Academya Nuts

"אז מה את שומעת"? הוא שאל אותי לאחר שהבחין שכל רצף ההערות, השאלות, ונקודות ההתייחסות שלו נתקלו במבט הקמוץ שלי, זה שאחותי תמיד אומרת לי להפסיק פן יונצח בקמטים. מה הולך פה, חשבתי לעצמי, לא יכול להיות שלי, המבינה הגדולה, בעלת הבלוג, בעלת הדעה, אין מושג על מה לעאזל הוא מדבר. פעם אחרי פעם. מוזיקאי אחרי מוזיקאי. הוא ממציא. ברור שהוא ממציא. תדבר על ג'סטין ביבר עם מספיק ביטחון, הוא ישמע כמו הדילן הבא. או שהוא ממציא, או ש… הוא קרא ושינן את כל לוחות הלהיטים השבועיים של שנות ה 50-60-70? הוא קרא ושינן את כל לוחות הלהיטים השבועיים של שנות 50-60-70 !!! אחרת אני אי אפשר להסביר את גשם העובדות הבלתי נדלה הזה. ובאתי בלי מטריה.

"מה אני שומעת"… ניסיתי להיזכר. כלום לא עלה לי. מה אני שומעת באמת? מכירים את השאלות האלה? מה את שומעת? איזה קולנוע את אוהבת? אם אתם רוצים להרוג שיחה בשאלה אחת, זו השאלה. אז פשוט עניתי את הדבר היחידי שיכולתי לענות. את הדבר היחידי שהיה יאה לענות. "כל מה שאתה לא". התשובה הזו, מתחכמת ככל שתישמע, מתארת באופן די נאמן את המציאות העגומה שלנו. ממש כאילו סלקטור אנטי קופידוני בא ועשה הסדר דו קיום לא שאפתני במיוחד. הנה הקו, כל היומרני, המתחכם, המורכב את תקחי, כי מגיע לך להיתקע עם החופרים, תתחדשי. ואתה, אתה תקבל את כל הבסיסי, השטוח. כי מי שמאחל את זה לעצמו סופו שיצטרך להוכיח את זה. אף אחד לא חוצה קווים, שלא תהיה כאן איזו הסכמה, שמעתם? וכך החלו להם יחסי העולם המקביל ושלעולם אינו נפגש (מלבד נקודת ממשק אחת שמכופפת את חוקי המתמטיקה, אבל אם יש מישהו שיכול על חוקי המתימטיקה זה רק סטיבי וונדר).

"אקדמי" הוא אומר, במן איטיות יודעת דבר כזו. "מה שאת שומעת מאוד אקדמי. מפספס את המהות". פולניה שכמוני, לא ידעתי שיש משהו רע באקדמיה. שטויות, אני אומרת, אין שום בעיה באומנות שיש בה אמירה בכמה רבדים. אף אחד עוד לא מת מלחשוב קצת. אבל גם הוא לא מוותר. "נראה לך שעניין אותם שתחשבי? בא להם לנגן אז הם ניגנו, התחשק להם להקליט אז הם הקליטו. הם עשו סרט על זומבים כי נראה להם נורא קול להתפלש בדם". לא יודעת בדיוק למה (ברור שיודעת, קונטרול פריק) , קשה לי לקבל את הפשטות הנוראית הזו. אני ממשיכה להתווכח, כי משהו באמירות האלה מתסיס אותי. אבל לאחר שספורט הווכחנות הזה חולף ואנו מתפנים לדברים מעניינים יותר, אני חושבת על זה קצת. הוא צודק. אבל גם אני. יש משהו מאוד בסיסי ונכון בראייה שלו. אבל גם בשלי. תמיד כשהרמתי מכחול, עשיתי זאת פשוט כי בא לי להתלכלך קצת. אלפי הפעמים שהרמתי גיטרה, עשיתי זאת פשוט כי דגדג לי באצבעות. מרגע הפעולה הרבה ממה שקורה פשוט קורה. השכלתנות נכנסת רק בדיעבד. מצד שני ברור לכל הרי, שכל פעולה שאנו עושים מתקיימת בחסות שריטה פסיכולגית בכירה שהתקדמה בסולם השריטות בזכות ולא בחסד. אומנות קרתה לה לאורך ההיסטוריה, מתוך הדרייב של שבטים, מינים, מיעוטים וסתם אנשים, בצורך בביטוי, אישי או קולקטיבי. אך האם זה באמת נכון לתת לנסיונות הסו קולד אקראיים האלה לכתוב להם את דפי ההיסטוריה בלי לפתוח להם איזה תיק לבדיקה פה ושם? האין אנחנו יהודים? האין אנחנו פולנים? האין פסח בפתח? איפה הסדר פה? בתור אחת המגיעה מאסוכלת "הסבר פרט ונמק" חביבת משרד החינוך, בה זורקים את פיסת האומנות המדדמת על שולחן הניתוחים וקורעים אותה לגזרים, הפילוסופיה הזו של להנות מהרגע קצת (הרבה!) זרה לי.

חשבתי על זה. וחשבתי עוד קצת. והלכתי להקשיב שוב לאלבום אוסף מקסים שהכין לי כהרמה של דגל לבן (או שמא נסיון השתלטות מתוחכם במיוחד…המממ..) מצחיק. המוזיקאים שבקעו מהרמקולים היו קמים מקברם כדי לשאול אותו כמה שאלות. כי מה לאלביס עם ה STOOGES, ומה לדילן עם סרג' גינסבורג? אני אומר לכם מה. כולם נופלים תחת ההגדרה של מוזיקה בסיסית כזו. נטולת כל התחכמות. נטולת כל "אקדמיות". התשובה לתהיה הזו כנראה אינה תשובה של נכון או לא, אלא של בעד או נגד. בסופו של דבר זה עניין של אישיות. האם חשוב לך להסביר לעצמך את מה אתה רואה או שומע או מדוע בחרת להתבטא בדרך כזו או אחרת? או לחילופין, האם החוייה לבדה מספקת ואינה מעוררת כל צורך בחפירה נוספת. אם לא השתמע מדבריי (או כל פוסטי בלוג זה), אני שייכת לפקולטה לארכיאולוגיה.

SuperHeroes & super-egos – המלצה נלהבת ומסויגת על Misfits

Prick

זה היה אמור להיות פוסט שונה לגמרי.
בסוף השבוע האחרון סופסוף השלמתי את החסר וגמעתי בשקיקה את שתי העונות של Misfits, או בשמה בישראל "עברייני על".
אתמול בבוקר התחלתי לכתוב המלצת צפייה נלהבת למדי כשהגיעה בשורת האיוב הליהוקית הבאה.
רוברט שיהאן לא חוזר לעונה השלישית של מיספיטס (?!?!?!)
בשביל להסביר מה זה לעזאזל שיהאן, ולמה כל זה יותר מעניין מעזיבתו של אסי כהן את ארץ נהדרת, אני אצטרך לעשות איזה קיפול בזמן ולחזור אחורה…

חמישי, 7/4/2011, 14:30.
הדבר השני שחולף בראשי כשסיימתי את הפיילוט של סדרת הסופר-הירוז הבריטית:
מעניין תוך כמה זמן תצולם גרסה אמריקנית?
הניחוש שלי הוא שחמש דקות אל תוך הפרק מפיקים אמריקנים כבר יצרו קשר עם הווארד אוברמן, היוצר.
וזה משום שבחמישי, ה-7/4/2011, ב-14:28, הדבר הראשון שחלף בראשי היה:
וואו!

כשהסדרה הזו שודרה לראשונה ב-2009 מיהרו רוב מבקרי הטלוויזיה ורבים מציבור הצופים לתאר אותה כ-Heroes פוגש את Skins.
בתור מי שהסדרה הראשונה שיעממה והרגיזה אותה (Take yourself seriously much? אם לתהות בבאפית מדוברת) ואת השנייה טרם טרחתי לדגום משום שחבורת תיכוניסטים שעושים סמים ומזדיינים בסדרה מסוגננת ואדג'ית למפגיע נדמתה כמו משהו בר-דחייה עד להודעה חדשה – זה לא מפתיע שסדרת המד"ב הבריטית נשמעה לי כמו תענוג מפוקפק.
אבל אז הגיע התקציר (חבורה של 5 עבריינים צעירים חוטפים מכת ברק ומפתחים כוחות על, או לפחות רובם מפתחים כוחות), הביקורת המהללות ופרס הבאפטה לסדרת הדרמה הטובה לשנת 2010 (ואם רק נקפוץ עוד שנה קדימה) והחלטתי לבדוק על מה כל הרעש.

וזו אכן מילת המפתח כאן, כי "עברייני על" עושה המון רעש.
היא נורא משתדלת להגניב, היא בוטה, היא חרמנית, יש לה הומור בית שימוש והיא נורא מתאמצת לשבור את החוקים.
היא, בקיצור, סוג של טינאייג'ר.
אבל זה בדיוק מה שעובד בה, כי למרות שיש לה פאקים די רציניים בעלילה וגישה מתלהבת מדי (כזו שמתעקשת להתעסק בסקס כל הזמן כדי להיראות מגניבה, מה שאוטומטית הופך אותה לפחות מגניבה), היא נראית מעולה (ערכי ההפקה שלה מאוד גבוהים יחסית לסדרה אנגלית, ואי לכך גם יותר קל לאנגלו-פובים להתחבר אליה) ומצליחה לעשות בדיוק את מה שהיא באה לעשות: לתת זווית צעירה, חצופה ומבדרת בטירוף לפרדיגמת גיבורי העל.
גיבורי העל כאן לא ממש גיבורים והכוחות שלהם הם פחות "על" ויותר "על יד".
הוסיפו לכך את העובדה שהמוסריות והיחס אל אלימות מתירני באופן מבדח וקיבלתם ממתק טלוויזיוני מקורי ומרענן.

העונה השנייה מאבדת חלק מהקסם המבני שלה משום שהיוצרים ניסו להתחקות אחר ההתפתחות ההוליוודית המקובלת של גיבורי על. למצוץ את כל הפאתוס המצוי בנרטיב של מישהו שנועד להיות גיבור ונושא עליו את האחריות וכל הקשקוש הספיידרמני הזה של with great power comes great blah blah.
את החלק הארי של טעותם הם עושים כשהם מנסים לייצר סיפור של מסע בזמן, ושוברים את כל חוקי ההיגיון הבסיסי, כמו גם חוטאים לקונבנציות הקיימות בז'אנר. והנה לקח נלמד: לא די לאזכר את הטרמינטור, צריך גם להבין איך עובד פרדוקס הסבא לפני שמתחילים להשתמש בו ולשחק איתו.
כשאנגלים מנסים לעשות פנטזיה אמריקנית זה פשוט לא עובד, ומוטב היה לו נשארו בתחומי המדע הבדיוני ה-offbeat וה-low-key הכה אופייני ומדויק שלהם.
אני אישית לא אוהבת לערבב המלצות צפייה עם ספוילרים ולכן את החורים העלילתיים שהפריעו לי אמנה כאן למטה בתגובות. אם צפיתם אתם מומזנים להצטרף אליי שם לדיון ער.

ולמרות כל זאת, הסדרה מחפה על חורי הענק בהיגיון העלילתי והאובר-מאגניביות שלה בעזרת תנופה הנשענת על קצב מצוין, סצינות מבריקות, הומור פרוע, פסקול מקפיץ, אווירה שנעה בין המגוחך לממש creepy, ובעיקר שלוש דמויות מדהימות (זה לא ממש ספוילר אם אמנה אותן כאן, ממילא אי אפשר לפספס אותן למן הפרק הראשון) והאינטראקציה הנפלאה ביניהן.

קלי הערסית (Chav בבריטית) בגילומה של לורן סוצ'ה המקסימה, עם חתך הדיבור הבלתי אפשרי שלה, שמתגלה כדמות הכי רגישה לסביבתה, מבלי להפסיק להיות בהמה אלימה.

סיימון (Iwan Rheon הכפתורי, שאני לא מנסה אפילו לתרגם את שמו לעברית), על תקן הילד המוזר, שמצד אחד שובר לצופה את הלב ומצד שני גורם לו לחשוש תמידית שמדובר בפסיכופת בפוטנציה.

ונייתן, ה-Smartass האירי, הנודניק, החרמן, חסר הבושה עם השילשול הוורבלי, בגילומו החד פעמי של רוברט שיהאן.

חמישי, 7/4/2011, 14:31.
גירסה אמריקנית? פחחח, הם בחיים לא ימצאו תחליף לרוברט שיהאן.

מה שמחזיר אותנו לאתמול אחר הצהריים.
ראשון, 10/4/2011, 12:13.
שיט, הם בחיים לא ימצאו תחליף לרוברט שיהאן.

אבל זו המציאות העכשווית.
שיהאן הוא כל כך כריזמטי, דמותו והוא כל כך מזוהות ומאוחדות (זה ברור שנייתן הוא שהיאן ולהפך) שהיה צפוי שזה הולך לקרות. הקריירה הקולנועית שלו תפסה כמו אש בשדה קוצים (הוא כרגע מככב בקומדיה "להרוג את בונו" שמקבלת ביקורות מצוינות), והיא מקבילה לקצב שלקח לשתן לעלות לו לראש.
שיערתי שזה יקרה אבל הנחתי שיש לנו עד אחרי עונה שלוש (לעזאזל, מה אכפת לו? כמה זמן לוקח לצלם 6 פרקים?!), אבל זה קורה ממש כעת.

זה לא שנייתן הוא הדמות היחידה שמעניינת ב-Misfits, או ששיהאן הוא השחקן הטוב היחיד בקאסט, עדיין נותרנו עם 2 דמויות נפלאות ו-2 סימפטיות (עם פוטנציאל שטרם מומש). וכמו שהדברים הסתיימו בספיישל חג המולד (שזה החלק האחרון ששודר בסדרה) קל מאוד להוציא את נייתן באלגנטיות מהעלילה. אלא שמה שהכי כיף בסיימון וקלי, המקסימים כשלעצמם, זו הדינמיקה (והאהבה הלא ממומשת) שלהם עם נייתן.
שיהאן הוא זה שמייצר 90% מההומור בתוכנית והוא זה שמגלם בגופו את רוח הסדרה.
לעזאזל, אבא של נייתן זה דקסטר פלטשר!!!

בעתיד הנורמלי חבריי קראו את הפוסט ותוך שבועיים הם שותפים להתלהבות שלי ולהתרגשות לקראת העונה השלישית.
אבל בעתיד החדש, המעוות, העונה השלישית לא עסוקה בלתקן טעויות עבר (ע"ע תגובות) ומקדמת את העלילה קדימה אלא בונה הכול מחדש,
מנסה לייצר סיפור אמין ולהמציא דינמיקות חלופיות תוך מערכת עדינה של התעלמויות מעצם קיומו של נייתן וניסיון מתמיד למלא את החלל שהותיר בהיעדרו.
הו, לו רק היה מישהו חוזר בזמן ועוצר אותו מלעזוב…
או לו רק הייתי כותבת את הביקורת הזו לפני שבוע.

וכך אני עושה את דרכי חזרה להווה ואל המלצה מסויגת.
"עברייני על" היא אחת הסדרות הכיפיות שיצא לי לראות בתקופה האחרונה. היא מטופשת, מלהיבה, סקסית באופן הסוטה של המילה ומצחיקה בטירוף.
ממש כמו רוברט שיהאן.
יש לכם 2 עונות וספיישל כריסטמס להתמכר ולהתענג, לפני שתצטרפו אליי להספד.

טיפ למתחילים: מומלץ לשים יד על עותק מתורגם של Misfits. רוב האנשים בארץ לא דוברים Chav.

ולסיום, סוכריה (אם אתם אוהבים סוכריות שלוחצות על רפלקס ההקאה).
התלבטתי אם לשים את הקליפ הזה משום שמדובר אולי בסוג של ספוילרון, אבל זו הדרך היחידה להראות את חינו של שיהאן מבלי לגלות יותר מדי ומבלי שהבדיחה תלך לאיבוד בקונטקסט.
נייתן הוא ילד מילולי במיוחד ורוב הבדיחות שלו משוחררות בקצב של מכונת ירייה אבל הקטע הזה מדגים בדיוק את גדולתה וחד פעמיותה של הדמות על שחקנה.
כל כך דוחה שאי אפשר לעמוד בפניו. יהי זכרו ברוך.

מי שרוצה להעלות ספקולציות איך תיראה הסדרה בלעדי נייתן, האם כדאי להמשיך ומה צריך לעשות, או סתם מי שרוצה לקונן אתי, מוזמן גם מוזמן לעשות זאת בתגובות.

וכך תזהו אבק כוכבים (ליאור טל, הקלטות ביתיות)

בניגוד לפופולרית של אומנים בשיא הצלחתם, גזר דינו של ילד בעל נטיות אומנותיות היא אאוטסיידריות מוחלטת. האאוטסיידריות הזו מקורה בקושי למצוא שותפים לחוויה האומנותית, חוויה שהיא מורכבת מדי בכדי לנסח בשנות הילדות. ההזדהות הזו עם מושא כלשהו שלא ניתנת להסבר, תחושת השחרור כשהצורך בביטוי בא על סיפוקו, ההרחבה של הלב שמתרחשת במגע עם הצליל הויזואל או המילים. זוהי חוויה אמורפית ומציאת שותפים לה משמעותה מציאת תאום נפש אומנותי.

בתור ילדה בכיתות משתנות ברחבי הגלובוס, אומנות הייתה השפה היחידה שדיברתי (קלישאות זה כאן), שפה שלא יכולתי לחלוק כי העובדה הפשוטה והמצערת הייתה, שלא היו שותפים בעלי עניין זהה לשלי בנמצא.

חזרנו לארץ, הגעתי לתיכון לאומנויות. זה היה כאילו לקחו 500 כמוני ושמו במקום אחד. ולא רק שמו, גם ציפו שבדיוק על זה נדבר, בדיוק בזה נעסוק, ועל זה בדיוק נימדד. אמעיט בערך החוויה הזו אם אומר שזו היתה הלידה השניה שלי, וכנראה הראשונה האמיתית. שם הכרתי את האנשים ששינו את חיי, שם התעצבתי כאדם בוגר, וכבוגר שוחר אומנות. שנות התיכון שלי היו שנים של חפירה וחיפוש הזהות האישית והמוזיקלית שלי. שם צמחנו אני וחבריי, ציירים מוכשרים עם הרבה מכנה משותף ואהבה הדדית, אך גם עם שונות אומנותית לא מבוטלת. אומנות פלאסטית היינו, אך הרבה רוחות נשבו בכיתה הזו. רוחות של קולנוע, רוחות של משחק, רוחות של מוזיקה. כל אחד מאיתנו משך לכיוון קצת שונה, גילה עצמו, התגבש והעמיק, העמקה שהגיעה לשיאה בשנים שאחרי הצבא.

בתקופה הזו (של אחרי הצבא) גם הכרתי בחור. השותף הראשון שלי לחוויה האומנותית, והאדם הראשון שהבין על מה אני מדברת. ולא רק הבין, גם דיקלם חזרה. המפגש הראשון ביננו זכור לי כרווי התפעלויות והיקסמויות מאותם מוזיקאים. היו הרבה ששמעו בלר, והרבה שנענעו איתי ראש לצלילי פאלפ, זה לא היה הענין. זו הייתה הפילוסופיה הבסיסית שחלקנו לגבי מהו מוזיקאי טוב, ומהי מוזיקה טובה. ההבנה העמוקה והאינסטנקטיבית שמוזיקה היא לא טכנאות, ולא אקרובטיקת אצבעות, אלא מצריכה כישורים אחרים לגמרי. היה זה גם המאמץ המשותף לפענח נוסחה של שיר מעולה, או אצבוע סורר בנגינת קומבייה סלונית. מהר מאוד נחשפתי גם לחומרים האישיים שלו שכן "הייתה לו להקה". המשפט הזה "יש לי להקה", הוא משפט ששום דבר טוב לא יכול לצאת ממנו. מיד נקראים אל הדגל כל הנהוני הנימוס וגינוני השקר. להפתעתי הגמורה (באמת להפתעתי הגמורה) נשביתי מיד. אבק הכוכבים הזה הגיע אל אפי והטיס אותי היישר לתכשירי האלרגיה. אבק שהייתי מוכנה להקליט לצרוב ולשמוע בריפיט. כי ששומעים את הדמואים של הבחור הזה, מבינים שהוא לא זמר ולא מפיק, הוא רק מלחין חד פעמי. מי שמבין דבר או שניים במוזיקה, יודע שפירמידות קמות או נופלות על מהלכים מלודיים. זה כל מה שמבדיל יוצר טוב מיוצר חד פעמי. קורס מזורז באבולוציית המוזיקאי, תוכלו לקבל בהאזנה לדמואים של דיימון אלברן ואהובי ג'ון פרושיאנטה . אלו תמיד המהלכים המלודיים שמעידים על הפוטנציאל האמיתי של מוזיקאי, על מה הוא יהיה מסוגל לשלוף מן הכובע בעתיד. הבחור הזה יכול להעביר קורס בקוסמות , כי בכובע שלו מהלכים מלודיים מתוחכמים להפליא (שמולחמים יחד באלגנטיות אין קץ) , כמו גם כמות בלתי נדלית של רעיונות, והרבה הרבה נשמה. הלחנים שלו נוגעים. הם מרחיבים את הלב. הם שילוב מושלם בין רוק לפופ, בין מאז'ורי למינורי, בין שכלתני ורגשני. אז הנה, הבלוג מצ'פר אתכם בקורס חינם לזיהוי אבק כוכבים. המשאף עלי.

"מה זה פתאום קרה"

מילים

הפתיח הסופרגראסי, הגיטריות האנרגתיות והבס הקפיצי, יחד עם הרומנטיות היומויומית המתוארת במילים (שנכתבו לאישה שאיתו) , עושה את השיר הזה פופ גיטרות קצבי וכיפי.

"רק עוד רגע"

מילים

"יקירתי…" שיר מקסים שהוא קריאה לבת העתידית להמתין מעט לפני שהיא מגיעה.

"ואת שם"

שיר שעושה קולדפליי יותר טוב מקולדפליי. אני באמת תוהה על מה הם לעזאזל מוציאים מליוני דולרים שאפשר להוציא כזה שיר מהאולפן הביתי.

"צל ענן"

מילים

אחד השירים האהובים עליי. הפקה אוורירית, גיטרות מרטיטות ופזמון מושלם. נכתב לאחר הופעה של אביב ג'דג', מוזיקאי אהוב (גם פה אצלינו בבלוג) שמילא אותו השראה.

"מה אם"

שיר שדרש ממני כמה האזנות בכדי להפנים. תנו לו את הכמה ספינים האלה, כדי שלא תפספו את הקטע המקסים בסוף (3:20)

"אסור"

מילים

שילוב כמעט בלתי אפשרי בין תופי טם טם וגיטרות רוקיסטיות, לבין לחן מלודי ורך. ועדיין, ואיכשהו, זה לגמרי עובד.

"להתחיל"

מילים

שיר על שבר ואיחוי. הלחן, בדיוק כמו המילים, שברירי ועדין.

לעמוד המייספייס של ליאור.

האזנה ל"מסע אספלט" – ביצועים חדשים לשירי סשה ארגוב

למי שעוקב אחרי השיר המידי פעם של הבלוב זו לא תהיה הפתעה אם אומר כי סשה ארגוב הוא אחד המלחינים האהובים עלי. לא שזו אמירה אמיצה או מיוחדת במיוחד. סשה ארגוב הוא אחד המלחינים האהובים ביותר בארץ, בין אם אנשים יודעים שהוא אחראי לשירים שהם אוהבים ובין אם לא.

הוא גם אהוב במיוחד על טלי פולק, שדרנית ברדיו "קול הקמפוס" 106FM, שהחליטה לבקש מאמנים צעירים עצמאיים (הגדרה מאוד יפה שמופיעה בחוברת הפרוייקט. לבטח הגדרה טובה יותר מ"אמני אינדי") לבצע שירים של סשה ארגוב לספיישל שרצתה לשדר ברדיו. ההיענות המפתיעה והביצועים היפים הביאו לכך ש-27 הגרסאות מוצעות להורדה כאן בעלות של 10 ש"ח בלבד. בתמורה לסכום פעוט זה תקבלו הרבה מאוד יופי.
עדכון מאתר 106FM: אנו שמחים לבשר כי לאור הביקוש וההצלחה "מסע אספלט" ייצא לאור כאלבום כפול בפסח הקרוב

חלקה של קול הקמפוס ברווחים יועבר למלגה ע"ש סשה ארגוב.
(החלטה ראוייה ביותר. האוסף מצדיק הוצאה מסודרת)

כבר כמה שבועות שהפרוייקט הזה מתנגן אצלי ברכב מדי יום. לרגע היה נראה שהוא יגרום למשבר בזוגיות שלי, אבל לאחר שהגענו להסכמה שאני לא אומר את המשפט "איזה ביצוע יפה" בכל פעם שהסתיים שיר מכשול זה הוסר.

והביצועים אכן יפייפיים. יופיים נובע בראש ובראשונה מאיכות השירים, אבל בנוסף לכך, ההחלטה של רוב האמנים לא להמציא את הגלגל מחדש והחלטתם לנסות לבצע את השירים באופן שנסמך על המקור ומוסיף עליו, מתגלה כנבונה מאוד.

רבים משירים אלה מוכרים מאוד. הביצועים החדשים מאפשרים לגלות אותם מחדש, כיוון שעל אף העובדה שהם נאמנים למקור, הם גם עכשווים באופן ההקלטה והעיבוד, מה שגורם לכך שרובם קלים יותר להאזנה היום מאשר אותן הקלטות מקוריות. זה כמובן לא נכון בכל המקרים, במיוחד לא בשירים הקאנוניים יותר, אבל זה נכון כמכלול. מי שרוצה להבין למה אני מתכוון מוזמן להאזין לאוסף בן 3 הדיסקים של שירי סשה ארגוב שיצא לפני שנים אחדות ומכיל זה לצד זה שירים משנות ה50, ה-60, ה-70 וה-80. הביצועים לא משתלבים טוב ביחד. הם נשמעים תלושים זה מזה. לכן דווקא בפרוייקט הזה, שלמרות שלל המשתתפים ישנה בו הומוגניות, ניתן להתמקד ביופיו של הלחן.

אז מי משתתף? יש המון משתתפים ותוכלו לראות את שמותיהם והשירים אותם הם מבצעים כאן.

מלבד אולי שיר או שניים כל הביצועים מוצלחים מאוד בעיניי. אני אציין את המוצלחים במיוחד.

4 ביצועים יפים במיוחד מכיל הפרוייקט.

"הכל זהב" בביצועו של אבי עדאקי הצליח לקחת שיר שלא חיבבתי מעולם ולגרום לי לשמוע אותו אחרת.

(הביצוע הוא אינו הביצוע שמופיע בדיסק אלא ביצוע מתוך הופעה באולפן 106 FM)

עינב ג'קסון כהן לקחה את "כשאור דולק בחלונך", שינתה מעט בקצוות ומבצעת אותו בצורה כל כך אישית, יפה ועצובה שקשה להאמין שלא היא עצמה כתבה את השיר. (אפשר לשמוע את הביצוע כאן)

"בלדה לנערי שגדל" זוכה לביצוע היפה ביותר ששמעתי עד היום. הוא מבוצע על ידי רות דנון ומורן צ'סטר ולטעמי זו הפעם הראשונה שנעשה עימו חסד.

השיר ה"חדש" בפרוייקט הוא "מסע אספלט" שיר זה נמצא אצל ארגוב לאחר מותו והוא לא פורסם מעולם. נועה גולנדסקי כתבה מילים חדשות ויפות ומבצעת את השיר עם אדם בן אמיתי. זה פשוט שיר נפלא והלחן שלו מדגים את כל מנעד היופי ביצירתו של ארגוב. (ניתן לשמוע אותו כאן)

מלבד 4 שירים אלה אני רוצה לציין גם את הביצועים הנפלאים הבאים –  טל הפטר עם "שיר ארץ",  אביגייל רוז עם "עוד מחכה לאחד",  אלון עדר עם "אהובתי שלי לבנת צוואר", איה כורם עם "עד" בביצוע יפה יותר מהביצוע המקורי, איילת רוז-גוטליב  מתמודדת עם"מעבר לתכלת" הקשה בהצלחה , נילי פינק עם "יוסי ילד שלי מוצלח" ומאלוקס (איל תלמודי וחגי פרשטמן) מחרבים את "השמלה הסגולה" והורסים זאת נהדר.

ובצד התאטרלי יש גם את קרימינל פרוג'קט עם "הפרוצה החלוצה" ואת מיכל לוטן עם "דוד שמש ואנטנה גם". בקיצור, כמו שאתם רואים, כל פעם שאני חושב שסיימתי אני נזכר בעוד ביצוע יפה, ותכף גם אתם לא תסכימו לסוע אתי אז אפסיק ואציין בפעם האחרונה שבאמת מדובר בהמון ביצועים יפים.

אם מתחשק לכם כמעט שעתיים של עונג ארגובי הורידו קנו לעצמכם כמתנה לחג את הפרוייקט הזה. הוא נהדר.

אבי עדקי