סקירת אלבומי פול סיימון, חלק א' – שנות הגרפונקל 1964-1968

פורסם: מאי 11, 2011 מאת גיא ברמן מכליס בנושא מוזיקה
תגים: , , , , , , ,

לכבוד השמועות על הגעתו הקרובה של פול סיימון, במקביל לאלבום החדש שהוציא ובהתחשב בכך שזה הבלוב שלי ואני יכול לעשות מה שבא לי אני מגיש לכם את סקירת אלבומי האולפן של פול סיימון. אז איפה מתחילים? אפשר להתחיל מזה שאספר לכם שפול סיימון הוא גדול כותבי המילים של מוסיקת הפופ, או שהוא אמן אדיר שמעטים משתווים אליו. אבל אפשר גם להתחיל בהתחלה וההתחלה היא סיימון וגרפונקל, או נכון יותר טום וג'רי. פול סיימון וארט גרפונקל נפגשו ב-1953 בבית הספר והתחברו מיד. בשנת 1957, כשהם בני 15, הקימו צמד בשם "טום וג'רי" והקליטו שני שירים. בהמשך שינו את שמם לסיימון וגרפונקל ויצאו לכבוש את העולם.

Wednesday Morning, 3 A.M – 1964

בשנת 64 יצא אלבום הבכורה של הצמד שכלל הרבה מאוד גרסאות כיסוי וארבע שירים מקוריים של סיימון, שהושפע קשות מבוב דילן. מכיוון שאין לי שום חיבה לדילן אני שמח להאשים אותו בכך שהאלבום המשמים הזה נשמע כמו שהוא נשמע. פולק אמריקני במלוא שיעמומו. גם היום, כשאני מעריץ מושבע של סיימון והצמד אני לא מצליח לצלוח את האלבום הזה. יש בו שיר אחד שישנה את הכל, אבל זה יהיה שנה מאוחר יותר. בינתיים, בביצוע של הדיסק הזה הוא אמנם השיר הכי טוב, אבל עדיין זה לא זה. לשיר קוראים Sound of silence וככה הוא נשמע בביצוע של האלבום הזה:

לזכותם יאמר שעטיפת האלבום היתה מוצלחת מאוד.

ציון: **

 The Paul Simon Songbook – 1965

מלבד אותי, אלבומם הראשון של הצמד לא הרשים גם אנשים אחרים. הם התפרקו, גרפונקל הלך ללמוד ארכיטקטורה וסיימון נסע לאנגליה. בעת שהותו שם הוא הקליט אלבום מינימליסטי, רק הוא וגיטרה מוקלטים במיקרופון אחד. ברוב שירי האלבום ישתמש הצמד בהמשך, במיעוטם כבר עשו שימוש לאלבום הראשון, אבל רובם יוקלטו לשני האלבומים המבריקים שיקליטו בהמשך. זו למעשה הפעם הראשונה שיכולת הכתיבה של סיימון מצליחה להתגלות. עם שירים כמו I am a rock, Kathy's song וMost peculiar man הוא כבר נמצא בשיא כוחו ככותב. אבל כמבצע הוא עדיין לא נשמע בטוח. כל אחד מהשירים האלה נשמע טוב יותר בהקלטות העתידיות של הצמד וההנאה מההאזנה לדיסק נובעת מהתחושה שלמעשה אנו מאזינים לדיסק של דמואים. ככזה הוא מהנה מאוד, אבל לחלוטין שולי.

ציון: ***


Sound of silence – 1966

כשנה אחרי שהקליטו את גירסתם האקוסטית לSound of silence, חזר אל השיר המפיק טום וילסון שעבד איתם על האלבום ההוא. הוא היה אחד השותפים בהקלטות בהם דילן הפך לחשמלי, נזכר בשיר וחשב שזה יכול להתאים לו. הוא חשב שבעזרת הוספת גיטרה חשמלית, בס ותופים לאותה הקלטה של סיימון וגרפונקל, השיר הזה יכול להפוך ללהיט. מכיוון שהיה איש של מעשים הוא עשה זאת מבלי לערב את הצמד בכך וכך נולד הלהיט שהגיע למקום הראשון במצעד הפזמונים והזניק את הקריירה שלהם. סיימון וגרפונקל כבר התנסו בהקלטות בסגנון זה, אבל אין ספק שהצלחתו האדירה של השיר הבהירה להם שזה הכיוון.

האלבום הזה כבר היה שונה לגמרי. הסאונד הפולקי הרכרוכי השתנה בשילוב מופלא ועשיר של גיטרות חשמליות ואקוסטיות, תופים וקלידים ומעל הכל שילוב הקולות שלהם נשמע טוב בהרבה. כשהם בטוחים ביכולתם, שירתם היתה ממוקדת יותר ויחד עם השירים נוצר הסגנון הייחודי שלהם.

מבחינת רמת השירים מדובר בשינוי של שמיים וארץ עם שירים מופלאים כמו "ריצ'רד קורי" שמספר את סיפורו של השיר המפורסם מבעד לעיני אחד הפועלים שעובד במפעל של קורי, I am a rock הנהדר שעל רקע מוסיקה שמחה וקצבית מסביר בהחלטיות שהוא אי, שהוא סלע, שאין לו צורך בחברות או אהבה, שטוב לו בביתו עם הספרים והשירה, והכל טוב ויפה עד שמגיעות שתי השורות האחרונות ושוברות את הלב כשבקול חלוש הוא מסביר שסלע לא מרגיש כאב ואי לא בוכה.

וזו היתה רק הסנונית המבשרת את בוא הסיימון, כשבהמשך שיריו יהפכו לרגישים יותר ומורכבים יותר.

ציון: 1/2 ****

הלהיטים: The Sound of silence, I am a rock

השיר האהוב עליי:  Kathy's song הוא השיר האדיר הראשון של סיימון. כנער צעיר, יצירתי, מתחכם, רומנטי ומתייסר השיר הזה היה כל מה שיכולתי לבקש. קאתי, שהיתה אהובתו של סיימון בתקופת לונדון (ותופיע גם בשיר המופתי "אמריקה") מככבת בשיר כיחידה שמצליחה להפיח חיים בכותב. הוא לא מצליח לכתוב, הוא כבר לא מאמין בכל מה שהאמין בו בעבר וכל מה שהוא מאמין בו הוא קאתי והאהבה. איזה יופי.

Parsley, Sage, Rosemary and Thyme – 1966

9 חודשים אחרי אלבומם הקודם יצא האלבום הנהדר הזה. המשך ישיר לקו שהתחיל באלבום הקודם עם עוד שירים מושלמים וסאונד נהדר ושילוב הקולות בינהם.

אין לי משהו מיוחד להוסיף על האלבום מלבד המלצה חמה להאזין לו. הוא נושק לשלמות והוא מכיל את השיר, שאלמלא "אמריקה", היה השיר היפה ביותר של הצמד – The Dangling Conversation, שיר שסיימון היה משוכנע שיהיה להיט אבל לא היה. באמת מעניין איך שיר איטי שמדבר על חוסר תקשורת בין בני זוג, שמוסווה תחת הצביון הבורגני שהם מנסים לשוות לעצמם, לא הפך ללהיט ענק.

ציון: *****

הלהיטים והמוכרים: Scarborough Fair/Canticle,  Homeward Bound, The 59th Street Bridge Song (Feelin' Groovy), For Emily, Whenever I May Find Her

השיר האהוב עליי:

The dangling conversation

It's a still life water color,
Of a now late afternoon,
As the sun shines through the curtained lace
And shadows wash the room.
And we sit and drink our coffee
Couched in our indifference,
Like shells upon the shore
You can hear the ocean roar
In the dangling conversation
And the superficial sighs,
The borders of our lives.

And you read your Emily Dickinson,
And I my Robert Frost,
And we note our place with bookmarkers
That measure what we've lost.
Like a poem poorly written
We are verses out of rhythm,
Couplets out of rhyme,
In syncopated time
Lost in the dangling conversation
And the superficial sighs,
Are the borders of our lives.

Yes, we speak of things that matter,
With words that must be said,
"Can analysis be worthwhile?"
"Is the theater really dead?"
And how the room is softly faded
And I only kiss your shadow,
I cannot feel your hand,
You're a stranger now unto me
Lost in the dangling conversation.
And the superficial sighs,
In the borders of our lives.

 Bookends – 1968

יש הרבה אלבומים שאני אוהב, ורבים מהם זוכים ממני לתאור "מהאלבומים הטובים ביותר שיש", אבל האלבום הזה הוא באמת מושלם בצורה יוצאת דופן.

הצד הראשון של האלבום שיצא בשנת 68, הוא יצירת מופת. אסופת שירים שנתמכת משני צידיה בBookends – קטע אינסטרומנטלי שפותח את הצד ושיר קצרצר שמסיים את הצד. ובאמצע יש הרבה קסם.

זה מתחיל עם סאונד מוג של ממציא המוג בכבודו ובעצמו, שמגיע מיד אחרי הגיטרות האקוסטיות הכל כך מזוהות של סיימון וגרפונקל ומסביר שהפעם זה הולך להיות אחרת. השיר Save the life of my child שמגיע אח"כ אינו אופייני לצמד בסגנונו המוסיקלי ומספר על בחור צעיר שמחליט לסיים את החיים הללו שאינו יכול להתמודד איתם (שירי התאבדות היו פופולריים אצל הצמד – גם Most peculiar man וריצרד קורי מדברים על נושא דומה). ואז אחרי כל הבלאגן מגיע "אמריקה", השיר הכי יפה של סיימון וגרפונקל. שיר מושלם שמעטים משתווים אליו. קמרון קרואו, בסרטו המופלא "כמעט מפורסמים" נותן לז'ואי דשנל להסביר את עזיבתה את הבית בעזרתו

ואכן השיר הנפלא הזה מצליח לתאר באופן מושלם את החיפוש של גיבוריו, הזוג הצעיר והאופטימי אחר המושג המופשט הזה, אמריקה, שכולל בתוכו את אותו חלום אמריקאי שכולם מחפשים אבל לא ברור אם מישהו אכן מוצא. או כמו שאומר בונאסרה במשפט שפותח את הסנדק, רגע לפני שיבקש מדון קורליאונה לעשות צדק, "אני מאמין באמריקה". וכמובן שכבר בשלב זה אין מישהו שמצליח לתאר מערכות יחסים טוב יותר מפול סיימון.

משם זה ממשיך לOvers שלא נותן תקווה רבה לאהבה, אבל גם כן. ואז יש קטע בן 2 דקות בו ערכו שיחות שערך גרפונקל בבתי אבות עם המתגוררים שם. עריכה שיוצרת 2 דקות שמתארות בצורה מצמררת איך נראים החיים הבודדים בסופם. אח"כ מופיע השיר Old Friends שמתאר שני חברים קשישים על ספסל עם עיבוד המיתרים המדהים שמצליח לתאר את כל הרגש שבתוך שני האנשים שנראים כל כך דהוהים, ואז הצד נחתם עם Bookends שמציע לנצור את התמונות והזכרונות, כי זה כל שנותר לך.

הצד השני כולל את "גברת רובינסון" שהיה להיט הענק מתוך הסרט "הבוגר" (שפס הקול שלו התבסס בעיקר על שירי הצמד) ועוד כמות נאה של שירים מופלאים. יחד הם יוצרים באמת את אחת מיצירות המופת של מוסיקה הפופ/רוק.

ציון: ****** (מתוך 5)

הלהיטים: Mrs Robinson, אמריקה, Old Friends, Hazy shade of winter

השיר היפה בעולם: אמריקה. כל מילה, כל תו, כל סאונד, הכל מושלם.

"Let us be lovers we'll marry our fortunes together"
"I've got some real estate here in my bag"
So we bought a pack of cigarettes and Mrs. Wagner pies
And we walked off to look for America

"Kathy," I said as we boarded a Greyhound in Pittsburgh
"Michigan seems like a dream to me now"
It took me four days to hitchhike from Saginaw
I've gone to look for America

Laughing on the bus
Playing games with the faces
She said the man in the gabardine suit was a spy
I said "Be careful his bowtie is really a camera"

"Toss me a cigarette, I think there's one in my raincoat"
"We smoked the last one an hour ago"
So I looked at the scenery, she read her magazine
And the moon rose over an open field

"Kathy, I'm lost," I said, though I knew she was sleeping
I'm empty and aching and I don't know why
Counting the cars on the New Jersey Turnpike
They've all gone to look for America
All gone to look for America
All gone to look for America

ובונוס – Old friend

בפעם הבאה – אלבום הפרידה של הצמד ויציאה לחיים חדשים

היכנסו כדי לקרוא את החלקים הנוספים בסקירה-

סקירת אלבומי פול סיימון חלק ב' – תודה מר גרפונקל, אבל אני רוצה לבד (1970-1973)
סקירת אלבומי פול סיימון, חלק ג' – שני אלבומים וסרט (1975-1980)
סקירת אלבומי פול סיימון, חלק ד' – על הכישלון הגדול שלו, Hearts and Bones, שהוא גם האהבה הגדולה שלי
תגובות
  1. ארז.ס הגיב:

    פוסט מצויין ואני מצפה מאוד להמשך, כבר שנים אני מצפה להיכנס לדיסקוגרפיה של פול סיימון ולא באמת יצא לי (מלבד גשר מעל מים סוערים של הצמד שחרשתי בנערותי {לא כזה מזמן כמו שזה נשמע}). הזדמנות נהדרת, רק שלא יקח יותר מדי זמן עד להמשכים.

    למה שלא תוסיפו כפתור "לייק" לפוסטים בשביל פייסבוק? עדיף על הכפתור "שתף".

    • גיא ברמן מכליס הגיב:

      תודה על התגובה. "גשר על פני מים סוערים" היה האלבום הראשון של סיימון וגרפונקל ששמעתי ואהבתי. היום, אני חייב לציין, אני הרבה פחות אוהב אותו מהאלבומים שקדמו לו. אני מקווה שכבר בשבוע הבא אסביר בפוסט השני מה הבעיות שלי איתו.

      בבלוגים של wordpresws.com (בניגוד לבלוגי וורדפרס שלא יושבים על שרת וורדפרס) זה די מסובך להוסיף כפתור לייק. אבל זה אכן משהו שאנחנו שואפים אליו, אז אם למישהו יש רעיון נשמח לשמוע.

  2. מיכל ברמן הגיב:

    ללא ספק אמריקה!
    איזה כיף. איזה לילה של פול סיימון. איזו הכנה נהדרת להופעה.
    מחכה להמשך…

  3. יוסי הגיב:

    אחלה פוסט!

  4. Nathalie Dobrzan הגיב:

    איזה כיף שיש אותך כדי לעשות לי סדר בראש.

    כלומר, היה יכול להיות יותר כיף אם המחשב שלי היה מתפקד ומצליח לתפעל וידאו
    או אם היה סאונד במחשב במשרד. אבל עדיין, כיף גדול! 🙂

  5. misha30792 הגיב:

    לייק

  6. Esti Eliyahu הגיב:

    לא יודעת אם אתה זוכר גיא, אבל אתה היית הסיפתח שלי לסיימון וגרפונקל. הבאתי לי ליומולדת אלבום שלהם, שהיה הראשון שלהם ששמעתי. וכמובן אהבתי.
    אחלה פוסט. לייק.

    • גיא ברמן מכליס הגיב:

      וודאי שאני זוכר. זה היה. Bookend המופתי. זו היתה התקופה שכל הקטלוג שלהם יצא מחדש והחלטתי שכל אחד מחברי יקבל את הדיסק הזה ליום ההולדת. ההחלטה, מיותר לציין, החזיקה יום הולדת אחד הלבד 🙂

    • Nathalie Dobrzan הגיב:

      מהיום אל תאמרי "לייק", הקליקי לייק!
      מוגש כשירות לציבור.

  7. עוד אדם 1 הגיב:

    יופי של פוסט. מסכים שאמריקה הוא שיר כובש ומפעים. על הטקסט, העיבוד והבצוע 'כבר גמרת את ההלל. באשר ללחן הרשה לי להוסיף שבאמצעים מתוחכמים, הרמוניים מלודיים וקצביים כאחד (שלא זה המקום למנותם, אבל אולי בעטיים מבלי דעת, אתה מתחבר יותר לאסתטיקה של סיימון מזו של דילן) מצליח פול סיימון בשיר הזה לשזור מרקם צבעוני עשיר שהולם נפלא את דקויות הטקסט. כבעבודת מצלמה (שאני מניח שזה תחום שאתה בקיא בו יותר) מצמצם הלחן אל האישי והמפורט ומרחיב אל האדיר ומרומם הנפש, מצייר לעיתים תמונת קלוז-אפ הזויה ומהורהרת ולעיתים לונג-שוט מרהיב ומפואר. אכן, שיר ענק בזכות התהיה והנהיה אחרי החלום – שיר הלל לאמריקה.

    • גיא ברמן מכליס הגיב:

      אין ספק שהלחנים של סיימון עוזרים לי להתחבר ליצירתו יותר מהלחנים של דילן, אבל חשוב להדגיש שלמעט באלבומים הראשונים של סיימון וגרפונקל הטקסטים של סיימון הם אולי מתחכמים אבל המאמץ לא ניכר בהם, מה שקשה לי להגיד על דילן. ניסיתי לאחרונה לשמוע אותו שוב כדי לבדוק אם חל שינוי בגישה. אני מודה שהוא פחות מרגיז ממה שזכרתי, אבל מה שבלט לי ועדיין מונע ממני להנות מהשירים שלו, זו התחושה שכל שיר הוא נורא חשוב בעיניו ועל כן מרגיש מאוד כבד ומחושב.
      היופי בטקסט של אמריקה נמצא בכך שהוא מעביר כל כך הרבה בכל כך מעט מאמץ. ולגבי הלחן המפעים אני מסכים לחלוטין

      • Rafi Toren הגיב:

        אני שמח להגיב לדברייך למרות שמלכתחילה לא רציתי להיגרר להשוואה המעצבנת בעינייך בין שני הנפילים הללו. אבל אתה אשף בלעורר דיון כפי שהבחנתי בחליפת הדברים בינך לבין 'פשוט יעל.'.. אז אני לרשותך.
        ראשית, צריך לדעת שאין לנסות ולהכריע בין אמנים בעלי שעור קומה. מי טוב יותר? כספי או חנוך, הביטלס או הסטונס, צפלין או דיפ פרפל, בטהובן או מוצרט? תלוי את מי שואלים כנראה. בכוונה בחרתי בצמדים שפעלו באותה זירה באותו זמן ובאותו משור איכותי גבוה לדעתי. לא יעלה על הדעת להשוות למשל בין באך למוצרט שפעלו בתקופות ובסגנונות שונים, או בין שלום חנוך לשלמה הארצי ( ובכוונה אני מרסק כאן לדוק פרה קדושה) שנבדלים ביניהם בעייני, במישור היצירה. כל אחד מן הצמדים הללו יכול לשפוך אור על ההבדלים בין פול סיימון לבוב דילן ואגב , ההשוואה כאן , רלוונטית או לא, מתבקשת. שהרי מדובר בשני שמות גדולים מפנתאון הזמרים-יוצרים לדורותיו ,באחרוני המוהיקנים, ענקים ממש, שפעלו באותו הזמן ובאותה ביצה ניו-יורקית לרוב. שניהם יחגגו את שנת ה-70 לחייהם בארץ הקודש וכן בונוס קטן – שניהם בני עמנו ( און אנד אוף בעצם אצל האחרון).
        אז ככה, אצל מוצרט הדברים זרמו בקצב הכתבה מאלת המוזה בכבודה ובעצמה והבחור (כבר בהיותו זאטוט למעשה) ירה מן המותן בחייו הקצרים סימפוניות של ברקים (41!). בטהובן לאומתו ( עם ה-9 שלו) טרח ועמל קשות על מלאכת הקומפוזיציה, כשהוא מנצל נקודות הארה, מוטיבים קצרים, ובונה מהם את מגדל יצירת המופת. אגב כך הוא העמיד דורות של יורשים שלמדו ממנו את רזי הקומפוזיציה שמעצם הגדרתה היא הרכבת קומפוננטים. רואה את הקשר? זה שאצל דילן הדברים נראים לך מחושבים ו'כבדים' אולי עושה אותו פחות אפילינג או קומוניקטיבי, אך בשום פנים ואופן לא עושה אותו פחות ערך… .
        ואפרופו שלום חנוך, וכספי. כספי הוא מעיין נובע כמו המלחינים הרומנטיים. השפה ההרמונית שלו כל כך רחבת ממדים שהוא יכול להרחיב את גבולות היצירה משיר לשיר. חנוך לאומתו, קלסיקאי, פועל במודע בשדה הרוק המגביל לכאורה, ובכל זאת (להבדיל מקטני הרוח) כל שיר אצלו הוא עולם ייחודי ושלם בזכות כשרונו הרב וטעמו האסתטי המשובח.
        ( אפרופו טקסט, זכור לי היטב איך יונתן גפן פלט בזמנו אנחת תסכול כשגילה ששלום – להבדיל מברוזה, פוליקר ואחרים-כותב את מילותיו בכוחות עצמו).
        על רקע זה גם ההבדלים בין הרולינג סטונס לביטלס. הסביבה ההרמונית (האקורדים) של הסטונס לעולם תהיה פשוטה ( או אקורדים דיאטוניים בשפה המקצועית, היינו גזורים מן הסולם) לאומת הים האין סופי של הביטלס המאוחרים. אבל הסטונס שהעמידו במבחן את יסודות הבלוז והרתם אנד בלוז עושים רוקנרול משובח כל כך הרבה שנים שזה בבחינת פלא!
        על רגל אחת (צרה במיוחד) גם לד צפלין יצריים ובלוזיסטים לאומת דיפ פרפל החדים והרוקיסטים.
        ואם נחזור לארכי-אומנים דינן, הרי שגם דילן, מוסיקלית, נשען יותר על יסודות הבלוז, כדי לעצב ולחולל למעשה את סגנון הפולק רוק שלו. הוא מחוספס בכתיבה ובהגשה ביודעין וכמובן גם טקסטואלית הוא נע בין מחאה שקטה לנבואת זעם ממש ועוד בעירו! לצד אלברט איינשטיין, וינסטון צ'רציל וקוקה קולה הוא מן הסתם אחד מסמלי המאה שעברה. לעמיתו קשה לקשור כתרים כבדי משקל כאלה. הוא לא היה ולא רצה להיות אף פעם נביא. פול סיימון רגוע , ענוג, בועט בדרכו המעודנת בדלי הפולק קאונטרי עליו הוא עומד, עסוק כל הזמן בחיפושים ( to look for America…) אחרי סאונד חדש ותכנים חדשים, שהובילוהו אגב, לפרויקט גרייסלנד המופלא שסלל דרך למוסיקת העולם. הוא רחב יותר הרמונית, זך יותר ווקאלית, מלודי יותר גיטריסטית ובעיקר חינני יותר, פחות ציני ויותר מבדר ולכן קל יותר לעיכול.

        • גיא ברמן מכליס הגיב:

          תענוג. אין לי מושג מי אתה אבל זו היתה אחת התגובות המהנות ביותר שקראתי.
          לענייננו, אם כבר אז ההשוואה שלך היתה צריכה להשוות את מוצארט לדילן, שהרי קצב היצירה של דילן הוא מהיר מאוד ויחסית לסיימון הוא הוציא הרבה יותר אלבומים שנעשו במהירות רבה מאוד. לעומתו סיימון החל מאמצע שנות ה-70 הוציא מעט אלבומים שעל כל אחד מהם עבד רבות על כל צליל או מהלך מוסיקלי שבהם. הכבדות של דילן מבחינתי אינה בלחנים אלא בטקסטים המתאמצים שלו.
          לפי ההשוואה שלך אני מניח שאני צריך להכיר טוב יותר את מוצארט כיוון שמבחינתי הביטלס עולים על הסטונס, מקרטני עולה על לנון (לא ציינת, תוספת שלי), ובשנות השבעים אני מעדיף את ארצי על חנוך (שביצירתו של הראשון אתה כנראה מזלזל משום מה). לקשור את שמו של דילן לקוקה קולה אין לי בעייה והם אכן ראויים אחד לשני, אבל מבחינתי השאלה הנשאלת היא האם ערכו של יוצר נמדד על פי הכתרים שקושרים לו אנשים ״מבינים״ מטעם עצמם, אותם מכתיבי דעת קהל אינטליגנטים, כי באופן אישי אני ממש לא חושב שדילן השפיע על המוסיקה הפופולרית יותר מאשר סיימון עם גרייסלנד.
           

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s