ארכיון מחברים

19.9.11

תודה רבה לכל מי שהשתתף בבחירה. בתקופה הקרובה יעלה פוסט שיציג את תוצאות הרשימה.

****************************************************

השבוע לפני 70 שנה יצא הסרט "האזרח קיין" להקרנות מסחריות בארצות הברית. במשך 50 השנים האחרונות נבחר הסרט הזה באינסוף משאלים כסרט הטוב ביותר של כל הזמנים.
התואר המטופש הזה ללא ספק הזיק יותר משהועיל לסרט הנפלא הזה, אבל זה לא נושאו של פוסט זה.

כמחווה לסרט הנפלא ההוא ולדירוגים הטיפשיים באשר הם הבלוב מבצע משאל משלו. כל קורא של הבלוב מוזמן לשתף אותנו ברשימת עשרת הסרטים הטובים ביותר לדעתו. אנו נשקלל את התוצאות ונציג את 10 הסרטים הטובים ביותר בכל הזמנים לפי קוראי הבלוב.
איך זה מתבצע?
כל אחד מכם מוזמן להעלות את 10 הסרטים האהובים עליו באיזור התגובות. נשמח מאוד אם תכתבו כמה שורות על הסרט שבחרתם אל המקום הראשון. מי שלא מסוגל לבחור רק 10 סרטים יכול לשתף ביותר, אבל על מנת שהדבר יהיה הוגן כלפי כל הבוחרים, לשקלול הסרטים יכנסו רק 10 השמות הראשונים שיופיעו.
הרשימה תיסגר ביום ראשון 18.09 בבוקר, בחירותכם יעברו שקלול ופוסט מיוחד וחגיגי יעלה ובו בחירות קוראי הבלוב לסרט הטוב בתבל.

אז קדימה לעבודה, כי הכח בידיים שלכם.

(ברשותכם, להבדיל מבדרך כלל, אנו לא נגיב לתגובותכם/בחירותיכם כדי לא מלא את איזור התגובות 🙂 )

******************************

קודם כל תודה רבה על ההענות 🙂 והנה הבהרה מאוחרת – משיחות עם אנשים וקריאות בתגובות הבנתי שיש אולי צורך לחדד קצת את מה שאני מבקש לעשות. ברור לי שמדובר במשימה שהגדרתה היא בלתי אפשרית באמת. אני בעצמי צמצמתי רשימה של 50 סרטים שאני אוהב באותה מידה ל10 סרטים שיכולים להשתנות אם תדברו איתי מחר. לא צריך לקחת את הדברים ברצינות רבה מדי ואין ספק שהרשימה שתיווצר לא באמת תהיה בעלת חשיבות הרת גורל. אני כן חושב שהיא תהיה טובה או חשובה לא פחות מהרשימות שהפכו את "האזרח קיין" לסרט הטוב ביותר בגלקסיה, אבל זה אומר יותר על מהי דעתי על הרשימות ההן מאשר על הרשימה הזו. המטרה היא בסך הכל סוג של שעשוע, לתת לכל אחד שרוצה לבחור 10 סרטים שהם בעיניו הכי טובים/אהובים/משפיעים ולשתף עם כולם. בסופו של דבר תיווצר רשימה של הסרטים שצויינו על ידי הכי הרבה מגיבים. מבחינתי הרווח האמיתי הוא בגילוי סרטים שלא שמעתי עליהם ויש כבר כמה כאלה.
אז אם גם לכם זה נראה כיף אשמח אם תשתפו בבחירותיכם ותזמינו חברים לבחור.

הערה מקדימה – הפוסט הזה אינו ביקורת. מדובר במחשבות שעלו בעקבות צפייה ב"כוכב הקופים-המרד". הפוסט לא מספר את סיפור הסרט אבל כן מכיל ספויילרים כך שהקריאה על אחריות הקורא.

אני לא יודע מי זה ג'יימס פרנקו, אבל הכוכב של הסרט הזה הוא אנדי סירקיס ("שר הטבעות", "קינג קונג")

"כוכב הקופים: המרד" הוא שם די מחורבן. רק לשם הגינות, גם השם המקורי Rise of the Planet of the Apes הוא שם מחורבן. זה לא שאין כאן מרד, אבל יש כאן משהו חשוב בהרבה. כשכתבו שמדובר בorigin אני חשבתי שהם מתכוונים להתחלה של כל הסיפור שהופך להיות סאגת "כוכב הקופים", אבל למעשה מדובר בהתהוות של דמות מעולה שאני מניח שמכאן והלאה תככב במספר סרטים. הדמות הזו היא כמובן דמותו של סיזר, כוכב הסרט. סיזר, שהוא שילוב בין אנדרו סירקיס לאשפי וטה דיגיטל, הוא לא רק הכוכב הבלתי מעורער של הסרט אלא גם השחקן שנותן את תצוגת המשחק המדהימה ביותר שראיתי לאחרונה בקולנוע. העובדה שמדובר בדמות שבסופו של דבר היא תוצר של אפקטים דיגיטליים רק מדגישה כמה ההישג גדול. וכך לאורך רוב הסרט ישבתי וחשבתי לעצמי שאם וויליאם אובריין היה יכול לראות את מה שקורה על המסך הוא היה בוכה מרוב אושר.

וויליס אובריין נחשב לחלוץ האפקטים בטכנולוגיית הסטופ מושן. הוא לא היה הראשון שהשתמש בטכניקה הזו. מלייס, הגאון הצרפתי, עשה בה שימוש נרחב בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, פורטר, שידוע בזכות סרטו "שוד הרכבת הגדול" עשה סרט שהנפיש דובים בעזרת הטכניקה הזו בשנת 1907, אבל אובריין היה למעשה מי שיצר את החוקים הבסיסיים להנפשת בובות בסטופ מושן שמטרתן ליצור תנועה חלקה תוך כדי יצירת זהות לבובות. השיא הגיע כמובן ב"קינג קונג" משנת 1933.

אתה בא לפה הרבה?

קשה לדמיין היום איזו השפעה היה לסרט הזה על הקהל באותה תקופה. תנסו לדמיין עולם בלי טלוויזיה, כשהקולנוע כמעט לא מספק סרטים בעלי אפקטים מרשימים ודמיינו לעצמכם שאתם נכנסים לאולם קולנוע בעל אלפי מושבים, בעל מסך ענק שבזכות יחס המידה שלו (4:3) היה גדול משמעותית מכל מסך קולנועי שאנו מכירים היום, מסך שמילא את כל מרחב הראייה של הצופה. הסרט מתחיל, אנו שטים לאי מוזר, פוגשים את הילידים ואז משום מקום מגיע קוף ענק שממלא את כל המסך הענק הזה, חוטף את הגיבורה היפה, נלחם עם דינוזאורים וציפורים פרה היסטוריות ומטפס על האמפייר סטייט בילדינג. אבל מעבר לספקטקל המרשים היה עוד משהו שהיה שונה ב"קינג קונג". קונג לא היה אפקט לשם אפקט, קונג היה דמות, ולא סתם דמות אלא הדמות הראשית בסרט הנושא את שמו ולמרות שזה נשכח קצת עם השנים, דמות חיובית. ואכן, כשקונג עומד על ראש האמפייר סטייט בילדינג לאחר שתותחי המטוסים ניקבו אותו ללא רחם, מביט ונוגע בפצעים המדממים ומבין שהוא הולך למות, הרגע העצוב הזה משפיע על הצופה מבחינה רגשית. ברגע הזה נחקק קונג כדמות ואובריין עשה היסטוריה – השימוש באפקט אינו רק לשם יצירת עולמות דמיוניים אלא גם לשם יצירת דמויות מרגשות ובלתי נשכחות.

אין זה פלא שפיטר ג'קסון אוהב כל כך את הסרט הזה. ג'קסון עבר תהליך דומה בסרטיו. מי שהתחיל כנזקק לאפקטים על מנת ללוות את הסיפור שרצה לספר, עבר למצב בו הדמות היחידה המרגשת ומעוררת האמפתיה בסרטי "שר הטבעות" שלו היא דמות אנימציית מחשב – גולום.

לא נורא, זה הסרט האחרון שלי ככה ואח"כ אהפוך לכוכב ענק ולא אצטרך להמשיך ללבוש את כל החיישנים המגעילים הללו.

כשג'קסון החליט לצלם את "שר הטבעות" היה לו ברור שהחברה אותה הקים עם חברו ריצ'רד טיילור (שעבד על האפקטים בסרטיו מאז סרטו השני "פגוש את הפיבלס") תצטרך לעשות יותר מ"סתם" אפקטים. ג'קסון וטיילור שבתחילת דרכם הסתמכו בעיקר על אפקטים של איפור, בובות ומיניאטורות הקימו בשנת 1993 את ווטה דיגיטל, שכשמה כן היא- אחראית על אפקטים דיגיטליים, על מנת ליצור את האפקטים לסרטו של ג'קסון "יצורים שמיימיים". אבל עבור "שר הטבעות" היה צורך ביותר מזה. ג'קסון החליט ש"גולום" יהיה בדיוק מה שהיה "קונג" – דמות שעובדת היותה אפקט , בין אם בובה ובין אם דמות דיגיטלית, לא משנה מאום מחשיבותה לסיפור או לסרט. "גולום" התפתח מסרט אחד לשני ובסרט הסוגר את הטרילוגייה הוא ללא ספק הפך לדמות הטובה והמרגשת ביותר בסרט. הוא לא היה סתם אפקט ממוחשב ואין לי ספק שהייחודיות שלו היתה גורמת לאובריין להתרגשות גדולה. בעוד שקונג היה בובה שכל ביצועיה היו תלויים ביכולות המרשימים של אובריין וכבולים בטכנולוגיה בת זמנו, גולום נוצר באמצעות טכניקת לכידת תנועה בה מחברים לשחקן חיישנים והמחשב קולט את תנועותיו והבעותיו. לאחר מכן בעזרת אנימציית תלת מיימד יוצרים את הדמות ומעניקים לה את מימיקת הפנים ואת התנועות של הדמות. לכן גולום, לא פחות משהוא תוצר של אשפי ווטה דיגיטל, הוא תוצר של אנדי סירקיס ששיחק אותו והשילוב המיוחד הזה יצר דמות בלתי נשכחת. (הערה חשובה ששלח לי אריאל פיירפילד – בזמן שר הטבעות לא השתמשו במושן קפצ'ר ללכוד את הפנים של אנדי סיריקס (זו טכנולוגיה שהבשילה רק באווטר) ולכן האנימטורים שעבדו על הסרט השלימו את הבעות הפנים שלו בעצמם כשהם מסתכלים על צילומים שלו חלק מהזמן. בנוסף הם גם עשו מחדש את כל הסצנות באנימציה והבמאי הכריע בין שתי הגרסאות ככה שזה היה בערך חצי חצי. זו אגב הסיבה שגולום של הסרט השלישי היה שחקן טוב יותר מאשר גולום של הסרט השני בגלל שהצוות שעבד עליו לאורך הסדרה אמר שכבר הבין את הדמות הרבה יותר טוב.)

רק טבעי היה שג'קסון, שחב ל"קינג קונג" הרבה, החליט לאחר סיום טרילוגיית "שר הטבעות" לעשות לו מחווה יפייפיה וליצור גרסה חדשה לסרט שהיתה נאמנה מאוד לרוח המקור ולפחות בעיניי מוצלחת מאוד. את קונג, אגב, גילם שוב סירקיס.

אני חייב להודות שיש לי בעייה עם עולם האפקטים הדיגיטליים. צפייה שאני עורך בשבועות האחרונים בסרטי אובריין וממשיך דרכו ריי הריהאוזן, מחדדים לי מהי הבעייה שלי. עומס. האפקטים הדיגיטליים מאפשרים לנו לעשות הכל והרבה. אם פעם היינו מקבלים אפקט מרשים פעם ב-15, 20 דקות ואז אותו קטע גם היה מרשים מאוד וגם נחקק בזיכרון, הרי שהיום אנחנו מקבלים מינונים מטורפים שהפכו את סף הגירוי שלנו לגבוה מאוד. גם כמותית אנחנו מקבלים צבאות אין סופיים של אנשים, ספינות, חיות – הרבה מהכל, אבל אנחנו כבר אדישים. אז מראים לנו משאית מתפוצצת תוך כדי שאלף פילים עם רוכביהם קופצים בסלואו מושן לתוך חללית שמתפרקת לאלפי חלקים. יופי.

הייתי צריך לחשוד שדמות בשם בני כפתורי לא יכולה להיות אמיתית

ג'קסון, אגב, הוא אחד האחראיים לכך עם טרילוגיית "שר הטבעות" שלו, פשוט גולום היה פיצוי הולם. אבל בסופו של דבר, למרות היות גולום דמות מדהימה, היא עדיין לא נתפשה כדמות אמיתית. אני חושב שהפעם הראשונה שקלטתי שאני לא קולט היתה ב"מקרה המוזר של בנג'מין באטן" שביים דייויד פינצ'ר. את הסרט המקסים הזה (שספג ביקורות גרועות רבות, אבל אני אוהב אותו מאוד) ראיתי בלי לקרוא עליו כלום. היה לי ברור שהסרט עמוס אפקטים (פינצ'ר אלוף בלהכניס בכח אפקטים שבחיים לא נגלה שהם אפקטים) אבל מבחינתי בראד פיט היה בראד פיט מאופר. כשגיליתי שלאורך רוב הסרט אני רואה בנייה ממוחשבת של פרצופו של פיט כפי שנלכד על ידי מחשב בטכנולוגיית לכידת התנועה הייתי המום. לרגע לא חשדתי במהלך הצפייה שמה שאני רואה הוא משהו אחר מבראד פיט. אז הבנתי שכנראה שיש כאן משהו מעבר. את המעבר קיבלתי ב"כוכב הקופים".

אנדי סירקיס האמיתי. כלומר אמיתי עם פוטושופ

הקופים בסרט הם שוב יצירתם של ווטה דיגיטל והקוף הראשי, סיזר, הוא שוב אנדי סירקיס. רופרט וייט, במאי הסרט, כינה את סירקיס "הצ'ארלי צ'אפלין של לכידת התנועה" ואם הוא מתכוון בזה שהשליטה שהבחור פיתח בשימוש נכון עבור הטכנולוגיה המסויימת הזו מאפשר לו להפגין שליטה מופלאה על התנועה שלו תוך כדי היכולת המופלאה לרגש את הצופים, אז הוא צודק.

נכון לרגע זה מבחינתי קבוצה שתכלול את סירקיס ואת אנשי האפקטים שעבדו על דמותו בסרט, אמורה לזכות באוסקר לשחקן הטוב ביותר של השנה. העומק של דמותו, המבט בעיניים, הדרך בה הוא זז, הכל פשוט מושלם. למעשה, מבחינתי, הסצינות עם השחקנים ה"רגילים" בסרט- ג'יימס פרנקו, ג'ון ליתגו, ברייאן קוקס ואחרים, הן הסצינות הפחות חשובות בסרט. כן, הן חשובות כדי לבנות את הסיפור אבל הסרט מגיע לשיאים שהוא מגיע בכל סצינה שבה סיזר נמצא כשהשיא מבחינתי היה הסיקוונס של ההשתלטות על המכלאה. מדובר בקולנוע בשיאו. קולנוע שלא נזקק לדיאלוגים או להתחכמויות תסריטאיות אלא מציג באופן פשוט את מה שהוא בלתי אפשרי להצגה בכל מקום אחר שהוא אינו קולנוע. זהו קולנוע טהור.

כוכב הקופים 1968

ועכשיו אחרי שהוצאתי את שהיה על ליבי אפשר לעבור לסרט. הסרט הזה נהדר. לפני כמה ימים צפיתי שוב ב"כוכב הקופים" המקורי וזו ללא ספק היתה החלטה נבונה. את הסרט המקורי ראיתי כילד ולא זכרתי אותו בכלל. למרות שהתיישן, הוא עדיין מרשים מאוד והאיפור בו מבריק ומחזיק גם היום. הסרט החדש מתכתב איתו פעמים רבות. אם זה בסצינת הפתיחה שדומה מאוד לסצינת צייד האדם בסרט המקורי. אם זה ההענשה עם התזת הצינור, ואפילו כשסיזר משחק עם דגם של פסל החירות ומוריד את ראשו. ויש חשיבות גדולה להכרת הסרט הראשון, או לפחות הכרת הסיפור שלו, כי הסרט הזה הופך לחלק מתוך השלם וזה מעצים אותו. אנחנו יודעים איך זה נגמר אבל אנחנו לא באמת יודעים למה. עכשיו אנחנו יודעים איך זה התחיל. (אני מודה לזה שהיו הסברים גם בסרטי ההמשך של הסדרה המקורית אבל לא ראיתי אותם כך שאנני יכול להתייחס).

הסרט אינו סרט אלגורי, כפי שהמקורי היה. הוא גם ממש לא סרט פילוסופי, ועם זאת הוא אינו רדוד בשום צורה שהיא. הוא מעלה רעיונות ונושאים מורכבים (גם אם הם לא מפותחים בסרט עצמו) ורוב הזמן מנסה שלא לקבוע עמדה. האם הנסיון להתערב בדרכו של הטבע על ידי מציאת תרופות למחלות איומות הן דבר טוב או רע? אנו הרי יודעים שבכל פעם שאנו מוצאים תרופות למחלות קשות, הוירוסים מפתחים מוטציות חזקות יותר, ועדיין אנחנו ממשיכים בחיפוש כי אנחנו לא רוצים למות. אז האם פרנקו הוא האיש הרע כאן? לא הוא טוב, אבל חייבים רע אז הבוס שלו שרוצה רק כסף הוא הרע והוא יקשה את החיים של פרנקו וקופיו ואנחנו נשנא אותו ונשמח כשהוא ימות ו… טוב אז לא הכל מושלם בתסריט והקטעים שעוסקים בחיים של פרנקו (אביו ואהובתו החדשה) לא ממש חשובים או מעניינים, אבל לרוב הבעיות מצליחות לא להפריע. למעשה מלבד שני רגעים החולשות כמעט אינן מורגשות, אבל שני הרגעים המדוברים הפריעו לי מאוד.

סיזר

הראשון הוא המשפט שאומר סיזר לפרנקו בסוף הסרט. הרגע בו סיזר אומר "לא" הוא רגע אדיר. כן, אנחנו יודעים שהקופים ידברו בסוף ולכן זה רק מתבקש, אבל זה היה צריך להישאר שם ולא להתקדם למשפט מלא. הרגע הזה הוא קיטש גרוע ולא מתאים לרוח הסרט.

אבל הדבר השני שהרגיז אותי ממש הרגיז אותי. כפי שאמרתי, כולנו יודעים איך נגמר הסיפור הזה, הרי הסרט הראשון בסדרה הוא הספויילר לסדרה החדשה שמתחילה. ואולי אני נאיבי? אולי הילדים של היום לא יודעים כלום על הסרט ההוא ועל הסצינה האחרונה שלו שהיא אחת המפורסמות בתולדות הקולנוע? כשהגיע הסוף ועלו כותרות הסיום רציתי להריע, קודם כל לסרט, כי הוא כל כך טוב, אבל באותו רגע רציתי להריע בעיקר להערכה שהיוצרים נתנו לנו הצופים. הם יודעים שאנחנו מבינים שהוירוס הולך להתפשט ושבמקביל לכך שהקופים יחכימו, בני האדם ימותו מהמחלה ומי שישרוד יהפוך לחלש יותר. כל הכבוד לבמאי שהחליט לסיים בשוט הנהדר של הקופים מסתכלים על העתיד שלהם.
ואז הגיע האפילוג ובו מראים לנו שהוירוס מתפשט למגיפה עולמית ואני ממש התעצבנתי.

לא נורא, זה הסרט האחרון שלי ככה ואח"כ אהפוך לכוכב ענק ולא אצטרך להמשיך ללבוש את כל החיישנים המגעילים הללו.

אבל ביננו? זה עבר לי מהר, כי בסך הכל גם עם הפישול הזה במאי הסרט רופרט וייט עשה עבודה מדהימה ביצירת סרט מרשים מאוד מבחינה קולנועית עם שוטים ארוכים מעולים ועם תחושה של תנועה מתמדת שיודעת מתי לעצור כדי לא לגרום לבחילה. לא שמעתי עליו עד היום אבל אני בטוח שאשמע עליו בהמשך.

בסופו של דבר מדובר בהרבה מעבר לסרט קיץ מצויין, מדובר בסרט שבו סיזר השתלט עליי ושיכנע אותי שעם שימוש נכון, האנשים שיוצרים אפקטים דיגיטליים היום לא נחותים מאותם קוסמים שאני כל כך אוהב שפעלו במשך 100 שנות קולנוע ראשונות. פשוט צריך לדאוג שכמו שפעם רק מתי מעט התעסקו בזה, גם היום הגישה תהיה רק למי שבאמת מוכשר ויודע מה הוא עושה. בקיצור – תנו לי קצת פחות סניידר וקצת יותר וייט.

נ.ב. לא סתם התחלתי לחשוב על וויליס אובריין במהלך הסרט. כמה פעמים הרגשתי שהסרט מכיל מספר הומאז'ים לקינג קונג. אם זה השוט מלמעלה שמכיל ציפורים מצויירות (פה באנימציית מחשב, ב"קונג" באנימציית דו מימד) או בשוטים מסויימים בהם באק השימפנזה הגדולה נראית ומתנהגת כקונג. אחרי שחזרתי הביתה וגיליתי שוטה דיגיטל אחראים על הפעלולים זה הפך מובן יותר ואין לי ספק שזה מכוון.

כשעלו כותרות הסיום של "מסיבת ההלוויה שלי" (או Get low בתרגום אנגלי משובש) הרגשתי מוזר. מצד אחד אהבתי מאוד כמה דברים בסרט, מצד שני מדובר בסרט חלש. אם בסופו של דבר החלק שאהב ניצח זה רק בגלל שאהבתי מהפריים הראשון ואילו האכזבה הגיעה רק באמצע.

הסרט מספר את סיפורו של פיליקס בוש, מתבודד תמהוני שמחליט לקיים מסיבת לוויה בה יתגלה הסוד הגדול שאותו הוא מסתיר כבר 40 שנה. הסרט התקופתי, שבסיסו בסיפור אמיתי שהתרחש בשנת 1938, מתאר את מהלך ההתארגנות למסיבה עד הגילוי הגדול במסיבה עצמה. הרבה דברים ניתן היה לעשות עם הסיפור הזה ואכן בחצי הראשון של הסרט נבנות הרבה ציפיות להמשך. הבעייה היא שהתסריט הכל כך חלש הזה לא עושה כלום עם הסיפור שיש לו. הדמויות באות והולכות, כשלא בדיוק ברור מי הן, מאיפה הן באות ולאן הן רוצות להגיע, ואיפשהו לקראת האמצע אתה מתחיל להבין שכל הבנייה שנבנית פה לא תוביל לשום דבר בעל נפח משמעותי כלשהו. כך קורה שכשכבר מגיעים למה שאמור להיות השיא – אותו גילוי של סוד נורא שגרם לחיים הקשים שגיבור הסרט גזר על עצמו – הרגע הזה מתגלה כשיא מינורי יחסית שלא מגלה הרבה יותר ממה שהצופה כבר הבין לבד.

אז למה בכל זאת אני ממליץ מאוד על הסרט?

יש 2 סיבות עיקריות:

הראשונה והראשית היא רוברט דובאל. התפקיד שהוא עושה כאן הוא לא פחות ממושלם. כל כך מדוייק, כל כך עמוק. המשחק שלו יוצק לדמות תוכן שהתסריטאים לא סיפקו לה והופך דמות שטוחה מבחינה תסריטאית לדמות מרתקת ומעוררת אמפתיה. לכן הוא גם זורח מעל כל השחקנים האחרים והמצויינים שנמצאים פה. ביל מארי עושה ביל מארי אבל הדמות שלו מסתכמת בכלום. סיסי ספייסק סובלת מאותם דברים. הנוכחות של דובאל, המראה המרשים שלו והדרך בה הוא ממלא את המסך בכריזמה שלו הופכת את ההתעלמות ממנו באוסקר (הסרט יצא בשנה שעברה) למקוממת ואת הבחירה בקולין פירת' כזוכה עבור "נאום המלך" לעלובה עוד יותר. או כמו שאמר בן גוריון בשעה שצפינו בטקס "נאום שמום".

הנקודה השנייה החיובית בסרט היא העיצוב האמנותי. השחזור של שנות ה-30' נהדר והוא משרת את הסרט נאמנה בבניית אווירה ואופי. תורם לכך, כמובן, גם הצילום היפה.

שני הדברים הללו עזרו לי להתעלם מהבעיות של הסרט במהלך רוב הצפייה. אבל הסוף המאוד גרוע היה עדיין מאוד גרוע והשאיר טעם של החמצה.

חבל. כנראה שנכון מה שאומרים ועם תסריט גרוע לא באמת יכול לצאת סרט טוב. הסרט הזה הוא ללא ספק הוכחה לכך. הבימוי היפה והעדין, הצילום, העיצוב והמשחק של דובאל היו ראויים להרבה יותר, ועדיין כדאי לראות ולו רק בגלל שתצוגת המשחק של דובאל היא לא דבר שרואים כל יום.

"פו הדב", סרט האנימציה החדש והכה מאכזב של דיסני מסמן בעבורי יותר מכל את דעיכתו של פיקסר, האולפן האהוב עליי בעשור הקודם.

איור של פו הדב, חזרזיר וכריסטופר רובין שאוייר על ידי שפרד

"פו הדב" הוא דמות שלא צריכה הצגה. את הסיפורים כתב א.א. מילן לבנו, כאשר הוא משתמש בבובות שלו כדמויות שמאכלסות את יער ת"ק הפרסאות (אחד משני הביטויים שלקוחים מהתרגום שקראתי בילדותי ונשאר בעבורי אהוב כל כך ובלתי ניתן לשינוי. הביטוי השני הוא "דובי דב פותה", והוא כל כך מלא חיבה ומתאר את פו בצורה כל כך מדוייקת שאני לא מסוגל להחליפו בדובון טיפשון או כל תרגום אחר).

בשלב מאוחר יותר צבע שפרד את האיורים המקוריים שלו. התוצאה מקסימה.

את איורי הספרים הנפלאים אייר א"ה שפרד ובהם נראים פו וחבריו כפי שהם באמת – בובות. ואז הגיע דיסני.

נתחיל בגילוי נאות, אני מת על חברת דיסני בתקופת וולט דיסני. הם יצרו יצירות מופת רבות, תרמו תרומה אדירה לתחום האנימציה ואני חושב שהדמויות שהם יצרו העשירו את עולמם של ילדים (ומבוגרים) רבים בכל העולם. אבל בשנים שעברו מאז מותו הם הפכו מבחינתי לשם נרדף לרדיפת כסף והעדפת המוצרים הנלווים על התוכן. פה ושם היו להם עדיין סרטים נפלאים (למשל באותו תור זהב מחודש שחל בסוף שנות ה-80 תחילת ה-90, או עם "פלונטר" הנהדר בשנה שעברה) אבל הכל התגמד מבחינתי לעומת הבריונות של שלטון המרצ'נדייז. אבל מי אני שאתלונן כשאני עושה יד אחת עם ממלכת הרשע וממלא את חיי הילדים שלי בובות, פזלים, פוסטרים, תיקים, צלחות, כוסות, דיוידיים ומה לא של דיסני.

לפו הדב הגיעו אולפני דיסני בשנות ה-60. וולט כבר דעך (הוא נפטר בדצמבר 66 מסרטן ראות) ומירב תשומת הלב שלו היתה נתונה לסרט האחרון שהיה בפיקוחו, "ספר הג'ונגל", ולתוכניות שלו לעתיד הנוגעות בפארקי השעשועים שלו ובטלוויזיה. במצב כללי זה נוצרה דמותו של פו הדב כשב-66 יצא סרט קצר המבוסס על סיפור מהספר. הסרט היה מקסים,

מתוך הסרט המקורי

האנימציה היתה מקסימה וניסתה לשלב בין האיורים של שפרד, שהשפיעו על הרקע המצוייר לבין הדמויות שהפכו לדמויות דיסני ברורות יותר ופשוטות יותר. שני סרטים קצרים נוספים יצאו ב-68 ו- 74 וכולם אוחדו יחדיו לסרט מקסים (אם כי לא מבריק במיוחד) בשם "ההרפתקאות הרבות של פו הדב" בשנת 1977. לאחר מכן הופקרה דמותו של פו לשלל סרטי טלויזייה וסרטים שהוכנו ישירות לוידאו והיו גרועים עד ממש ממש ממש גרועים. כלום מהקסם של הדמויות המקוריות של מילן לא נשאר. רק השם. השם משולב במותג דיסני.

שיקוץ

 

השיא, מבחינתי, היה כשיצאה תוכנית הילדים החדשה של ערוץ דיסני "חברי טיגר ופו" לפני כמה שנים, תוכנית באנימציית תלת מימד עבשה, שיחד עם התוכנית הזהה מבחינת המראה "המועדון של מיקי" (שעושה שמות בחבריו של מיקי מאוס) גורמת לוולט דיסני להתהפך בקבר. הוא מילא, מגיע לו, הוא היה אנטישמי, אבל למה לנו זה מגיע? האם העם היהודי לא סבל מספיק באלפיים השנים האחרונות?

ואז, כמו בסרטי דיסני הישנים, מגיע לו על הסוס הלבן ג'ון לסיטר, אולי הדמות החשובה ביותר מבחינה אומנותית בהתפתחות של אולפני פיקסר המופלאים, ומבטיח לעשות סרט פו שישאב מהסרט המקורי ויתן כבוד לאנימצייה המצויירת ביד ולדמויות הקלאסיות.

ושוב אנחנו עושים עצירה לטובת אנשים שצריכים הסבר –

אולפני פיקסר בראשות לסיטר אחראים למהפכת סרטי אנימציית המחשב (יש להבדיל בין אנימציית תלת מימד הנעשית במחשב בניגוד לציור המסורתי ביד, לבין סרט המוקרן בתלת מימד שיכול להיות סרט אנימציה, לייב אקשן או כל שיקוץ אחר). הם היו הראשונים ליצור סרט אנימציית תלת מימד באורך מלא – "צעצוע של סיפור", אבל מבחינתי הם היו הראשונים שיצרו מצב שבו אני מחכה לסרט של אולפן ולא דווקא לסרט של אמן ספציפי. משהו בדרך העבודה המיוחדת שלהם הצליחה ליצור חממת אמנים שמספקת שנה אחר שנה יצירות הנעות בין סרטים מעולים לילדים ("מפלצות בע"מ", "מוצאים את נמו") ויצירות מופת לכל המשפחה ("משפחת סופר על" שהיה סרט האקשן הטוב ביותר של העשור הקודם, "רטטוי", "וול-אי" ו"אפ"). כל הסרטים שלהם היו סרטים מקוריים ולא המשכים כנהוג בתעשייה, עם יוצא דופן בצורת "צעצוע של סיפור 2" שהיה במקור מכוון לוידאו והפך לסרט קולנוע רק לאחר שהם הרגישו שאכותו גבוהה מספיק.

חברת דיסני היתה לאורך השנים המפיצה של סרטי פיקסר. לפני כמה שנים היה נראה שבעקבות חיכוכים החוזה לא יחודש ואז קרה לפתע דבר מופלא, דיסני קנו את פיקסר, נתנו לה יד חופשית להמשיך לעשות את מה שהיא רוצה ומינו את לסיטר לאחראי על מחלקת האנימציה ופארקי השעשועים. אני לא יודע מה איתכם, אבל אני ממש שמחתי. זה הרגיש כאילו למרות שדיסני קנו את פיקסר למעשה פיקסר השתלטו על דיסני וכולנו נחיה באושר ועושר עד עצם היום הבא.

"תביאו לי את האנשים של פיקסר!!"

אבל המציאות היא לא סרטים של דיסני. אם כבר זה יותר מזכיר את "האזרח קיין". בקטע מסויים בסרט, לאחר שקיין קנה את כל המערכת של עיתון המתחרה בעיתון שלו וכולם חוגגים, חברו  הטוב ושותפו לעיתון לילנד יושב מדוכא. הצלע השלישית בחבורת העיתון, ברנשטיין, שואל אותו מה קרה.
"האם האנשים האלה שעובדים עבורינו היום לא היו נאמנים עד אתמול לעיתון שבו הם עבדו?" שואל לילנד. בוודאי עונה ברנשטיין.
"והאם העיתון שלנו דוגל באותם ערכים שהעיתון שלהם דגל?" הוא ממשיך
"בוודאי שלא, אבל אין לך מה לדאוג, מר קיין ישנה את הדרך בה הם חושבים ופועלים תוך שבוע" עונה ברנשטיין.
לכך עונה לילנד "אבל תמיד יש את הסיכון שהם ישנו את מר קיין בלי שהוא בכלל ירגיש"

וכך פתאום פיקסר הפכו לחברת המשכונים כשהוציאו את "צעצוע של סיפור 3". ואחריו את "מכוניות 2" שאני לא יכול לחשוב על שום סיבה אחרת לעשות אותו מלבד כמויות המרצ'נדייז המטורפות שהסרט הראשון מכר. ומה הסרט הבא שלהם? "מפלצות בע"מ 2". בנוסף לכל גם איכות הסרטים ירדה ופתאום במקום שדיסני תהיה פיקסר, פיקסר נהייתה דיסני.

אבל רגע, לסיטר הבטיח שפו הדב יהיה כמו פעם, הוא בטח יקיים, לא?

חצי הכוס המלאה - לפחות זה סרט קצר

"פו הדב" החדש הוא אכזבה אדירה. הוא דווקא מנסה להידמות לסרט המקורי, לפחות מבחינה ויזואלית. הפתיחה דומה – הוא מתחיל בחדר מלא בובות, עובר לספר ולמפה שבו שהופכת לאנימציה. גם פה הרקעים מנסים להידמות לאיורים המקוריים. הוא אפילו באורך כמעט זהה (כ-70 דקות) אבל בסופו של דבר כלום לא עובד בגלל סיבה אחת חשובה – יש לו תסריט איום ונורא.

לקחו כמה סיפורים מהספר המקורי, הוציאו מהם את הקסם, ערבבו בבלנדר והדפיסו. יוצרי הסרט כנראה חושבים שאם אנחנו מכירים את הדמויות אז אין סיבה ממשית שהן יהיו חלק מהסרט. במקום דמויות יש לנו ציורים מונפשים שהאפיון היחיד שלהן מגיע מעצם ההכרה הקודמת שלנו איתן. וגם מבחינת סיפור – כלום לא קורה בסרט. כלומר חושבים שיש מפלצת ואומרים לנו שהדמויות מפחדות ממנה אבל זה לא באמת מרגיש ככה. הספר נוכח פיזית בסרט ובעלילה והאותיות הופכות אפילו לפתרון בשלב מסויים, אבל מה שמתחיל כרעיון נחמד, נמאס מהר מאוד כשלא מפסיקים להשתמש בו. פו, במקום להיות חמוד, מעצבן. והכי חשוב, למרות שהעלילה מתבססת על סיפורים מהספר, העיבוד פשוט שגוי.

אני אשתדל להסביר בדוגמה – גם בסרט כשאיה מאבד את הזנב כולם יוצאים לחפש אותו. פו מוצא אותו אצל ינשוף כמו בסיפור המקורי אבל אז ינשוף מנסה לפתות את פו שישאר לאכול דבש, וזה קורה רק כדי שיוכלו להכניס את המסר הדידקטי שבו פו, למרות רעבונו לדבש, בוחר בהחזרת האבידה לחברו שהוא המעשה הנכון שבעקבותו הוא יזכה להערכת חבריו. בספר פו לא צריך להוכיח כלום, הוא דב נפלא ומיד כשהוא מבין שזה הזנב של איה הוא הולך להחזיר לו אותו. אחר כך הוא הולך הביתה לאכול דבש ולשיר המהום גאווה על זה שהוא מצא את הזנב. הוא לא צריך את חיזוק חבריו למעשה שעשה, כי זה המעשה היחיד שפו, שהוא מן דב שכזה, יכול לעשות.

וכך, האכזבה הזו שלכאורה לא שייכת בכלל לפיקסר בשום צורה, גורמת לי לטעון בצער רב ששיטת האולפנים קרסה שנית. אם לסיטר וחבריו לא יכולים לקיים הבטחות אז מי כן? מבחינתי אם לסיטר קיבל על עצמו תפקיד בכיר בדיסני רק על מנת למחזר בחוסר הצלחה את "טרון" ואת פו תוך הזנחה פושעת של מה שקורה אצלו בבית (והוא עוד חתום על בימוי ב"מכוניות 2"), זהו סופה של פיקסר.

לסיום בואו נשים דברים על דיוקם – זה שאני טוען שכל מה שכתבתי למעלה מוכיח את תאוריית הקונספירציה שבה דיסני רצו לדסנז את פיקסר כדי שהם לא יראו כל כך רע לא אומר ששאר מי שהיו איתי בקולנוע מסכימים איתי. בני בן ה-3 שכבר שנה עונה לכל מי ששואל אותו איך קוראים לו בשמו של אחד ממבחר דמויות דיסני (מוגלי, מיקי או פו) נהנה מאוד והיה מרותק לכל אורך הסרט. גם בתי נהנתה מאוד, אז אולי אני טועה.

(למרות שאני לא טועה. ועכשיו כשדיסני קנו גם את הזכויות על החבובות ולמרות שחיבבתי את הטריילר, אני חושב שהטג ליין המתאים ביותר עבורו הוא זה של "הזבוב" – Be afraid, be very afraid)


כל מי שקורא את הבלוב הזה יודע כבר שהסרטים ששפילברג ביים והפיק במהלך השנים 75'-86' הם החומר ממנו עשויה הילדות שלי. מי שטרח לקרוא את ה"פגישה" שהתקיימה ביני לבינו לפני כמה שבועות גם הבין שלאחר תקופה קשה "השלמנו" וחזרנו להיות חברים.

חברי היקר, פבלו אוטין, ציין שזה בדיוק ההבדל בין לאהוב סרטים ללאהוב קולנוע. זה לא שאני אוהב את הסרטים שקשורים בשפילברג בתקופה ההיא. אני אוהב את הסרטים, את שפילברג ואת כל המיתולוגיה שאני יצרתי סביבו בתקופה ההיא. עכשיו, אחרי צפייה ב"סופר 8" אני יודע שגם  ג'יי ג'יי אברמס אוהב אותו לא פחות ממני.

"אתה חמוד", "לא, אתה חמוד"

לכתוב על "סופר 8" לקהל הרחב שלא בהכרח חולק איתי אובססיה שפילברגית זו, ויותר מכך (ועד כמה שקשה לי להאמין שזה אפשרי) לא בהכרח מכיר את הסרטים ההם, היא משימה קשה עבורי. אין לי דרך לשפוט את הסרט בעיניים אחרות מהעיניים שלי.
מה ראו עיניי המעריץ? הם ראו את אחד משירי האהבה הגדולים ביותר שראיתי בקולנוע. אברמס לא מחקה את שפילברג, הוא אוהב אותו, הוא אוהב את הקולנוע שלו והוא יוצר סרט שבחלקים רבים מזכיר את הסרטים הגדולים ההם.

אני לא באמת יכול לכתוב ביקורת על הסרט מבלי למסור פרטי העלילה שאני לא בטוח אם הם מוגדרים ספויילרים קריטיים, אבל אני מודה שאני אישית הייתי מעדיף לא לדעת אותם… אז לשיקולכם.

בקצרה – "סופר 8" מספר את סיפורם של חבורת ילדים בסוף שנות ה-70' שמצלמת סרט זומבים במצלמת סופר 8. רכבת שיורדת מהפסים באופן מפתיע בזמן הצילומים שלהם משנה את מהלך חייהם וחיי העיירה כשמאותה רכבת משתחרר חייזר ששנים של שבי הפכו אותו לשונא אדם, אבל שלמעשה בסך הכל רוצה לחזור הביתה.

בתוך הסיפור הלא מתוחכם מדי משולבים אלמנטים ויזואליים ורעיוניים ממורשתו של שפילברג, כשהסרטים המצוטטים ביותר הם סרטים מהעשור ההוא -מ"מפגשים מהסוג השלישי" דרך "איטי" ועד "הגוניס". כמובן שיש ציטוטים ויזואליים רבים, שוטים דומים (העיר ממבט מלמעלה כמו באי.טי. החללית בסוף, רכיבות האפניים שמצטלמות כל כך יפה ועוד ועוד ועוד), ויש גם רעיונות סיפוריים דומים רבים. אבל כל הציטוטים והשימושים הללו לא יוצרים הומאז' חלול, וזה מבחינתי ההישג המרכזי של הסרט. במקום בו היתה יכולה להיווצר חקיינות, נוצר סרט שבאופן נדיר וכמעט בלתי אפשרי מצליח לפעול (ברובו) במישור של הסרטים ההם. הוא עושה זאת על ידי שילוב מנצח של אלמנטים השאולים מהסרטים ההם בצירוף אותה תמימות נפלאה ונטולת ציניות ששלטה אז וכל כך חסרה היום.

אחת הסצינות היפות והמרגשות שראיתי בקולנוע בתקופה האחרונה

הלוק, הסיפור, השוטים, המראה – הכל תורם לזה, אבל יותר מכל תורמים לתחושה הזאת הילדים השחקנים. הם ללא ספק מהילדים הנפלאים שראיתי בשנים האחרונות בקולנוע. תמיד חשבתי שאין מישהו שמשתווה לשפילברג בבימוי ילדים – הוא תמיד הצליח להוציא מהם דברים מופלאים. באופן מפתיע, הקסם הזה קורה גם כאן. הם פשוט נפלאים, כל אחד ואחד מהם. לא רק שהם מחזיקים על כתיפהם את המשקל הדרמטי של הסרט, אלא שהם מתמודדים בצורה מופלאה עם המכשולים שאברמס שם לפניהם.

ואברמס הוא המכשול המרכזי של עצמו כאן. הרגעים בהם הסרט שלו הוא שפילברגיזם מושלם הביאו דמעות לעיניי. הרגעים בהם הוא אברמס הביאו גם כן דמעות לעיניי אבל לא מהסיבות הנכונות. למרות שתמיד היו מבקרים שטענו כנגד שפילברג שהסרטים שלו הם שיר הלל לפעלולים על חשבון הדמויות והסיפור, היו אלה טענות שיכלו להעלות רק אנשים שבאופן מכוון ניסו שלא באמת לראות את הסרטים המדוברים כמות שהם. אצל שפילברג הדמויות תמיד היו חשובות הרבה יותר מהאפקטים. בחלק הזה אברמס כושל. בשיאה של סצינה מהיפות של הסרט ומהיפות שראיתי בקולנוע בשנים האחרונות, סצינה מופלאה שכל כולה תמימות, רגישות ויופי אדיר מגיעה תאונת הרכבת. והיא מגיעה כמו שהכל מגיע היום – בעוצמה פי 10 מהדרוש, העוצמה הזו כמעט ומצליחה להחליש את הסצינה שקדמה לה, למרות שבסופו של דבר התאונה חשובה הרבה פחות ממה שהתרחש לפניה. שפילברג לעולם לא היה נותן לסצינה הזו לנסות להאפיל על הסצינה הקודמת. אז אני מודה שזו רעה חולה כללית בבלוקבסטרים של היום שאני מתקשה להתמודד איתה. אני מהאסכולה שגורסת כי פחות הוא יותר. אברמס לצערי נופל פה בפח.
למזלו הוא יצר סצינה כל כך מופלאה שהיא רק מוכיחה איך רעש ובלאגן תמיד יפסידו ליופי ורגש.

בעיה דומה מתרחשת עם עיצוב החייזר. במקום בובה חביבה כמו איטי שהיתה משרתת בצורה נפלאה את המטרה, אנחנו מקבלים מפלצת CGI כעורה שלא משרתת את התסריט. הלא הרבה לפני המפגש של הילדים עם החייזר אנו יודעים שממש כמו ב"קינג קונג" לא מדובר במפלצת אלא ביצור מפוחד שכל רצונו הוא לחזור לביתו ושהתוקפנות שלו היא פועל יוצא של היחס אותו קיבל, אז למה הוא מוצג בצורה בה אין שום דרך לפתח אליו חיבה כלשהי? ולמה הוא נראה כגוש צואה נוטף?

אבל בסופו של דבר, לפחות מבחינת הצופה הזה, ההפרעות הללו והביקורות נשארו איפשהו ברקע, כמחיר סמלי שאני מוכן בשמחה לשלם כדי לצפות בסרט שהוא הדבר הכי קרוב לסרטים שהרכיבו את ילדותי. אברמס עשה כאן עבודה פשוט נפלאה, הן כתסריטאי והן כבמאי, והצליח ליצור סרט שריגש אותי עד דמעות. מתי ראיתם לאחרונה סרט ילדים שגיבוריו הם ילדים ועדיין התחברתם אליו בצורה רגשית כה עמוקה? בסרט הזה הדבר המופלא הזה קורה. אני די משוכנע שאם הייתי ילד בן 13 "סופר 8" היה הופך להיות הסרט שאני הכי אוהב בעולם, ובצדק. על כל מגרעותיו יש בו משהו נדיר בסרטי הבלוקבאסטרים של העשור האחרון, משהו שבשנות ה-80' היה המרכיב המרכזי של סרטי הילדים והנעורים – אהבת קולנוע אמיתית, ולא פחות מזה, אהבה אמיתית של היוצרים לקהל שלהם. ועל החוויה שעברתי בסרט הזה מגיע לאברמס נשיקה.

שתי הערות קטנות לסיום:

1)      אברמס זקוק לטיפול פסיכולוגי דחוף כדי לברר איזה flare התעלל בו כשהיה ילד. מה שקורה בסרט הזה ברמת הפליירים גובל בהפרעה נפשית חמורה.

2)      חוץ מסרטיו של שפילברג, הזכיר לי הסרט בסצינות רבות את אחד מסרטי האנימציה האהובים עליי, "ענק הברזל" של בראד בירד. האם תוך כדי עשיית הסרט נזכר אברמס כמה הסרט ההוא נפלא וזו הסיבה שבראד בירד קיבל את תפקיד הבימוי של "משימה בלתי אפשרית 4"?

לפני שניגש לרשמיי מהמופע, אני רוצה להעלות שתי הערות לסדר היום לטובת המגיבים הפוטנציאליים:

דקות מעטות מסוף המופע וכבר קיבלתי משני חברים תארים שאני מניח שלא התכוונו להחמיא – גרופי ומעריץ עיוור. לגבי המעריץ העיוור אני לא לגמרי מסכים. אני חושב שצריך להיות עיוור כדי לא להעריץ, אבל מילא. לגבי עניין הגרופי – לא רק שאני מסכים אלא אף גאה. כן, אני גרופי של פול סיימון. במהלך כרבע מאה הוא מדבר אליי, מדבר אותי, מנעים לי ימים קשים ומאמת עם פחדים וחששות, משמח ומעציב, מעודד ומטריד, בקיצור ממש חבר טוב. למעשה אם נחשב את כל השעות שהעברתי עם סיימון יש סיכוי שנגיע לסכום הגדול יותר מאשר עם כל חבריי. לכן גם אני מבין אותו כשהוא מוציא אלבום טוב פחות, אין מה לעשות, לא תמיד זה מצליח אבל כשאוהבים יודעים למצוא את היופי גם ברגעים מוצלחים פחות.

הערה שנייה – כיוון שאני גרופי השקעתי את מיטב הכסף שלא היה לי ובחרתי לקנות כרטיסים לשורה הרביעית. וכן, זה היה שווה כל שקל. אני לא זוכר מתי ראיתי אמן מכל כך קרוב וההבדל הוא גדול. אני מתאר את ההופעה ממקום מושבי. אני בטוח שאם לי היו תלונות על הסאונד, אז אצל מי שישב מאחור, ביציעים, היה גרוע יותר. אני מניח שגם העובדה שהקרבה לבמה הפכה את ההופעה לכל הוויתי, בעוד שמי שישב מרוחק בהה במסכים ובאלי הניאון שמקיפים את האזור, גרמה לנו לחוות חוויה שונה לחלוטין.

לסיכום, אתם הולכים לקרוא רשמים של גרופי שמכר את נשמתו על מנת שיוכל להיות קרוב ככל האפשר לאליל שלו. זה מה שיש. מי שזה מפריע לו יכול לוותר על ההמשך ואני מבטיח לא להעלב.

אז איך היתה ההופעה? בואו נאמר שאחרי ציפייה שנבנתה לאורך כל כך הרבה שנות היכרות לא התאכזבתי כלל. אני לא יכול להגיד שבעולם מושלם לא הייתי בונה סטליסט שונה, אבל גם הסטליסט הקיים סיפק לי רגעים של צמרמורת והרבה הרבה אושר.

זה מתחיל בסיימון. הבחור פשוט מקסים. ואני לא מתכוון לשלום בעברית או לתפילה שהוא נשא לשלום. הבנתי. אחרי הפיאסקו של דילן המפיקים התחננו לקצת הבנה וסיימון, יהודי טוב שכמותו, סיפק להם ולנו חום, אהבה והתייחסות. אבל מה שעושה אותו מקסים היא האשיות שלו. הוא הפרפורמר חסר הכריזמה הכי כריזמטי שראיתי. וכן, אני מודה לזה שאין הרבה הגיון בתיאור. אבל אני אנסה להסביר בכל זאת. סיימון הוא לא מהזמרים שאיך שהם נעמדים הנוכחות שלהם מורגשת מיד. הוא לא מאלה שיוצרים קשר עם הקהל. הוא לא משתולל או מתרוצץ והוא לא מפלרטט עם הקהל. אבל הוא מבצע את השירים שלו בצורה מושלמת. הוא ממש משחק אותם. למשל בשירים מגרייסלנד, אלבומו הנמכר ביותר. בשירים הללו שהם פחות אישיים, הוא ממש משוחרר ומצליח להקסים בעזרת יכולת הביצוע שלו. האיש פשוט שחקן. מקווה שהבנתם כי זה הכי טוב שאני יכול בשעת לילה זו.

זה ממשיך בנגנים, 8 מלבד סיימון, שמחליפים כלים וביחד מנגנים על פסנתר, קלידים, כלי הקשה, תופים, גיטרות, כלי נשיפה ואקורדיון. הם מלאי חיים, רוב הזמן מסונכרנים ונותנים ביצועים נהדרים. חבל רק שהסאונד, כפי שכבר אמרתי, לא היה מדהים כיוון שמדובר בעושר צלילים ועיבודים מסעיר.

זה מצחיק. אם תדברו איתי על מוסיקת עולם תגלו שאין לי חיבה יתרה לתחום בלשון המעטה, והנה סיימון, מי שקידם מאוד את ההצלחה של מוסיקת העולם, הוא אחד מהאמנים האהובים עליי ביותר. אבל אצלו כשמדובר במוסיקת עולם מדובר בכל העולם. רוק, פופ, ג'אז, לטיני, דרום אמריקאי, אפריקאי, ראגיי – המופע הכיל פשוט מכל הבא ליד ונוגן בהתלהבות ובעושר רב. כשכל זה בא לשרת שירים נפלאים והקול הוא קולו של סיימון כל המישמש הזה הופך למה שניתן לתאר רק כ"המוסיקה של פול סיימון". אני לא מכיר אף אחד שעושה את השילובים הללו טוב יותר.

ההתחלה היתה מצויינת עם Boy in the bubble בביצוע נאמן למקור, אבל למרות שמהתחלה נהניתי לקח לי וללהקה זמן להתחמם. לא עזר לכך שהשיר השני שהושר היה Dazzling blue שהוא השיר החלש ביותר באלבום האחרון והנפלא של סיימון. אחריו הגיע הביצוע ל50 ways to leave your lover שהיה יפה, אבל בעיקר הזכיר לי כמה אני מתגעגע לסטיב גאד, המתופף המדהים שליווה את סיימון הרבה מאוד שנים ואחראי על קטע התיפוף המפורסם של הפתיחה.

אבל אז הוא עבר לSo beautiful or so what, שיר נפלא מהאלבום האחרון שבוצע בצורה מושלמת ומשם אני, סיימון ולהקתו היינו מסונכרנים עד סוף הערב.

מאלבומו האחרון והמשובח, שזהו מסע ההופעות שמלווה את יציאתו, הוא שר 5 מתוך 9 שירי האלבום (באלבום 10 קטעים – 9 שירים וקטע אינסטרומנטלי קצר). מלבד השיר שציינתי לרעה השאר זכו לביצועים שעלו על ביצועי האלבום. באופן מוזר, האלבום ממנו הושרו יותר שירים מכל אלבום אחר היה "גרייסלנד" – 6 שירים מתוך 11 שירי האלבום. גרייסלנד הוא אלבומו המצליח ביותר של סיימון וכנראה שהסיבה לגודש השירים ממנו היא חגיגות 25 השנה ליציאתו. עם "גרייסלנד" יש לי יחסי אהבה-שנאה. זה אלבום מצויין ששינה את סיימון ואת דרך הכתיבה שלו. לסיימון טרום גרייסלנד, הסיימון שאני הכי אהבתי, לקח הרבה זמן לחזור לעצמו (וזה עדיין לא קרה באופן מלא)  אבל על זה אכתוב בעתיד כשאכתוב על האלבום בסקירת האלבומים שאני מבצע לאלבומי סיימון. מה שהפתיע אותי היתה העובדה שכל שירי האלבום היו מעולים בהופעה. האנרגיה והמקצבים קמו לתחייה על הבמה והיה פשוט תענוג לשמוע אותם. ראוי לציון הביצוע לGumboots שהיה אדיר. Diamond on the souls of her shoes שסגר את החלק הראשון לפני ההדרנים בוצע בצורה מושלמת וסחף את הקהל. עד אליו שר סיימון בחלק הראשון את השירים מאלבומו החדש, מגרייסלנד, את Hearts and bones שהוא השיר האהוב עליי וגרם לצמרמורת הראשונה של הערב, את Slip slidin away המושלם, The obvious child החביב, ואת The only living boy in new york של סיימון וגרפונקל בביצוע כל כך מושלם שמחיתי דמעה.

כשהוא חזר בפעם הראשונה לבמה, הוא ביצע לבד עם גיטרה את The sound of silence. אני מודה, זה אינו מהשירים החביבים עליי. כשיר שהצלחתו סללה את הדרך לקריירה המפוארת של סיימון, כשהוא כבר היה על סף יאוש, אני מאוד מעריך אותו, אבל הוא לא עושה לי את זה. כלומר בדרך כלל. הערב הוא בהחלט עשה את זה. לא רק לי, גם לכל הקהל ששר איתו וניכרה ההתרגשות. משם המופע המשיך עם קודאקכרום הנפלא ו-Gone at last הנהדר. קאבר ל-Here comes the sun של הביטלס (בביצוע מעולה. כמי שלא חובב את הביצוע המקורי אני חושב שסיימון עשה לו חסד), Crazy love מגרייסלנד ולסיום גרסה אדירה שהרימה את הקהל על הרגליים של Late in the evening.

בהדרן האחרון כבר כולם היו על הרגליים. הוא ריגש בביצוע מופלא ל-Still crazy after all these years, הרים את התקרה הוירטואלית עם ביצוע מושלם ומלהיב ל-You can call me al וסיים ב-The Boxer של סיימון וגרפונקל בביצוע כל כך יפה ומרגש שהתחושה היתה שהקהל מוכן להיפרד ממנו בחיבוק ענק כולל נשיקה, רק שיבטיח לחזור מהר.

מתוך 15 השירים האהובים עליי של סיימון שבחרתי בפוסט של אתמול, הוא ביצע 5 שירים. אני ציפיתי ל-3 כך שניתן לומר שיצאתי מרוצה.

לראות את פול סיימון זה חלום של שנים. אני יודע שאנשים רבים לא מבינים את זה אבל הציפייה למופע הזה גרמה להתרגשות הולכת וגוברת בשבועות האחרונים. היום במהלך היום, ככל שהתקרבה שעת המופע, אנרגיה אדירה התפשטה בגופי. בניגוד לאמנים רבים שאני אוהב אבל שומע רק בתקופות מסויימות, סיימון נמצא באופן קבוע בתפריט המוסיקלי שלי. את העובדה שבעיניי הוא התמלילן הגדול ביותר שמוסיקת הפופ ידעה אי פעם ואת זה שהוא מוסיקאי מבריק ציינתי כבר מספיק פעמים לאחרונה. ותחשבו שעם כל המטען הזה הגעתי להופעה ולא רק שלא התאכזבתי אלא שזו היתה הופעה מרגשת שסיפקה לי מספיק אדרנלין כדי לנסות ולשתף אתכם בהנאה הזו באמצע הלילה. אז נכון, אני גרופי. אבל איזה כיף זה להיות גרופי של אמן שנתן לי במתנה כל כך הרבה אושר לאורך השנים. ההופעה הנהדרת היום היתה רק עוד פיסה באושר הזה, אבל איזו פיסה מדהימה.

 

פוסטים קודמים בחגיגות סיימון בבלוב:

לקראת הופעתו של פול סיימון בישראל – 15 השירים האהובים עליי מתקופת הסולו שלו

סקירת אלבומי פול סיימון, חלק א' – שנות הגרפונקל 1964-1968

סקירת אלבומי פול סיימון חלק ב' – תודה מר גרפונקל, אבל אני רוצה לבד (1970-1973)

סקירת אלבומי פול סיימון, חלק ג' – שני אלבומים וסרט (1975-1980)

סקירת אלבומי פול סיימון, חלק ד' – על הכישלון הגדול שלו, Hearts and Bones, שהוא גם האהבה הגדולה שלי

לפני כמה שבועות לקחתי על עצמי משימה לסקר את כל אלבומי הסולו של סיימון. לצערי לא הספקתי וכיוון שהמופע כבר ממש כאן נראה לי שהפרוייקט יצא לפגרה ויחזור מתישהו בהמשך. קישורים אל הפוסטים שכבר נכתבו תוכלו למצוא בסוף פוסט זה.

הפוסט הזה מכיל את 15 השירים של סיימון מתקופת הסולו שלו שאני, באופן אישי, הכי אוהב. בקלות הייתי יכול לעשות רשימת 50 השירים. גם מיקום השירים הוא די שרירותי. מה שבטוח הוא שמדובר ב-15 שירים מושלמים. בגלל שכל הפוסט הזה עולה בגלל ההופעה הקרובה ניסיתי להשתמש בביצועי הופעה עבור השירים, אלא אם כן הם היו פחות טובים מהמקור בצורה משמעותית.

לפי רשימות השירים שראיתי מההופעות האחרונות של סיימון רק 3 מהשירים האלה ינוגנו במופע, אבל הסטליסט של המופע נראה נפלא ומכיל המון שירים נהדרים שהיו נכנסים אם הפוסט היה ארוך יותר. בקטעים מהמופע שעלו לאינטרנט סיימון נשמע נפלא כך שנראה לי שכל מי שמתלבט, כדאי לו להגיע.

ורגע לפני שמתחילים – אשמח אם תשתפו בשיר האהוב עליכם ביותר. בדיוק בשביל קיים איזור התגובות 🙂

15)   Love and Hard Times  (So Beautiful or So What 2011)

שיר מאלבומו האחרון שבו הוא חוזר לסגנון ההלחנה הנפלא שלו משנות ה-70. מלווה בתזמור נהדר זהו שיר פשוט מופלא ומרגש.

14) Late in the evening (מתוך "One Trick Pony" 1980)

במסגרת חיבתו למקצבים שונים הוא מגיע גם למוסיקה הלטינית ומצליח לעשות זאת בצורה מושלמת. השיר עובר בין תחנות בזמן במהלך התבגרותו של הדמות בשיר וכרגיל המילים מושלמות.

הביצוע מתוך הופעה משנת 1980 שתחזור עוד כמה פעמים בהמשך. הנגנים מעולים ובעיקר שימו לב למתופף סטיב גאד שליווה את סיימון הרבה מאוד שנים ואחראי על מקצב הפתיחה המפורסם של 50 ways to leave your lover הנפלא (שלא נכנס לרשימה אבל אפשר לשמוע אותו בפוסט הזה).

13) You can call me al ( מתוך Graceland  1986)

כמובן שמדובר בקליפ אדיר, אבל מי שיקשיב למילים ימצא שמתחת לכל המעטה הקופצני (כמו בהרבה מקרים אצל סיימון) מסתתרות מילים המתעסקות בשאלות קיומיות עבור האדם בעולם המודרני. וחוץ מזה מדובר בתפקיד הטוב ביותר של צ'ייבי צ'ייס וגם סיימון מוכיח כשרון קומי ניכר.

12) Rene and Georgette Magritte with Their Dog after the War (מתוך Hearts and Bones 1983)

פשוט כי הלחן כל כך יפה שאני לא יכול לשמוע את השיר הזה בלי להתרגש. (יש לשיר הזה קליפ מקסים אבל האיכות כל כך גרועה שויתרתי)

11) The Late Great Johnny Ace  (מתוך Hearts and Bones 1983)

שיר אישי מופלא שעובר דרך שלוש נקודות ציון בחיי סיימון – הראשונה היא שנת 54 בה נרצח הזמר ג'וני אייס ולמרות שהוא לא מעריץ הוא מרגיש צער, עובר לשנת 64 בה הוא כבר מוסיקאי שחי לתקופה מסויימת בלונדון, שם הביטלס והסטונס משנים את חוקי המשחק ונגמר בדצמבר 80 עם הרצח של ג'ון לנון וסיומה של תקופה. שיר מצמרר שמסתיים בקטע של פיליפ גלאס.

10) Jonah (מתוך One Trick Pony 1980)

שיר מתוך האלבום שמהווה את פס הקול של הסרט אותו כתב ובו שיחק בתפקיד ראשי פול סיימון. זהו השיר על הדמות שמשחק סיימון, יונה, זמר שהיה לו להיט אי שם בשנות ה-60 ומאז הוא לא מצליח להשתחרר ממנו. שיר שמוקדש לכל אותם זמרים שזרחו לרגע בשנות ה-60 ונעלמו מעיני הציבור למרות שהם עצמם מעולם לא הפסיקו לנסות.

09) One Trick Pony (מתוך One Trick Pony 1980)

עוד שיר מאותו אלבום, והפעם שיר הנושא. אני אוהב במיוחד את הפזמון.

08) Slip Slidin' Away (סינגל, 1977)

מבחינתי אחד השירים המושלמים ביותר שאני מכיר מבחינת כתיבת מילים. כל כך פשוט, כל כך נכון, כל כך עצוב, כל כך נוגע.

07) Something So Right ( מתוך There Goes Rhymin' Simon 1973)

שיר אהבה על בחור שמתקשה להאמין שהוא מסוגל להיות נאהב. במקום הביצוע המקורי והנהדר (שאתם יכולים לשמוע בפוסט הרלוונטי לאלבום) צירפתי כאן ביצוע הופעה נפלא מההופעה של One Trick Pony שכבר ראיתם מוקדם יותר בפוסט. כל פעם שאני רואה קטעים מההופעה הזו אני מאוד מצר על העובדה שבגיל 5 לא טסתי לראות אותה.

06) Train In The Distance (מתוך Hearts and Bones 1983)

שיר מושלם. היה יכול להיות בקלות שיר הסיפור הטוב ביותר שנכתב אי פעם אלמלא מקום 2 ברשימה הזו. מופת של שימוש נבון בנגינה ועיבוד על מנת להדגיש את הרעיון של השיר. מה הרעיון? האמונה התמידית שלנו שאם נשנה, נזוז ונדהר קדימה עם הרכבת נגיע אל האושר. הבעייה? שבמקום לעצור רגע ולבחון את מצבינו הנוכחי אנחנו כל הזמן בחיפוש אחר הרכבת הבאה.

05) Graceland (מתוך Graceland 1986)

שיר אישי מאוד שמספר על המסע של סיימון עם בנו מנישואיו הראשונים אל המקום בו התחיל הכל, אל קברו של המלך, אל ארץ החסד, אל גרייסלנד – אחוזתו של אלביס פרסלי. מסע של חיפוש עצמי ושייכות כמו שרק פול סיימון יכול. קולות הרקע לשיר מבוצעים על ידי האחים אברלי שהיו ההשפעה הגדולה ביותר על סיימון וגרפונקל בילדותם.

04) Still Crazy After All These Years (מתוך אלבום באותו שם, 1975)

כל כך הרבה שנים שאני שומע את השיר הזה וכל פעם נפעם מחדש. כנראה שככה זה כשאוהבים.

הנה סיימון מציג את השיר כשהוא עדיין לא גמור ומתייעץ עם מנחה התוכנית דיק קאבט לגבי המשך השיר

והנה השיר המופתי בביצוע מהופעה.

03) Oh Marion (מתוך One Trick Pony 1980)

תיאור נהדר של אדם שקשה לו לתקשר עם העולם. שוב שיר שמדבר על יונה מהסרט One Trick Pony. מי שרוצה לדעת על הסרט, האלבום והשירים ממנו יותר מוזמן להיכנס לפוסט הזה. הלחן, כמובן, נפלא.

02) Darling Lorraine (מתוך You're The One 2000)

בכל הביקורות על האלבום החדש והנפלא של סיימון כולם חוזרים ואומרים שזהו אלבומו הטוב ביותר ב-20 השנים האחרונות. אל תאמינו להם. בשנת 2000 הוציא סיימון אלבום מעולה שהיה לא פחות טוב מהחדש, אם לא יותר טוב ממנו. האלבום כלל הרבה שירים מצויינים אבל השיר הזה בלט מעל כולם. זהו שיר סיפור שמתאר זוגיות רבת שנים של הזוג פרנק ולוריין. בעיניי אחד השירים הגדולים ביותר שנכתבו אי פעם. סיפור קצר מושלם שמצליח להעביר טווח רגשות וחיים שלמים בשש ומשהו דקות מההתחלה השמחה ועד הסוף הטראגי והעצוב שבו העין לא יכולה להישאר יבשה. הביצוע הקולי של סיימון הוא לא פחות ממושלם. האיש פשוט שחקן משובח ומצליח להעביר את כל דמותו של פרנק בעזרת ניואנסים מדוייקים. בקיצור – לא פחות מיצירת מופת.

01) Heart and Bones (מתוך אלבום באותו שם, 1983)

שיר אישי שמספר על התפרקות הזוגיות של סיימון עם פרינסס ליה (קארי פישר). אפשר לקרוא עליו ועל כל האלבום האישי, העצוב והנפלא הזה בפוסט הזה ולכן לא אוסיף מעבר לעובדה ששיר כזה יכול רק פול סיימון לכתוב. אחד השירים המושלמים ביותר ששמעתי אי פעם על זוגיות ובכלל. הדיוק והרגישות במילים מוכיחות את מה שאני מוכן לטעון על כל במה – פול סיימון הוא המשורר הטוב ביותר שמוסיקת הפופ ידעה אי פעם.

תהנו בהופעה 🙂

למי שמעוניין בסקירת אלבומי פול סיימון, אלה החלקים שעלו עד עכשיו –

סקירת אלבומי פול סיימון, חלק א' – שנות הגרפונקל 1964-1968

סקירת אלבומי פול סיימון חלק ב' – תודה מר גרפונקל, אבל אני רוצה לבד (1970-1973)

סקירת אלבומי פול סיימון, חלק ג' – שני אלבומים וסרט (1975-1980)

סקירת אלבומי פול סיימון, חלק ד' – על הכישלון הגדול שלו, Hearts and Bones, שהוא גם האהבה הגדולה שלי