Beautiful Ones – פופ גיטרות משובח.

Sci-Fi Lullabies

סווייד שמו לעצמם מטרה שנאמרה חצי במפורש להוציא סינגלים הנתמכים בבי סיידס שלא נופלים מאיכות האיי סיידס עליהם רוכבים (ושוב, מי אמר "סמיתס" ולא קיבל?). בי סיידס הם הוצאות שמיועדות לקהל אדוק ומצומצם החפץ לקבל את שאריות האולפן של הלהקה, ולכן בד"כ חומקות מאוזנו של הציבור הרחב. סווייד היו כה בטוחים באיכות הבי סיידס שלהם, שהוציאו אותם באלבום כפול עם שירים שטרם ראו אור קודם לכן. זהו ביפרוש אחד האלבומים הטובים שהוציאה הלהקה כשהראשון (והמוצלח יותר) מציג שירים מתקופתו של באטלר, והשני (המיותר), מתקופתו של ממשיכו. בעולם אידיאלי ונטול אגו אלבום זה היה צריך לצאת כאלבומם השלישי ואיכותי מאוד של הלהקה.

כוכבים: האלבום הראשון 4.5, האלבום השני 2.

מומלץ:

My Insatiable One – להוריד את הכוכע בפני באטלר על תפקיד הגיטרה שרקח לשיר הזה.

My Dark Star – לחן יפיפה ומסתורי. צפיה באנדרסון מבצע את השיר הזה בהופעה מחודש שעבר גורם לי לחשוב: קיבינימט, הוא סקסי (שבא למות) גם היום.

בשנת 2005, לשמחתם הרבה של המעריצים, התאחדו אנדרסון ובאטלר לאלבום משותף בודד תחת השם "The tears", אלבום בינוני מאוד שנחל הצלחה חלקית בלבד. אין בו בשורה גדולה, ועדיין יש בו רגעים יפים שמזכירים לנו למה אנדרסון ובאטלר הם אחד משיתופי הפעולה המוצלחים שיצאו מבריטניה.

Autograph – "אם אין לנו עתיד, לפחות תשאיר את החתימה שלך".

הקשבתי שוב לרפרטואר של סווייד. האזנה נוסטלגית אך מפוכחת. מה ניתן לומר על המוזיקה של סוויד היום, בשנת 2011, עשור וקצת לתוך עולם ציני יותר, לתוך קריסת התמימות הקולקטיבית עולמית, כמו גם האישית פרטית של מאזיניה? ניתן לומר שעדיין מדובר במוזיקה מצויינת, כזו שאפשר לחזור אליה במצב הרוח המתאים, כמו אל חבר ילדות שמאוד ברור לך למה אהבת (יש לו חלק גדול במי שגדלת להיות) אך גם בלתי נמנע לומר, שהמילים והמלודרמה של אנדרסון נשארו שם, בשנים ההן, בסט אפ העולמי-תרבותי המאוד מסויים שאפשר להן להתקיים ולהיות רלוונטיות ומשכנעות.