Esti Eliyahu
גדעון דרור
גיא ברמן מכליס
Nathalie Dobrzan
sabrescribe
SuperBlob
מאיזו סיבה לא ברורה "צדק פרטי" לא זוכה כאן בארץ הקודש לכבוד ולפופולריות לה היא ראויה.
משהו ברקע הדרומי בשילוב עם המבנה הלא מאוד סריאלי ועם סגנון הצ'אק נוריס פוגש את ריימונד צ'אנלדר לא בא טוב לקהל המקומי ורובו נשבר הרבה לפני שהוא מבין שיש לו פה ממתק מול העיניים. וחבל.
אני אהבתי אותה באופן מתועד עוד מהעונה הראשונה למרות, גילוי נאות, שהייתי צריכה שגיא, סוג של תאום נפש טלוויזיוני, יתעקש בפניי הלוך והתעקוש שמדובר ביהלום שלוקח לו זמן להתלטש. והוא צדק, עונה 1 הייתה סקסית וכיפית באופן אלגנטי ואינטליגנטי, היא סיפקה שילוב נעים של אקשן, אווירתיות וגיבור שהוא בו זמנית לוהט וקריר כקרח.
אבל בעונתה השנייה, ששידורה הסתיים לפני שבוע בארצות הברית, הסדרה עלתה אל הליגה של הגדולות.
השאלה מה הופך סדרה מבידור מצוין ליצירת אומנות היא ויכוח פילוסופי לא פתור. אני יכולה בהזדמנות להזמין אתכם לקפה ולשטוח במשך כשלוש שעות את נקודת מבטי וגישתי בעיניין, אבל בקצרה אוכל לומר שאני מאמינה שיצירה מסוימת צריכה להישפט על פי היומרות של היוצר שלה.
לרוב היומרות הללו מוצהרות ונמצאות על פני השטח. אם יוצר מייעד לתלות את היצירה שלו במוזיאון, לשדר אותה ב-HBO או להשמיע אותה בבית האופרה, רוב הסיכויים שהוא מתיימר ליצור אומנות (זה לא איזו הבחנה שלי, מרסל דושאן עשה מלדקור, לחתור תחת ולחטט בעובדה הזו קריירה).
לעתים הכוונות מוצנעות ונגלות רק מעושר הטקסט עצמו. כמו במקרה של סדרה שהייתה אמיצה מספיק להתהדר בשם אידיוטי, להיות משודרת בערוץ המיועד לבני נוער, ולשלב בין קומדיות נעורים לז'אנר הפנטזיה ועדיין לספק אמירה אמיתית ועמוקה על החיים ולהביא משהו חדש לגמרי לעולם הטלוויזיה (והקולנוע). כן, די לו היו קוראים ל"באפי קוטלת הערפדים" – Slayer או Doomed או The Stakes והיא הייתה נשפטת אחרת למן ההתחלה.
והיי, לפעמים היוצר לא מנסח בפני עצמו שהוא אמן אבל התעוזה, העושר הקריאטיבי והעומק הם אלה שהופכים בדיעבד את מעשיו ליומרה אומנותית.
השאלה האם זו יצירת אומנות טובה או רעה, או האם היוצר בכלל עמד ביומרה שלו ליצור יצירת אמנות – נו, זו כבר דרמה בפני עצמה.
אבל בין אם במוצהר או לא, בעונתה השנייה הרגישה ג'סטיפייד, המגוללת את סיפורו של המרשל ריילן גיבנס, מספיק טוב עם עצמה כדי להחליט שהיא רוצה לעשות יותר. וכנרמז בשם הפוסט, היא הצליחה.
כיצד הפכה הסדרה מ"צדק פרטי", בתו האלגנטית של ווקר טקסט ריינג'ר, ל-Justified, יצירת אומנות (ספוילרי במידה שטחית בלבד).
בטלוויזיה, קשה לייצר סדרה שתיחשב אומנות מבלי להפוך אותה להמשכית. הדיעה הרווחת, באופן די מתבקש, היא שהמשכיות משמעה התפתחות ומתוך כך העמקה.
מה לימדו אותנו בספרות בבית הספר היסודי לגבי דמויות עגולות לעומת שטוחות? דמות עגולה היא דמות שמתפתחת. זוהי מוסכמה שאנחנו סוחבים בכל בדיקה טקסטואלית עד היום. שטיחות היא שטחיות, שינוי הוא עומק. אף כי אני יכולה לתת דוגמאות נגדיות לסדרות (רובן קומיות) בלתי סריאליות בעליל שהן יצירות אומנות (למשל העונה השנייה של "המייטי בוש" שהיא מבחינתי יצירת מופת קטנה המורכבת ממקבץ סיפורים שכל אחד מהם הוא כדור קריסטל עצמאי ונוצץ של טמטום מזוקק וקסם ילדותי טהור), הכלל הזה הוא לרוב, לבטח בדרמות, נכון (בקומדיה, אגב, סטגנציה היא לעתים אמירה מכוונת).
בעונתה השנייה, ג'סטיפייד מיישרת קו עם הרעיון הסריאליות.
אמנם הכיוון ההמשכי התחיל להתפתח כבר מאמצע העונה הראשונה כשהסיפורים של ריילן עם ארלו (AKA אבו-ריילן) ובויד, החבר/אויב, כמו גם יחסיו הרומנטים עם אווה ו-וינונה הלכו והסתבכו, אבל לא ניתן להכחיש שהמבנה של הסדרה היה בעיקר זה של "נבל השבוע". כמעט כל פרק הציג תעלומה חדשה הדורשת פיתרון, ופושע חדש התובע חירור. היה לזה חן אייטיזי לא מבוטל, אבל זה גם הדיף ריח מעט קליל יותר, קליל מדי, בכדי להיחשב אומנות של ממש.
בעונה שהסתיימה זה עכשיו, כאמור, ישנו arc סיפורי הנמשך לכל אורכה וסוחב איתו צרות מהעונה הקודמת.
וזה עובד, וואו, כמה שזה עובד.
בעונה 2, צדק פרטי ממשיכה את כל הסיפורים שהתפתחו בזו הקודמת ופותחת חזית סיפורית חדשה ומסעירה עם הצגתו של ארכי-נבל מרכזי חדש. או משפחה שלמה של כאלה.
מאפיה של הילביליז המזרה אימה במחוז הארלן זה לא משהו שחשבתי שאזכה לראות אי פעם, אבל משפחת בנט המטריאכלית, בהנהגתה של מאגס (האם המלחיצה האוחזת בילדיה בביצים ובמכלול האייקיו המשפחתי), היא בדיוק כזו.
בניצוחה הבנטים הם חבורה בלתי נשלטת, בלתי צפויה, ערמומית, אכזרית וקריפית בטירוף, שגורמת לשבט קראודר של עונה 1 להיראות כמו שגר חתלתולים.
וזה מוביל אותנו לדבר השני שהשתנה בעונה האחרונה. הדמויות. 
כדי לבנות עולם עשיר יותר דמותו של ריילן, עדיין הגיבור הבלתי מעורער של הסיפור, לוקחת צעד אחד אחורה ונותנת במה למבחר דמויות חדשות ולפיתוח מעמיק יותר של יתר הדמויות המוכרות. כל דמות משורטטת ברגישות, שום דבר לא חד משמעי וכל סוללת הקאסט פשוט מדהימה!
טימותי אוליפנט ממשיך להיות הגבר הכי מגניב בטלוויזיה, אבל מהלכי העונה מאפשרים הצצה עדינה ואלגנטית לנפשו החצויה של ריילן, לרצון החדש לאבהות ולתחושת המיאוס והגועל שלו מעצמו ומעברו.
בנוסף, ההחלטה לא להגיש את בויד קראודר כנבל המרכזי של הסדרה גם בעונה השנייה הייתה חכמה ונכונה, שהרי בסוף העונה הקודמת היה ברור שלו ולריילן יש יחסים יותר אוהבים משונאים (ויש שיאמרו חושקניים-מודחקים).
השניים נמצאים על אותו מישור, גם אם משני צדי המתרס, מסתכלים זה לזה בעיניים וגם אם בקלות נוכל לראות אותם מתחמנים אחד את השני, נתקשה לדמיין אותם באמת פוגעים זה בזה.
פרוטגוניסט כמו ריילן צריך אנטגוניסט חסר רחמים וגבולות שימחוק לו את החיוך הזחוח מהפנים. וכזו היא מאגס בנט, בגילומה המצמרר והמרטיט של מרגו מרטינדייל (אולי תזהו אותה מתפקיד חברת המשפחה חובבת עוגות הליים והגוססת בעונה 3 של דקסטר), שאין סיכוי שהיא יוצאת מטקס האמי הבא בלי פסלון (ושאם אני טועה, אוכל את כובע נהג המשאית המיוזע של דיקי).
איזה יופי של אנטגוניסטית ואיזה יופי של דמות! ובכלל, מתי לאחרונה נתקלתם, בטלוויזיה או בקולנוע, בתפקיד של נבלת באמת ראויה, כזו שאתה באמת מפחד ממנה, אבל לא יכול שלא להבין אותה?!
Le-Chaim!
כעת כשהוא פתור מהצורך להוות אויב לריילן, גם דמותו של בויד חופשייה להתפתח לה בנפרד ולתת לוולטן גוגינס הזדמנות למתוח את שרירי המשחק שלו.
ואפילו ג'רמי דייויס בתפקיד דיקי בנט שהטיקים והשטיקים שלו בדרך כלל עולים לי על העצבים נפלא ומדויק כאן בתפקיד בנה הצעיר, המתוסכל והמטומבל של מאגס.
ואולי מעל כולם, מתבלטת קייטלין דבר העילוי, בתפקיד לורטה בת ה-13, שנותנת פה תפקיד חומץ לב בגילום בשל מכפי גילה (מאיפה לעזאזל מקריצים לאחרונה את כל השחקניות הצעירות הקשוחות והנפלאות האלה, כמו היילי סטיינפילד אהובתי מ"אומץ אמיתי"?!).
דמותה של לורטה היא כמו אחותה הצעירה של הדמות ששיחקה ג'ניפר לורנס ב"קר עד העצם". ילדה שנאלצת להתמודד עם דמות של אב מנוטרל, בעולם של סוחרי סמים בדרום המפגר של ארצות הברית. גם כאן, כמו בסרט (שעיקר כוחו, לטעמי, נבע מהתיאור הפמיניסטי של עולם של גברים נפקדים ושל הנשים שנאלצות לנקות את הבלגן וההרס שהותירו אחריהם) הנשים חזקות, קשוחות ועצמאיות והן אלה המשלמות את המחיר על משחקי ה"למי יש פיפי יותר גדול" של הגברים.
בכלל, ניכר שלסרט הייתה השפעה גדולה על העלילה, האסתטיקה והאווירה הקודרת של העונה הזו, ולכל אורך הצפייה תהיתי איך לא ניסו לייבא אליה לתפקיד אורח גם את ג'ון הוקס המהמם שירביץ איזה סיבוב נוסטלגי עם אוליפנט לזכר הימים הטובים של דדווד.
אבל למרות ההשפעה האדירה של "קר עד העצם", "צדק פרטי" נותרת יצירה מקורית בפני עצמה. היא לא מוותרת על הפילם-נואריות שלה וממשיכה לשלב את המבנה העלילתי הייחודי של ספריו של אלמור לנארד עם קצת המפרי בוגרט וטיפה ג'ון וויין, מעט דשיל האמט עם קמצוץ "גברים במלכודת", ויש גם צמד פרקים שעושים מחווה סגנונית להיצ'קוק בכלל, עם קריצה עלילתית ל"פסיכו" בפרט, ובסופו של דבר, בעיניי לפחות, היא מתעלה על הסרט באופן הטיפול האלגנטי, העשיר והאינטיליגנטי שלה בחומרים והיכולת לשלב בין עומק לקלילות.
מה שמוביל אותי לגורם נוסף לזינוק ברמה של הסדרה. חוש ההומור.
צדק פרטי תמיד הייתה מבדחת ועל אף כל התימות העמוקות והאפלות יותר שהסדרה מתמודדת איתן בעונה השנייה, היא לא מוותרת לרגע על הקלילות שלה.
למעשה, העונה השנייה מצחיקה הרבה יותר מהעונה הראשונה. We're talking snort out loud funny.
הדיאלוגים מבריקים יותר, העקיצות שנונות יותר והיא מפזרת ללא הרף אבחנות ציניות מדויקות הצוחקות על הגיבור, חבריו ואויביו.
לגישתי, אם סדרה מנסה לספק לצופיה אמירה עמוקה והיא מוותרת על חוש הומור, היא אוטומטית מפסידה נקודות.
הומור הוא חלק בלתי נפרד מהחיים והוא דרך לראות את המציאות כתמונה מלאה וממרחק שפוי. היעדר מוחלט של הומור או שנינה בעולם הסיפורי, כל עולם סיפורי, הוא אי לכך פחות אנושי ויותר שקרי.
יצירה שבוחרת לצלול אל נושאים עמוקים יותר ולהתעסק בתימות אפלות יותר וכוללת בתוכה קומיות מסוימת היא בהכרח יצירה חכמה, בוגרת, כנה ובפירוש אמיצה יותר.
והיא כמובן מהנה יותר. אין דבר מקומם ושטחי יותר בהקשר הזה ממנשר הפלצן היומרני:
אני עמוק משמע אני סובל.
העונה השנייה של "צדק פרטי" לא נופלת למלכודת המשמימה הזו. היא יומרנית אך לא פלצנית.
בריאות נוסח עונה 1
ושינוי אחרון, אם כי אני לא חד משמעית בעמדתי בעיניין הזה – העירום. כלומר, היעדרו. בעונה השנייה תמו הימים שאנחנו זוכים לשזוף את עינינו ככה סתם בגופו המזהיר של אוליפנט. הסדרה עדיין סקסית, אבל כנראה כדי להילקח יותר ברצינות, היא נוקטת בגישה יותר מעודנת ופחות מחפצנת, ומפחיתה משמעותית את כמות השוטים הכוללים פטמות גבריות.
התמונה משמאל מוגשת לכם כתחליף לדקת דמוייה לזכר הערווה של ריילן. על לא דבר.
מעל לכול, Justified בעונתה השנייה מספקת לצופיה חוויה אינטלקטואלית מלהיבה, מהנה ומפתיעה, ואחת שבסופו של דבר קצת תשבור לכם את הלב.
דמויותיה הרב מימדיות לכודות בעולם שהן לא מעוניינות להיות חלק ממנו ולוקחות על עצמן תפקידים שהן לא בטוחות שהן רוצות לגלם וזה מרתק באותה מידה שזה מלנכולי וזה מה שבמחציתה של 2011 הופך את הסדרה ליצירה הטלוויזיונית הכי מרשימה עד כה.
כן, היא טובה יותר מ"משחקי הכס" ו"ההרג" (בינתיים), כנראה אף טובה יותר מ"קומוניטי" הסדרה הקומית המצטיינת של 2011, ולפחות עד שובה של שובר שורות למרקע, היא זו שמחממת את כס המלוכה בכבוד ובצדק.
סופרבלוב 
