אוסקר 2011 – הדבר האמיתי

06:50 מנסים להתאושש מהטקס המשמים והבזיוני. רוצים להבין למה? המשיכו לקרוא.
אבל תחילה היינו רוצים מספר מילים מסנגרות על המנחים. הטקס היה נורא, אבל זו לא באמת באשמת פרנקו והאת'אווי. החומרים שסיפקו להם היו פשוט כתובים חלש ונורא לא מצחיקים.
ובכלל, מי שליהק אותם לא ידע מה לעשות איתם. הם לא קומיקאים, סטנדאפיסטים או מנחים ותיקים שיודעים לאלתר בדיחות, לקחתם שני שחקנים צעירים ולוהטים, תנו להם לעשות את מה שהם הכי טובים בו – לשחק!
למה לכל השדים והרוחות לקחת את אן, שוואו כמה שהיא יודעת לשיר, ולתת לה שיר בן דקה? ולמה להעלות את פרנקו (שלא יודע לשיר) בבגדי דראג ולא לתת לו לשיר רע? מה רע בדואט קומי? או לפחות לתת לו לעשות משהו חוץ מלעמוד שם לבוש כמרילין מונרו, כמו, נאמר, לרקוד?
ויש לכם מנחים שלא מורגלים בהנחייה חיה, אז למה לא לצלם איתם קטעים מראש? ממילא הצופים הכי אוהבים את הקטעים האלה, אז למה להסתפק באחד? רציתם מחוות להוליווד הקלאסית, למה לא לתת לשניים לעשות צחוק ולשחזר סצינות מפורסמות וכדומה?
אנחנו מרגישים שהמלהקים והכותבים הפקירו את זוג המנחים והם אלו שחוטפים עכשיו את האש, וזה לא הוגן.
זהו, תם הסינגור. אתם מוזמנים להמשיך לקרוא את השתלשלות הערב.

בונוס בסוף – הזוכים האמיתיים, כלומר אלו שהגיע להם ולא אלו שהאקדמיה בחרה.
אז זה מה שקרה הלילה…

03:25 זהו. זה מתחיל.

אנחנו מבחינתינו מרוצים מאוד מהבחירה בג'יימס פרנקו ואן האתווי להנחייה. לא שאנחנו יודעים אם זה מתאים להם, אנחנו פשוט אוהבים להסתכל עליהם.
מתחילים.
טוב, אנחנו מתרגשים בשבילם. אנחנו מתרגשים בשבילנו. מיי דה בסט פילם ווין. Here we go.
מונטא'ז פתיחה. היו סרטים מצויינים השנה.

האת'אווי ופרנקו מחפשים בתוך חלום טיפים להנחייה. קטע פתיחה מעולה ומצחיק שהוא מחווה ל"התחלה" ומסתיים בתוך "בחזרה לעתיד". מה עוד יכולנו לבקש?
(מישהו העלה את זה מצילום של הטלוויזיה, אז עד שיורידו את זה מהרשת ניתן לראות את הפתיחה כאן)

עד כה האת'אווי מעולה וג'יימס פרנקו הוא ג'יימס פרנקו.

האם הם בוחנים סרטי עבר כמחווה ל"בחזרה לעתיד"? כן, מסתמן שכן. או ליתר דיוק משתמשים בחגיגות ה-25 שנים לבחזרה'לה כדי לעשות טקס שכולו הומאז'ים.

art direction– טום הנקס מבלבל את המוח. מזכירים את טיטנאייק, ואז עליזה זוכה.
טים ברטון נראה נורא. זה מה שקורה כשהולכים לישון עם השטן. כלומר דיסני.

פרס הצילום, יאללה אומץ אמיתי. – הפרס הולך לוולי פייסטר על "התחלה". זו התחלה טובה. הגיעה יותר ל"אומץ אמיתי" אבל אנחנו לא באמת יכולים להתלונן. הוא עשה עבודה נפלאה. האם זה רמז להמשך? כנראה שלא אבל תמיד יש תקווה!

קירק דאגלאס עולה לבמה.
מטריד מינית את אן האת'אווי.

פרס שחקנית המשנה. (טייפו הערב – כתבתי פרס שחקנית השמנה).
על מה לעזאזל העמידו את בונהם? לפי הפרצוף שהיא עשתה גם היא שואלת את עצמה.
אנחנו כמובן בעד היילי סטיינפילד על "אומץ אמיתי". מלכה אמיתית.
הוא פותח את המעטפה ולא אומר מי זכתה. הוא ממש מוציא להן את המיץ.
הזוכה מליסה ליאו. למי שרואה אותה בטקס, או זוכר אותה מרצח מאדום לשחור ההופעה המצוינת שלה בפייטר עוד יותר מדהימה.
היא מפלרטטת עם קירק דאגלס. בהומור (אני מקווה לפחות).
היא אמרה Fuck בשידור חי!!! בנאום מבולבל אבל מקסים.

ג'סטין טימברלייק חושף את עצמו כבנקסי. אם enter through the gift shop לוקח בקטגורית הסרט התיעודי, נפתרה התעלומה.
ואז יש בדיחה שלמה שלא עובדת.

סרט אנימצייה קצר –  והזוכה הוא… טימברלייק משתהה וקורץ להתמהמהות של דאגלאס.
הזוכה הוא the lost thing. מי שראה מוזמן להגיב עליו.

סרט האנימציה
גיא: מתוך הסרטים שראיתי המועמדים היו צריכים להיות "גנוב על הירח", "פלונטר" ו- The Illusionist שגם מועמד. שלושתם סרטים מעולים.
והזוכה הוא "צעצוע של סיפור 3". בפעם הראשונה מזה שנים שפיקסר זוכה שלא בצדק. מבין הסרטים שהועמדו האילוזניסט היה הטוב ביותר, אבל לא באמת ציפיתי שסרט שלם ללא דיאלוג יוכל לזכות בפרס.
לאסיטר מחייך. אני לא ממש מבין למה. מצד  אחד דיסני בהנהגתו הוציאה השנה את הסרט הטוב שלה זה שנים (פלונטר) שהוא גם סרט האנימציה שהכי אהבתי השנה, אבל נראה שזה על חשבון אובדן הדרך של פיקסר. ואולי אני סתם רואה שחורות.

הטקס עד כה: צפוי, אבל לא מדי, ומתקדם מעט לאט.
אבל יש משהו נחמד בהומאז'ים לעבר בתפאורה. חוויאר בארדם וג'וש ברולין נראים כמלצרים. זה מתכתב עם מה שלבשו בטקס הראשון של האוסקר שאותו מציינת האת'אווי.
והנה מה שקורה לאחר שבארדם וברולין עלו לבמה, כדי להראות שאין ביניהם כעס אחרי "ארץ קשוחה" – הם התחילו לרקוד ואלס.
זה כנראה היה לא מתוכנן כי המצלמה חותכת במהרה לקלוז אפ ארוך, מביך ומיותר על פנלופה קרוז, האישה שעם בארדם, וחוסכת מהקהל בבית את המראה ההזוי והקסום הזה:

הומופוביה? טימטומיה? אלרגיה חמורה לספונטניות? סתם חיתוך מצער? מי יודע…

תסריט מעובד –
"הרשת החברתית" אהרון סורקין
איזה שוק. אבל סורקין משחק פה יותר טוב מאשר ב"הפמלייה".
נטלי: מבחינתי, התסריט של סורקין הוא הנקודה הסתמית ברשת החברתית. בעיקר דיאלוגים שנונים, מי שעושים את הסרט הם פינצ'ר ואייזנברג. בואו נקווה שהפרס הזה לא בא להחליף פרסים ראויים יותר לסרט.

תסריט מקורי – "נאום המלך" – דייויד סיידלר. הוא מבוגר אז לפחות יש לו תירוץ אבל מה התירוץ של האקדמיה?
הוא מודה למלכה, הוא מקווה שהרבה תסריטאים מבוגרים יזכו והוא מקדיש את הפרס לששת המליונים, סליחה, למגמגמים באשר הם.

-אן האתווי מדהימה מבצעת שיר על כך שיו ג'קמן הבריז לה. לפני שנתיים כשהוא הנחה היא התארחה בקטע הפתיחה המעולה. בסוף עולה פרנקו בדראג כמרילין מונרו (אבל לא עושה כלום). קטע כלבבי.

סרט זר – "בעולם טוב יותר" מדנמרק
כל סרט מלבד "ביוטיפול" מצויין מבחינתנו. אין לנו חיבה לאינאריטו. אתם שואלים למה? "בבל" ו-"21 גרם". צריך עוד הסברים?

שחקן המשנה
וואו, קטגוריה קשה. אנחנו לא מצליחים להכריע בין ג'פרי ראש הנפלא שסוחב על גבו את כל נאום המלך, ויוצר דמות שבא לך לחבק בחום, לבין כריסטיאן בייל שיוצר בטוטאליות דמות מדהימה, מטרידה ושוברת לב.
רגשות מעורבים. כריסטיאן בייל זוכה ובצדק.
אבל נאום המלך כרגע הפסיד בקטגוריה היחידה שהגיע לו לזכות בה.
באופן מפתיע בייל היה מקסים. אפילו דמע.

פרנקו מעלה טוויטים. הנה אחד מהפסקת הפרסומות – http://www.whosay.com/jamesfranco/videos/14035

יו ג'קמן וניקול קידמן משחזרים את ימיהם מאוסטרליה. הסרט. מציגים פרס הפסקול ואנו זוכים לשמוע את נעימת מלחמת הכוכבים מנוגנת לייב. בחירה מקורית, אין מה לומר. כשמגיע איטי הוא שובר את הציניות שלנו. סיפור הפרברים כבר סוחף אותנו לגמרי.

פרס הפסקול-
אנחנו בעד "הרשת החברתית" למרות שנעשתה עבודה יפה גם ב"התחלה" וגם ב"ברבור שחור"
וטרנט רנזור מניין אינץ' ניילז מקבל את האוסקר על "הרשת החברתית" יחד עם אטיקוס רוס.
תמיד מדהים אותנו לראות איזה בנאדם נורמלי רזנור (בהתחשב בכך שבמפגש הראשון שלנו איתו הוא רצה לזיין אותנו כמו חיה). ולחשוב שהשיתוף פעולה הקודם של רזנור עם פינצ'ר, עוד מישהו שנדמה שבחיים האמיתיים יהיה פסיכופט, הוליד את אחד הסרטים הדפוקים ביותר בשכל, שבעה חטאים. ואילו שיתוף הפעולה הנוכחי הוא הנורמלי בקריירה של שניהם.

Sound mixing
מתיו מקונהיי וסקרלט גו'הנסן נורא לא מצחיקים והתחלה זוכה.

Sound Editing
שוב הם לא מתחיקים, שוב התחלה זוכה.  ריצ'רד קינג מודה לכריס נולאן.
לפחות כל זוכי התחלה עד כה עושים כבוד לנולאן, האיש שהאקדמיה הכי החליטה לזלזל בו (פעמיים ברציפות).

ב-IMDB מעלים תמונות מאחורי הקלעים. שווה להציץ בהפסקות הפרסומות.
http://www.imdb.com/features/oscars/2011/gallery/11_oscars_show-rm3204495872

לנו קשה לצפות ולסקר ואילו פרנקו מצליח להנחות ולצייץ. מוכשר. הנה טוויט חדש

קייט בלאנשט יפייפיה כתמיד מעניקה אוסקר על איפור לסרט Thw Wolfman לא לפני שהיא מסננת אחרי הקליפ "that's gross"

עיצוב תלבושות- עליסה בארץ דיסני

הקטגוריה הבא: שיר מקורי. אבל עדיין לא מחלקים פרס. רק שומעים שני שירים.
קווין ספייסי שר ומציג עצמו כג'ורג' קלוני. הוא שמח מדי. האם הוא יודע שהרשת החברתית זוכה?
רנדי ניומן שהבריז לנו מההופעה שהיתה אמורה להיות בארץ מופיע עם השיר מצעצוע. לזה לא כואב לך הגב, נכון?!
אנשי הבאלאנס מתנקמים בו, בהתחלה כמעט לא שומעים את השירה שלו.
אה, כן, גם השיר לא משהו. אבל אל תטעו, הוא אחד האמנים המוכשרים שהיו בשנות ה-70.
עכשיו אלן מאנקין מלווה על פסנתר את מנדי מור וצ'אק ברטווסקי בשיר מתוך פלונטר. סרט נפלא, שיר נפלא  (מי ידע שזאכרי לוי יודע לשיר?!) ומאנקין חוזר לתפארתו.

(ותודה להוט שקטעו לנו את הביצוע באמצע) (ועדיין לא החזירו אותו) (ועדיין לא החזירו אותו. האם נאלץ לדווח מלייב בלוגינג של סינמסקופ?)

איימי אדמס וג'ייק גי'לנהול המקסימים עולים לבמה ומציגים את הסרט הקצר. ג'ילנהול משתמש בטיעון מקורי כדי לגרום לכך שיותר אנשים יצפו בסרטים קצרים – יש סיכוי לעשות יותר כסף בהימורים עליהם.
הזוכה בסרט  התיעודי הקצר: Strangers no more.
קארן גודמן וקירק סיימון על הסרט על ילדי העובדים הזרים שצולם בתל אביב בבית הספר רוגוזין! הא לך, אלי ישי!

הזוכה בסרט הקצר: God of Love.
לוק מת'ני זוכה ומתבאס שלא סיפר את הג'ואיש-פרו שלו.

רעיון מצוין לגאג עם ביצוע חביב הופך סרטים למיוזיקלס בעזרת אוטו-טיון ומציג את רון שר להרמיוני וחוטף מכות לפי הקצב ובדיחה מצוינת על היעדר החולצה של משהו-משהו לאוטנר מ"טימטומים". סליחה על הפספוס בפרטים, עברנו את גיל 12.

אופרה ווינפרי עולה ומציגה את קטגוריית הסרט התיעודי. האם הסרט של בנקסי יזכה וטימברלייק יעלה במקומו?
לא. הזוכים הם אודרי מראס וצ'רלס פרגוסון על inside job

ועוד טוויט של פרנקו עם הכותב הראשי מאחורי הקלעים. ועוד אחד עם אן.

בילי קריסטל המנחה האגדי של האוסקר עולה לבמה. הקהל מריע. גם אנחנו.
הוא מספר על בוב הופ, מי שהנחה את הטקס 18 פעמים (לעומת 8 של קריסטל). בוב הופ היה כוכב ענק. אף פעם לא באמת הצלחנו להבין למה אבל זו עובדה. אבל הקטעים שבחרו היו מקסימים ומצחיקים ובעזרת פלאי הטכנולוגיה הוא הזמין את ג'וד לאו ודאוני ג'וניור לעשות פרומושן לשרלוק הולמס 2.
לא בא לנו לפרגן, אבל הם היו מצוינים והם מציגים את הפרס על אפקטים.

אפקטים מיוחדים –
"התחלה". תודה באמת.

הפרס על עריכה
אנגוס וול וקירק באקסטר על הרשת החברתית.

העובדה שהרשת החברתית והתחלה זוכים בכל הקטגוריות הטכניות עלולה לרמז שאף אחד משניהם לא ייקח את הפרסים בקטגוריות הראשיות.
מאידך הרשת לקח תסריט, והתחלה לקח את העריכה…

"קיק אס" זוכה בפרס הסרט הכיפי של השנה. אה.. סליחה, נרדמנו. לא. איפה היינו? עוד שני שירים.

אני קורא ברשת ובבלוגים מקוריים שאנשים לא נהנים מההנחייה. אני חושב שהם חינניים, גם אם לא מאוד מצחיקים. הם מתרגשים, נהנים ונותנים תחושה ששלחנו את החברים שלנו להנחות.

גווינית' פאלטרו שרה. איפה סלין דיון כשצריך אותה.
אויש, שהנודניקית הזו תעבור כבר לנאשוויל ותדפוק הופעות אורח רק בגלי,  ותפרוש מסרטים ולא תהרוס יותר אף יצירה בעוד אחת מהופעות המלאכותיות שלה.

שיר מקורי – רנדי ניומן
השיר מצעצוע של סיפור הוא לא משהו אבל אני אוהב את רנדי ניומן אז אני שמח. והוא גם משעשע בנאום – יש לי אחוזים טובים. הייתי מועמד 20 פעמים וזכיתי פעמיים. מתמרמר על כך שלא הצליחו למצוא 5 שירים והעמידו רק 4. וגם הוא הזדקן.

ופרנקו ממשיך להנחות את הלייב טוויט שלו. הנה תמונה שלו עם אן ובילי קריסטל.

קליפ לזכר האנשים שנפטרו השנה-
כששאלנו איפה סלין דיון לא באמת התכוונו שהיא תבוא. מצד שני זה מגביר את המועקה שבצפייה באנשים שנפטרו השנה. כמו בכל שנה הרבה אנשים מתו. ביניהם טובים ואהובים וגם כאלה שאין לנו מושג מי הם. אבל אנחנו די בטוחים שאף אחד מהם לא ראוי לטיפול האיום שסלין דיון נתנה להם. ואם צ'אפלין היה חי הוא היה תובע אותה על הטבח שהיא ביצעה בשיר שלו.

פעם ראשונה בהיסטוריה שלנו של צפייה באוסקרים שאנחנו לא מזילים דמעה בקטע של ה-memorium. חתיכת הישג!

הילארי סוונק מציגה את קתרין ביגאלו, שבתורה מציגה את קטגוריית הבמאי.
רק לא הופר, רק לא הופר, רק לא הופר.
לאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא!

סליחה חברי אקדמיה אבל אתם לא מבינים כלום מהחיים שלכם. מדובר בבמאי בינוני שעשה עבודה מחורבנת בסרט הזה. הבחירות התמוהות שלו גרמו לנו לכל כך הרבה סבל במהלך הסרט שאנחנו באמת דורשים הסבר על הבחירה שלכם. חכו לבג"ץ.

אנט בנינג מציגה את זוכי פרס מפעל החיים. תמיד כיף לראות את קופולה וואלאך. ואנחנו צריכים עידוד אחרי הקטסטרופה של הקטגוריה הקודמת. עם הכישרון של הופר הוא לבטח יזכה בפרס זה בעתיד. וטוב שגודאר לא בא. אנחנו גם ככה לא סובלים אותו. שלא יעשה טובות.
היו תקופות שאוסקר למפעל חיים לקופולה היה מקבל קצת יותר כבוד ממארגני הטקס, אבל כנראה הפחד מכך שהצעירים לא מתעניינים בזקן הזה שעשה במקרה כמה מיצירות המופת הגדולות של הקולנוע, הוא שקבע.

ג'ף ברידג'ס האלילי מציג את פרס השחקנית.
חברי אקדמיה יקרים, אוי לכם אם אתם נותנים את הפרס לאנט בנינג. ומה הקטע המטופש שנהיה בשנים האחרונות של הפנייה למתמודדים? טוב, אני גם אעשה זאת.

אנט, את שחקנית מחורבנת, לכי הביתה. זוהי האמת, אין לי משהו לומר לאף אחת אחרת.

שחקנית ראשית (אלא אם כן את ילדה בת 14 שגונבת את ההופעה ואז מעיפים אותך להפסיד כשחקנית משנה) – נטלי פורטמן.
נטלי: אותי היא לא הדהימה בתפקיד. שכנעה שגם כוסיות יכולות להיות חסרות ביטחון עד כדי טירלול. נו, מילא, היא לפחות עבדה קשה.
גיא: מה זה, היא נורא שמנה לאחרונה?

דארן ארונופסקי נראה ממש חמוד. פורנו של שנות ה-70' חמוד.
נטלי: מה זה? היו ימים שבהם ארונובסקי זכה ממך רק לאיחולי מכות. גיא, בגדת בנו.
גיא: הוא בגד בי כשעשה סרט מעולה.

אן מתבלבלת כשהיא מציגה את סנדרה בולוק, זוכת הפרס של שנה שעברה. גם אני הייתי מתבלבל אם הייתי צריך לומר את הקשקוש שכתבו לה. מה יש לאמריקאים עם סנדרה בולוק? ושוב הפנייות המעיקות האלה לשחקנים. אז שוב אני-
ג'ף, אני אוהב אותך.

שחקן ראשי

זה לא אישי, ואנחנו מחבבים אותו אבל בבקשה אל תתנו לקולין פירת' את האוסקר. אייזנברג ראוי ממנו.
בווווווווווווווווווווווווווווווווווווווז לאקדמיה! קולין פירת' לוקח את הפרס על תפקיד המגמגם. בעוד שאייזנברג שעשה תפקיד מאתגר יותר ומורכב יותר מפסיד.
טוב, קולין פירת' עושה בנאום שלו חיקוי מאוד טוב של המלך ג'ורג'…
מה זה? איך יכול להיות שלו נותנים לדבר חצי שעה?

טוב, אנחנו לא ממש מוכנים נפשית לכך שנאום המלך הסתמי הולך לקחת את פרס הסרט הטוב. בשנה של קולנוע מצוין לתת את הפרס לסרט בינוני זו חרפה.
שפילברג עולה לבמה להעניק את פרס סרט השנה.
הוא מונה מספר יצירות מופת שהפסידו בקטגוריה הזו. אבל במקום להישאר ולקחת פרס על "אומץ אמיתי" הוא יאלץ, כמונו, לראות איך "נאום המלך" יזכה. הלוואי שנצא סתומים עוד דקה.
מעניין שבקליפ המציג הקריינות היא נאום המלך. העיקר שהכל פתוח.

הסרט הטוב של השנה – "נאום המלך"
המשפט הזה הוא לא נכון תחבירית. איזה דיסוננס, איזו בדיחה בטעם רע.
נאום המלך זוכה בכל הפרסים שלא מגיעים לו (תסריט, במאי, שחקן ראשי וסרט) ומפסיד בקטגוריה היחידה שהגיע לו.
וכך נאום המלך הולך להיצטרף לרשימה הארוכה הכוללת את קראש, נער החידות ממומביי, הנהג של מיס דייזי, גנדי וכמה ירוק היה העמק של סרטים סתמיים שזכו בפרס הראשי על פי יצירות טובות, משפיעות וחשובות מהם.

איזה טקס מרגיז. ובפעם הראשונה מזה שנים רוב הטקס גם היה כמו שתמיד נהוג להתלונן עליו – וואחד משעמם.
האת'אווי הוכיחה שהיא סטארית, אבל קטעי הקומדיה היו מעטים מדי ורוב הבדיחות שנכתבו היו חלשות וכך את רוב הטקס היא בילתה בלצחקק בהתרגשות.
ופרנקו היה נראה מסטול על ספיישל K.
מתי כבר יבינו באוסקר שהגאגים המצולמים/ ערוכים הם תמיד נקודות האור של הטקס? גם כאן זה היה כך, אבל היו רק שניים כאלה.

אן האתווי מסיימת בכך שהיא מציגה מקהלת ילדים ששרה את "אי שם מעבר לקשת" מהקוסם מארץ עוץ ומזכירה לנו שחלומות יכולים להתגשם.
איזה חלומות בדיוק מתגשמים כשקולנוע בינוני מביס כמות לא מבוטלת של סרטים מצוינים? התשובה: סיוטים.

בוז לאקדמיה, בוז לאוסקר. אנחנו לא הולכים לצפות בך שוב.
לפחות לא עד שנה הבאה. אותו מקום, אותה שעה, אותו מרמור.

ועכשיו לפרסי הבלובסטר בקטגוריות הראשיות (מתוך המועמדים לאוסקר)

סרט השנה – "התחלה"

במאי – דייויד פינצ'ר

שחקן – ג'סי אייזנברג

שחקנית – נטלי פורטמן (גיא) ג'ניפר לורנס (נטלי)

שחקן משנה – כריסטיאן בייל

שחקנית משנה – היילי סטיינפילד

אנימציה – The Illusionist

תסריט מקורי – התחלה

תסריט מעובד – אומץ אמיתי

צלם – רוג'ר דיקינס (אומץ אמיתי)

מוסיקה – התחלה

אוסקר 2011 – השטיח האדום

בוקר טוב, גבירותיי ורבותיי, וברוכים הבאים ללייב בולבינג הראשון.

אם אתם רוצים סיקור נאמן ורציני של טקס האוסקר, אנחנו כנראה לא הכתובת, בשביל זה אינספור בלוגים אחרים, בראשם יש את הלייב בלוגינג המקורי של סינמסקופ.
אנחנו לא מתכוונים להיות אובייקטיביים או שקולים, אלא לספק פרשנות חיה, ובוא נודה- ממורמרת לפרקים, למה שיקרה הבוקר.

חוקי המשחק הם פשוטים. אנחנו כותבים, אתם מגיבים, אנחנו מגיבים לתגובות, יהיה שמח ומבדח. תגובות מצטיינות יצוטטו כאן בפוסט, ובין המצטיינים תוגרל גורילה. כן, זה מבחינתינו חוש הומור בשעה כזו. אנחנו לא יכולים להבטיח שזה ישתפר. אז כבר מתחילים עם השאיפות שלנו לזכייה.

השנה, אנחנו חייבים להודות, יש מועמדים ראויים.
נטלי: מה שיפה זה שעד לפני חודשיים, 2010 נחשבה בעיניי שנת קולנוע חלשה במיוחד, ואז אחרי שהיא נסתיימה, ושנייה לפני האוסקרים, נחת מבול של סרטים מצוינים, ופתאום 2010 הפכה להיות שנת הקולנוע הטובה ביותר מאז 2007. שנה שאין לי יותר מדי בעיה אם 5 סרטים ייקחו את פרס סרט השנה.

גיא: מבחינתי "התחלה" צריך לקחת. כפי שכתבתי בסיכום השנה החלקי שלנו הסרט הזה היה אירוע אמיתי. אבל הוא חולק את מעמדו כסרט השנה שלי עם "אומץ אמיתי" כך שגם זה טוב לי.

אבל גם "המתאגרף", "הרשת החברתית" ו"ברבור שחור" הם סרטים כל כך טובים שאם הם היו לוקחים לא הייתם שומעים אותי מתלונן.

ל"הילדים בסדר" ו"127 שעות" אין סיכוי וטוב שכך כי מדובר בשני סרטים מחורבנים ביותר.

אז למעשה הכל היה יכול להיות נפלא אלמלא "נאום המלך" היה מועמד רציני. כלומר, סרט חביב אבל בחייכם, זה מועמד מוביל? מלבד ג'פרי ראש לא השתגעתי שם על כלום.

נטלי: הסרטים המועדפים עליי בסדר יורד הם – התחלה, לאחריו הרשת החברתית, אומץ אמיתי, פייטר, קר עד העצם, צעצוע של סיפור 3, ברבור שחור. אני לא אשמח אם ברבור שחור ייקח, אבל אני ממש אכעס ואדפוק סצינה כאשר נאום המלך ייקח. הוא מבחינתי סרט טוב אך לא יותר מזה. מאידך זה יותר ממה שאפשר להגיד על הילדים בסדר הסתמי ו-127 שעות המעפן.

גיא: אפשר להתחיל להקיא. ריאן סיקרסט מערוץ E מבטיח קטע מוסיקלי של twilght. עורי התברווז.

נטלי: אני מנצלת את העובדה שגיא רץ להקיא בשירותים כדי לתת קצת ביקורות אופנה על מה שקרה עד כה על השטיח האדום.

בינתיים המתלבשות המצטיינות מבחינתי הן קייט בלאנשט, מלאת קלאסה, מיוחדת ומעודנת כתמיד, היילי סטיינפילד המופלאה בשמלה קסומה וקשת לשיער שנראית כמו נסיכה צעירה. שזה בדיוק מה שהיא.
וכנראה גם הלן מירן בשמלה אפורה כסופה מובנית ונהדרת, שנראית מדהים. שמלות כגון זו נהיו התלבושת האחידה ופלטת הצבעים הקבועה שלה שלה בטקסים, ולכן זה לא לגמרי מסעיר. מאידך, וואו, איך היא נראית!

בתחום הלא אהבתי – מילה קוניס בשמלה רומנטית יפהפיה אבל בצבע שמוחק את הפנים הנפלאות שלה, וסקרלט ג'והנסן בשמלת תחרה כעורה ואיומה ותסרוקת מבולגנת שיכלה להיות מגניבה בשילוב עם שמלה טובה יותר.

גיא: טוב, חזרתי – הלילה יצא לי לראות את The Illusionist ועזבו אתכם מצעצוע של סיפור 3 או מהדרקון, שני סרטים נחמדים מאוד אבל לא בליגה הרגשית שלו. בכללי, גם בתחום האנימציה הפופולרית גם פלונטר וגם גנוב על הירח היו טובים יותר מ3 ודרקון. מה שכן, בפעם הראשונה מזה שנים פיקסר לא מספקת סרט יוצא דופן שבולט מעל האחרים (דרקון לא פחות טוב ממנו) וגם העתיד לא מבטיח טובות, עם "מכוניות 2" ו"מפלצות בע"מ 2" שמתוכננים לשנתיים הקרובות. חבל.

וכריסטיאן בייל הגיע כצ'רלס מנסון. הזקן הולם את המבט המלחיץ בעיניים.

נטלי: ריאן סיקרסט ראיין עכשיו את פלטת הגבינות, אה, סליחה, גווינית פאחטרו, ואמר לה לא להתרגש. אלוקים אדירים, חתולת רחוב כמוני יודעת מה זה אומר. היא עומדת לשיר בטקס.
סלחו לי, כעת תורי להקיא.

גיא: סלין דיון על השטיח. הו האנושות.

זה זמן טוב לדבר קצת על השחקנים. אני ממש  לא נפלתי מקולין פירת'. הוא מאוד נחמד אבל ג'פרי ראש טוב ממנו. לעומת זאת ג'סי אייזנברג בתפקיד צוקרברג נותן תפקיד מדהים שמהווה את החלק החזק ביותר בסרט. וגם ג'ף ברידג'ס טוב יותר.

לגבי שחקנית – אני ממש מקווה שאנט בנינג המעצבנת מהסרט המעצבן שלה לא תזכה. פורטמן מעולה אבל זו בושה שהשחקנית שנתנה השנה את התפקיד הטוב ביותר – סטנפילד בת ה-14 מ"אומץ אמיתי", מועמדת לאוסקר משנה. מה משני בתפקיד שלה? היא הבסיס של הסרט והיא מדהימה. מדהימה ברמת זכייה באוסקר.

נטלי: בתחום השחקן הראשי אני וגיא מתאומים. התפקיד שג'סי אייזנברז ביצע מאתגר הרבה יותר מזה של קולין פירת', שנותן הופעה טובה אבל נחותה מחברו לקטגוריה. אייזברג משרטט דמות של אוטיסט חברתי וחתיכת שמוק שעדיין מצליח  לעורר הזדהות וחמלה ועל הנקודה הזו הסרט היה קם או נופל. הוא קם וזה חתיכת הישג מרשים.
גם ג'ף ברידג'ס מצוין, אבל לבי לבי אל אייזנברג.
בתחום השחקנית עליי להודות שאני ממש לא נפלתי מנטלי פורטמן. היא מקבלת points for effort ועל מחויבות מטורפת לתפקיד. אבל ההופעה עצמה היה מעט שטוחה לטעמי ולא מרטיטה.
השחקנית המועדפת עליי לקטגוריה הזו היא היילי סטיינפילד בת ה-14, וכמו גיא אני מזדעזעת שהיא מוגדרת שחקנית משנה. זו בדיחה בטעם רע, הילדה מחזיקה את הסרט על כתפיה ואין סצינה שהיא לא נמצאת בה (מה שאי אפשר להגיד על ג'ף ברידג'ס, שמועמד כשחקן ראשי).  מתוך רשימת השחקניות שכן מועמדות, אני רוצה שג'ניפר לורנס תיקח.

גיא: ומדברים עכשיו עם מרק וולברג. אני ממש אוהב אותו. אני לא יודע אם הוא שחקן טוב במיוחד אבל הוא מעורר הערכה ושמעתי שהוא אבא טוב.

נטלי פורטמן לא שחקנית מספיק טובה כדי לשכנע אותי שהיא נהנית לעמוד על השטיח האדום בהריון מתקדם, עם כל התאורה המעיקה על הפנים והשאלות המטומטמות. האמת, זה לא נראה שהיא אפילו מנסה להראות שהיא נהנית. וזה לפני שהיא התחילה לקום 4 פעמים בלילה.

נטלי: עוד רגעי אופנה.סנדרה בולוק במשלה אדומה מעוצבת, אלגנטית ומחמיאה, shame about the face.
פלטת גבינות בשמלה כסופה מבד באמת מרהיב, אבל הציצים והבטן נראים בה די זוועה.
פנלופה קרוז מצליחה להיות מהממת רק שבועות ספורים לאחר הלידה, בשמלה אדומה ממש מכוערת. אבל הצבע מחמיא לה במיוחד והיא קורנת.
נטלי פורטמן נראית מצוין בשמלה שלה, בצבע נפלא שמחמיא לה במיוחד, אבל קשה לדבר כאן על תעוזה אופנתית.

זה רק לי שהמראה של ריס ויתרספון, עם השמלה והשיער…

ממש אבל ממש מזכיר את ג'וליה רוברטס בשנה שזכתה באוסקר?!

גיא: זוכרים שפעם ניקול קידמן עשתה רעשים של שחקנית אמיתית? אין זכר לזה בדמותה החיוורת שמלהגת עכשיו בטיוב.
וגווינית' פאלטרו היא הדבר הכי מעצבן שצועד על השטיח האדום. האם היא באמת סתומה או פשוט שחקנית טובה? (אל תענו לי, זו שאלה רטורית).

נטלי: צריך להעריך אותה, אבל, על המחויבות שלה להיות כל כך מחורבנת, לאורך זמן כה רב.

ומילת סיכום לגבי האופנה השנה –  איזה שיעמום משמים. וואו. למעט בלאנשט שהבריקה אפילו השמלות הטובות ומחמיאות יותר היו חסרות השראה או תעוזה. במילה, סתם.

יאללה חברים. זמן לעבור לדבר האמיתי. כלומר לפוסט שנקרא הדבר האמיתי. הוא כבר עולה.

אוסקר 2011 – לייב בלוב היום בלילה

היום בלילה יקיים הבלוב לייב בלוב אוסקר. אם אתם רוצים לשמוע אותי ואת נטלי מקטרים, נוזפים בחברי האקדמיה ומשבחים את טעמינו הקולנועי אתם מוזמנים להצטרף ולהגיב.

אנחנו נתחיל בסביבות 01:30 עם השטיח האדום. מי שמעוניין רק בטקס מוזמן להצטרף אלינו לקראת 03:30

 

סיכום שבוע תרצה אתר

בשבוע שעבר הקדשנו את כל פינת השיר היומי לשירי תרצה אתר.

לכל מי שלא שם לב, פספס או ששמע, קרא ורוצה להכנס שוב קיבצנו כאן את כל הקישורים משבוע שעבר.

תהנו.

יום ראשון – "שיר משמר" שכתב אלתרמן בדאגה לבתו ו"שיר הנשמרת" שכתבה לו בתו כסוג של תשובה.

יום שני – "בלדה לאשה" ושיר נוסף שנכתבו חודש לפני מותה של תראה אתר והשיר של סילוויה פלאת שהשפיע על שירים אלה.

יום שלישי – "פתאום עכשיו, פתאום היום" ו"שיר לערב חג" – הלהיט הגדול והשיר שנכתב לזכר אביה. שניהם מפסטיבלי הזמר.

יום רביעי – "גשם הקשב לנשים" ו"ושום סלע"

יום חמישי – "כשתגדלי תביני", קישור לסיפור קצר ושובר לב שנמצא בעזבונה ו"הרחובות נמים כל כך בשקט" שהלחינו ומבצעים נתן סלור ויסמין אבן. נתן סלור הוא בנה של תרצה אתר שמופיע גם בסיפור הקצר.

יום שישי – שלושה שירים מאוד יפים – "אהבה יומיומית", "עיר עצובה" ו"מערבה מכאן".

יום שבת – לסיום אופטימי שיר ילדים מקסים – "שבת בבוקר".

 

האזנה ל"מנגינה" של מוניקה סקס

זו הפעם השנייה בחודש האחרון שאני מתקשה לכתוב ביקורת על אלבום של אמן/להקה אהובים. בהתחלה היה זה האלבום של אמדורסקי שהקשה עליי עד כדי ויתור על הכתיבה. עכשיו מדובר באלבומם החדש של מוניקה סקס.

אלבומם האחרון "חיות מחמד" (אלבומם הטוב ביותר בעיני) יצא ב-2003, כך שעבר הרבה זמן מאז שמענו אותם כלהקה, אבל כבודדים הם היו בסביבה כל הזמן ושחררו, כל אחד בנפרד, אלבומי סולו (אלבומו האחרון של אבן צור יוצא ממש במקביל למוניקה סקס וכולל ביצועים לשירי סרז' גינזבורג).

אז איך האלבום החדש?

אפתח בדברים הטובים –

את מוניקה סקס אני אוהב כבר מתחילת דרכם. אני חושב שהם נגנים מצויינים ושיש להם יתרון מאוד גדול שמייחד אותם. קוראים לו יהלי סובול. יהלי סובול הוא כותב ומבצע שאני מאוד אוהב. אלבום הסולו הראשון שלו "סוס" הוא בעיניי אחד מאלבומי הבכורה הטובים ביותר שיצאו ואחד האלבומים האהובים עליי. כשהוא נמצא בכושר הכתיבה שלו נפלאה ותמיד יש לו שורות שמדברות אליי באופן אישי. וחוץ מזה יש בו משהו שמזכיר לי את לו ריד בגרסה עדינה ושפוייה יותר (החלק הראשון של "מנגינה", עם קרן היער העדינה, מסתדר לי עם ריד של 73')

אין לי מושג למה, אבל זו התמונה בה בחרו החברים לפרסומת אלבומם החדש

אז הבשורה הטובה ביותר (מבחינתי) היא שהשירים שסובול כתב (9 מתוך ה-12) הם מצויינים ומשכיחים את האכזבה שהותיר אלבומו האחרון "אלדוראדו", אותו הוציא עם רע מוכיח לפני כשנתיים. מילות השירים מדברות על שבר, עצב, נסיונות השלמה. הביצוע הקולי שלו רק מדגיש את זה. דרך השירה המיוחדת שלו טוענת את השירים בכוח, והדבר אותו אני אוהב במיוחד- הוא אינו מסוגל לשיר ולצעוק ביחד. זה לא עוצר מבעדו לעשות זאת והתוצאה היא נפלאה. אדם שצועק מהלב ולא נותן לחסרונות היכולת לעצור בעדו.

הלחנים של סובול מצויינים והלהקה מנגנת מעולה. להפקה המוסיקלית גוייס עופר מאירי (מי שעומד מאחורי פרוייקט "מטרופולין") ואכן מוניקה מצליחים להשמע אותו דבר אך קצת אחרת. המוסיקה הרבה יותר גרובית. "מנגינה" נגמר בקטע דיסקו, "הכל במקום" נשמע כמו רצון להיות LCD Soundsystem. המוסיקה מציגה ניגוד גמור למילים וזה רק מעצים את השיר. זה עובד מצויין.

אז מה הדברים הרעים?

כפי שציינתי יש עוד שני יוצרים במוניקה סקס. כנגנים ומעבדים הם חלק חשוב ובלתי נפרד מהלהקה אך ככותבים ומבצעים יש לי בעיה עם השירים שלהם. שלושת השירים שלא נכתבו על ידי סובול נשמעים כנטע זר ועוצרים את האווירה שנבנית באלבום. זה מתחיל אחרי התחלה מעולה של 4 שירים עם שירו של אבן צור "רמקולים", שיר חביב אך כל כך לא מתאים לאווירה שנבנתה עד כה. זה עוצר לחלוטין את הזרימה של האלבום. אחרי שהאלבום שוב תופס תאוצה מגיעים רצף של שני שירים, אחד של אבן צור ואחד של רוט ושוב אותה הבעייה. ושלא תבינו לא נכון, השיר של אבן צור ("אתה ללא" עם קרני פוסטל בשירה) הוא שיר טוב מאוד. הוא פשוט לא מתאים. חמור מזה הוא שיר היגאל בשן של פיטר רוט. באופן אישי אני לא מתחבר למוסיקה שלו, אך בלי קשר לכך, אם כעורך מוסיקלי הייתי משבץ את שירו "ילד מפתח" בתוכנית שסגנונה המוסיקלי היה כשאר האלבום, היו נוזפים בי.

אז מה השורה התחתונה?

כאלבום של 9 שירים הוא מצויין. ממש מצוין. כאלבום של 12 שירים הוא טוב.

בסופו של דבר, כך או כך, זה אלבום של מוניקה סקס. מי שאוהב אותם יהנה מאוד. מי שלא, אני מתקשה להאמין שזה יהיה האלבום שישנה את דעתו. אני אוהב אותם מאוד וממליץ בחום.

האזנה ל"דודו טסה והכוויתים"

לפני הדברים שיש לי לומר על הדיסק  החדש של דודו טסה, יש לי הבהרה קטנה שחשוב לי להעביר. אנשים שקוראים את הביקורות שלי יכולים לקבל את הרושם שכל דיסק שאני שומע אני אוהב. זה נובע בעיקר מתוך הרצון שלי לכתוב רק על אלבומים שאני באמת חושב שכדאי לכם להאזין להם. הבלוב אינו מקבל דיסקים בחינם ואני באופן אישי מתנגד להורדת מוסיקה ישראלית מהרשת, לכן כל דיסק שאני כותב עליו הוא דיסק שרכשתי או שקיבלתי להאזנה מחבר שרכש. אין לי את הצורך או הרצון לכתוב דברים רעים על אלבומים לא טובים, לכן תקראו כאן רק על אלבומים שאני ממליץ עליהם.

ועכשיו לעניין שלשמו התכנסנו

האלבום החדש של דודו טסה הוא אלבום מעולה, אולי המהנה ביותר ששמעתי בזמן האחרון. פתחתי בהצהרה הזו כדי לאפשר לכם לעזוב עכשיו את המחשב, לגשת לחנות הדיסקים הקרובה למקום מגורכם, לקנות אותו ןלהעביר את שאר הזמן בהאזנה במקום בדיבורים.

אבל אם אתם עדיין כאן…

מאוד חיכיתי לאלבום הזה. דודו טסה היה במשך שנים אמן שאני מסמפט אבל לא מקשיב לו. הוא נראה בחור נחמד, היו לו שירים נחמדים אבל משהו לא התחבר.

בשנה שעברה הוא הוציא אלבום הופעה ופתאום הכל התחבר שם. שירים שהכרתי וחשבתי שהם נחמדים קיבלו עיבודים מצוינים ולפתע נשמעו בליגה אחרת לגמרי והאלבום בכללותו היה נהדר. אחר כך, כששמעתי שהוא עובד על הפרוייקט שבסופו של דבר הוביל לדיסק החדש זה נשמע מאוד מסקרן.

סבו של דודו טסה, דאוד אל כוויתי (הוא נקרא על שמו) ואחיו של הסב, סאלח היו מוסיקאים נחשבים בבגדאד. בין שנות ה-20 לשנות ה-50 של המאה הקודמת הם כתבו והקליטו שירים רבים ואף הקימו את תזמורת רדיו בגדאד. דודו טסה, בעידודו של יאיר דלאל, חזר לשירים האלה לרגל העלאת מופע בשם "עירקנרול" שבסופו של דבר הוביל ליצירת דיסק זה.

בדיסק הוא מבצע 10 שירים של האחים הכוויתים (השיר ה-11 החותם את הדיסק הוא אחת ההקלטות הראשונות של האחים, כשהיו בני 15 ו-16, הקלטה מ-1925 שמופיעה בשלמותה ללא תוספות). מגובה בצוות נגנים מצויין ובדגימות מההקלטות המקוריות, דודו טסה מצליח ליצור אלבום מרהיב ומרגש שמשלב באופן מושלם בין ישן לחדש. העיבודים של טסה וניר מימון מרתקים ומלהיבים וכל השותפים עושים עבודה מצויינת. בין היתר שרים – חוץ מטסה, ומקטעי ההקלטות בהם שרים סבו וחברי התזמורת המקורית – אמו של דודו, כרמלה, ברי סחרוף ויהודית רביץ שנותנת את הביצוע היפה ביותר באלבום מלווה בגיטרות הנהדרות של טסה.

זה אלבום ללא נפילות מתח. אלבום ששומר על אחידות מתחילתו ועד סופו. אלבום של אמן שבוטח בעצמו מספיק כדי להוציא דיסק שכולו בערבית, שמכיל שירים שלא הוא כתב, אלבום אישי מאוד, מרגש, שהאהבה לחומרים שבו מורגשת לכל אורכו ובנוסף לכל האמור גם להפוך אותו לנגיש באופן כזה שאין סיבה שלא יצליח להגיע אל קהלים מגוונים מאוד, גם כאלה שאינם שומעים מוסיקה ערבית (כמוני) .

ברשימת התודות, כאשר הוא מודה ליאיר דלאל, טסה מודה לו גם על משפט שחזר ואמר לו – "מענדי עתיק מענדי שדיד" שפירושו "אם אין לי ישן אין לי חדש". אין טוב יותר ממשפט זה כדי לתאר את האלבום הזה שהוא לבטח אלבומו הטוב ביותר של טסה עד היום, אלבום בו הוא מוצא את קולו הייחודי דרך השילוב בין המורשת המוסיקלית המשפחתית שלו לסגנונות המוסיקליים האהובים עליו. השילוב הזה יצר, לפחות לטעמי, את אחד האלבומים הישראלים הטובים ביותר ששמעתי בשנים האחרונות.

אולקוס (גדעון טובע)

מחוץ לבית החולים המתין ברנר. הוא עמד ליד הפורד אסקורט הכחולה ועישן. גדעון התקדם לכיוונו בחוסר חשק, מחניק את שאריות תחושת הצרבת. הוא קיווה שהיא תבוא אבל העדרותה לא הפתיעה באמת.

בכל התקופה בה היה מאושפז היא לא ביקרה אותו אפילו פעם אחת. מבחינתה הוא לא היה קיים. ולמה שיהיה קיים? הוא מעולם לא ניגש אליה ואמר "שלום לך. את יפה מאוד. רוצה סביח?" וגם אם היה ניגש אין סיכוי שלאחר המשפט הזה היא היתה מתרשמת במיוחד, אבל גדעון אהב סביח.

באוטו ברנר אמר שחוגגים לדוסטוייבסקי 130 למותו. גדעון התעצבן. לברנר קראו במקור גדעון אבל הוא שינה לברנר כי חשב שזה שם אינטליגנטי יותר. הוא קרא בויקיפדיה את הערך על ברנר ומאז התנהג כאילו הוא הסופר עצמו. כיוון שהמידע בוויקיפדיה הוא חלקי מאוד, ברנר נאלץ לחזור שוב ושוב על אותן התייחסויות שקשורות לאותם אישים.

-"אתה זוכר שתרגמתי את "החטא ועונשו" בשביל שטיבל ב-1924?"

גדעון התעצבן. "נרצחת ב-1921 אז איך תרגמת ב-1924?"

ברנר השתתק. לאחר כמה דקות מלמל  "זה מה שהיה כתוב בויקיפדיה"

הנסיעה היתה איטית ותנועת הכלבלבים השחורים האיטה את קצב הלב. מים, חשב גדעון.

אין שום הגיון בלוותר עליה.

"מתי ארלוזרוב נרצח?" שאל ברנר

"ב-1933" ענה גדעון. ברנר החל לחשב באצבעותיו.

"זה נותן לי עוד 12 שנות חיים" אמר.

"זה נכון".

חיוך התפשט על פניו של ארלוזרוב. "גם עדיף להרצח בחוף ים. המלחים שומרים יותר על הגופה"

מצב רוחו השתפר וזה השפיעה בצורה ישירה על מצב הרוח ברכב.

"סע אליה בבקשה" ביקשתי ממנו. הוא עשה פניית פרסה והחל להמהם את האינטרנציונל.

בדרך ראינו צב זקן. בית ענקי החזיק על גב. בתהלוכה נהדרת אלף נמלים נשאו חגב.

אני כבר מבוגר בשביל האשפוזים האלה. בעבר הם סיפקו איזשהו צורך קיומי אבל בגילי הם לא יותר מפלסטר על קרס תקוע בגרון. די.

כשהגענו למסעדת "צ'יינטאון" היא לא היתה שם. שלט על הדלת הודיע שהיא עברה למשכנה החדש ברחוב נחמני. נעמי אמר שבין כה אני אלרגי לאצות ועדיף ללכת לסביח השכונתי.

לך תסביר לו שזו לא המסעדה. זה הרעיון.

(עוד מסיפורי גדעון – פיצוחים עם שוש דמארי (גדעון מאוהב)

אהבת בשר ודם (קונצ׳רטו לגדעון וזומבים)

תשע ועשר דקות (גדעון אופטימי)

מוות מוחי (גדעון חולה))

וואן מן שואו (צד א', אסף אמדורסקי)

קיבלתי את משימת כתיבת הביקורת על החדש של אמדורסקי, לאחר שחברי לבלוב, גיא, שנלחם על משימה זו תחילה, ביקש להסיר את האחריות מעליו. כששאלתי אותו מדוע, ענה באי נוחות כי הוא לא ממש החליט מה דעתו על האלבום. אמר שהאזנה חטופה הותירה בו תחושה קצת מעיקה. של אמן שהוא מעריך מדי, אמן שליווה אותו יותר מדי שנים, אמן שהוא קצת מאוכזב מאלבומו האחרון. עם מידע מקדים ובלתי סקסי זה יצאתי לדרך. לא משהו. לא לקחתי סיכון כלכלי, הורדתי את האלבום מהאינטרנט, וכל שיכולתי להעניק לו זו האזנה חפוזה במשרד תוך מולטיטאסקינג מתקדם. אולי לפני שאשטח כאן את דעתי, ראוי לומר כי יש לי בעיה עם אמדורסקי האדם.  משהו בו פשוט לא מתיישב לי, וברבות השנים מצאתי אפילו את ההומור הווייט-טראשי של גרושתו (״רוק סתם״…  מעולה, תודו!  :)) משעשע יותר מאמדורסקי עצמו, גבר שנדמה שנמצא בעיצומו של משבר גיל הארבעים כולל כל הקלישאות בדרך (גירושים מתוקשרים, סמים, ודוגמנית צעירה). אך אין בזאת לומר דבר וחצי דבר על אמדורסקי המוזיקאי.

אין דרך אחרת לומר זאת. אמדורסקי נמצא בליגה משלו בכל הקשור לעשייה מוזיקלית. רק מספר בודד של מוזיקאים ישראליים יכולים לחלוק איתו את אוויר ההרים הזה. כל אלבום היוצא תחת ידיו, הוא מוצר מוקפד ומלוטש שעבר החלקה מאסיבית, חוזרת ונשנית ממחבש סטנדרט המצויינות של אמדורסקי ובאלה נכללים ערכי ההפקה העיבוד והלחנים עצמם. ובכך האלבום האחרון אינו שונה מקודמיו. מדובר באלבום הכולל 7 רצועות. גם כאן אני מסירה את הכובע בפני אמדורסקי שכן רב האלבומים שאני מכירה לא עוברים את קו  5 או 6 הרצועות הטובות, אז אם יש לאדון 7 שירים מצויינים, למה לחכות לעוד כמה בינוניים בכדי להוציא אלבום?

 ומה באלבום עצמו? קראתי באינספור מקומות שזה אלבום איטי מאוד שדורש סבלנות והתמסרות. התחושה שנוצרת היא שמדובר באלבום קשה לעיכול. לאחר שהקשבתי לאלבום, אני לא ממש מבינה על מה ולמה. חברים, האין אנחנו בשנת  2011 ? על טריפ הופ שמעתם? אמביאנט? מוזיקת שנות ה-70? שיר של תשע דקות מצליח לבלבל אתכם? קוראים יקרים מדובר באלבום קליט מאוד כבר בשמיעה ראשונה. אפשר לקרוא למוזיקה שאמדורסקי רקח עבורינו מוזיקת אווירה או במילים אחרות יותר מעודנות מוזיקת סקס. לחנים הרמונים, רוויי נשימות יצוקים לתוך מקצבים איטיים, נבנים. אמדורסקי, וואן מן שואו, בתפקיד תאורן, תמלילן, וקומפוזיטור ראשי נותן לנו חזק באלקטרוניקה אך דואג לשלב בטבעיות קטעי פסנתר, גיטרה, בס, ונגיעות סקסילופון (משחק מילים מכוןן) כדי שהתוצאה לא תצא קרה מדי. יודע את העבודה.  הקשבה לאבלום הזה שולח את המאזין למסע בזמן. ניכרת השפעה (מכוונת או מקרית) של כל העשורים החשובים במוזיקה הפופולרית, אך לא ניתן לטעות בכך שמדובר באלבום שיצא בשנת 2011. אמדורסקי צובע את האלבום בהרמוניות מוזיקליות ווקליות מהסבנטיז,  בפופ הסינטיסייזרים הפומפוזי של האייטיז, במקצבי האווירה של הניינטיז, וכל אלה יושבים באופן כ"כ טבעי עם ההפקה העכשיוית, כמעט עתידנית של אמדורסקי , שלא נותר אלא להתמסר ל HIGH המוזיקלי הזה.

עוד כמה מילים – גיא ברמן מכליס

כפי שכתבה אסתר למעלה, האלבום של אמדורסקי הוא אלבום שהיה לי קשה לכתוב עליו. כל כך חיכיתי לו (אמדורסקי הוא בעיני היוצר המבריק ביותר בקרב המוסיקאים בני דורו) וכשסוף סוף הוא יצא לא הצלחתי להתחבר אליו. היום, אחרי למעלה משבועיים בהם שמעתי את האלבום הלוך ושוב אני חושב שיש ביכולתי לשים את האצבע על מה שמפריע לי. בעיני אמדורסקי הוא גאון מוסיקלי. הוא חש את המוסיקה בצורה כה עמוקה שמעולם (באלבומי האולפן שלו) לא היה צליל מיותר, לכן איכות האלבום היתה תלויה באיכות השירים. באלבום הנוכחי, בפעם הראשונה בקריירה שלו, איכות השירים טובה מאיכות ההגשה. כפי שאסתר כבר ציינה אמדורסקי אחראי על הכל (מלבד כמה הופעות אורח בשירה ונגינה). מבחינתי זו המגרעה. הוא כל כך פורה שבמקום להיות מרוכז הוא מתפזר ליותר מדי מקומות שכולם נשמעים כמו אמדורסקי שאנחנו מכירים מאלבומים קודמים, אבל איכשהו לא מתחברים בסופו של דבר לצורה שהיו אמורים להתחבר. זה מרגיש קצת כמו בסרט "להיות ג'ון מלקוביץ'" כשכאן ההימצאות של אמדורסקי יוצרת סוג של כאוס.

שלא תבינו. האלבום ראוי מאוד לשמיעה ויש בו הרבה רעיונות מוסיקליים מעניינים, אבל, לפחות מבחינתי, הוא לא עובד. זה ממש לא מפחית מהיותו של אמדורסקי האמן הנפלא שהוא, להיפך- זה מוכיח שהוא אמן שמחוייב לעצמו ועושה את הדברים בדרכו ואני עדיין מלא אהבה וכבוד אליו. אבל בנתיים, עד האלבום הבא, אני אקשיב לאלבומיו הקודמים.

Dr. Horrible's Sing-Along Blog חי, בווגאס, במאי. כן, שמעתם נכון.

בזמן שביתת התסריטאים הגדולה שהתקיימה בארה"ב בשנת 2007-2008 ישבו 3 אחים וידידה וחשבו כיצד להעביר את הזמן. הם החליטו ליצור סדרת אינטרנט קצרה שתוכיח שכתיבה טובה ויצירתיות יכולה להוליד יצירה טובה גם אם התקציב הוא נמוך, ובכך להראות לכל מי שלא רצה לדבר עם השובתים שהכל מתחיל בתסריט.

זה נשמע מאוד הרואי ויפה, אבל אני מניח שכשלאחד האחים קוראים ג'וס ווידון (היוצר של באפי, אנג'ל, פיירפלי ועוד) זה מאפשר לו ליצור משהו שיראה קצת יותר טוב ממה שאני הייתי יכול לעשות עם אותו התסריט. ועדיין אין בכך להפחית מהתוצאה.

ד"ר הוריבל היא סדרה אינטרנטית בת 3 חלקים שאורכה 42 דקות בסך הכל שמספרת את סיפורו של ד"ר הוריבל הכאילו רשע (ניל פטריק האריס מ"איך פגשתי את אמא שלך" בתפקידו המקסים ביותר) שמנסה להתקבל לליגת הרשעים ומלחמתו באויבו המושבע קפטן האמר (נתן פילון המצוין, שחקן קבוע של ווידון) שחוץ מסיכול מזימותיו של הוריבל גם גונב לו את נערת חלומותיו. וכל הסיפור הזה מסופר כבלוג וידאו דרך נקודת מבטו של הוריבל ובצורת מיוזיקל נפלא או כפי שסיכמה נטלי ב"שיר היומי" המוקדש לעניין מדובר ב"סיפור קטן, מצחיק וקסום שימלא לכם את הלב ואז ישבור לכם אותו לרסיסים."

וזה אולי המקום שבו אני אאפשר לעצמי לומר כמה מילים על "Glee", הסדרה המוסיקלית שהפכה לאחת ההצלחות הגדולות של השנים האחרונות. מה שמבדיל הפקת מתנ"ס מהפקת ברודווי הם לא החומרים. הרי גם במתנ"ס וגם בברודווי מעלים את אותם המחזות. מה שמבדיל הוא התשוקה והמקצוענות. "גלי", יותר מכל, מזכירה לי הפקת מתנ"ס. קבוצת אנשים שמנסה בכל כוחה להראות שהיא מוכשרת ומתאמצת קשה כדי לעשות את זה. הכוריאוגרפיה שמנסה להרשים אבל רוב הזמן מביכה, הצילום והעריכה שמנסים להכניס אנרגיה למקום שהיא לא באמת קיימת בו ומעל הכל הזמרים שחסרים כריזמה אמיתית. "גלי" מנסה מאוד להיות מקצועית ולעבוד לפי הספר אבל חסרה את התשוקה הנדרשת כדי ליצור משהו אמיתי.

והנה באים כמה אנשים מוכשרים ועושים את המיוזיקל המצולם הטוב ביותר שנעשה בשנים האחרונות ללא הרבה מאמץ אבל עם הרבה מאוד אהבה ותשוקה. הכוראוגרפיה כמעט לא קיימת, הם גם לא הזמרים הכי טובים בעולם (למרות שהם שרים לא רע בכלל. במיוחד ניל) אבל חדוות העשייה, ההנאה והכישרון פורצים מכל סצינה ומכל שיר.

יש שיאמרו – אפילו ווידון עצמו אוהב את "גלי". הוא אף ביים שם פרק עם ניל. ואני אומר – סקורסזה ביים את קונדון ואמר שלא יעשה יותר סרטים אלימים, אז מה? למה להזכיר ארועים תמוהים?

אז למה נזכרתי המופת הזו? כי היום פורסם שבחודש מאי יעלה בלאס ווגאס מופע המבוסס על המחזמר. זה אמנם לא מופע מרכזי באחד מבתי המלון המובילים, אך עדיין זה נשמע כמו חוויה שהייתי שמח מאוד להיות שותף לה.

אם לא יצא לכם לראות את המחזמר אתם יכולים לחפש אותו ביו-טיוב או לרכוש אותו בדיויד ובלו ריי. תנו לעצמכם את המתנה הזו, אתם ראויים לה.

אני מצדי אתן לכם 2 דוגמאות.

הראשונה – שיר אהבה של הוריבל לפני.

השנייה – הרגע בו פני עושה טעות ומתאהבת בקפטן האמר.