אהבת בשר ודם (קונצ׳רטו לגדעון וזומבים)

חשדו של גדעון החל לעלות כשמתילדה הגיעה לעצם. הכרסומים הקטנים באצבעותיו לא הפריעו לו בהתחלה, אבל לאט לאט העור החל להתרכך ולהתקלף ולמען האמת, חייב היה להודות, מלבד הכאב הפריע לו גם מראה עצם האצבע החשוף.

אבל למעשה זה התחיל הרבה לפני.

הכל התחיל עם בוש.

המרדף אחר טרוריסטים שיבש את דעתם של ראשי המדינות. ישראל לא היתה שונה. חוקים אנטי זומביים החלו לצוץ בכל מקום. העובדה שזומבים לא באמת קיימים לא הפריעה לאנשים להלחם בהם, וכמו שקורה בדרך כלל גם לוחמי נגד, בעד חופש זכויות לזומבים החלו לצוץ. כתובות גראפיטי החלו למלא את הרחובות –
"במקום בו כורתים ראשי זומבים ישרפו ספרים", "אנחנו מאבדים את מיטב המוחות שלנו", "העריפה משחררת"

את חשדו של גדעון עורר מתתיהו, אחיו.

"לא שמת לב שהיא לא מדברת אף פעם?", שאל.

"היא מהסוג שאוהב יותר להקשיב" ענה גדעון, אבל החשד החל לכרסם באצבעותיו.

"תגידי", שאל באותו ערב, "מה עמדתך בנושא האבולוציה מול סיפור הבריאה התנכ"י?". מתילדה עצרה כרסום אצבעותיו, התבוננה בו, נהמה משהו ומשכה בכתפיה. טוב, אמר לעצמו, חוסר מודעות אינה פשע.

הדברים השתנו לטובה כאשר הדמוקרטים כבשו את השלטון באמריקה. תמורת מענק סיוע גדול והבטחה שחלק נכבד ממנו יועבר למגזר מסוים תמכו כולם בביטול החוקים האנטי-זומביים. תוכנית ויסקונסין החדשה החלה לשלב זומבים, הצבא החל לגייסם ליחידות העורף והעולם נראה ורוד יותר עבורם.

הבעייה המרכזית היתה שזומבים אינם קיימים במציאות, לפחות לא בצורה שהם הוצגו בסרטים.
דימוי הזומבי הופיע לראשונה בסרט המצליח A Hard Day's Night of theLiving Dead

הדימוי היה כמובן שקרי. לא שלא היו יצורים כמו אלה שהופיעו בסרט אבל להם בכלל קראו "שלפוחתיים" והם לא ניזונו מבשר או מח אלא ממורסה. הם גם לא הגיעו מעולם לארצות האדם הלבן ולכן לא באמת הטרידו מישהו (לא מישהו חשוב כמובן). הזומבים, שגם מוצאם היה בארצות אפריקה, בעוברם תהליך אבולוציוני במהלך השנים היו דומים בכל לאנשים רגילים. הדבר היחיד שנותר מאותו אב טיפוס קדמון הוא עניין השליטה. הזומבים חסרים את יכולת ההחלטה ועל כן מתחברים לאנשים דומיננטיים. מכיוון שגדעון היה מלומד והאמין יותר בשטויות של האבולוציה מאשר בשטויות של התנ"ך הוא החליט לקבל את העניין. מתילדה אוהבת להישלט. אם זה הופך אותה לזומבי אז טוב. זה סתם עניין סמנטי.

ואז הגיע משום מקום העניין עם האצבעות. וזה כאב וגם לא היה אסתטי. מתתיהו לא אהב את איך שזה נראה.

"אני אומר לך שהיא זומבית" הוא התריס בפני גדעון.

"אין כזה דבר. וגם אם היא 'צאצא של המין שנודע בעבר כזומבי' אז מה? הם בסך הכל אוהבים להישלט, זה לא עניין כה גדול"

מתתיהו נאנח. "הבעייה היא שהדמוקרטים מאכילים אתכם בכל כך הרבה ג'אנק שזה לא מפתיע שתאי המוח היחידים שנשארו לכם טבעו בשמן" אמר והביט בגדעון. "בוא איתי" הוסיף ונכנס לחדר סודי שדלתו נפתחה פתאום. שם הראה מתתיהו לגדעון דוחות המראים כיצד הדמוקרטים במסווה של שלום ואהבה מכרסמים בשליטת הנאורות וההגיון. הוא סיפר לו את האמת על הנחיתה על הירח, על ווטרגייט, על מלחמת יום כיפור, על הפצצ הכור האיראני, על מלחמות ויאטנם והמפרץ ועל 9/11. כשיצאו מהחדר כבר אחז גדעון באת חפירה.

הם כבר הגיעו לביתה של מתילדה במטרה לערוף את ראשה כשראו אותה יורדת במדרגות עם את חפירה משל עצמה. מאחוריה עמדה רבקה, אחותה. "קדימה, הראש צריך לרדת" קראו רבקה ומתתיהו יחדיו. לרגע השתררה דממה. כולם הביטו בכולם ואז רבקה אמרה למתילדה "את רואה. הוא לא מסוגל להחליט מה לעשות, הוא צריך שיחליטו בשבילו"

"את נורמלית?" קרא גדעון, "אחותך אכלה לי את האצבעות"

"זה היה רק כדי לבחון אותך ולידיעתך לא עברת את המבחן". רבקה הביטה בגדעון, מתתיהו הביט במתילדה. אף אחד לא זז.

לפתע השליך גדעון את האת, הסתובב והחל להתרחק מהמקום.

העצם הבולטת בקצה אצבעו חזרה לדמם. הוא ניסה לסכם את חייו בשנים האחרונות אך נכשל.

בכל מקרה, חשב לעצמו, הפסדתי.

30 לרצח ג'ון לנון חלק א' – שירי הזכרון של פול וג'ורג'

לכבוד יום השנה ה-30 להירצחו של ג'ון לנון, החל מחר, ה-8/12/2010, אפרסם בשלושה הימים הקרובים פוסט חגיגי בשלושה חלקים. זה חלק א'.

ג'ון לנון כבר מזמן הפך ליותר מסתם יוצר.
חגיגות ה-70 להולדתו שנחגגו באינספור ימי שידורים מיוחדים ובהופעות רבות, גם במדינתנו הקטנה, מוכיחות זאת.
יחד עם העלאת מעמדו לדרגת אל הורדו חבריו ללהקה המשפיעה ביותר בהיסטוריה של המוסיקה לדרגת נערי מקהלה. על חוסר הצדק שבנושא אדבר בפוסט אחר,
כאן ארצה להציג בפניכם את הדרך הפומבית בה הגיבו פול וג'ורג' לרצח – שירי זכרון.

גם ג'ורג' וגם פול העדיפו להעביר את יום הרצח באולפן ההקלטות. את ג'ורג' אף אחד לא ביקר על כך, אבל זה גם פחות עניין את הציבור. את כולם עניין מה עושה פול, ופול, שבעיני הוא גדול היוצרים של עידן המוסיקה הפופולרית, נתפס לא מוכן. צוותי טלוויזיה שחיכו לו מחוץ לאולפן תפסו אותו במצב גרוע מאוד והדרך בא הצליח להתבטא היתה מקור לביקורת רבה.

פול מקרטני על רצח לנון : It's a drag. אתם יכולים לתאר לעצמכם שהעיתונים חגגו.

הביקורת הרבה שהופנתה אליו היתה התחלתה של דרך ארוכה ומפותלת (סליחה על משחק המילים) אותה יעבור פול בשנים הבאות.
אם בשנות ה-70' סבבה ההתעסקות התקשורתית בביטלס סביב היחסים המעורערים של שני החברים בתוספת התקווה לאיחוד, בשנות ה-80' היא תעסוק בגדולתו של ג'ון, הרוקר הציני בעל היכולות האינטלקטואליות, שלא פחד לומר את דעתו הקולנית לגבי חוסר הצדק העולמי, והיותו מקימה של הלהקה הגדולה בהיסטוריה.
לעומתו, פול יתואר כרומנטיקן חסר תקנה, שהצטרף לביטלס כדי לכתוב שירי אהבה סכרינים ומעולם לא אמר כלום על כלום.
בשנים הבאות מקרטני נאלץ להלחם על מקומו בהיסטוריה. בסופו של דבר זה הצליח בצורה חלקית, והיום יותר אנשים מכירים בחשיבותו, למרות שבתפישה הכללית עדיין מקרטני הוא כינור שני ללנון.

באלבומו הראשון של מקרטני לאחר הרצח Tug of war (אלבום נפלא, שיצא ב-1982) מופיע השיר Here Today שנכתב על לנון. את השיר (כמו את האלבום כולו) הפיק ג'ורג' מרטין, המפיק של החיפושיות.

בעיניי, השיר הוא אחד היפים של מקרטני.

And If I Say I Really Knew You Well
What Would Your Answer Be.
If You Were Here Today.

Ooh- Ooh- Ooh- Here To – Day.

Well Knowing You,
You'd Probably Laugh And Say That We Were Worlds Apart.
If You Were Here Today.
Ooh- Ooh- Ooh- Here To – Day.

But As For Me,
I Still Remember How It Was Before.
And I Am Holding Back The Tears No More.
Ooh- Ooh- Ooh- I Love You, Ooh-

What About The Time We Met,
Well I Suppose That You Could Say That We Were Playing Hard To Get.
Didn't Understand A Thing.
But We Could Always Sing.

What About The Night We Cried,
Because There Wasn't Any Reason Left To Keep It All Inside.
Never Understood A Word.
But You Were Always There With A Smile.

And If I Say I Really Loved You
And Was Glad You Came Along.

If You Were Here Today.
Ooh- Ooh- Ooh- For You Were In My Song.
Ooh- Ooh- Ooh- Here To – Day.

עוד קודם לכן, כחצי שנה לאחר הרצח, יצא שירו של ג'ורג' האריסון All those years ago. השיר נכתב במקור עבור רינגו וכלל מילים אחרות.
הוא הוקלט בנובמבר 1980 עם רינגו בתופים, הריסון בגיטרה ונגנים נוספים. גם רינגו וגם הריסון לא היו מרוצים מהתוצאה.
לאחר הירצחו של לנון כתב הריסון מילים חדשות לזכרו והקליט את השירה מחדש בעצמו.
פול ולינדה מקרטני, יחד עם חברם ללהקת Wings, דני ליין, הקליטו קולות רקע, וכך הפך השיר לשיתוף פעולה של שלושת חברי הביטלס החיים במחווה מאוחדת לחברם המת.

Hear them shouting all about love
While they treated you like a dog
When you were the one who had made it
so clear
All those years ago.

Hear them talking all about how to give
They don't act with much honesty
But you point the way to the truth when you say
All you need is love.

Living with good and bad
I always looked up to you
Now we're left cold and sad
By someone the devil's best friend
Someone who offended all.

We're living in a bad dream
They've forgotten all about mankind
And you were the one they backed up to
the wall
All those years ago
You were the one who Imagined it all
All those years ago.

Deep in the darkest night
I send out a prayer to you
Now in the world of light
Where the spirit free of the lies
And all else that we despised.

They've forgotten all about God
He's the only reason we exist
Yet you were the one that they said was
so weird
All those years ago
You said it all though not many had ears
All those years ago
You had control of our smiles and our tears
All those years ago

באופן אישי אני מעדיף את שירו של מקרטני. ואתם?

 

ובונוס לסיום – רק לאנשים נטולי ציניות שאוהבים את מקרטני.
במהלך החיפוש של השירים לפוסט זה נתקלתי בהקלטה הזו של מקרטני מבצע מול קהל את השיר Here today כשתוך כדי הופעה ההתרגשות מתחילה לחנוק את גרונו. אין לי מושג מהו הארוע אבל השיר שתמיד מרגש אותי הצליח לרגש אפילו יותר. נראה אתכם צופים בו מבלי להעלות לחלוחית בעיניכם.