912 מילים ראשונות על האוסקר

היום אחר הצהריים פורסמו המועמדים לטקס האוסקר שייערך בשבוע הבא. מדהים לגלות עד כמה גדול הפער בין האחוז שארוע זה תפס מתוך יומי לבין האחוז שארוע זה תפס מיומם של רוב האנשים מסביבי.

אני מודע לעובדה שטקס האוסקר לא ממש מעניין אף אחד. רוב הצופים בו (וכמותם יורדת משנה לשנה) לא ממש מתעניינים בסרטים המועמדים וכל מה שהם רוצים זה לצפות במעט אבק כוכבים, וגם הם נמצאים בעיקר בארה"ב.

מי מסביבי שמודע לטקס המתקרב, מתחיל, כמו בכל שנה, לשאול שאלות. אז בסדר, אין לי בעייה לומר זאת- פרסי האוסקר לא מחולקים לסרטים או היוצרים הטובים ביותר, הרבה סרטים ויוצרים גדולים לא קיבלו את האוסקר, והרבה יוצרים גדולים שקיבלו אותו עשו זאת על הסרט הלא נכון, ועדיין, מבחינתי האוסקר לא איבד מאום מאותו קסם שאפף אותו כשהייתי ילד, הרבה לפני עידן האינטרנט והשידור הישיר בכבלים. כשהיינו מקבלים טקס ערוך הרבה זמן אחרי שהוא התקיים, ורוב הסרטים שהתחרו בו לא הציגו עדיין בארץ.

טקס האוסקר מצליח לנתק אותי מהמציאות ולגרום לי לשבת מול הצגת התכלית של הזיוף ההוליוודי. אני אוהב את הנמברים המוסיקליים (אלו שנכתבים במיוחד, לא את השירים מתוך הסרטים המועמדים), אני אוהב את ההומור המנומס, אני אוהב את המחוות למתים ואת פרסי הכבוד ואני אוהב מאוד את הנאומים. בכל שנה זה משעשע אותי מחדש, אבל הדברים האלה באמת מרגשים אותי ואני מוצא עצמי דומע לא אחת מול המסך. מבחינתי ממש כפי שאני מקבל את עולמו של סרט מד"ב על מנת להנות ממנו כך אני מקבל לחלוטין את עולמו של הטקס ונהנה לראות אותו פועל לפי החוקים הפנימיים שבו.

אני מניח שמקורו של כל העניין הזה בפנטזיות הילדות שלי. כשהקולנוע הפך לאהבה אובססיבית, 2 פנטזיות התגבשו והפכו לחלומות שליוו אותי במשך כל התבגרותי (אני אשקר אם אומר שהם לא קיימים גם כיום). הראשונה היא ששמי יופיע כבמאי על מסך רב-חן 1 בכיכר דיזנגוף בתל אביב (כילד שגר בראשון לציון וראה יומיות בבתי קולנוע עלובים למדי, שם, בבית הקולנוע ההוא, החלום היה אמיתי במיוחד). השני היה לזכות באוסקר, להיות חלק מהקסם שגובה כל כך הרבה אנרגיות מחיי, לזכות בהכרה מהאנשים שעוסקים באמנות הנשגבת ביותר. בתקופה שהקולנוע ההוליוודי נראה לי כמו פסגת החלומות האוסקר היה הדובדבן שבקצפת. הוא נראה לי כקסום ומכובד. שיא השאיפות של כל קולנוען. כשהתבגרתי והתחלתי להיות ביקורתי יותר, התפתחו ביני לבין הטקס יחסי אהבה/שנאה. שנאה על הבחירות השגויות, על ההתעלמויות ממה שאני אוהב. אהבה על כך שהוליווד והחלום האמריקאי שטען שגם ילד מראשון לציון יכול לזכות באוסקר יום אחד, יכולים בכלל להתקיים בעולם שלנו. לאורך כל השנים לא פספסתי אפילו טקס אחד. בשנה היחידה שלא הייתי בארץ בזמן הטקס, ישבתי וצפיתי בסלון של הוסטל באקוודור בטקס כשהוא מתורגם סימולטנית לספרדית. זו ללא ספק היתה חוויה מעניינת. (אגב, בינתיים עוד לא זכיתי באוסקר. יכול להיות שזה קשור לעובדה שעדיין לא יצרתי שום סרט. אבל אני מבטיח לכם שכשזה יקרה אתם תהיו הראשונים לדעת)

את הזוכים אני אף פעם לא זוכר. אם תשאלו אותי מי זכה לפני 4 שנים, אין לי מושג. זה גם לא ממש משנה. החשוב הוא שהטקס והשבועות שקודמים לו מאפשרים לי לנתב את העיסוק האובססיבי שלי בנושא הקולנוע לאירוע קונקרטי. לצערי במשך השנים חברים שחלקו איתי את ההנאה הזו "התבגרו" והמשיכו הלאה. לשמחתי יש לי עדיין חברים מעטים שאפשר לחלוק זאת איתם (ובראשם נטלי, שותפתי לבלוב).

מכיוון שלא ראיתי את כל הסרטים המועמדים אני לא באמת יכול להיות אובייקטיבי ביחס למועמדויות. כמוני, אתם יכולים לבקר בסינמסקופ – בלוג הקולנוע האולטימטיבי של יאיר רוה כדי להתעדכן מעתה ועד הטקס בכל פרט ופרט. אבל מכיוון שבבלוב שלי אני השליט ואני יכול לעשות מה שבא לי, זה הזמן לומר שאובייקטיביות אינה הצד החזק שלי בחודש הזה שיוביל אותנו לטקס.

לכן אני מרשה לעצמי להתחיל את החודש הזה בבוווווווווווזזזזזזזזזזזזזזזזזזז לאקדמיה. נכון. במשך רוב השנה נראתה שנת 2010 כשנה גרועה במיוחד, ואז בבת אחת הגיעה כמות לא מבוטלת של סרטים טובים. אבל יש לזכור כי כשלפני חצי שנה יצא "התחלה" של כריסטופר נולאן הוא הפך לאירוע שאף סרט אחר (למעט אולי "הרשת החברתית") לא התקרב אליו. מעבר לנתונים המפתיעים (והמעודדים מבחינת טעם הקהל) של הסרט בקופות, הוא גם העסיק את המרחב הוירטואלי באינסוף דיונים על משמעותו. לא להעמיד את כריסטופר נולאן על בימוי הסרט הזה זהו פשע. ונכון לא ראיתי את "נאום המלך", אבל אני מוכן לאכול את הכובע אם הוא מבויים טוב יותר. ולא סתם כובע, אלא כובע מדברי אוסטרלי בעל שוליים רחבים.

לא שחשבתי שיש לנולאן סיכוי לזכות. לא היה לו סיכוי גם אם היה מועמד. גם אני באופן אישי, למרות שאני חושב שהזכייה מגיעה לו השנה ולמרות העובדה שאני מאוד אוהב אותו, לא הייתי נותן לו את הפרס. מכיוון שבסופו של דבר השיקול באוסקר אינו הסרט או היוצר הטוב ביותר באותה שנה אלא שקלול של יחסי ציבור עם יוקרה (איזה סרט ענק של נולאן), טרנדים עונתיים וכלל עבודות האמן ומעל הכל – הגחמות הפרטיות של הבוחרים, אני הייתי נותן את האוסקר לדייויד פינצ'ר (ויש לקוות שגם האקדמיה תעשה זאת), במאי "הרשת החברתית" ואף חשוב מזה, במאי "7 חטאים", "מועדון קרב" ו"זודיאק". מבחינתי מגיע לו כי הוא במאי כל כך טוב, וגם אם "הרשת החברתית" טוב פחות מ"התחלה" כסרט, ואף ספציפית בקטגוריית הבימוי, הוא עדיין במאי שאהוב עליי יותר מנולאן ומגיע לו מבחינתי אוסקר. סרטיו הטובים העבירו אותי חוויה שמעט מאוד סרטים עשו והיכולת שלו לגרום לי לחוש פיזית בזמן הצפייה את התחושות שחשות הדמויות, מפתיעה אותי כל פעם מחדש. נולאן עוד יקבל את שלו. אני די בטוח. ומצד שני, אולי לא.

באופן כללי נראה שגם "התחלה" וגם "הרשת החברתית" שהיו שני סרטים שקיבלו הרבה אהבה כשיצאו, זוכים עכשיו ברחבי הרשת ליחס קריר. יותר ויותר בלוגרים כותבים נגד הסרטים האלה והסיבה לא ממש ברורה לי. מדובר (בעיני) בשני  סרטים מעולים.

ולסיום, כדי שלא תרגישו שכל המלל הזה התרכז רק בארוע חסר תרבות, הנה אוסקר פיטרסון הגדול

צפייה ב"ברבור שחור", סרטו של דארן ארונופסקי

מתוך ויקיפדיה, המקום הכי אקדמי לקבלת מידע מהימן- "על פי תאוריית הברבור השחור שגובשה על ידי המסאי-הפילוסוף וסוחר ניירות הערך נאסים טאלב, ברבור שחור הוא אירוע יוצא דופן בעל השפעה גדולה מאוד שלא היה ניתן לצפייה מראש – אך מבחינה היסטורית, יש לצפות שאירועים מסוג זה יקרו אחת לזמן מה.

המושג ברבור שחור מגיע מהתפיסה המערבית העתיקה הטוענת כי "כל הברבורים לבנים". בהקשר זה, ברבור שחור שימש כמטפורה למשהו בלתי אפשרי. משמעות המושג השתנתה במאה -17 כשגילוי ברבורים שחורים באוסטרליה הוכיח כי גם מה שנתפס כבלתי אפשרי עלול להתגלות כאמת. באופן שבו טאלב משתמש בו, "ברבור שחור" הוא מאוד יוצא דופן ובלתי צפוי, אך יש לצפות שלא כל הברבורים יהיו לבנים"

דארן ארונופסקי וסרטיו הם, איך לומר, לא בדיוק כוס התה שלי, וזה בלשון המעטה, כי אם הייתי מרשה לעצמי לומר כל מה שאני רוצה, הייתי יכול לומר למשל שהוא במאי ממש מעצבן, ש"פאי" הוא יצירת ביכורים מעייפת ומתחכמת וש"רקוויאם לחלום" זכה אצלי להריח אוויר פסגות ברשימת הסרטים השנואים עלי בגלקסייה. זה לא שלא אהבתי אותו, שנאתי אותו בכל עוצמתה של המילה. וככל שאמרו לי בסביבתי כמה הסרט נפלא, מיוחד ועמוק כך שנאתי אותו יותר, כי כזה אני, מוציא המון אנרגיות על דברים שבעיניכם נראים שוליים. בסוף גם הגיע הקברן ואמר לי שאולי פשוט לא הבנתי את הסרט. אחרי זה לא היה לדארן או לכל סרט אחר שלו סיכוי.

עברו שנים, החכמתי, מצאתי דרכים בוגרות יותר להתמודד עם סרטים ומאחר שלא ביקרתי את מר ארונופסקי כבר כמה סרטים החלטתי לנסות. מה אכפת לי, תמיד יש מקום לשנוא עוד סרט. הכנתי אפילו כותרת מבעוד מועד- בירבור שחור. (הייתי די מרוצה מעצמי).

אז אחרי שהוצאתי את כל זה אני יכול להתפנות כדי להודות כי "ברבור שחור" הוא פשוט סרט נפלא. כנראה שאם הייתי מכיר את "תאוריית הברבור השחור" הייתי צריך להכין את עצמי לאפשרות שמר ארונופסקי יפתיע אותי עם "ברבור שחור" (מבחינה תאורטית וסרטית). אבל אינני איש מדע.

הסרט מספר את סיפורה של נינה (נטלי פורטמן), שמצליחה להשיג את התפקיד הראשי בבלט "אגם הברבורים" שמעלה להקת המחול בה היא רוקדת. הבעייה היא שמבחינה נפשית נינה, איך לומר, לא כל כך בסדר. תוסיפו לזה אמא שטלתנית ואת כל הלחץ שבלהיות בעלת תפקיד ראשי (מול רקדנית העבר שהועזבה, מול בנות להקה אחרות ומול הקהל) ותבינו שהמצב לא משהו.

לפני שממשיכים אני רואה את עצמי מחוייב לומר למי שלא ראה עדיין את הסרט כי ככל שידע פחות כך ייטב לו. לא יהיה לי מנוס מלהזכיר פרטים לגבי עלילת הסרט כך שבאחריותו של הקורא לבצע את בחירתו.

הצפייה בסרט היתה בעבורי חוויה מעניינת. מצד אחד נאבקתי בכל הדארן ארונופסקיות שהרגיזה אותי גם בסרטו הקודם (מראות, הזיות, סצינות מין בעייתיות) ומצד שני מצאתי את עצמי מוקסם מהבחירות שלו ומהשחקנית הנפלאה שלו, וגם נאלץ להודות שיש הצדקה לכל הדברים. לקראת סוף הסרט נעלמו כל ההתנגדויות שלי. בנוסף לזה במהלך הסרט הבנתי שהוא בעצם שילוב מושלם בין שניים מהסרטים האהובים עלי ביותר – "הנעליים האדומות" של פאואל ופרסבורגר ו"רתיעה" של פולנסקי.

מעבר לעובדה ש"הנעליים האדומות" מצוטט בצורה ויזואלית, וששניהם סרטים שמתעסקים בבלט, שני הסרטים גם בנויים באותו האופן – יצירת בלט מרכזית שפרטי עלילתה מהדהדים למתרחש בחיי היוצרים אותה. בסרטם של פאואל ופרסבורגר מדובר ביצירה חדשה שנכתבת במיוחד על פי אגדה של האחים גרים. ב"ברבור שחור" מדובר ב"אגם הברבורים" של צ'ייקובסקי, אולי יצירת הבלט הידועה ביותר, או לפחות אחת כזאת שאין מי שלא שמע עליה. מהבחינה הזו זה נותן ל"ברבור שחור" סוג של יתרון קל עם הקהל של ימינו שקל לו יותר עם דברים שהוא מכיר וכך המוסיקה המוכרת של הבלט משתלבת יפה בסרט (העיבודים והמוסיקה המקורית משתלבים יפה מאוד אחד בשני). "הנעליים האדומות" הוא סרט על האובססיה ליצירה ומה היא דורשת מהאמן בסופו של דבר. גם "ברבור שחור" מתעסק באובססיה הזו, אבל בעוד שב"הנעליים האדומות" העיסוק הוא דרך 3 דמויות שונות שמתמודדות בצורה שונה עם המצב, ב"ברבור" הסרט מתמקד בדמותה הרעועה נפשית של נינה. אנו מתוודעים לנינה אחרי שנים של מאמץ להגיע ולהיות הכי טובה, שנים של חיים במחיצת אימה הדורשת, שנים של אימונים מפרכים, שנים של חשש שמא לעולם הרגע לא יגיע, של הדחקה של כל רגש שעלול להפריע להיותה מושלמת. וכבר בהתחלה אנחנו מבינים שהדמות הראשית שלנו במצב לא טוב. כמו ב"רתיעה", כל מה שנינה מנסה להדחיק כבר שנים מנסה לצאת החוצה, וזו היתה ההפתעה שלי. "ברבור שחור" הוא לא סרט בלט כי אם סרט אימה פסיכולוגי נפלא. אמנם פסיכולוגיה בגרוש, אם תרצו, לא משהו מעודן או נסתר אלא ברור ומפורש, אבל עדיין מצליח להעביר את ההתמוטטות של נינה בצורה מרשימה עד הסוף העוצמתי.

גם אני, כמו התת מודע של נינה כפי שמתבטא באנשי הבלט שסביבה, לא האמנתי לאורך הסרט שנינה תוכל להפוך (בבלט) מברבור לבן לברבור שחור וכמה שהופתעתי.

לכך אחראית במידה רבה נטלי פורטמן הנפלאה שמפגינה משחק מדהים. הסרט כולו מסופר ממבטה והיא מצליחה להטעות אותנו ממש כפי שהיא מצליחה להונות את עצמה.

אחת הבחירות שאהבתי מאוד בסרט היתה הבחירה לצלם את קטעי החזרות בשוטים ארוכים כשנטלי פורטמן מבצעת את הריקודים בעצמה. כבר קראתי בכל מני מקומות תלונות של חובבי ריקוד לגבי היכולות שלה. אני מניח שמבחינה מקצועית הם צודקים, אבל לעין הבלתי מקצועית שלי היא רוקדת נהדר וההחלטה לא להשתמש בעשרות חיתוכים ובכפילי ריקוד מוסיפה יופי ואמינות לסרט.

ספוילר – כשצפיתי בסרט, מבחינתי סופו היה סוף טוב. סוף שמלמד כי נינה עכשיו תיבנה מחדש לאחר שהתמודדה עם הפחדים שלה. גיליתי שאני בדעת יחיד. זה קרה לי כבר פעם, כשדיברתי עם אנשים לאחר צפייה ב"מועדון קרב" התברר לי שרק לי ברור שמדובר בסוף טוב בו הגיבור, לאחר שהצליח להתמודד מול עצמו ולהחריב את עולמו הישן יצליח לצאת לחיים חדשים. אשמח לשמוע מה אתם חושבים על הסוף של "ברבור שחור" ומה הפרשנות שלכם. (רק בבקשה תכתבו ספויילר בתחילת התגובה)

עניין נוסף- אני מסכים עם הטענות שקובעות כי הסרט מציג את הדמויות הנשיות מנקודת מבט גברית. אין ספק שהסצינה הלסבית וסצינת האוננות, אף כי יש להן הצדקה תסריטאית, מוצגות דרך הפנטזיה הגברית של הבמאי (ושלי, ואני מניח גם של רוב הגברים). ניתן למצוא צידוק בעובדה שיתכן כי אשה שהדחיקה כל חייה את המיניות שלה מכירה רק ייצוגים שלה בתרבות הפופולרית שהיא, אם נרצה או לא, נשלטת על ידי גברים. האם זה צידוק הולם? האם זו בעייה? לא יודע. אולי. מעניין יהיה לקרוא את התגובות שלכם לגבי זה. אני, בכל מקרה, שמח שהיא העדיפה את פנטזיית הפורנו הרך על פני מה שהציג בפנינו דארן בסיומו של "רקוויאם לחלום", סצינה שהיא אחת הדוחות והלא מוצדקות ביותר שראיתי בקולנוע.

ראוי גם לציין את הצילום הנפלא, את הנכונות של וינונה ריידר לשחק דמות של מישהי שכבר אינה מה שהיתה, ובעיקר את האיפור המצויין שעוזר רבות לשינוי שנינה עוברת בקטע הבלט.

לסיכום, אני ודארן עכשיו חברים ממש טובים. עד כדי כך שכשאתמול, כשישבנו בפלאפל במרכז השכונתי והוא שאל אותי מה דעתי על "רקוויאם לחלום", אמרתי לו שלא ראיתי אותו עדיין. האם השקר למטרות הגנה אינה טיבה של חברות אמיתית?

**********

תוספת 22.01.11 – ס פ ו י ל ר

בעקבות כל מיני ביקורות שקראתי בסוף השבוע רציתי להוסיף עוד משהו. בכמה מקומות, גם כאלה שאהבו את הסרט באופן כללי, התלוננו על השטחיות של הדמויות ושל הסרט בכללותו. אני מעוניין לחדד את העניין כפי שאני רואה אותו. כפי שכבר אמרתי, הפסיכולוגיה בסרט אינה משהו מורכב שיש לנתח ולחפש לו פירושים. הכל נאמר לנו במפורש – לפנינו אשה במשבר. מכיוון שאנו חווים את הסרט דרכה, צריך לקרוא אותו כך.

כאשר בחרו התסריטאים ליצור הקבלה בין סיפור הבלט עצמו לבין המתרחש מחוץ לו הם בחרו מראש בסיפור בעל מימד שטוח. למרות היחס המכובד לו זוכים הבלט והאופרה, יש לזכור שמבחינה סיפורית מדובר בשני תחומים שהסיפור המוביל אותם הינו בדרך כלל שטחי מאוד בעל הגדרות ברורות של טוב ורע ושימוש בסטריאוטיפים. לכן, מבחינה תסריטאית גם נינה רואה כך את הדברים. הדרך בה היא רואה את יריבתה, את שאר חברי הלהקה, את מנהל הלהקה – דמויות אלה והתנהגותן היא סטריאוטיפית במכוון.

הסיבה הפסיכולוגית מוסברת בצורה מאוד פשוטה – נינה אינה מחפשת הגיון בדברים שקורים סביבה. היא נאבקת עם שדים שהודחקו הרבה מאוד זמן כדי לשרוד ולנצח את דמותה השנייה, ואולי לצאת סוף סוף מהמעגל שכולא אותה בתוך עצמה. כמו בחיי כולנו, ההתפרצות אינה מתרחשת כשהיא במצב של רגיעה אלא מגיעה בשיאו של הלחץ, בדרך לבכורה בה היא תככב בפעם הראשונה בתפקיד ראשי בבלט הכי מפורסם שקיים, בלהקת בלט מוערכת. במצב כזה, לדעתי, ברור שהפחדים, עלילת הבלט וכל סיפור שראתה ושמעה אי פעם על עולם התאטרון (המנהל שמנסה לשכב עם הכוכבות, הכוכבות שמנסות לגנוב את התפקיד וכו') יהווה את הבסיס להזיות שלה. היא פועלת מתוך לחץ ופחד ואינה מחפשת הגיון או הסברים מפותלים. כל דבר אותו היא רואה או חווה מקבל פרשנות שנובעת מתוך המצב, וכפי שהראו לנו כבר מהתחלה, הזיות אינו דבר שזר לה

הסרט מראה זאת בצורה ברורה. הוא אינו מנסה לגרום לך לחשוב שהדברים באמת מתרחשים. כמובן שגם סגנון סרט האימה תומך בעניין. לכן מי שמוכן לקבל את זה יהנה מאוד מהסרט. בעיני הוא סרט מעולה. תאור מאוד מרשים של משבר פנימי.

**********

"הנעליים האדומות" הוא סרט שאם לא ראיתם מן הראוי שתעזבו הכל ותדאגו לעשות זאת. במיוחד אם יש לכם אפשרות לצפות בשחזור היפיפה שלו שיצא לאחרונה בבלו ריי. והנה קטע הבלט מתוכו. אחד הדברים המושלמים ביותר שנוצרו בקולנוע. צילום מפעים של ג'ק קרדיף. מוירה שירר בתפקיד הראשי.

מבזק בשורה טלוויזיונית משמחת #2

Dance Off-ice!

ריקי ג'רבייס מוסיף לספק כותרות השבוע – אבל האחרונה בהן לא לוותה באף מחלוקת ציבורית והיא גרמה לנו להגיב כך כששמענו עליה:

זה רשמי – ג'רבייס יחזור לגלם את דמותו של דיויד ברנט בהופעת אורח בפרק קרוב של "המשרד" האמריקני.
ככול הנראה כדי להמתיק את עזיבתו הקרבה של סטיב קארל החליט ג'רבייס סופסוף להיכנע ולתת לנו את האיחוד המרגש והמיוחל של ברנט עם מייקל סקוט, תאומו האמריקני.
הפרטים על מה טיב והיקף הופעת האורח בפרק, שישודר בארה"ב ב-27 לינואר, עוד לא ידועים, אבל הבלוב באקסטזה.
אנחנו בטוחים שמה שג'רבייס וקארל מכינים לנו יתעלה על כל הציפיות המוגזמות שנפתח באובססיביות בשבוע הקרוב. בינתיים בינתיים קבלו את הדאנס-אוף מאש-אפ הזה.

איזו דרך נפלאה לקדם בברכה את סוף השבוע!

האם צריך תירוץ כדי לכתוב על חוה אלברשטיין?

האם צריך תירוץ כדי לכתוב על חוה אלברשטיין? אני מקווה שלא, אבל יש לי. בסוף השבוע האחרון פורסם כי חוה אלברשטיין תקבל השנה את פרס אקו"ם למפעל חיים. ובאיזה מפעל משובח מדובר.

את חוה אני מכיר (לא אישית) מגיל צעיר מאוד. כזמרת המועדפת על אבי, תקליטיה (לילדים ולמבוגרים כאחד) נוגנו בביתינו ללא סוף. כאדם שומר מסורת גם אני דואג כי תזונתם המוסיקלית של ילדי תכיל את אחת מאמהות המזון החשובות במוסיקה הישראלית.

חוה אלברשטיין ידועה היום בעיקר במספר רב מאוד של שירים שהפכו לקלאסיקות, אבל מבחינתי היא תמיד היתה זמרת/שחקנית יוצאת מן הכלל בעלת יכולת הגשה מופלאה. פעם, בשנות ה-70-60, היו תוכניות, הופעות שלא באו לקדם אלבום אלא עמדו בפני עצמן. האמן אסף שירים וקטעי קישור והם תיפקדו כדבר המרכזי כשהאלבום היה למעשה המוצר הנלווה. חוה אלברשטיין של המופעים האלה היא האהובה עליי מכל, אז במקום למלא את הפוסט בשטויות רציתי לתת לכם כמה דוגמאות לשירים האהובים עלי ביותר שלה.

אחד האלבומים שלה שאני הכי אוהב מחולק לשני חלקים ומתעד הופעה שלה מתחילת שנות ה70. הוא נקרא "חוה בתוכנית יחיד" והוא מספק הצצה ליכולות המשחקיות המופלאות שלה בביצוע שירים. הנה שניים מהם. שניהם מהשירים היפים ביותר שלה, את המילים כתבה תרצה אתר הנפלאה ואת הלחן משה וילנסקי הגדול.

אלבום גדול נוסף שלה היה "שיר במתנה" משנת 1980 שבא בעקבות מופע באותו השם. את השיר הבא, "הפסנתר של אמא", כתבה רחל שפירא והלחין משה וילנסקי

במשך שנים היה צרוב במוחי זכרון סדרת הטלויזיה "קרוסלה". לפני שנה, כאשר יצאה הסדרה בדיוידי רכשתי אותה לילדי וגיליתי כי העונה הראשונה שנכתבה על ידי לאה נאור והולחנה על ידי קובי אשרת ומתי כספי היא אחד הדברים המדהימים ביותר שנוצרו בטלויזיה בארץ. התסריטים של נאור פשוט מעולים ומכילים רגעים קומיים נפלאים (זה לא מפתיע כשחושבים על הדרך המושלמת בה היא תרגמה את המוני ספרי דר' סוס), רמת הטקסטים, הלחנים והעיבודים גבוהה במיוחד והמשחק של כולם משובח- אברהם מור, חנן גולדבלט, שלמה וישנסקי ומעל כולם חוה אלברשטיין שמתגלה כשחקנית מופלאה בעלת ניואנסים קומיים מפתיעים.

"קרוסלה" היא סדרה שראויה לפוסט משלה באחד הימים אבל הנה דוגמה לא מאוד מייצגת, אבל יפה:

ולסיום שיר שאני כל כך אוהב ולצערי אין לי הרבה שותפים לכך. השיר "שיר נולד" (הופיע באלבום הנהדר "לו יהי" 1973) שכתבה נעמי שמר הוא מבחינתי מופת של כתיבה הן מבחינת המילים והדרך בה השיר מתפתח והן מבחינת העיבוד המופלא של להקת הפלטינה, ומעל הכל הביצוע המושלם של אלברשטיין.

מה אתם חושבים?

זהו לבנתיים. שתי המלצות לסיום- המופע של חוה אלברשטיין שרץ כבר כמה שנים הוא מופע מאוד מאוד מרגש ומומלץ שמכיל כמות נאה של להיטיה, והאלבום האחרון שלה "ברוך הבא", מראה כי גם אחרי כל כך הרבה שנים של עשייה יש לה עדיין את היכולת לרגש. מומלץ בחום.

בלוגוס הזהב – דיאלוג עצבני ביני לבין טקס מיותר

לא, גם עכשיו שאני אמונה על ביקורת טלוויזיה כאן בבלוג, אין לי שום כוונה להישאר ערה ולראות את גלובוס הזהב הלילה.
אני שונאת את גלובוס הזהב. אני שונאת אותו אפילו יותר משאני בזה לטקס פרסי האמי. וזה חתיכת הישג.
אני לא מבינה למה הוא עדיין קיים ומתקיים? איזה רלוונטיות יש לו? ולמה יש מי שמממן אותו?
או, חמור מזה, מחשיב אותו?
הלוא זה ברור שתא המבקרים הזרים בזים להוליווד ולכל מה שמופק בה.
איך אחרת אפשר לנמק את מועמדותן של "אליסה בארץ הפלאות", "בורלסק" או "התייר" בקטגוריית הסרט הקומי/ מוזיקל?
ושקוף שהמועמדויות נבחרות אך ורק ע"פ חישובים ציניים כמו "את מי היינו רוצים לראות על השטיח האדום ובקהל?
ומי יבטיח לנו רייטינג?" אחרת איך תסבירו את מועמדותה של אנגלינה ג'ולי בקטגורית הקומדיה?(!?!)
אבל אין ספק שמה שתא המבקרים שונאים יותר מכול, אפילו יותר מקומדיות ומחזות זמר קולנועיים,
זו טלוויזיה באשר היא. לכן זה ממש מוגזם לצפות מהם באמת לראות את סדרות לפני שהם בוחרים מועמדויות.
וגם אם הם מעמידים לפרס את הסדרות הטובות, או את השחקנים הראויים, הם הרי עושים זאת מכל הסיבות הלא נכונות, או מצירוף מקרים פלאי.
אוף, אני באמת שונאת את גלובוס הזהב.

אבל זה כמובן לא עוצר אותי מלתת את רשימת הניחושים שלי לזוכים בטקס בתחום הטלוויזיה.

סדרת הדרמה הטובה ביותר
מועמדות: "בורדווק אמפייר" "דקסטר" "האישה הטובה" "מד מן" "המתים המהלכים"
הזוכה: ברייקינג בד. אה, רגע. לא העמדתם אותה בכלל.
(במקום להעמיד אותה או את "ילדי האנרכיה", "טרמה" ו-"צדק פרטי", בואו נעמיד את "המתים המהלכים" – סדרה בינונית שמעולם לא ראינו אבל שמענו שזו הצלחה מטורפת והעמדתה לפרס תזכה אותנו בנקודות בונוס על עדכניות!)
מי תיקח? בטח "בורדווק אמפייר". לא כי מגיע לה (למרות שמהקבוצה הזו יכול להיות שהכי מגיע לה. לא ראיתי את "האישה הטובה"), אלא כי זו סדרה שגורמת לפאנל שופטים בטקסים מיותרים להרטיב בתחתונים על עיוור:
היא מופקת על ידי במאי קולנוע (שזה יותר שווה מטלוויזיה) מבוסס ומוערך, היא תקופתית (הו התלבושות, הו הלוקיישנים, הו הדיוק ההיסטורי!) והיא עוסקת במאפיה (ומאפיה, ידוע לכול = איכות).

הסדרה הקומית הטובה ביותר
מועמדות: "30 רוק" "המפץ הגדול" "The Big C" "Glee" "משפחה מודרנית" "האחות ג'קי"
הזוכה: "קומוניטי"!
לא? אז "לואי"! גם לא? אז מה לגבי "מחלקת גנים ונוף"! או "bored to death"! better off Ted" "Party Down" "It's Always Sunny in Philadelphia".
אף אחת מהן, אה?
בשנה שהציעה מבחר מלהיב של קומדיות בחרתם להעמיד שוב אותן סדרות כמו בכל שנה, ולא משנה שהעונה של "המשרד" ושל "רוק 30" היו חלשות יחסית, וש-"האחות ג'קי" היא בכלל לא קומדיה (אבל, אבל, אבל – אידי פאלקו, היא הייתה בסדרת מאפיה!!!).
מי תיקח? בטח "משפחה מודרנית" או "גלי". שתיהן לא מצחיקות אבל גורמות לבוחרים בהן להרגיש כאילו הם עם היד על הדופק, והו כה נאורים (אנחנו הכי מפרגנים להומואים!!!). מאידך אולי הסרטן ינצח. הוא תמיד מנצח.

השחקן הראשי הטוב ביותר בדרמה
מועמדים: סטיב בושמי, "בורדווק אמפייר" בריאן קרנסטון, "שובר שורות" מייקל סי הול, "דקסטר" ג'ון האם, "מד מן" יו לורי, "האוס".
הזוכה: בראיין קרנסטון.
אה, רגע, לא. זה לא שאשכרה ראיתם ולו פרק אחד של שובר שורות. לא. פשוט ראיתם את טקס האמי, ושמתם לב שהאיש הזה זכה שלוש שנים ברצף על התפקיד אז העמדתם אותו על אוטומט.
מי ייקח? כל מי שאינו ג'ון האם הבינוני יהיה מצוין מבחינתי, אבל בטח האם יקח. או בושמי (כי הוא שחקן קולנוע וזה עושה לנו נעים בפיפי).

השחקן הראשי הטוב ביותר בקומדיה
המועמדים: אלק בולדווין, "רוק 30" סטיב קארל, "המשרד" תומאס ג'יין, "האנג" מת'יו מוריסון, "Glee" ג'ים פרסונס, "המפץ הגדול"
הזוכה: zzzzzzzzz
מה? אה, סליחה, נרדמתי. לא אכפת לי. תעשו אן דן דינו.
מי יקח? אם תתנו לבולדווין או קארל תוכלו להשתמש בכרטיסיות משנים קודמות, שזה הכי אקולוגי.

השחקנית הראשית הטובה ביותר בדרמה
המועמדות: ג'וליאנה מרגוליס, "האישה הטובה" אליזבת מוס, "מד מן" פייפר פראבו, "Covert Affairs" קירה סדג'וויק, "המפענחת" קאת'י סגל, "ילדי האנרכיה"
הזוכה: פייפר פראבו, על "חופשיות על הבר".
מי תיקח? ג'וליאנה מרגוליס ותכלס אין לי בעיה עם זה. אבל טוב לראות שהם העמידו את אליזבת מוס בקטגוריה של שחקנית ראשית, וגם מחמם את הלב לראות כאן את קאתי סגל, למרות שלא ברור איך זה קרה.

השחקנית הראשית הטובה ביותר בקומדיה
המועמדות: טוני קולט, "טרה" אידי פאלקו, "האחות ג'קי" טינה פיי, "רוק 30" לורה לייני, "The Big C" ליה מישל, "Glee"
הזוכה: איימי פוהלר על "מחלקת גנים ונוף". או שלא.
מי תיקח? לורה לייני. לא ראיתי, לא יודעת אם זה טוב, אבל זה על סרטן, קרי "קומדיה אמיצה", והיא שחקנית קולנוע. סגרנו עיניין.

עכשיו לצמד הקטגוריות האהובות עליי!
תמיד סימן לאהבה והבנה אמיתית של טלוויזיה כשבטקס פרסים אומרים "למה שלא ניקח את השחקנים/ שחקניות המשנה בדרמה, קומדיה, מוזיקל, סרט לטלוויזיה ומיני סדרה ונשים את כולם בקטגוריה אחת?! תכ'לס, מה ההבדל?"

שחקנית המשנה הטובה ביותר
המועמדות: הופ דיוויס, "The Special Relationship" ג'יין לינץ', "Glee" קלי מקדונלד, "בורדווק אמפייר" ג'וליה סטיילס, "דקסטר" סופיה ורגרה, "משפחה מודרנית"
הזוכה: קלי מקדונלד המקסימה. אבל זה לא יקרה באמת.
מי תיקח? סופיה ורגרה (מבטא ספרדי זה מצחיק) או ג'יין לינץ (כי בוטש'יות זה מצחיק!).

שחקן המשנה הטוב ביותר
המועמדים: סקוט קאן,"הוואי 5-0" כריס קולפר, "Glee" כריס נות', "האשה הטובה" אריק סטונסטריט, "משפחה מודרנית" דיוויד סטרנת'ארן, "טמפל גרנדין"
הזוכה: לא אהרון פול מ"ברייקינג בד". נו, אז מה אם הוא זכה באמי השנה? אז מה אם חצי מהמבקרים הגדירו אותו שחקן השנה בכל קטגוריה, משנה או ראשי. לגלובוס הזהב הוא לא מספיק טוב.
יודעים מי כן? [גם אנחנו לא. אבל אנחנו מזהים את שם המשפחה של סקוט קאן (מאבא ג'יימס, שחקן קולנוע), ואת כריס נות' אנחנו זוכרים מ"סקס והעיר הגדולה". גם היה סרט כזה.]
מי יקח? אריק סטונסטריט. המרוויח הגדול מערבול הקטגוריות – שחקן מצוין אבל הוא פשוט לא השחקן הכי מצחיק במשפחה מודרנית. טיי בורל הוא הכי מצחיק בקאסט. או היחיד המצחיק, אם חייבים להתקטנן.
(רגע, רגע! כולם יודעים שהומואים זה מצחיק, והומואים שמנים מאגדים שתי אסכולות הצחקה ביחד!)

וכך יגיע לסיומו עוד טקס מרגיז ומיותר, אותו אני אקליט ואריץ קדימה ואדלג על פני כל הפרסים המקוממים שיחולקו עד שאגיע לקטעים של ריקי ג'רבייס, מי שהוא ההצדקה היחידה לקשקוש המשמים הזה בארבע השנים האחרונות.

מסכימים אתי?
חולקים על בחירותיי הכל כך לא חד משמעיות?
השאירו תגובה על הבוקר. לילה טוב.

תגובת היום שאחרי: נו, דייקתי בכל מה שקשור ליחסם המתרפס של תא העיתונאים הזרים לשחקני ומפיקי קולנוע בטלוויזיה.
בשנה שבה הטלוויזיה האמריקנית התעלתה פי כמה מונים על הקולנוע, הטמבלים האלה עדיין חושבים בסטיגמות מעליבות בכל הנוגע למסך הקטן.
מה שכן, לגמרי שכחתי לקחת כפקטור את התחרות המטומטמת בין גלובוס הזהב לאמי, שגורמת להם לעשות דווקא ולהכתיר מלכים הפוכים. כך, בורדווק גוברת באופן גורף על מד מן וגלי על משפחה מודרנית.
*facepalm*
ואסיים בברכת – טוב שלא קמתי בשביל החרטוט הזה. יום טוב לכולם!

חורף ישראלי (אייל אבן צור, "לב 1")

הנה, הוא כבר כמעט כאן. אני מרגישה אותו מתקרב בצעדי ענק. יום ההולדת שלי. מוכן ומזומן לרדוף אותי. אנשים שונים מקבלים את ימי ההולדת שלהם בצורות שונות. במקרה שלי, מדובר ביום מלנכולי כזה שמביא עמו התחבטות עצמית בעלת אופי מורבידי. הגיל הוא בכלל לא העניין. ההרגל המגונה הזה נמצא איתי מאז שאני זוכרת את עצמי. בעבור אנשים שמטבעם  מביטים על החיים במן הסתכלות רומנטית מפוספסת כזו, השקדי מרק איך אומרים, הם רק תירוץ. ימי ההולדת הם רק תירוץ מלאכותי לקיים את הדיאלוג העקר הזה עם עצמך. ברור הרי, שהחלטות, חשבונות נפש ותובנות על חיינו קורות ברגעים הקטנים והיומיומיים של החיים. צריך אולי להציע איזו אמת מידה אומנותית חדשה, אשר תהווה תחליף לנקודות הציון הקלנדריות האלה. ההקשבה לסמיתס בתיכון לעומת ההקשבה לסטיבי וונדר היום, ודאי יכולה לומר לי יותר על הדרך שעשיתי מאשר מספר החורפים שחגגתי בחיי.

לאחרונה יצא אלבום חדש לאייל אבן צור, מוזיקאי ואיש סאונד, ספק מוכר ספק אלמוני, תלוי מי אתם ומאיפה באתם. כדי לסייע במיקומו על המפה הברנז׳אית אספר כי הוא אחיו הקטן של שחר אבן צור (מתופפה של "מוניקה סקס"), איש סאונד מוערך שעבד עם גדולי הרוקיסטים כפורטיס, וסולנה של להקת "נעליים" ז"ל. למי שלא זוכר את להקת "נעליים", חבל מאוד, אם כי זו לא אשמתכם, אל תרגישו רע. "נעליים" הוציאה אלבום אחד ויחיד, שלמרות שנולד עמוק בתוך בועת המוזיקה התל אביבית, הניב רק להיט רדיו אחד (״למה?״). הסיפור המאוד ישראלי שלי עם להקת "נעליים" מתחיל דווקא בהמתנה בשדה תעופה לונדוני בדרכי חזרה ארצה לפני יותר מעשור. נתקלתי בחברי הלהקה האלמונים אז, בסמוך למכונת המשקאות. כשפניתי אליהם בשפה האנגלית כדי לשאול אותם האם המכונה עובדת (וזאת עשיתי כדי שלא תידרש ממני שיחת סמול טוק ישראלית מעיקה ותנפץ לי את האשליה הלונדונית המתוקה בה הייתי שרויה), הם ענו לי חזרה באנגלית, בנסיון משעשע לשחק את המשחק, למרות שחשפו את בלוף הישראליות שלי. שניה אחרי גם אני חשפתי את בלוף הישראליות שלהם. כשמן הפינה הפציע והצטרף לפתע ירמי קפלן, פיסת הפאזל האחרונה נפלה והבנתי כי הם מוזיקאים שהגיעו ללונדון למטרות עבודה וכי קפלן הוא מפיק האלבום. את הטיסה העברנו בסמול טוק ישראלי וחביב למרות הכל :). כששבתי לארץ הבחור שאיתו יצאתי אז, אולי בין היחידים שרכש את הדיסק, צרב לי עותק וכך למעשה החל הסיפור שלי עם "נעליים". הדיסק הזה, להוציא את להיט הרדיו המנג׳ס, הפך להיות אחד האהובים עלי באותה תקופה. ועד היום כשאני חוזרת אליו הוא מזכיר לי תקופת חיים חד פעמית. תקופה של חופש אמיתי. תקופה שה״צריך״ שלנו, עדיין קטן בהרבה מה״רוצה״ שלנו. מאז עברו הרבה מים ב״צריך״ שלי, ולאחרונה כשיצא אלבום הבכורה של אבן צור, באופן די צפוי הייתי נלהבת לקראתו.

לאחר ההאזנה לאלבום הזה, אני יכולה לומר כי הוא דומה ושונה מהאלבום ההוא של להקת האם. שונה כי נדמה שהחומרים מרוככים ובוגרים יותר, הן בהפקה והן בתכנים. אם פעם הנשים של אבן צור היו נשים תל אביביות פוגעניות, רעות ומאכזבות, היום נקודת המבט היא של בחור הכמהה לאהבה ומתאר אותה דרך עיניים של מישהו שחווה אותה בצורתה ההבוגרת. ההפקה המושקעת מאוד (מופקדת בידי האח הגדול), מרופדת בתזמורים ישראליים-מזרח תיכוניים, מתיחת מיתרי גיטרה בטונים גבוהים, ופריטות נוגות, ונותנת תחושה רומנטית, אפילו סכרינית, אך אינה נופלת לזילות כלשהיא, משום שהלחנים והטקסטים עצמם נשארו מחוספסים ואינטיליגנטיים, וזאת בדומה להחומרים של להקם האם. המהלכים המוזיקלים של אבן צור נשארו כשהיו. בלתי קונבציונלים ולא תמיד "טבעיים", אך תמיד מעניינים וידידותיים מספיק בכדי להתחבב על האוזן אחרי האזנה או שתיים. אבן צור, עדיין חובב גדול של מתיחת הברות בלחניו (זוכרים את ״ללללללמה״??? למה זה צריך להיות ככככככה״..)? ועדיין בעל הקול הנעים הזה, המאוד ישראלי, שלאחדים יזכיר את יובל בנאי, לאחרים סתם איזה חבר מהצבא, מוציא אלבום ראוי מאוד, שכיף להאזין לו בימות החורף, בייחוד אם אתם מצויים בתוך סיפור אהבה או מחפשים אחד כזה. ומי מאיתנו לא?

אבן צור אז (עם "נעליים")

אבן צור היום

מבזק בשורות טלוויזיוניות משמחות #1

Fixing Good
אתם שומעים את זה?
לא?
אם תעצמו עיניים וממש תתרכזו, בטח תוכלו להבחין בסדרה ארוכה של התנשפויות, טפיפות וחריקות.
אלה הם צליליה של ה-אני, בעודי מקפצצת, מחרחרת ומוחאת כפיים כמו אחרונת הפאנגירלז:
היום מתחילים לצלם את העונה הרביעית של ברייקינג בד, סדרת השנה שלנו!

זה אומר שבריאן קרנסטון כבר גילח את הראש, אהרון פול כבר הלבין שיניים, ו-וינס גיליגאן, היוצר הנערץ, כבר יודע איך וולט וג'סי יוצאים, או לא, מהתסבוכת אליה נקלעו בסוף העונה השלישית!
*meep*
לא, זה לא מקצר את זמני ההמתנה, תאריך שידור העונה ב-AMC עדיין יהיה אי שם ביולי (מאוד מקווה בשבילם שב-1 ליולי!), אבל אלו הן עדיין בשורות משמחות.
משמחות משום שזה מראה שהכול שם מתקתק ותקין, אבל בעיקר בגלל שזה אומר שבקרוב ינחתו עלינו לטובה Webisodes ש-יקלו במעט על ההמתנה המייסרת.
גם בעבר AMC הפיקה סדרה של מיניסודים בני 3-4 דקות, אלא שאלה היו ברובם סתמיים ומחופפים למדי, ואילו הפעם, כנראה בגלל הדחייה של השידור, וגם כדי לא לחבל בקליף-הנגר האמוציונלי של עונה 3,
הובטחו למעריצים מיני-פרקי-רשת מושקעים. כאלה, כך לפחות הבטיח קרנסטון, שיקדמו את העלילה ויהיו חלק מהסיפור הגדול.
נו, שאפתנות זה טוב. אבל כמו שאני רואה את זה אין להם הרבה אופציות.
פלאשבקים של רגעים קטנים, שישפכו עוד אור על הדמויות (פינקמן בתור ילד, מערכת היחסים של וולטר וגרטשן, וכדומה).
או פלאשבקים שמשלימים פערים (כמו מה עבר על האנק ומרי בזמן שג'סי וולט נאבקו על חייהם בפינאלה של עונה 3, שיחת הטלפון הלא נעימה של מייק המנקה לגאס באותו לילה, וכו').
ויש את האופציה השלישית, שלא סביר שילכו עליה, וחבל: כל המעדנים הטלוויזיוניים ששובר שורות לעולם לא תוכל לעשות. פרק פארודיה עצמית (spoof), פרק כריסטמס, ספיישל מיוזיקל, קרוס אובר עם מלקולם באמצע או ווידס וכו'.
ברמה העקרונית בשביל זה יש תוכניות מערכונים כמו Saturday night live, אבל הם פישלו ובענק כשקרנסטון התארח אצלם…

בכל מקרה, לכל הנרקומנים שמחפשים Quick Fix, הנה המיניסוד הכי טוב שהם יצרו בסשן הקודם (ותודה לגיא על התגלית). סרטון גיבורי-על שפינקמן יצר באינפנטיליות כובשת, בימים יפים יותר (את הסרטון מדבבים פול ומאט ג'ונז, הוא באדג'ר, שגם כתב את התסריט ושר את שיר הנושא).
לא מבריק, אבל מתוק ומחמם את הלב.

למי שחווים מכאובי גמילה מסול או מחפשים ייצוג משפטי, יש כמובן את האתר שלו.
http://www.bettercallsaul.com/

ולמי שחייבים דחוף כמה שיותר בראיין קרנסטון בחיים (אני, אני, אני), הנה סדרת רשת חדשה שהוא מככב בה (עד כה שוחררו 3 מתוך 8 פרקים. אני ראיתי בינתיים רק הראשון) ושבה הוא אמור להזכיר שוב לכולם שהוא גאון קומי.
http://www.atom.com/channel/channel_handlers/?v=handlers_poster

Falling Dr. Carter

מי שהתגעגעו לקבל מנות קבועות של נוח ווילי היישר לווריד, בוודאי ישמחו לגלות שביוני הקרוב תעלה בארה"ב הסדרה Falling Skies, בכיכובו של הקרטר ובהפקתו של סטיבן שפילברג.

הסדרה, שלחלוטין מנסה לשחזר את ההצלחה המפתיעה של "The Walking Dead", תגולל סיפור היום-שאחרי העוקב אחר קובץ ניצולי מתקפת חייזרים על כדור הארץ.

מצד אחד, בפעם האחרונה ששפילברג הפיק משהו עם נוח ויילי, יצא להם אי אר, שזה לא רע.
מצד שני, שניהם התבגרו מאז, נושא החייזרים די מוצה, "המתים המהלכים" הוציאה את החשק לסדרות של פוסט אפוקליפסה והטריילר הזה נראה, אם להשתמש במונחים רפואיים, די קקי.

אבל אפשר לנקוט באופטימיות זהירה, ולקוות לטוב. בכל אופן שפילברג יודע איזה דבר או שניים על story telling, ולנו מגיעה סדרה טובה עם ויילי שתפצה את כולנו על פרק העזיבה העלוב של קרטר מחדר המיון.

יאללה, קיץ!

עדכון – The Goon

לצערי אני קורא פחות ופחות קומיקסים ככל שאני מתבגר. זה לא חוסר זמן כמו העובדה שקומיקס הוא תחביב יקר.

ובכל זאת אני אתן כאן הצהרה לא אחראית – The Goon של אריק פאואל הוא הקומיקס המשובח ביותר שקראתי בעשור האחרון. מדובר בקומיקס שהתחיל כשעשוע בז'אנר הזומבים והמפלצות, הפך לקומיקס מצחיק ומופרע ועבר פאזה לסיפור אפל, אלים ועצוב.

הסיפור הכללי מספר על הגון, בריון שתקן וחברו פרנקי. הגון גדל עם דודתו בקרקס. רצה הגורל ומאפיונר בשם לאברזיו, שהגיע למצוא שם מחסה, חיסל את דודתו של הגון. הגון נקם את נקמתה והרג אותו. כשעשה זאת הוא גם לקח את הפנקס השחור שלו שבו רשומים כל האנשים שחייבים לו כסף ושאיתם הוא עשה עסקים. מאז הוא מתחזה לשליחו של המאפיונר. במקביל המטיף הזומבי השתלט על אזור של העיר והזומבים מאיימים כל הזמן על כולם. במקביל, דוקטור הירונימוס אלוי המופלא יוצר מפלצות ורובוטי ענק. במקביל צ'ארלי נודלס לא מפסיק לספק מעשיות. במקביל, הגון איבד מישהי בצ'יינטאון ואסור לדבר על זה. ועוד ועוד. הבנתם? יופי.

כששמעתי שהולכים לעבד את הגון לקולנוע, שמחתי מאוד.

כששמעתי שפאואל עצמו יכתוב את התסריט, שמחתי מאוד מאוד.

כששמעתי שדייויד פינצ'ר מפיק את הסרט, שמחתי מאוד מאוד מאוד.

הסרט שיעשה (אם ירצה השם) יהיה כולו באנימציית תלת מימד ומאחורי האנימציה עומדת חברת Blur שזה סרטה הראשון באורך מלא. הבעייה – מימון. מסתבר שאפילו אם יש לך את דייויד פינצ'ר עדיין קשה להשיג מימון לסרט אנימציה שקהל היעד שלו הוא מבוגרים.

השבוע התפרסם ראיון עם פינצ'ר באתר Ain't it cool. הראיון התרכז בעיקר ב"הרשת החברתית", הסרט על מייסד פייסבוק מארק צוקרברג שביים השנה פינצ'ר ושלו סיכויים גדולים (לפחות כרגע) לזכות באוסקרים. אבל בסופו הוא עדכן על מצב הסרט –

David Fincher: Animation that isn’t singing furry animals is hard. Especially something as outré as Eric Powell. And it’s his script! (laughs) It’s main-lined Eric Powell. We kind of went out with it at the end of the year and I don’t know that a lot of people were paying attention, but hopefully someone will step in and want to (pick it up

I gotta hope there are more avenues for animation than… I certainly wouldn’t call The Goon “adult animation.” I think that ends up starting to sound like Fritz The Cat and that’s not what it is. It’s more like “teen animation.” And it’s funny

Hopefully this will be the year that people go, “Wait a minute! We don’t all have to be trying to imitate Pixar”

Quint: I’m a big fan of the comics

David Fincher: Oh, it’s amazing

Quint: So, I’m really pulling for you guys

David Fincher: Thanks, man

Quint: If there’s anything you need on our end

David Fincher: Just give me $55 million

Quint: Alright, I’ll start a PayPal account right now

David Fincher: We’ll set up a tip jar

55 מיליון דולר זה לא מעט, אבל יש משהו מתסכל בעובדה שאדם כמו פינצ'ר מתקשה לגייס את הסכום הזה לסרט שאני משוכנע שיהיה מצויין.

ואני אומר זאת למרות הסרטון שיצא לו. לפני כשנה יצא סרטון שנועד להעביר את התחושה הכללית של הגון והסרט. אני חייב לציין שבעייני הוא לא ממש הצליח להעביר עד כמה הקומיקס גדול. ועדיין הוא כלל את השורה שלא מפסיקה להצחיק אותי- "Hey, what about shlomo". רוצים להבין על מה אני מדבר? הנה הסרטון-

וזה סרט קצר וחמוד שאולפני Blur יצרו. ג'ף פאולר שביים וכתב, וטים מילר שהפיק הם הבמאים של הגון.

ואם עוד לא הבנתם, אני ממש מקווה שפעם הבאה שאזכיר כאן את הגון, זה יהיה כדי לכתוב ביקורת. אני רק מקווה שהסרט יגיע לפני שיחליטו שזומבים מייצגים את ארגוני הטרור ויאסרו על הקרנת סרטים בהשתתפותם.

האזנה לאלבומם החדש של איטליז – Teasing Nature

על הלהקה איטליז שמעתי וקראתי כמה פעמים בשנים האחרונות, אבל אותם לא שמעתי מעולם. גם אף אחד מהאנשים שסובבים אותי לא שמע אותם.

למפנה אחראי יואב קוטנר. זו אינה הפעם הראשונה. האיש והאגדה אחראי לכל הדרך (האובססיבית משהו) שאני מאזין למוסיקה עוד מתקופת ילדותי ולחלק נכבד בהתפתחות טעמי המוסיקלי . בשנה האחרונה הוא חזר לגלי צה"ל ומאז בכל יום ראשון בשעה שלוש הוא מארח אמנים להופעה באולפן. באופן מקרי (או קוסמי, תלוי במה אתם מאמינים) יום ראשון הוא היום היחיד בשבוע בו אני פנוי להאזין לרדיו בשעות כאלה, וכך יצא שבשבוע שעבר שמעתי לראשונה את איטליז בהופעה (בתוכנית של קוטנר, כאמור).

התאהבתי באיטליז מהצליל הראשון. יש משהו כל כך מסעיר ומענג בדרך שבה הם נשמעים, שהשאלה הראשונה ששאלתי את עצמי כשהסתיימה התוכנית היא כיצד יתכן שאני לא מכיר אף אחד ששומע אותם. נכון, יש להם סגנון ייחודי ששואב ממגוון רב של סגנונות, אבל התוצאה הסופית (לפחות בעיני) היא פופ/רוק אינטלגנטי ומורכב, אך נגיש שתענוג להאזין לו.

התחושה התחזקה בהמשך השבוע לאחר שהאזנתי לאלבומם החדש "Teasing Nature". מצליל הקלידים בפתיחה ועד צרימות הסיום, האלבום הזה לוקח את המאזין למסע מוסיקלי סוחף ומרתק שמבוצע על ידי נגנים נפלאים וזמרת ענקית. האלבום שומר על רמה גבוהה, לפני הכל וללא קשר לאיכות השירים, באמצעות העיבודים וההגשה המבריקים לכל אורכו. עיבודי הגיטרות הנפלאים מרתקים, הנגינה של כל חברי הלהקה מצויינת, הסאונד עשיר ומגוון ובאופן כללי שורה על האלבום אווירה קסומה . השירים עצמם טובים מאוד וכמה מהם ממש מעולים- Your House פותח את האלבום בצורה מושלמת, Falling up מהפנט, Got it, בלדת פסנתר מקסימה (ויוצאת דופן באלבום) מרגשת מאוד, ויש עוד. השירים מצליחים להיות פשוטים ומורכבים בו זמנית ולסחוף את המאזין באנרגיה האדירה שלהם. כל המסע הזה מועשר בכמות נכבדה של רעיונות מוסיקליים שגרמו לחיוך של עונג להתפשט על פני בזמן ההאזנה.

יש משהו ממגנט במוסיקה של איטליז, ואם מקדישים למוסיקה שלהם את תשומת הלב לה היא ראויה, חווית ההאזנה מרגישה קצת כמו מסיבת תה של כובענים מעורערים שמתרחשת בתוך ראשך. מלבד מגוון הצלילים והרעיונות המוסיקליים תורמת לתחושה הזו גם שירתה של לי טריפון, סולנית הלהקה. אני מתקשה לתאר את שירתה מעבר לאמירה שאני מתקשה לחשוב על דרך אחרת שסולנית איטליז צריכה להישמע. היא עוצמתית, תאטרלית, אנרגטית ומרגשת (שוב אזכיר את Got it שגם נכתב על ידה).

האלבום מגיע בשתי גרסאות – אחת רגילה ואחת שכוללת דיוידי ובו תיעוד של הופעת ההשקה של המיני אלבום הקודם שהוציאו ו-5 קליפים של הלהקה (שניים מהם, לפי הכתוב ברשת,  זכו לתשבוחות רבות בעולם הגדול). לצערי גיליתי זאת רק לאחר רכישת האלבום כך שאיני יכול לספר לכם על הגרסה המיוחדת. אני רק יכול לומר שלפי הקטעים שראיתי ברשת, ולפי ההופעה ששמעתי אצל קוטנר, יש לי תחושה שההשקעה בגרסה המיוחדת משתלמת מאוד.

בשורה התחתונה, כפי שאני מניח שכבר הבנתם – הדיסק הזה מומלץ מאוד מאוד.

* * * * *

לקוטנר יש בלוג מצויין שמומלץ מאוד לבקר בו. מעבר לביקורות הוא גם מעלה בו את ההופעות שמתקיימות באולפן שלו. זו ההופעה של איטליז –

http://www.kutnermusic.com/2011/01/blog-post_03.html

זה אחד מהקליפים המצורפים, קליפ לשיר מהאלבום הראשון. שיר נפלא עם קליפ מושלם –

והנה קטע נהדר מההופעה לשיר מהאלבום הנוכחי –

איטליז הם אור בהיר, גיא בן שיטרית, עמית ארז, עומרי הנגבי, הדר גרין ולי טריפון. מילות השירים נכתבו ברובם על ידי לי טריפון וגיא בן שטרית, הלחנים נכתבו ברובם על ידי גיא בן שטרית ואיטליז.

מוות מוחי (גדעון חולה)

הכל התחיל ביום שני בבוקר. גדעון תמיד שנא את יום שני. ביום שני, התירוץ של העייפות שאחרי שבת לא ניתן לניצול. לפחות לא כמו שניתן לנצל אותו ביום ראשון. אז אתה עדיין עייף וזה עדיין רק תחילת השבוע.

שיעול טורדני, שהפך בימים האחרונים לסימן ההיכר שלו, העיר אותו משנתו. גדעון פקח את העיניים וראה מול פניו את עמליה מביטה בו. הם הביטו כך אחד בשני בדממה עד ששוב השתעל. עמליה הביטה בחשש.
"מה?" הוא שאל. "אתה משתעל דם מהאוזן." הוא הביט בה וחשב מהי התגובה ההולמת למשפט כזה, אך דעתו הוסחה במהירות על ידי החמימות הרטובה שהחליקה על לחיו. הוא ניסה להתרומם. הכרית התרוממה איתו.
ניסיון להזיז את הכרית מהפנים לימד שכנראה הוא השתעל דם מהאוזן כל הלילה והדם הנקרש הוא שאחראי להידבקות. הוא ידע שזה לא קשור למגפת האזניים שהזומבים גרמו, כי עברה כבר למעלה מחצי שנה מאז יצא עם חברתו הזומבית לשעבר. (הלשעבר מכוון להיותה חברתו. זומבית היא עדיין.)

(זהירות, הקליפ הבא לא מיועד לבעלי קיבה עדינה)

הוא ניגש לאינטרנט וחיפש "אוזן+דם+שיעול". זה לא לימד אותו הרבה. הוא ניסה קומבינציות שונות. הדבר היחיד שמצא היה מערכון קנדי יד שנייה.

"אני חושבת שיש לך שחפת מוחית." אמרה עמליה.

"יש לי מה?"

"שחפת מוחית"

הוא הביט בה בהשתהות. מאיפה היא הביאה את זה עכשיו?

כנראה שהכל התחיל כשגדעון גילה במקרה שרסיסי השיעול שהשתעל עליו עובר אורח בכצנלסון הכילו ריכוז גבוה של מיקובקטריום טוברקולוזיס, החיידק הגורם לשחפת. מכיוון שרק יום לפני כן התווכחו הוא וסמי על יכולתו האינטלקטואלית של המיקובקטריום הנ"ל, הוא מיהר למעבדה כדי לערוך ניסוי.  למרות שהיה בטוח בעצמו מאוד, בסופו של דבר נאלץ גדעון להודות שהניסוי נכשל. לא משנה כמה ספרות הגותית הוקרנה על החיידק הוא נשאר שווה נפש והפגין אדישות לנגד שיבושי התאוריות שהציגו לו השניים.

כשסיפר על כך לעמליה היא היתה נסערת. "ניסיון לשנות מישהו תמיד נדון לכישלון, ובדרך כלל הכישלון הזה יגבה ממך קורבן"

ההסבר של עמליה היה ארוך מאוד וכלל שלל טיעונים פסיכולוגיים וסוציולוגיים. גדעון באמת רצה להתרכז אבל פתאום עלתה לו תמונה מילדותו. הוא בוכה. אין אף אחד סביבו. על הרצפה שוכבת בובת כרוב גוססת כשכל המילוי יוצא החוצה. בן כמה הוא? חמש? שש? הוא לא ממש זוכר, אבל הוא זוכר את טעם מרק הכרוב שאמו בישלה באותו שבוע.

בכל מקרה, לפתע הוא הבחין כי עמליה סיימה דבריה והיא מביטה בו. הוא החליט שהינהון הסכמה יהיה הדבר הנכון לעשות. היא נאנחה והלכה למטבח. זה היה בשבוע שעבר.

חזרה להווה – "צדקתי, אתה רואה? הוא מנסה לנצח אותך בתקיפת המוח"

הוא? מי זה הוא? ומה זה שחפת מוחית?, שאל גדעון את עצמו. הוא לא מצא תשובה.

"הוא?, מי זה הוא? ומה זה שחפת מוחית?" שאל גדעון את עמליה.

"החיידק שניסית לשנות משתמש במה שהוא למד עליך כדי לנקום בך על האלימות שהפעלת כלפיו", ענתה.

"זה מגוחך לחלוטין", טען גדעון. "חוץ מזה, מי  שמע על שחפת מוחית".

בימים שאחרי כולם שמעו על כך. גדעון, שלא זכה לראות זאת, אושפז ביום המחרת ונפטר שלושה ימים אחרי. המיקובקטריום כל כך התגאה בהצלחה שלו שהוא יצא לסיבוב הופעות עולמי לפני למעלה משליש מאוכלוסיית העולם.

עמליה ישבה בצד והביטה בכוכבים, מחפשת סימן מגדעון. אבל גדעון, שלא האמין בכל הקוסמיות הזו בחייו לא נתן לה סימן. זה לא שלא התאפשר לו. זה פשוט נראה היה לו מיותר. הוא לא התאים למערכות יחסים בשלט רחוק ותאריך המוות של עמליה היה רחוק מאוד. הוא גם לא אהב את מבט ה"אמרתי לך" שהיא בטח תעטה.

לפעמים, בעיקר כשישב לבדו בערב מול הטלוויזיה, שאל את עצמו אם כל זה יכול היה להימנע אם רק היה מנגב את היד במקום לנסות להוכיח את טעותו של סמי.
אולי, אבל בשביל הכבוד היהודי הוא מוכן היה לשלם הרבה יותר.

****************

סמי ישב בביתו וסיים את ארוחת הערב המצויינת. סימה חייכה אליו. הוא הביט אליה וחשב לעצמו שגם אם המיקובקטריום טוברקולוזיס נמצא איפשהו בגופו, מסתתר בחדרי חדרים ומחכה לשעת כושר, הוא אינו מפחד. זו כנראה כוחה של האהבה.

(דייויד בואי מבצע את שירו של ז'אק ברל "My Death")