אפקט הזבוב: על מתמטיקה, כימיה ואהבה בסדרה שובר שורות.

דיסקליימר: ניתוח זה מיועד אך ורק למי שראו את כל 3 העונות. הוא רווי ספוילרים ומיועד בעיקר למכורים קשים ולאנשים שרוצים להבין את העומק שאני רואה בה.
למי שלא צפו בה ומחפשים המלצה  לסדרת מופת חדשה להתמכר אליה, יש את הפוסט הזה.

הקליקו עליי.

אחת התימות המרכזיות בשובר שורות היא חוסר ודאות. או ליתר דיוק, ההתנגשות האלימה שבין הרצון לשינוי מבוקר לבין המציאות, האחראית לחוסר הוודאות הקיומי.
וולטר ווייט הוא איש של נוסחאות מתמטיות – לכל דבר סיבה ותוצאה, פעולה ותגובה כימית.
X בעל ידע + Y חומרים  x בישול : הפצה = כסף.
אבל החיים הם לא מתמטיקה, כי תמיד ייכנס אליהם משתנה בלתי צפוי שהופך את המשוואה לבלתי ניתנת לחיזוי: הגורם האנושי.
וכך, למשל, על הנייר, ג'סי + אקדח – גייל  = הישרדות.
אבל בפועל מה שיש לנו זה לא מספרים, אלא אנשים שנלחמים בלית ברירה על חייהם, נפשם ושפיותם, והמנצח, כמו גם העולם מסביב, ישלם על כך מחיר כבד ובלתי נודע.
כי כל משוואה מתמטית בעולם של וולטר ווייט היא רק חלק מתוך משוואה גדולה יותר, בתוך משוואה גדולה יותר, בתוך משוואה גדולה יותר שבלתי ניתן לראות ולכמת. וכל פתרון הוא בעצם קטליזטור לתוצאה עתידית בלתי צפויה.

אם אפשר לומר שהעולם בסדרה נמנה על איזושהי תורה מתמטית הרי שזו תורת הכאוס.
וולטר ווייט בתהליך המטאמורפוזה משיק את כנפי הפרפר שלו ובאפקט ריפל, במעגלי רדיוס הולכים ומתרחבים, הסביבה, ואנחנו הצופים, חוטפים את הטורנדו.

חוסר הוודאות הזה מתבטא בכל פן ופן בסדרה הנפיצה הזו. החל מהסירוב הנמרץ להתחייב לז'אנר מסוים או לקצב קבוע, דרך רגעי ה-Holy Fuck התכופים, וכלה, כמובן, בדמויות ובגורלן.

על ליהוקים מפתיעים.
וינס גיליגן, יוצר הסדרה, היה צריך להתעקש מול המפיקים על ליהוקו של בראיין קרנסטון, מי שקנה את עולמו בקריירה ארוכה שהתבססה בעיקר על משחק קומי, עם התמחות בתפקידי טמבלים. איש לא האמין שקרנסטון יוכל לגלם את דמותו האפלה של המורה מוכה הסרטן שהופך לברון סמים. אבל קרנסטון התברר בהפתעה גמורה כאחד השחקנים הדרמטיים הטובים בהיסטוריה והראשון שהביא את הסדרה לתודעת המבקרים.

את אהרון פול, לעומת זאת, גיליגן לא היה בטוח שהוא רוצה ללהק לתפקיד התלמיד של מר. ווייט, משום שהוא היה נאה מדי. במקור, ובהתאם לציביון האומנותי המחוספס של התוכנית, ג'סי פינקמן היה אמור להיות ג'נקי רגיל-בגודלו ולא בדיוק אטרקטיבי.
גיליגן השתכנע, והשחקן הנבחר רתם את המראה שלו לטובת הטבעת משהו מהותי ועמוק יותר בדמות. פינקמן של פול, עם פני התינוק, הכרבולת האפרוחית והגוף הצפלוני, הטובע בבגדים הגדולים עליו בכמה וכמה מידות – כל כולו אומר ילד המשחק בכאילו, אבוד בעולם שבו רק גברים קרחים שורדים.

פה גדול...

מישהו השכיל פעם להשוות את ג'סי לכלבלב, ואני מוצאת שזו מטפורה מדויקת להפליא: גור חסר שליטה וחינוך, שמשתין איפה שהוא ישן, נובח הרבה ונושך את היד שמאכילה אותו, אבל בבסיסו הוא יצור חסר אונים שכוונותיו טובות וכל רצונו הוא שיקבלו אותו. שכל מעשיו "המרדנים" הם תחינה ליחס ומבחן לגבולות אהבה.
אלא שפינקמן בחר את המקצוע האחרון בעולם שהגיוני לחפש בו אמפתיה, ומראה ה"ילדון שסיים כיתה א' בבית הספר לקשיחות ע"ש אמינם" הופך אותו לטרף קל ומשרטט עליו סימן ענק של מטרה מהלכת.
וכך, כל ברון סמים בניו מקסיקו שלרגע חושד כי חותרים תחת סמכותו, כל פושע שחש את גבריותו מעורערת, וסתם וכל שמוק שהרופא ציווה עליו לעשות יותר ספורט, פונה אל הביטץ' המקומי ומאכיל את פינקמן מכות.

מנגד עומד וולט, מר. ווייט, הגבר היחיד במקצוע שמראהו החלש והילדותי של ג'סי אשכרה פורט על מיתרי לבו. איך פינקמן יכול להפנות את גבו למבוגר היחיד בחייו, כולל הוריו הביולוגיים, שלא רואה בו נרקומן חסר ערך ותועלת, שלעולם ייטב בלעדיו?

Here's looking at you, kid.
מערכת היחסים המסובכת של פינקמן עם הוריו התובעניים היא המקור הברור לצורך שלו בקשר עם מר. ווייט. היחסים הלא קיימים עם האב הנעלם שהרים ידיים, ותסביכים קשים עם האם שמסבירים גם את החיבה שלו למילף בלי ה-ILF (כן, יש סיבה למה פינקמן – לכל הדעות נרקומן שמדורג גבוה במדד האסתטיקה היחסי, עשה זונת קראק כמו ווינדי, ולא משנה כמה חזק ננסה להדחיק את זה) ולקשר ההדוק עם הדודה הגוססת מסרטן, ששוב מקשרת אותו חזרה לווייט.

היחס של ווייט לפינקמן הוא שונה ומורכב יותר. לוולט יש משפחה, אז נכון שהוא אט אט מאבד אותה ככול שהוא צולל עמוק יותר ויותר בעולם הסמים וקופץ ראש אל תוך הקשר עם ג'סי. אבל עדיין, לוולט אין בדיוק דפיציט בצאצאים שהוא צריך לצאת ולאמץ את האינפנטיל החוסה הראשון שהוא הורס לו את החיים. אז מה המקור לעומק הרגשי?

 

מה זה, מר ווייט, החלפת אבקת כביסה?

תפקידו של הורה בתחילת דרכו, אם תשאלו את הקומיקאי Louie CK, הוא פשוט.
A baby is just someone I have to make not die .
לואי בפשטות האסהולית הנפלאה שלו מזקק כאן אמת מאוד מדויקת ונכונה: תחילת הקשר הנרקם בין אב לילדו מקורו במוסכמה החברתית שחייו של הראשון בידיו של זה האחרון. והיא זו שתקפה גם כאן.
בתחילה וולט שמר על ג'סי כי זה היה הדבר הנכון – ברירת המחדל היא לשמור על השותף הטרי שלך, עליו אתה סומך מעט יותר מאשר, נאמר, על ברון סמים סוציופת. וממש כמו במקרה של תינוק רך עם חיבה יתרה לליקוק שקעים חשמליים, ככול שפינקמן דרש יותר הגנה והצלה כך הדאגה של וולט הפכה מושרשת, אינסטינקטיבית. אבהית.

אולם בעוד שג'סי למן ההתחלה קיבל את משחק התפקידים בזרועות פתוחות, וולט ניסה בכל כוחו להתנער ממנו. זה לא עוזר לו.
הדאגה חזקה מוולט, וככול שהוא בז לה ומנסה לדחות אותה, בסופו של כל יום, האינסטינקט האבהי והמחנך משתלט עליו.

משבר אגולוגי
וולטר ווייט החדש, זה שבגופו מקנן הייזנברג, מונע ע"י האגו. אותו אגו מנע ממנו לקחת את הכסף מגרטשן, ואותו אגו יעדיף למות (ולרצוח חפים מפשע) רק כדי לא לספוג השפלה ולהסגיר את עצמו למשטרה.
כיצד האגו יכול להפנות את גבו ליחיד שזוכר את המניע המוסרי ההתחלתי, ויכול להתחקות ולנמק את איבוד השליטה?
ליחיד שלומד ממנו – שהרי, הו אירוניה מנוולת, בסופו של דבר פינקמן הוא התלמיד הטוב ביותר שהיה למר. ווייט, ומר.ווייט הוא המורה-טוב-הוא-מורה-לחיים {ולמוות} של ג'סי…
כיצד ינתק קשריו עם היחיד שמעריץ אותו? שעוד תלוי בו? שלא ישרוד בלעדיו?
איך יוכל להתרחק מהילד היחיד שאפשר להביא לעסק המשפחתי לראות מה "אבא" עושה למחייתו?
עכשיו שוולט איבד את הערכת משפחתו, את משרתו ואת ההצדקה למעשיו, פינקמן מעניק לו ולאגו שלו משמעות.
והרי A man provides.

ואולי מעל לכול, וולטר צריך את ג'סי משום שהוא כרגע הקטליזטור של וולט הפרפר.
הפראות של פינקמן והרצון האמיתי של וולט להגן על חייו ונפשו "דוחקים" אותו ללכת עד הקצה. ובשלב זה וולט חייב את ג'סי לצדו אם הוא רוצה, ו-וואו, כמה שהוא רוצה, להשלים את הגלגול ולצאת מהפקעת בתור הייזנברג.

מצא את ההבדלים

המערכה האחרונה בגרסת שובר שורות למחזהו של סם בקט – "מחכים לזבוב" (3.10), מספקת לצופים גילום ויזואלי של הדפקט בזוגיות של שני הגיבורים. מעין מטאפורה של המנגנונים החולים שהביאונו עד הלום.
וולט, הכפייתי, הבטוח בצדקת דרכו ובחוזק כישוריו הלוגיים, מנסה לסחוף אחריו את השולייה שלו. פינקמן הוא קול ההיגיון שיודע כי ווייט מוטרף, אך מחוסר ברירה ובעיקר כדי לעזור ולזכות בהערכתו, הוא נכנע לשגעונו. ואז הולך איתו רחוק, רחוק מדי, רחוק יותר משוולט התכוון (או רחוק משהוא מוכן להודות שהתכוון), ועכשיו כשפינקמן ומפרקתו מתנדנדים בין שמיים לארץ, זה מאוחר מדי. וולט נאחד בסולם בכוחות אחרונים, בסיטואציה המסוכנת שהוא הוא האחראי לה, והוא יודע שהכול אבוד.
וולט הוא הסרטן המתפשט והוא הזבוב שבמשק כנפיו זיהם הכול, מעל לכל את ג'סי ואת מערכת היחסים ביניהם, וזה ייגמר ב(עוד יותר) דם.

עם כל שלב, וולטר מבודד את ג'סי עוד ועוד מהסביבה והופך להיות כל עולמו ופינקמן המיותם מזדהה עם שובו.
כאשר תסמונת מינכהאוזן ותסמונת שטוקהולם נפגשות בבית ספר לאהבות פתולוגיות… וכל אחד משניהם יודע, אם באינסטינקט ואם בהבנה שכלתנית, שמוטב להם להיפרד. ג'סי הוא פרטנר גרוע בעולם הפשע, הוא פראי מדי, מושך אל עצמו אש ומאיר את כל מי שחובר אליו באור מגוחך. ו-וולט הוא מדיאס ביבים – כל דבר שהוא נוגע בו הופך לחרא, והראשון לספוג את ההשלכות ההרסניות של מעשיו, וביתר שאת מהרוב, הוא תמיד ג'סי (יעידו על כך הצלקות ההולכות ומתרבות שפינקמן נושא על גופו ונפשו, המהוות תזכורת כואבת לוולט – האיש שתחביבו המרכזי הוא הדחקה).

השניים כלואים בתוך מערכת יחסים שבו זמנית מזינה והורסת אותם, והיא הטרגדיה היפהפייה שבבסיס השותפות. 

על שיהוקים רגשיים.
ללבי נוגעת במיוחד העובדה שאלו שתי דמויות שלא יכולות להתוודות בדרכים נורמטיביות על רגשותיהם, ונידונות רק להבעה דרך הסאבטקסט והקונטקסט של מעשיהן. שני גברים שירצחו זה בשביל זה, כנראה שאפילו יתאבדו זה בשביל זה, אבל אף פעם לא יקראו לילד, או למורה, בשמו.

ב"קזבלנקה", אחד הסרטים הכי רומנטיים בהיסטוריה, מעולם לא נאמרות המילים המפורשות I Love you.
בוגארט קשוח מדי והנסיבות מסובכות מדי בשביל זה, ולכן, כל אימת שעולה לו גרעפס רגשי,
הוא מברך את אילזה ב-Here's looking at you, kid.
כעת קחו את המונולוג הזועם של פינקמן בבית החולים (3.7), בו הוא מטיח במר ווייט את כל תלונותיו ומסרב לשוב ולשתף איתו פעולה. יש מי שקוראים אותו לא נכון רק כמטח האשמות קתרטי שבו פינקמן הממורמר מסיר מעצמו אחריות על ערימת הקאקא שהיא חייו וזורק את האשמה הלאה.
אבל אהרון פול, שיבדל לחיים ארוכים, משחק את המונולוג הזה כמו התפרקות שבבסיסה משבר רגשי עמוק והסצינה הזו מקוטלגת אצלי תחת "אחד מווידויי האהבה הגדולים בהיסטוריה של הטלוויזיה".
כשפינקמן צועק על וולט "You said my cook was garbage", הסאבטקסט ברור.
ו-וולט יודע את זה, ולכן הוא עונה לו, בשיאה הרגשי של הסצינה, ב-Your meth is good, Jesse. As good as mine.
וזהו, זה כל מה שנדרש. איזה משפט קטן שמחביא רגשות עצומים.
הצופה שלא הבין מדוע פינקמן מסכים תוך דקה לחזור לשותפות מפספס משהו מאוד מהותי במערכת היחסים (הצופה הזה בטח גם לא אהב את Fly).

YOU NEVER LOVED MY PRODUCT!!! -I do love your product. I love it as if it was my own.

אם השילוב של שותפות כפויה, דיאלוגים עוקצניים ורגשות לא מוצהרים מוכר לכם, זה בגלל שהמתח בין שתי הדמויות הללו עובד לפי הקונבנציה הטלוויזיונית הקלאסית של will they /won't they? אלא שבמקום סקס, עומד על הפרק חיבוק אבהי.
ובדומה למאדי ודייויד מ"בלשים בלילה" או מאגי וד"ר פליישמן מ"חשיפה לצפון", היום שבו מי משתי הדמויות הללו תאמר את שלוש המילים הנכספות או היום שבו יממשו חיבוק כשאף אחת מהן לא מסטולה מן הישבן, הוא היום שבו הרומנטיקה (וכנראה גם אחת מהן) תמות.

סיפור של אהבה הורית אסורה הוא לא משהו שנתקלים בו כל יום בטלוויזיה והוא הישג מקסים.

כימיה של מוות ידוע מראש
בני אדם לא אוהבים להרגיש מרומים, אפילו בטלוויזיה ובקולנוע. כאלה אנחנו, לא פראיירים. לכן אנחנו מתאבססים על ההבטחה שהאמת המצולמת טומנת בחובה גם אמת מאחורי הקלעים, הצצה לרגש אמיתי בתוך עולם נרטיבי מזויף. טום קרוז באמת עושה את הפעלולים שלו בעצמו, ובראד ואנג'לינה באמת עושים את אנג'לינה ובראד, בהתאמה.
אני גם בנאדם וגם שחקנית ואני מתה על השטויות האלה.

מסוג הדברים שלא תראו את וולט וג'סי עושים

עובדה ידועה היא כי דמותו של פינקמן הייתה אמורה לסיים את תפקידה בסוף העונה הראשונה ולמות מוות אכזרי שיישב חזק על מצפונו של וולט ויקדם את הדמות. הוורדרד עשה את שלו, הוורדרד יכול ללכת.
אבל אז גיליגן גילה את הכימיה המטורפת בין קרנסטון ופול וזו (ביחד עם קצת עזרה משביתתת התסריטאים) הכריעה את הכף ופינקמן ניצל, זמנית.
אלא שחוסר הוודאות וסופו הקרב של ג'סי היא הבדיחה הקבועה על הסט והפחד, האמיתי, ממותה הממשמש ובא של דמותו הוא הכוח המניע והמגדיר במשחקו של פול.

גם פול השחקן, כמו פינקמן הדמות, רק מחפש קבלה בנסיבות מעבר לשליטתו ונאבק מדי יום על הישרדותו. דוחף את עצמו קדימה כדי להשתפר, לנצל כל פיסת הזדמנות המושלכת לעברו ולהוציא ממנה את המקסימום האפשרי, למצוא את מקומו העצמאי ובה בעת להתחבב, ליצר קשר אנושי ולהיות נאהב. לחתור כדי לעשות את עצמו חיוני, מרכזי ומהותי, ולחפור בשתי ידיו את עצמו מהקבר שנכרה לו פעם אחר פעם.
וקשה שלא למתוח קווים בין יחסי המורה/ תלמיד של פינקמן ומר. ווייט לבין זו של בריאן קרנסטון ואהרון פול (רק בצד השפוי, החיובי והגלוי של המתרס).
בראש ובראשונה, כי קרנסטון פשוט עושה לפול בית ספר.

אם אי פעם ראיתם ריאיון זוגי עם השניים ודאי שמתם לב כי בדומה לדמויותיהן כך גם במציאות התלמיד הצעיר מעריץ את המחנך, שהוא עילוי חד פעמי בתחומו, ונאבק כדי להגיע לשחק איתו על אותו המגרש, להוכיח את עצמו ולזכות בהערכתו.
וגם כאן על האהבה של המבוגר להתגבר על האגו.
חשבו על זה, זו הייתה אמורה להיות תוכנית הסולו של קרנסטון, ובעונה הראשונה זה באמת היה כך. אלא שבעונות השנייה והשלישית זב החוטם השתלט על יותר ויותר זמן מסך, והפך לדמות ראשית. זו כעת התוכנית של שניהם והסיפור הוא כבר לא הפיכתו של מר ווייט לפני צלקת, אלא גם מסעו הטרגי של פינקמן אל הלא נודע.
וזה בוודאי צובט באגו. אבל קרנסטון, להבדיל אלפי הבדלות מבן דמותו הקשה, ההרסני והאגו-מניאק, הוא אחד השחקנים הנדיבים בזירה וקשה לפספס את הפרגון הכן, הצוהל והדומע שהלך ביניהם בטקס האמי האחרון.

מוות של כרוניקה ידועה מראש
מערכת היחסים בין הדמויות, שהיא תגובה מובהקת ומוצהרת של התסריטאים לשחקנים ולכימיה ביניהם, היא שמספקת לסדרה את לבה הפועם.
כשוינס גיליגאן הגה את סיפורו של הייזנברג הוא תכנן מעשייה אכזרית בת שתי עונות.
בראשו בוודאי דמיין שעם כל שלב הדמות הראשית תהפוך אכזרית ומפלצתית יותר ועל הקהל יהיה להמשיך לצפות למרות דילדול ההזדהות והקשר הרגשי עם הסיפור – בחווית צפייה אינטלקטואלית, צינית וקרה.
אבל אז פינקמן קרה וגיליגן, כמו וולט, התאהב וגילה להפתעתו שהוא רוצה מעורבות רגשית בגורל הדמויות, ושהוא לא יכול לחסל את הטמבל.

וכך, הסיפור השתנה ואיתו גם המנגנון הסיפורי.
ככול שוולט מדרים שאולה ומאבד צלם אנוש, כך פינקמן נאבק עליו ומספק לצופים את מנת ההזדהות הנחוצה וניצוץ קלוש של תקווה (גם אם זו, ככול הנראה, תקוות שווא). והאהבה העמוקה של ווייט לפינקמן היא אולי התכונה החיובית האחרונה, שלא לומר הדבר הכי קרוב ל-redeeming quality, של וולט, וזו שמאפשרת לקהל עדיין לחוש אמפתיה כלפיו אחרי כל מה שעולל.
קשה לומר שיש ליוצרי הסדרה יותר מדי התחשבות בדמויות או בקהל שלהם, אבל כמה נפלאה היא המעורבות הרגשית שיש לצופה האמיץ בגורלם של גיבוריו המפוקפקים?
כמה מענגת ומדגדגת היא ההזדהות האסורה?
וכמה יותר מספקת היא צפייה אמוציונלית, ולא משנה כמה תובענית, אכזרית ומשסעת-נשמה היא, לעומת ריחוק אינטלקטואלי?

Gilligan. A true genius doesn't have to blow his own trumpet.

בדרך זו התימה המרכזית של הסדרה חלחלה לתהליך עשייתה, ולהפך.
תסריטאי כותב סיפור, מחושב, עם סוף סגור, ואז נכנס שחקן ומפיח חיים בדמות שמשנה לגמרי את אופי ותוכן היצירה.
כשמתמטיקה פוגשת את הגורם האנושי (ומתוך כך – אהבה) התוצאה בלתי ידועה.
באותו אופן, התסריטאים בעורמה משתמשים בנוסחאות התסריטאיות והז'אנריסטיות המוכרות לכולנו כדי שגם אנחנו, כמו וולט, נרהיב עוז ונחשוב שאנחנו יודעים מה התוצאה שנקבל…
רק כדי לחטוף את המחשבון בעין.

לשיאו הגיע האומץ התסריטאי של הכותבים בעונה השלישית שנכתבה כמעט ללא תכנון מקדים ושהתפתחה פרק אל פרק, בשיטת ה"זרוק את הדמויות לקלחת ואז שבור את הראש איך לשלוף אותם ממנה". טירוף! זה ניכר בתנופה, בספונטניות ובחוסר הוודאות שמדיפה הסדרה הפסיכית הזו, המשולה לקפיצה בכיסוי עיניים מהקומה ה-20 כשאתה אוחז רק בתקווה שפיתרון, נאמר, בדמות משאית נושאת מזרנים שתעבור למטה, יגלה את עצמו בזמן.
כשזה מצליח זה עוצר נשימה, אבל יש לכך גם מחיר. ואף כי ישנם מהלכים שהוחלט עליהם בשלב מאוחר ושילובם היה אי לכך נמהר וכפוי (הדוגמא הברורה מכל היא שאנדריאה היא אחותו של תומס, רוצחו של קומבו, שלו שולבה מוקדם יותר בעונה היה הגילוי מרגיש הרבה יותר טבעי), יש בזה משהו תמיד נועז ומעורר השתאות.

בוודאי שלגיליגאן יש מטרות ברורות אליהן הוא תמיד חתר להגיע, אבל מה שהופך אותו ליוצר דגול היא דווקא היכולת להיות לחלוטין פתוח להזדמנויות, קשוב ליצירתו, רגיש לשחקניו וכן כלפי דמויותיו. יש לו יעדים סופיים רצויים אבל גיליגאן נותן לסיפור ולדמויות להוביל את הדרך, בקצב שלהן, מבלי לדעת לאן יקחו אותו, תוך חופש אומנותי כמעט מוחלט.
גיליגאן היה מאוד מאוד שמח, למשל, לראות את פינקמן או האנק יוצאים מההרפתקאה הזו בחיים, אבל הוא פשוט לא יכול להבטיח זאת לעצמו.

וינס גיליגאן הוא בעיניי יוצר גאון כי הוא מוכן להשליך את החזון המקורי שלו ולהסתכן אומנותית בשביל הסיכוי לספר סיפור טוב יותר. מסעיר יותר. כן יותר.
הוא כבר לא יודע לאן המסע הזה מוביל אותו ואת יצירתו, אבל כמו ווייט, הוא מעדיף לחוש את האדרנלין של חוסר הוודאות ולהסתכן בשריפה, על פני להירקב אט אט בעבודה בטוחה ופחדנית, במסגרת קבועה ובסוף ידוע מראש.

להבדיל מ"הסמויה" שגדולתה (כפי שהסברתי כאן) טמונה בכך שהיא לוקחת את העיקרון הראשון של הטלוויזיה וזה המבחין אותה מהקולנוע – הסריאליות הקבועה – והופכת אותו לכוחה העיקרי בעזרת תוכנית חומש אמיצה ובלתי נתפסת בהיקפה, "שובר שורות" היא אחת הסדרות המדהימות שנוצרו ובדרך להיות אבן דרך בעשייה הטלוויזיונית (חכו לדפי ההיסטוריה) דווקא משום שהיא רותמת את העיקרון השני המגדיר את המדיום, ומביאה אותו לנקודת הקיצון: היכולת להשתנות תוך כדי תנועה.
בשונה מסרט שיכול להתפתח רק עד שהוא מוקרן, סדרת טלוויזיה מאפשרת שינוי תוך כדי הקרנה, שינוי לאחר צילום, שינוי עד הרגע האחרון, ושובר שורות היא שרשרת תוצאות לא צפויית של ניסויים כימיים בסביבה לא מבוקרת. ממש כמו הגיבור הראשי שלה.

"שובר שורות" מבפנים ומבחוץ היא שיר זימה לחוסר ודאות, לספונטאנית, לחופש, לדינאמיות, לגורם האנושי ולמטאמורפוזה עם סוף לא ידוע, והיא דורשת אומץ וחשיבה תחת אש מצד כל הנוגעים בה – הדמויות, היוצרים והצופים.
הסדרה אינה חוששת לקחת פניות לא ידועות באלבקרקי מתוך ההבנה שכל עוד תישאר כנה לסיפור ולפסיכולוגיה של הדמויות – זה יעבוד, ועל הדרך היא מצליחה להפתיע ללא הרף את צופיה, ובעיקר, את עצמה.

העונה הרביעית של "שובר שורות" נפתחת ב-17 ליולי ב-AMC.
החל מה-18 נעלה כאן בבלוב ביקורת שבועית על כל פרק, ואתם מוזמנים לדיון היום שאחרי כאן: http://superblobweeklyreview.wordpress.com/