הארכיון של מרץ, 2011

אני מניח שמתחת לחזות המצליחן שלו, זה שעושה סרטים מצויינים שגם מרוויחים הרבה כסף, לכריסטופר נולאן יש סודות אפלים. לא כי הוא איש אפל במיוחד. פשוט לכל אחד מאיתנו יש סודות שאנחנו מגדירים כאפלים, גם אם הם לא באמת כאלה. סודות שאנחנו לא מעוניינים ששאר העולם ידע עליהם. יכול להיות מדובר על סודות הקשורים באישיות, בארוע מסויים בחיינו, על אופן התנהגותינו, על חיבה לעניין זה או אחר. בקיצור סודות.

עוד אני מניח שכשגיבורי העל מאחדים את כוחותיהם הם יכולים לגלות כמעט את כל הסודות שאנשים בני תמותה מנסים להסתיר.

אתמול התפרסם כי אולפני וורנר מתכננים כבר אחרי הבאטמן השלישי של נולאן לחדש את הסדרה כשנולאן בתפקיד המפיק. למה וורנר רוצים אותו כאחראי על "סופרמן" ו"באטמן" אני מבין, אבל למה הוא מסכים זו כבר תעלומה.

כמובן שבהתחלה חשבתי שמדובר בכסף, ואני מניח שהרבה מאוד כסף. אפילו המון כסף. אני די מבין את הצורך בכסף, אבל איכשהו נראה לי שזו לא הסיבה המרכזית.
אחר כך חשבתי שאולי הסיבה היא שהוא מניח שהוא יהיה עייף מכדי לעבוד על עוד סרט גרנדיוזי משלו והוא מעדיף לנוח קצת. מכיוון שהוא לא נתפס בעיני כאדם שפוי במיוחד אולי הפקת הסרטים הללו היא הגדרת מנוחה בעיניו. גם את זה פסלתי.

"חברה, אני יודע שהבטחתי לכם שאתם תהיו הדמויות שאני הכי אהנה להרוס, אבל סופרמן הוא בכל זאת בקליבר אחר"

אחר כך חשבתי שהוא פשוט רוצה להראות כמה הוא במאי וכותב אדיר ועד כמה הוא עשה חסד עם באטמן. זה גם הסתדר לי עם הבחירה בזאק סניידר לבימוי סופרמן (במאי שבלשון המעטה אינו חביב עלי. בלשון רגילה הייתי קורא להעמיד אותו לדין באשמת פשעים אלימים נגד קומיקסים). מי יודע, אולי הוא אפילו תכנן לדחוף את בחירתו של בריאן סינגר לבמאי של הבאטמן החדש. אחרי שני אלה הוא יראה אפילו טוב מאשר הוא נראה היום.

לבסוף הגעתי להחלטה שכנראה הסיבה ההגיונית היחידה היא שלגיבורי העל יש משהו עליו. איזה סוד שהוא ממש לא מעוניין שהציבור ידע. הם ראו איך הוא שיפר את מצבו של באטמן, שביננו, זה כמעט נס שמשהו ששומאכר נגע בו חוזר לגדולה. והם קינאו. קינאו כמו שרק גיבורי על יכולים לקנא.

וזו הסיבה היחידה. לא יכולה להיות אחרת. סופרמן, חמוד ואהוב עליי ככל שיהיה, הוא דמות שאין סיכוי שמעניינת את נולאן. בטח לא כל עוד היא ממשיכה לסובב את העולם אחורה ולשנות מה שבא לה. ובאטמן, איזו סיבה יש לנולאן שמישהו אחר יעשה איתו משהו טוב יותר?

וזה רק בא להראות לכם כמה קטנוניים הם גיבורי על. אז פעם הבאה שאתם יוצאים להפגנות נגד החוקים שמגבילים את פעולתם, זכרו שהיום זה נולאן, מחר זה אתם.

אה, ואיימי אדאמס תהייה לויס ליין בסופרמן החדש. ברוך השם, סוף סוף ידיעה נורמלית בקשר לסרט הזה.

 

נתחיל בבשורות הטובות למעריצים –  זה ברור כשמש שמד מן תחזור למרקע.
הסדרה התקופתית על הפרסומניאקים היא אחת הסדרות המדוברות כיום בטלוויזיה, כך שאין שום סיכוי שהרשתות תוותרנה עליה. גם במקרה הלא סביר ש-AMC תסיר ידיה, רשת אחרת תיקח אותה אליה בשמחה.

הבשורות הרעות – היא ככול הנראה לא תשוב עד תחילת שנת 2012.

זה לא סוד שאני לא נמנית על מעריצי מד מן, ועל כן נניח בצד כרגע את הדיון בערכה האומנותי, אבל אני בהחלט יכולה להזדהות עם התסכול והחשש שהחדשות הללו מייצרות בלב מי שכן. ויש הרבה מה לומר על ההתנהלות התמוהה והמרגיזה של הרשת המתפתחת, שכן, מד מן הייתה הסדרה הראשונה שהעלתה את AMC על המפה, והפרסים שהסדרה זוכה להם והאפקט התרבותי שלה קונה לרשת פרסום שלא יסולא בפז.

אבל בואו לא נתבלבל. מד מן היא לא הצלחה מסחרית.
מד מן היא מהיצירות האלה שהדיבור עליהן רחב מהצריכה אותן. קצת כמו האמירה הפופולרית שאינה מתבטאת בשום אופן בשטח, "אני צופה רק בערוץ 8".
מד מן היא פרסטיג', היא בון טון. היא הסדרה שכל מי שרוצה להישמע מעודכן תרבותית או אינטלקטואל מרפרר אליה באגביות בשיחה.
מה זה, הפסטרמה הזו יותר מעושנת מהמשרד של סטרלינג קופר דרייפר פרייס. חה חה.
הדיבור עליה הוא הכרח. הצפייה בה, ויעידו על כך נתוני הרייטינג הזעומים, היא אופציונאלית בלבד.
היא אפילו לא הסדרה המצליחה ביותר ברשת AMC עצמה.
"המתים המהלכים" היא ההצלחה הגדולה ביותר של הרשת עד היום והיא הביאה לה למעלה מפי שניים אחוזי רייטינג ממד מן.

נכון, לרגע חטוף לפני 4 שנים מד מן הייתה הסדרה הכי טובה בטלוויזיה, אבל בתוך חצי שנה, וללא שום קשר אליה (כי חלק מהסדרות נכנסו להפקה בטרם עלתה לאוויר), הטלוויזיה האמריקנית צמחה והתחילה להציע שפע של סדרות מצוינות, מתוכן כמה יצירות מופת של ממש.

כמובן שבלי כל צל של ספק, מד מן אחראית לבניית מודל עסקי חדש בטלוויזיה ויש השפעה תרבותית עצומה בתחומי האופנה, הסטיילינג, הלייף-סטייל, עיצוב הפנים והפרסום,
אבל בינתיים עוד לא הייתה לה שום תהודה על העשייה הטלוויזיונית.
סתם, לשם השוואה כי היא מאותה רשת: שובר שורות, שכנתה ויקירת הבלוב (שחבה רבות לזרקורים המופנים אל מד מן שבלעדיהם לא היו מחדשים אותה לעונה שנייה), בתוך שלוש עונות יצרה אפקט ריפל, וסגנונה האפל עודד עלייתן של סדרות מחוספסות, (Lights Out, Shameless, המתים המהלכים) ובעיניי הייתה לה השפעה סגנונית וסיפורית על סדרות קיימות (האומץ של הרביעית של דקסטר, ואני גם טוענת כי היא האחראית לשילובו הפתאומי של הומור וקצב עלילתי מהיר יותר בעונה הרביעית של מד מן).
הסדרה היחידה של-"מד מן" הייתה יד ישירה בעלייתה עד כה היא "אמפריית הפשע". וגם כאן ההשפעה היא בעיקר בתחומי היוקרה והסגנון – HBO העמידה מתחרה נוצצת (שתשפיע בעיקר על האופנה העולמית ולא באמת תנסה לקדם את דרכי הסיפור לשום מקום) שתנגוס במד מן בעונת הפרסים.
למען ההגינות אזכיר שישנן מספר רב של סדרות תקופתיות בשלבי הפקה שונים, כפי שיאדו מסביר כאן בתגובה, אבל נכון לרגע זה, זה עוד לא קרה ועל כן קשה לשפוט על פיהן השפעה תוכנית ארוכת טווח.

בקצרה, מד מן ויוצרה, חשובים או מצליחים טיפה פחות ממה שהם מתיימרים להיות. ונדרשת כאן קצת פרופורציה.

ולמרות זאת, במגעים הנמשכים עם AMC בחודשים האחרונים מת'יו ויינר מבסס את מעמדו בתקשורת ומצטייר על הדרך כצדיק הנלחם על האומנות שלו.
חוזהו בן ה-4 שנים של וויינר הסתיים וכחלק מהדיונים, AMC הציעה לו חוזה חדש ע"ס 30 מיליון דולר (על פי השמועות לפחות) לשתי עונות נוספות בסדרה.
חוזה שיהפוך את ויינר ל-show runner המרוויח ביותר בטלוויזיה כיום!
בתמורה, הם הציבו את שלושת התנאים הבאים:
1. שילוב מוצרים בעלילה כפרסומת סמויה.
2. קיצוץ 2 דקות מאורך כל תוכנית כדי לאפשר זמן פרסומות ארוך יותר.
3. קיצוץ או חיסול 2 דמויות כדי לצמצם עלויות.

ווינר אינו מוכן להתפשר על חזונו האומנותי, ועל כך הדיונים התקועים והדחייה בשידור…

אבל בואו נתעכב על זה לרגע.
AMC היא עדיין רשת מתפתחת עם רייטינג זעום, ו-30 מיליון צריכים לבוא מאיפשהו, ואם הן לא באות מרייטינג ומכירות DVD, הן יאלצו לבוא מפרסומות ופרסומות סמויות.
או כמו שקורט סאטר היוצר ו-showrunner של "ילדי האנרכיה" צייץ אמש בטוויטר שלו.
You can't ask a network for 10 million, then bitch when they want to expand their ad revenue source.
Whore or saint, pick one.
אבל מעל לכול, אם קיצוץ 2 דמויות הוא בדמו, שיממן אותן מכיסו התפוח ב-30 מיליון מרשרשין.

זו לא הפעם הראשונה ש-AMC דוחים באופן אכזרי שידור של סדרה. העונה הרביעית של אותה שובר שורות נדחתה לשידור ליולי 2011, כלומר שעל מעריציה לחכות שנה ו-4 חודשים במקום ה-9 המקובלים. הדחייה הזו נומקה כרצון הרשת לשבץ אותה כחלק משידורי הקיץ בערוץ על מנת אולי לשפר את הרייטינג, ולא לוותה בדיוני שכר עושי-כותרות בני 8 ספרות. זוהי בחירה תמוהה בעיקר כי היא פוסלת את הסדרה לטקס האמי הקרוב, פרס שהוא מהותי להמשך הסבת תשומת הלב הציבורית אליה.
אנשי הסדרה, מצדם, לא רצו אל התקשורת להתלונן אלא בחרו להסתכל על הצד החיובי.
בטון מפיוס יצא וינס גיליגן, היוצר, אל התקשורת, התנצל בפני המעריצים על הדחייה וניסה לנחם אותם בעובדה שעיכוב ההפקה משמעו זמן רב יותר בשלב התסריט וזה יכול רק להועיל להמשך שמירת רמת הסדרה.
ובראיין קרנסטון עצמו לא עצר לרגע להתמרמר פומבית על העובדה שהדחייה במועד השידור חיסלה את הסיכוי שלו להיכנס לדפי ההיסטוריה כשחקן הדרמטי הראשון שזכה 4 שנים ברצף באמי על אותו תפקיד (והוא היה זוכה בו, אין אף אחד בשטח שמתקרב אליו). במקום, הוא פנה אל הקהל והבטיח כי יופקו מיניסודים שיקלו על ההמתנה.

מהתנהלותם בשטח עולה תחושה חזקה שהצוות של שובר שורות, ובראשו גיליגן, בעיקר אסירי תודה על כך שנותנים להם לעשות את הסדרה שהם רוצים (ובהתחשב בסדרה המאתגרת שהם עושים זה חתיכת הישג). מעל לכול הם רוצים לספר את הסיפור שלהם ושזה יגיע לקהל רחב ככול האפשר. הכסף וההיסטוריה הם נחמדים אך משניים.
ההשוואה מאירה את מלחמותיו של וויינר ברשת באור לא מחמיא וחושפת את מניעיו העיקריים.

שלא תבינו לא נכון, אני רחוקה מלצדד חד משמעית עם הרשת. אני בטוחה שכמו כל ראשי תעשייה, גם הם בסופו של יום בעיקר אנשי עסקים.
וכן, למת'יו וויינר מגיעה הצלחה כלכלית על חלקו הכמעט עצמאי בקידומה של AMC (וכתוצאה מכך גם בקידומן של סדרותיה האחרות).
אבל אסור לשכוח שמדובר ברשת שאפשרה עד היום, כל עוד לא באו אליה בדרישות כלכליות בלתי סבירות, חופש אומנותי מוחלט.
ובשורה התחתונה, לבי רק עם המעריצים שדומה כי יוצר הסדרה האהובה עליהם טרוד יותר בלקדם את שמו אל דפי ההיסטוריה מאשר ביצירת טלוויזיה משובחת.

יש לי חיבה לזומבים.
עד לפני כמה שנים בכלל לא ידעתי את זה על עצמי. כלומר, אהבתי את יצירותיו של ג'ורג' איי רומרו (בעיקר את "ליל המתים החיים" ו"שחר המתים") אבל חשבתי שזה בעיקר בגללו ובגלל האמירות החברתיות השנונות שלו. ואז באו האנגלים בשנות האלפיים עם "28 ימים אחרי" של דני בויל שחיבבתי ו-Shaun of the Dead, שפוצץ לי את המוח, והחלטתי שכנראה מדובר בחיבה לא מבוטלת לז'אנר.
בשנה שעברה, גם כי לוקח להם יותר זמן לנוע וגם כתגובת-נגד להתפשטות ז'אנר הערפדים המסורסים, הזומבים הגיעו להוליווד וקיבלנו את מארק צוקרברג נגד אוכלי הבשר ב"זומבילנד" ועכשיו יש לנו את סדרת הטלוויזיה הראשונה המוקדשת כולה לזומבים!
בשל חיבתי לז'אנר ומתוך כבוד שעוד יש לי לפרנק דרבונט היוצר של הסדרה, המוכר יותר בתור הבמאי של "חומות של תקווה" (וזאת למרות ש"הערפל", סרט האימה הקודם שביים היה נוראי בעיניי. נכון, האמירה בסוף הייתה חזקה, אבל הבוקס בבטן לא מחק את השעה וחצי המקושקשות שקדמו לה. אבל אני סוטה מהעיקר), ואם תוסיפו לכך את העובדה שהסדרה משודרת ברשת הכי אמיצה ומסקרנת כרגע בטלוויזיה – AMC, ואני מודה, תליתי ב"המתים המהלכים" (The Walking Dead בלעז) המון תקוות.
במילה, התאכזבתי.

(והנה ההסבר למה, ב-950 מילים נוספות).
בראש ובראשונה, הדבר הכי בעייתי בסדרה זו העובדה שהיא נטולת אמירה מקורית.
בוודאי שלא כל יצירה, לא כל שכן טלוויזיונית, חייבת שתהיה לה אמירה, אבל בסדרה על זומבים רצוי שתהיה אחת כזו.
זומבים הם יצורים חסרי שכל ורגש, הם לא אנטגוניסט מורכב, הם סתם תירוץ טוב לרוץ מהר.
להבדיל מערפדים שיש לגביהם את המשחק הלימינאלי בין טוב לרע, בין אנושי לחיה, בין חי למת, ויש להם גם סקס אפיל אפל, לזומבים אין ולא יכול להיות אף אחד מהדברים הללו.
למעשה, עם כל יצור אחר במחוזות הדמיון של ה-Sci-Fi יש יותר אינטראקציה, ואפילו לרובוטים יש יותר פוטנציאל רגשי! זומבים הם מגאפין, קטליזטור או פרופס. הם, בקצרה, פשוט לא דמויות.
הקונפליקט העיקרי בסיפורי הזומבים, מלבד הצורך בהישרדות כמובן, הוא המשבר הפנימי של בני האדם הלא נגועים ("הו, לא. היא פעם הייתה אשתי שלא ירדה לי מהווריד, עכשיו היא באמת רוצה לאכול לי את הראש". בום בום.) אבל כשלעצמו, המנגנון הדרמטי הוא דל, ואי לכך, המשמעות האמיתית תמיד מצויה ביחס לרקע החברתי, תרבותי או היסטורי בו היצירה פועלת.

Don't you just hate it when you take a nap and wake up to an apocalypse?

"ליל המתים החיים" מ-1968 היה בעיטה לפנים כשהציג את הגזענות כלפי השחורים באמריקה והתגובה ההיסטרית של הלבנים לתמורות בחוקי זכויות האדם, "שחר המתים" מ-1978, כבר ביקר את תרבות הצריכה והקניונים האמריקנית, ב-Shaun of the Dead, קומדיית הזומבים המבריקה של אדגר רייט וסיימון פג מ-2004, נשאלת השאלה: בעולם ה-Comfortably Numb המערבי, האם בכלל נחוש בהבדל אם סביבתנו ואנחנו נהפוך לזומבים?
אפילו "28 יום אחרי" מ-2002, שהפוריסטים לא יחשיבו כסרט זומבים (אתה לא צריך למות כדי להיהפך לאחד מהם, די בטיפת "זעם" אחת), הצליח לגעת במשהו אמיתי כשהיה הסרט הגדול הראשון שהשכיל להשתמש באימג'ים הטראומטים החקוקים בתודעה הקולקטיבית שלנו מאז אירועי אסון התאומים.
הסאבטקסט ביצירות זומביות הוא הכרחי כדי להעמיק את הקונפליקט ואת העוגן הרגשי, ובלעדיו זו עלולה להיות צפייה די חלולה.
חזון מקורי היה מפיח חיים חדשים בז'אנר, אבל "המתים המהלכים" לא מספקת שום אמירה שכזו ועל כן הפוטנציאל הדרמטי שלה הולך ואוזל די מהר.

אבל ניחא, חשבתי.
גם סדרת אימה ואקשן מפתיעה שממריצה את קצב הלב זה טוב! לראיה, גם "זומבילנד" לא חידשה במאום ועדיין הייתה מהנה למדי.
אז הסדרה נראית באמת מהמם. היא מצולמת נפלא, היא אווירתית, והאפקטים והאיפור (ברוב הפרקים, בטח ובטח שבפיילוט) מדהימים, והם מעלים את הסטנדרט שהורגלנו בו בטלוויזיה עד היום… אבל היא פשוט לא מפחידה או מותחת!
כמעט כל דבר בסדרה צפוי ומוכר מכל סרטי הזומבים, האימה והאפוקליפסה שראיתם בעבר.
אפילו הפיילוט, שהוא הפרק הטוב ביותר בכל הסדרה, מדיף ריח חריף של גוויה:
הגיבור, ריק גריימס, מתעורר בבית חולים לבדו, ומגלה לזוועתו שהכול סביבו נטוש ומרוח בדם. הוא יוצא אל הרחוב ולומד מהר כי הזומבים השתלטו על העולם. באסה.
אם לומר את האמת, אני נדהמת שכך בחרו היוצרים לפתוח את הסדרה שלהם, שהרי השתמשו בנרטיב ה-"אפוקליפסה ממש לפני כמה דקות, בדיוק פספסת" וה-"עכשיו באים?" אינספור פעמים לפני כן, והסצינות לקוחות אחת לאחת מ"28 יום אחרי", שהיה הצלחה בינלאומית! (ושנייה לפני שמישהו קם לתקן אותי שזה מבוסס על קומיקס, אומר שהקומיקס נוצר רק ב-2003, ואילו סרטו של בויל יצא כבר ב-2002. ויתרה מזאת, אז מה אם כך נפתח הקומיקס, זה לא אומר שצריך לעשות אדפטציה 1 ל-1?!)

וכך ממשיכה הסדרה להתנהל, בסיפוריות בנאלית ידועה עד להכאיב תוך התעלמות מרגיזה ממש מהיכרות הצופים עם הזא'נר (מי קהל היעד העיקרי שלכם, אם לא מעריצי אימה וסיי-פיי?!).
כל הדמויות צפויות, כל המהלכים ברורים, כל רגעי הקיטש לא מזיזים לצופה, כי הם מתוזמנים לעייפה ואין הזדהות עם אף אחד.
זוהי סדרה שרצה ומתקדמת בקצב סביר, אבל ללא נשמה או מחשבה מקורית אחת בראשה. ממש כמו זומבי.

דאריל דיקסון, הדמות היחידה המעניינת.

וכל זה עוד יותר מדהים, משום שבפאנל קומיק-קון של הסדרה שנערך לפני עלייתה לשידור עשה פרנק דרבונט trash talk לשובר שורות. "We're gonna make Breaking Bad look like pussies" הבטיח.
זה לא מקומם, זה מראה שדרבונט מחובר לאחד הדברים הכי מרשימים כרגע בטלוויזיה האמריקנית ושואב השראה מוצדקת. בטח ובטח כשהשאיפה היא להוציא מהקהל שלך זעקות פתע של HOLY FUUUUCK!!!
אבל האמת המרה היא, ואני מרשה לעצמי להגיד את זה כי דרבונט התחיל, שסדרת דרמה על סוחר סמים מצליחה לגרום לצופים בה לעשות במכנסיים, וסדרת האימה על אפוקליפסת זומבים – פשוט לא. וזה אומר הרבה, על שתי הסדרות.
דרבונט חייב להבין שמה שהופך את שובר שורות לסדרה הכי מלחיצה בטלוויזיה אינם רגעי האלימות וה-gore (הספורים) שלה, אלא היצירתיות והמקוריות, גם בפיתוח הדמויות וגם בהשתלשלות העלילה. התחושה שיש לקהל ששום דבר אינו ודאי, שהכול יכול לקרות לדמויות, ושאלה מרגישות בשר ודם ובעצמן בלתי צפויות, היא הכרחית ורק כך ניתן ליצור חרדה לגורלן.
זה לא משנה כמה דמויות מחוסלות פר-דקה, אם יש תחושה שיודעים מה מחכה מעבר לפינה, ואם לא ממש אכפת מהגיבורים, שום דבר לא מבהיל.

ולבסוף, משהו שלי תמיד קשה איתו – מדד החשיבות העצמית.
ההיעדר הכמעט מוחלט של חוש הומור, בטח בסדרות שנקודת המוצא שלהן מגוחכת או מוגזמת (ע"ע "זהות בדויה" העלובה), יוצר ריחוק.
הומור זה חלק בלתי נפרד מהחיים, גם באפוקליפסה וגם בשואה, ויצירות נטולות איזו מידה של הומור (זה לא חייב להיות קומיות, זה יכול להיות מודעות עצמית, אירוניה, מקבריות, נקודת מבט צינית או סתם שנינות) הן בהכרח שקריות.
וכזו היא The Walking Dead, אין בה כנות ואין בה טיפה של אמת.

בלי חזון, סיפור מקורי, דמויות מעניינות או אפילו חוש הומור, "המתים המהלכים" היא הסתמיות בהתגלמותה.
היא ברת-צפייה ואינה סדרה גרועה, אבל היא בעיקר 6 פרקים של פוטנציאל לא ממומש.

למרות ההצלחה המטורפת לה זכתה הסדרה, כנראה שגם פרנק דרבונט עצמו מודע לכל הבעיות. בהוליווד מספרים שדרבונט פיטר את כל צוות הכותבים, ושכנע את הבימאית מישל מקלארן, הידועה בתור אחת המפיקות והבימאיות המרכזיות של שובר שורות, לביים לפחות פרק אחד בעונה הבאה (ולא בכדי הוא בחר דווקא אותה, היא זו שביימה את הפרק "דקה אחת" בעונה השלישית, 3.07, הידוע יותר בכינויו "אימא'לה, הפרק הכי מותח אי פעם, למישהו יש שקית נייר?"), ויש גם שמועות לא מבוססות על הצטרפותו של סטפן קינג לצוות הכותבים (מגניב ביותר! למרות שהיית מצפה שקינג ישנא את דרבונט אחרי מה שזה עשה לסיפור שלו ב-"הערפל") וחיזוריו של דרבונט אחר אדגר רייט שיבוא לביים פרק (לא יקרה).

אז אם השמועות נכונות, ואם היוצרים יתאפסו על עצמם ויתחילו לספר סיפור רענן, ינסחו נקודת מבט מקורית, ישקיעו בדמויות היותר מוצלחות (בעיקר באחים דיקסון המבדחים), יכניסו קצת יותר חוש הומור ולא יפחדו לקחת סיכונים, תוכל לצאת להם בעונתה השנייה אחלה של סדרה. כזו שעושה כיף לצופה וכבוד לז'אנר.
כי לנו, ולזומבים, מגיעה סדרה עם קצת יותר בשר.

"המתים המהלכים", ימי שבת בשעה 22:45, ב-Yes Sci-Fi.

 

ולמי שאין סבלנות לחכות עד עונה שנייה לסיפור זומבי טוב, אני ממליצה על הרפתקאותיו של גדעון בנפתולי האהבה.
והנה, גם שיר המדי פעם של הבלוב מוקדש לאירוע!

איך אנחנו יכולים לקרוא לעצמנו בלוב תרבות מבלי לגעת לפחות פעם אחת באח הגדול? בין אם צופים או לא, מכורים או שונאים, זה נראה אווילי לא להתייחס אל התופעה.

הכוכב של העונה. לא יקבל ממני סמס

להבדיל מאי אילו חברים בבלוב, אני לא שונאת ריאליטי.
זה אומנם לא הז'אנר המועדף עליי, בשום שפה, ואני מתנגדת בתוקף להשתלטות הריאליטי על כל חלקה טלוויזיונית טובה בארץ (בחו"ל כבר מזמן נרגעו) שנובעת מתאבת בצע ועצלנות יצירתית (הבה נעתיק פורמט מערוץ נישה מארה"ב, נפיק בזול ונתקע בפריים טיים, ואז נגזור קופון או נתפלא איך תחרות שמיכות הטלאים שלנו לא כבשה את לב כל העם?), אבל אני מבינה את המשיכה ולא מזלזלת בעשייה.
"פרוייקט מסלול" היא תוכנית בידור איטליגנטית ומצוינת, ו"הסופרמודל הבאה" היא טראש כיפי. אגב, את "כוכב נולד" ו-"רוקדים עם כוכבים" אני לא כוללת בדיון, כי הן תחרויות מצולמות, והן ריאליטי בערך כמו שהפסטיגל הוא ריאליטי.
הקיצר, אני לא סנובית.

ולראייה, את העונה הקודמת של "האח הגדול" ראיתי בשקיקה-בואכה-אובססיה. ויעיד על כך הפוסט הגרפומאני שכתבתי לבלוג של חבריי המיצים – "הטוב, האח והמכוער".
אבל העונה הזו הייתה פשוט בלתי נסבלת.

היחידה עם קריירה לפניה, לא צריכה את הכסף שלי.

זה לא שלא ידעתי מראש שיהיו לי בעיות אתה. לפני שהתחילה העונה הצהרתי שאני לא מתכוונת לראות שום פרק. הייתה לי רשימת טיעונים מנומקת שכללה את הבוז שאני רוכשת ליוצרי הסדרה על ההתנהלות הקלוקלת שלהם ואת העובדה שאלירז שדה, הזוכה הגדול של העונה הקודמת, די חיסל את הז'אנר במו ידיו.
חברותיי נחרו בבוז, והן האכילו אותי די מהר בכובע, שכן התייצבתי, בועטת וזועקת, לראות את רוב הפרקים. לפחות עד חצי העונה.

האמת הפשוטה והברורה היא כי בעידן הטלוויזיוני של ימינו, תחרויות ריאליטי הן הדבר היחיד שדורש צריכה ב-Real time. החוויה הזו של להתכנס ביחד לראות משהו בטלוויזיה ושהוא יהיה נושא השיחה המאחד למחרת בעבודה וברוב המסגרות החברתיות סביבך, הצטמצמה עם בוא הכבלים, ואז הגיע למצב הכחדה עם המצאת האינטרנט, שיבדל לחיים ארוכים.
אני מניחה שזה עוד קיים במידה עם סדרות נוסח "אבודים" שיש קבוצת מעריצים לא קטנה שמורידה כל פרק מיד לאחר השידור בארה"ב לצפייה בהולה ודיון צפוף. אלא שמדובר עדיין במיעוט ובכלל, את הסדרות שאני מורידה בדחיפות אין הרבה אנשים שמכירים ואלה שכן, לא לחוצים מספיק כדי להתייצב אצלי בשמונה בבוקר יום שני למנת טלוויזיה הישר לווריד.
הריאליטי היא אכן באופן בלתי נמנע מדורת השבט, זהו קסמה וזוהי מלכודת הדבש שלה.

אז מה השתבש העונה? אין לי תובנות חדשות שלא היו לאינספור כותבים לפניי. ואם אתם מחפשים סקירה סאטירית ופרשנות נושכת, תמשיכו לפנות לצפנייה.
אבל כן, הליהוק פוסט-אלירז היה בלתי אפשרי. המשתתפים חשבו שהם קלטו את הנוסחה, והמלהקים ניסו להביא דמויות דומות אך שונות, ונכשלו.
כי לא משנה כמה מפתיעות ההדחות (בין אם אני מאמינה שלהפקה יש יד מכוונת בהן או לא), הקהל פשוט לא שם. לא בערוץ 20 ולא בסמסים.

מיס פיגי עשתה עלייה. לא תראה ממני שקל.

משהו שתמיד שנאתי בצפייה באח הגדול זה את העמדת הפנים של ההפקה, שגם כל הקהל ודיירי הבית שותפים לה: ההתיימרות כי ההפקה רוצה בטובתם של דיירי הבית.
ההיתממות הקבוצתית כאילו סט החוקים, הגזרות והמשימות המרושעות נקבעות מחוסר ברירה, שהאח הגדול הוא יישות טובת לב ונדיבה והכול לא נעשה משיקולי רייטינג ציניים בלבד. כאילו לא נתכנסנו כאן כדי לערוך ניסויים בבני אדם, לדחוק בהם עד לנקודת שבר ואז לשבת בבית ולצקצק בלשון ולשפוט אותם על כל התפרקות, התפקרות, התקרבנות והתחרפנות.

זה אכזרי. זה תמיד היה אכזרי. אבל יותר מההסתייגות שלי מהתעללות (באנשים שהציבו את עצמם בכלוב הזה מרצון), העמדת הפנים הזו, ההתחסדות המוסרית וליהוגיו המתוסרטים עד דק של אסי אזר, מוציאים אותי מדעתי.
יאללה, אתם ואנחנו באנו לקולוסיאום כי אנחנו צמאי דם, עכשיו סתמו את הפה ותנו לראות קצת קישקע (או איזה ציץ פוחז)!

אבל גם זה שקר.
בשבילי לפחות, הסיבה שהעונה הקודמת עבדה וקברה את הסוג הזה של הריאליטי מבחינתי, היא משום שלמרות שהיא חשפה בפנינו את המנגנונים המכוערים, תאבי הבצע, צמאי הדם ומחרחרי הריב הקיימים בהפקת האח הגדול, הצליחו עכברי המעבדה להתעלות מעליהם. איכשהו, אלין ואלירז לא שקעו בביצה וריחפו מעל החרא.
במערכת היחסים שלהם זה עם זה (ושל אלירז עם רוב דיירי הבית), הייתה רגישות ועדינות מפתיעות שהפכו את הצפייה לא רק לנסבלת, אלא לחוויה ממכרת, מחממת לב ומרוממת נפש, ששיגרה את קהל הצופים לערוץ 20, 24/7.
האנושיות של מושאי הצילום כמו ביטלה את הבהמיות של ההפקה.

העונה לא היה מי או מה שיאזן. גם המשתתפים היותר סימפטיים לא הצליחו לייצר קסם מופרד מהאיכסה שסביבם, וההפקה הטיפשה עודדה רק מלחמות בחושבה כי כך משיגים רייטינג וכסף.
הפתעה, טמבלים, בלי הזדהות אין אסמסים!
והנה עוד סוד: בריאליטי אנחנו לא באמת מזדהים עם האג'נדות, הפוליטיקות או המוצא, ולא עם פאתוס קרבות בני החושך מול בני האור, אלא עם האדם העומד מאחוריהם.
אם פישלתם בליהוק, אפשר לסגור הבסטה.
אם החלטתם להמשיך למרות הליהוק החלש, תנו לעכברי המעבדה הזדמנויות לפרוח, להראות עוד צדדים מלבד תוקפני/קורבני שתייצר בצופים מעורבות רגשית (להזכירכם, העונה הקודמת התחילה לעניין ברגע שהעפתם את מפלצת ההורמונים-המשתוללים-מזל-שאפשר-להאשים-את-ההריון-ולא-את-החינוך-והאופי, מעיין חודדה).

אני פרשתי סופית באמצע העונה כי הבנתי שאני פשוט לא נהנית.
ריאליטי יעיל היא הצצה, חטטנית ואכזרית, אל הנפש האנושית תחת תנאים בלתי ריאליים בעליל.
כשהיא במיטבה, בהצצה הזו יש המון אמת והיא יכולה לרגש, לבדר ולהחכים.
במירעה, אין בה כלום.
אני לא אוהבת לצפות בריבים מטומטמים אינסופיים, ללא אתנחתות של הומור, חמלה או שכל בריא. גם בריאליטי אני רוצה להיות מופתעת לטובה, ללמוד ולהרחיב את הלב.
לעזאזל, חשבון פשוט מגלה שבמקום צפייה שבועית של 4 שעות באח הגדול אפשר להספיק כל אחד מהדברים המענגים הבאים:
4 פרקים של הסמויה
או 5 פרקים של ברייקינג באד
או 7 פרקים (עונה מלאה + הפסקת אוכל) של "אפיזודס"
או 2 סרטים ממוצעים באורך מלא
ואף על פי כן, אש המדורה עודנה בוערת…

למה להתעקש? מי החליט שחייבים להתייצב כל עונה? מה, בשביל השיחות סביב מכונת הקפה או הסטטוסים בפייסבוק?
ואם ניסינו וסבלנו, מי אמר שאסור לפרוש באמצע?
למה להצהיר "העונה הזו על הפנים" ולהמשיך לצפות?
מה קרה, אז נהיה קצת זאבים בודדים ונלך להתבכיין על זה בבלוג!
כשריאליטי הוא טוב, הוא אחלה ולעתים נדירות, כמו בעונה הקודמת, הוא פואזייה,
אבל כשהוא כל כך תובעני – לעזאזל, הוא צריך להיות מדהים כדי להצדיק את המחויבות שלי!

אני משתינה על מדורת השבט.


כלומר, אשתין ברגע שאחזור מהקרנת הגמר החגיגית אצל אסתר עם כל החברים.

Yes התחילו לשדר בשבוע שעבר את כל עונות The Wire מההתחלה ב-HD, וזה תירוץ נפלא בשבילי להמליץ בחום על סדרת הדרמה הטובה ביותר שנוצרה!
כן, כן, בטח שמעתם את זה לא אחת. אבל זה נכון, ובפוסט הזה אני אנסה להסביר מדוע בעיניי היא זכתה בתואר הזה ולמה התואר הזה לא צריך להרתיע אתכם מלצפות בה.

השוטר מקנולטי וסטרינגר בל בתחרות stare off.

לרוב, סדרות הזוכות לתואר מפוצץ שכזה מעוררות אצל הקהל הפוטנציאלי אחת משתי תגובות: סקרנות סקפטית או דחייה.
הרצון הציני לבחון אם אכן ההייפ תואם את המציאות, או המחשבה שמדובר במוצר הצריכה הכי כבד מאז המצאת האווז ותודה, לא.
במקרה של "הסמויה", שתי התגובות בעייתיות באותה מידה.
הדחייה אינה במקומה משום שנכון, הסמויה היא יצירת מופת תובענית, א-ב-ל היא מאוד מהנה והיא אחד הדברים הכי ממכרים לצפייה.
והסקפטיות פועלת לרעתה משום שלוקח לסמויה זמן להיבנות והאינסטינקט של הצופה הוא לבחון אותה ע"פ הפיילוט ומשם לפטור אותה כ-"שיעמום אטי" ו-"לא הבנתי כלום".

יהיו מי שיגידו, סדרה שמכריחה אותי לצפות חצי עונה עד שהיא מגיעה לפואנטה שלה, היא לא סדרה מספיק טובה.
אבל הם יטעו, ובענק.
אחד הדברים שהופכים את "הסמויה" ליצירת המופת המרטיטה שהיא זו העובדה שהיא בעזות מצח בלתי נתפשת דורשת מהצופה זמן חסד.
הצופים בפרק הראשון של הסדרה נתקלים בסלנג לא ידוע, עדים למהלכים לא ברורים ומתקשים לסדר את החלקים לכדי נרטיב בהיר, ואין מי שיסביר להם מה לכל הרוחות הולך כאן, ומבלי שהסדרה מפורשות תבקש "הישארו אתי. התאזרו בקצת סבלנות ואני מבטיחה לכם שזה ישתלם".
הסמויה לא מנפנפת מול הצופים סצנות אקשן מנקרות עיניים, שותלת הבטחות או טורחת להסביר.

לא, הסמויה, ושימו לב לביצים שיש עליה, יוצאת מנקודת הנחה שהצופה אינטליגנט וסבלני (!!!) ובאומץ חסר תקדים היא תובעת ממנו אמון הדדי.
מתי לאחרונה סדרת טלוויזיה פירגנה לכם כל כך? רק על המחמאה הזו מגיע לה שתצפו בה!

השוטר פרזבלוצקי מדגמן ריקבון אורבני.

בעונתה הראשונה הסמויה עושה מהלך מבריק.
היא מלמדת את גיבוריה השוטרים כי עבודת משטרה אמיתית היא לא שרשרת מעצרים נמהרת בדרג הרחוב, אלא מלאכת טוויה אטית של פרטים, הדבקה סבלנית, טלאי על טלאי, של  רסיסים מודיעינים. וכאשר סופסוף מורכב הפאזל בן האלף חלקים לכדי תמונה מלאה, זה דבר יפהפה.
למעשה, עבודת הבילוש משולה לעבודת הצפייה ועל השוטרים והצופים עובר תהליך זהה. שניהם בתחילה מתמרמרים "איפה לעזאזל האקשן, היכן מנת האדרנלין שלי?!", ועם התפתחות הסדרה מתאהבים במלאכת איסוף הפרטים, באומנות (בשורוק. יעני, ה-craft), עד כלות.
וזה נכון לגבי כל אחת מעונותיה ולגבי והיצירה בשלמותה. הסמויה היא שיעור במלאכת בניית סיפור.

עבודת המשטרה, קרי הסדרה, גם מלמדת את שוטריה ואותנו הצופים להעריך את הפושעים העומדים מולה ולהתעמת עם הדעות הקדומות שלנו.
היא משתמשת בהתנשאות הגזענית המוטבעת בנו והופכת אותה על פיה. הכושים האלה, חסרי ההשכלה, בקרנות הרחוב, הם לא פראי אדם מסוממים או מטומטמים אלא בני אדם חריפים עם קוד אתי מובהק ותוכנית רחוב מפתיעה במורכבותה, שעושה לכולם בית ספר. וכל אחד מהם עולם ומלואו.

השריף עומאר, לא תהיה עוד דמות כזו!

וזה מביא אותנו למוטיב השני המדהים בסמויה.
הסדרה אינה מספרת רק את סיפורם של השוטרים קשי היום, אלא גם את סיפורם של הפושעים ברחוב, וגם את זה של משתמשי הסמים, הפוליטיקאים, המורים, התלמידים והעיתונאים.
גדולתה של הסדרה ביכולת שלה לשטוח בפנינו מארג אנושי בן עשרות דמויות, המשורטט בדיוק מפעים וברגישות מטורללת לפרטים. כל דמות מרגישה כאדם אמיתי שיש לו קיום ממשי בעולם חיצוני, המנהל חיים נפרדים לחלוטין מהסדרה. וכך, דמות מרכזית בעונה אחת הופכת משנית בעונה אחרת, דמות אחת נעלמת בעונה, רק כדי לנופף לשלום על רקע מכונית חולפת בעונה שלישית, כאילו הצטלבה רק לרגע עם העלילה והמשיכה בחייה. זה הופך את עולמה של הסמויה למרחב ממשי, חי ונושם.

הסמויה מציגה כמה מהדמויות הכי בלתי נשכחות בהיסטוריה של הטלוויזיה וגם אם לא את כולן הייתם מאחלים לעצמכם לפגוש בסמטה חשוכה, תמצאו אותן מרתקות ומעוררות הזדהות (או לפחות סוג של הבנה).
ויש כמה וכמה דמויות שכמותן לא ראיתן בשום מקום אשר יפלסו את דרכן אל הלב שלכם לעולמי עד.

אף על פי שכל הדמויות שלמות, מוגשמות ומרגישות כבשר ודם, האמת היא שהדמות המרכזית שמשורטטת כאן היא העיר בולטימור.
ופה אנחנו מגיעים לסיבה השלישית והעיקרית לגדולתה של "הסמויה".
"הסמויה" היא ניתוח פסיכולוגי ופירוט מבנה האישיות של עיר שלמה, על תושביה ומנגנוניה.
כל עונה מוסיפה הסדרה עוד נדבך, עוד שכבה, לסיפור של העיר. ממשחק מקומי של חתול ועכבר, אל המשטרה המחוזית, מערכת החינוך, הפוליטיקה והתקשורת.
בזה אחר זה היא חושפת באיפוק את הכשלים בכל המערכות הציבוריות. כשלים שכבר מזמן פיתחנו כלפיהם אדישות צינית.
כשלים שכל כך ברור שניתן לתקן ועוד יותר ברור שהם בלתי ניתנים לשינוי. והיא עושה זאת בעורמה, חושפת את המנגנונים הרקובים מבלי להרגיש מטיפנית, מבלי להעיק ומבלי לשכוח לרגע את הגורם האנושי הנרמס תחתיהם.
זו צפייה מרתקת, מייאשת ומחכימה המספקת כתב אישום חזק יותר מכל דוח מבקר המדינה או כותרת בעיתון.

הילדים האלה עוד ישברו לכם את הלב.

"הסמויה" היא יצירת מופת חד פעמית בגלל ההיקף שלה, ומשום שהיא מנצלת את המדיום שלה עד תום. הסדרה לוקחת את העיקרון המגדיר של הטלוויזיה – הסדרתיות, והופכת אותו לכלי נשקה המרכזי. יש לה תוכנית חומש בת 5 עונות, מתוכננת מראש עד לפרט האחרון והיא שוטחת אותה בסבלנות ובתעוזה בלתי נתפשות ממש.

זו גם הסיבה ש"הסמויה" היא הישג שלא יחזור על עצמו.
כותביה דיויד סיימון ואד ברנס היו, בהתאמה, הכתב הפלילי בעיתון הבולטימור סאן, ובלש משטרה שהפך למורה, וביחד יש להם ידע שלא יסולא בפז, שנצבר במשיך שנים של מגורים ועבודה בעיר. הדמויות שכתבו מבוססות במישרין או בעקיפין על אנשים שפגשו (ועל עצמם) והכשלים הם הכשלים המערכתיים שחוו על בשרם. זו עבודת תחקיר אדירה שאין, וכנראה לא תהיה, שנייה לה.

אבל, ובאמת חשוב לזכור זאת, "הסמויה" היא סדרה מאוד, מאוד מבדרת. זוהי סדרה שהיומרה שלה, והיא וואחד יומרנית, עדיין לא גורמת לה לקחת את עצמה ברצינות תהומית ולהתנהל בזחיחות מול הצופה. יש לה חוש הומור, היא משופעת אתנחתאות קומיות והיא מותחת, מורטת עצבים ומענגת.
רק זכרו לתת לה, ובעיקר לעצמכם, את הזמן.
בעונות 1-3 ההתחלות תמיד קשות. כל סיפור כאילו נבנה מאפס ולוקח לצופה כ-3 פרקים להתאפס על עצמו ולהבין מי נגד מי.
אבל זה שווה את המאמץ, כי כל עונה נגמרת בשיא רגשי מפעים ומחכים ובסופן של העונות ה-4 וה-5*, כשהתמונה הגדולה מתבררת והריקבון האורבני מגיע לעומק  6 קומות והטרגדיה העירונית-אנושית נחשפת במלוא היקפה, אתם תמצאו את עצמכם אסירי תודה על שזכיתם לצפות בה. באמת.

"הסמויה" עושה את מה שלא ברור איך לא עשו קודם בטלוויזיה וברור שלא יוכלו לעולם לעשות שוב –
היא מספרת אפוס ב-5 מערכות.
היא סדרה של עונות, של One massive story-arc, ולא של פרקים ספציפיים והיא מלמדת אותנו שאלוהים נמצא בפרטים הקטנים.
היא מהנה, פוקחת עיניים ויש לה לב רחב, גדול מספיק בשביל להכיל עיר שלמה.

יותר שובה לב מהקוף של מייקל ג'קסון...

* לצערנו, את העונה החמישית קיצצה HBO (מטעמי תקציב ורייטינג יש לשער) מ-13 פרקים ל-10 פרקים וזה עובד לרעתה, משום שהיא פתאום עושה משהו שהסמויה מעולם לא עשתה – היא ממהרת ומסבירה את עצמה.
אי לכך, העונה החמישית היא העונה החלשה בסדרה, אבל פרק הסיום שלה, שהוא הפרק החותם את הסדרה, הוא סגירת מעגל מדהימה.

להתראות בלוב (גדעון עוזב)

פורסם: מרץ 17, 2011 מאת גיא ברמן מכליס בנושא יומרוזה
תגים:

גדעון התחיל להתרגז. מילא הזלזול בבלוב, אבל בו?

הכל התחיל עם חוסר הרצון של כותבי הבלוב. הם טענו שהם עסוקים, שהם מאוד רוצים לכתוב יותר פוסטים אבל…

הוא לא האמין להם. לעשות ספיישל לתרצה אתר יש להם זמן?

הקש ששבר את גב הגמל היה כל המהומה סביב האוסקר המטופש הזה. נו באמת. בעוד שהם התגאו במאות הכניסות שהבלוב קיבל באותו ערב, הוא ידע שמדובר ב-4 אנשים משועממים שלא הפסיקו לעשות ריפרש.

אחר כך הם השמיעו קולות של חזרה ואז דממה. כלום. אפילו השיר היומי הפך לשיר הלפעמים.

לגדעון נמאס. אחרי גרעינים, זומבים, עבודה משרדית, שחפת ואולקוס נמאס לו להיות שק החבטות של הבלוב.

"אני עוזב", הוא הודיע להם בבוקר.

אסתר ונטלי הביטו בו משועממות. "סליחה, מי אתה?"

"אני גדעון" ענה לאחר שתיקה קצרה. אסתר הסתכלה עליו, מנסה להבין אם היא מכירה אותו. "זה משהו של גיא" הפטירה נטלי. הן חזרו להתמקד בטלויזייה. גיא נכנס עם העיתון.

"אני עוזב", אמר גדעון. גיא הסתכל עליו. "טוב", אמר.

"לא, אתה לא מבין את מה שאני אומר. אני עוזב"

גיא הביט בו ולא ענה.

"לתמיד"

גיא משך בכתפיו והלך למטבח להכין קפה.

גדעון הביט בעצב בבית האפור שהיה ביתו במשך החודשים האחרונים. הוא ידע שמעכשיו הוא בכוחות עצמו. הוא יצא לרחוב כשהחלטה בליבו. גדעון הולך לפתוח בלוב.

סליחה, בלוג.

פעם, בתקופה רחוקה רחוקה, בשנות ה-60 של המאה הקודמת, היינו אומה אמיצה. הרשינו לעצמינו לעמוד מול כל הכוחות שניסו להשמידנו ויכולנו להם. עד כדי כך עלה לנו השתן לראש שהחלטנו לבצע טבח בשירי הלהקה המצליחה ביותר בעולם – "חיפושיות הקצב". האמת, שם לא רע.

וכך, בתקופה בה אבי החזיר אלבום של הביטלס לחנות כי בתנועת הנוער אסרו על שמיעת המוסיקה הזו, תקופה בה מאבק אגו בין אמרגנים הצליח לשכנע את ועדת הכנסת כי אסור להרשות לפוחזים הללו להופיע בארץ הקודש מחשש להשפעה רעה, תקופה בה השלטונות חסמו את השימוש באינטרנט ותושבי המדינה נאלצו להסתפק רק במידע שהגיע ממכשיר הרדיו שלהם, באותה תקופה ממש ביצעו האומנים טבח בשירי הלהקה. איני יודע כיצד העזו לעשות זאת, אך חמור מכך, אף גוף לשמירה על זכויות השירים לא התנגד להתעללות הזו. עם השנים, הפרק החשוך הזה בהיסטוריה היהודית הודחק, אך הגיע הזמן שכולנו נודה במה שקרה.

ראש וראשון – אריק איינשטיין. מעטים יודעים, אבל הסיבה האמיתית שהוא אינו יוצא יותר מביתו היא הבושה על הקטעים הבאים שתשמעו.

וראשונה מגיעה מזל, עם השורה המופתית- "מזל, כמה זמן את מתלבשת?"

יפה? טוב אז לשיר הבא הוא צירף את יפה ירקוני ששרה לו :"רק אתמול לי בנית ארמונות בחול"

וגם עם חבריו לשלישיית גשר הירקון לא ויתר. ביחד שרו את "למה את לא יוצאת איתי"

כמובן שניתן להוסיף גם את הבלדה על ג'ון ויוקו מאלבומו הנפלא "פוזי", אבל אפשר גם שלא, אז ויתרתי.

יהורם גאון, באלבום הבכורה שלו ביצע את השיר "זה נדבק". לשמחתו זה לא נדבק אליו ואף אחד לא ממש זוכר לו את זה. (השיר מתחיל ב 01:14). לצערו, לא בטוח שזה גם מה שיקרה עם האמירה האומללה שלו על ה"מוזיקה המזרחית".

אבל אולי הגדול מכולם היה אלברט כהן שביצע שיר של החיפושיות עם מילים שמדברות על… חיפושיות. אחד הקטעים המבריקים ששמעתי

אבל לא הכל היה תמוה. כלומר לא מאוד תמוה.

חוה אלברשטיין שינתה את ג'וד לרות. למה? ככה

מישה סגל, בביצוע לא מגוחך לשם שינוי, ביצע את "בחזרה לברית המועצות"

ולסיום, שמוליק קראוס, בחופשה מהכלא בתחילת שנות ה-70 מקליט את אלבומו "מדינת ישראל נגד קראוז שמואל" ומבצע שם את "אמא טבע"

עכשיו תגידו לי אתם, מה זה? למה? האם פיצויים שולמו ללנון ומקרטני? האם העם הליברפולי לא סבל מספיק גם בלי הדברים האלה?

אני רק שמח שכוכבי המוסיקה של היום לא גדלו על התועבה הזו והם יכולים לספק את המופת שהרדיו לא מפסיק לשדר לנו מבוקר ועד ערב. תודה לאל.