מה שבא בקלות באותה הקלות ייעלם – ביקורת על הסרט "באה בקלות"

פורסם: דצמבר 13, 2010 מאת גיא ברמן מכליס בנושא קולנוע
תגים: , , , , , , ,

במשפט נטול ספויילרים : סרט מקסים. אבל.

אבל מה? זאת שאלה טובה. מה הבעייה שלי? שחקנית מקסימה, גם השאר בסדר. תסריט שנון ומהנה ולסרט יש קצב מצוין, אז למה? ל מ ה ? למה לחפש כשאפשר להנות ממה שיש?

לא יודע. אולי בגלל מצב הרוח הכללי. אולי בגלל מצב הרוח הפרטי. אולי פשוט אני נהייתי קצת עייף.

מפה אני כבר לא אחראי על ספויילרים (אבל זה לא באמת סרט מפתיע, כך שהעובדה שהרוצח אשכנזי, חילוני ושמאלני לא באמת באה כשוק).

זה לקח כמה דקות, אבל לא היתה לי ברירה והתאהבתי באוליב (אמה סטון). אחרי הכל היא מקסימה, אינטליגנטית, שנונה ומספיק בטוחה בעצמה כדי להעניק לזולת. הזולת, במקרה הזה, הם רבבות חנונים שמעוניינים בהפצת השמועה כי הם מעורבים באופן אינטימי עם אוליב.

הכל מתחיל כשאוליב משקרת לגבי עצם קיום יחסי מין. היא אומרת שכן. היא לא. אבל זה מתחיל להתפשט. מפה לשם, ובלי לגלות יותר מדי, השמועה מתפשטת והיא הופכת לקדושה מופקרת שמספקת את שרותיה לכל מי שזקוק לשמועה. רוצה שיגידו שהיית עם אוליב? שלם והפץ.

הבעייה היא שזה מפסיק להיות נעים באיזשהו שלב ואז, בניגוד לכל מה שלארס פון טרייר לימד אותנו על נשים קדושות, היא מחליטה להפסיק ולעשות לביתה.

בין לבין היא מחבבת את נד (מנד וסטייסי), פחות את פיבי (מפיבי וחברים), מתחברת ל"אות השני" וסרטי שנות ה-80' ומפתחת חיוך כובש שלא זכור לי שהיה ברשותה בסרטים קודמים.

התסריט האינטליגנטי והחמוד הזה משופע באיזכורים לקלאסיקות סרטי הנעורים של שנות ה-80' ואף לא מתבייש להציג קטעים קצרצרים מתוכם, קטעים שישוחזרו בסופו. ופה טמונה הבעייה שלי.

כשהסרט הסתיים נותרתי עם חשק לעוד. אבל לא עוד מהסרט הזה אלא עוד צפייות ב"מועדון ארוחת הבוקר", ב"אמרי כן", למעשה בכל אחד מהסרטים ההם. סיום הסרט שמנסה לשחזר בדקה אחת קטעים נפלאים ומלאי רגש מהסרטים ההם, נעשה בצורה כל כך חסרת רגש, כמעט אוטומטית וכך סוף הסרט הוא אנטיקליימקס רגשי שחושף את הסרט כיצירה שנונה אבל די חסרת רגש. כל קטע הסיום הזה מתרחש על רקע אחד השירים המזוהים ביותר עם סרטי הנעורים של ה-80' – Don't you forget about me של Simple minds, וכדי להוסיף חטא על פשע הם חותכים אותו כדי לעבור לגרסה חדשה שעדיף שאדלג על תיאור התחושה שלי כלפיה. זה אולי מעיד על שטחיות אבל לשיר סיום בסרט יש השפעה מאוד גדולה אצלי ובשנייה שהתחלפו הגרסאות עלה לי הכל.

פתאום הרגשתי תחושת מיאוס מסרטים שכל מהותם התחכמות. והסרט הזה מתחכם. הוא מקסים כסרט שמתכתב עם חברים מהז'אנר אבל לחלוטין לא עומד בפני עצמו. הוא חסר רגש, חסר סיום אמיתי מספק ולמעשה לא אמין בעליל. ובאמין אני לא מתכוון למציאותי או לא. אני מתכוון שלדעתי אוליב, כפי שהיא מוצגת בתחילת הסרט, לא היתה פועלת באופן שהתסריט דורש ממנה.

אני חושב שכשאנחנו מסתכלים בערגה על סרטי הנעורים של שנות ה-80', לא פלא שסרטיו של ג'ן יוז הם ששרדו בצורה הטובה ביותר. התמימות שלו, יחד עם שלל הדמויות שהוא יצר, היוו לנו מודל ונחמה כנערים מתבגרים והדמויות של "מועדון ארוחת הבוקר", פריס ביולר ואחרים נשארו בלבי כיוון שהן מחזירות אותי לתקופה אחרת, במאה אחרת, כשהכל היה פשוט יותר, רגיש יותר, אישי יותר.

ואולי פשוט סתם הפכתי לזקן נרגן.

המלצת המשך: מי שמעוניין להיווכח שגם היום ניתן ליצור סרט נעורים מרגש, גם עם אמה סטון, מוזמן לצפות ב"סופרבד" –  סרט הנעורים הטוב ביותר שיצא בעשור האחרון.

<!–[if gte mso 9]> <![endif]–><!–[if gte mso 9]> Normal 0 false false false EN-US X-NONE HE <![endif]–><!–[if gte mso 9]> <![endif]–> <!–[endif]–>

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s