למה הסמויה היא הסדרה הטובה בכל הזמנים

פורסם: מרץ 20, 2011 מאת Nathalie Dobrzan בנושא טלוויזיה
תגים: , , , , ,

Yes התחילו לשדר בשבוע שעבר את כל עונות The Wire מההתחלה ב-HD, וזה תירוץ נפלא בשבילי להמליץ בחום על סדרת הדרמה הטובה ביותר שנוצרה!
כן, כן, בטח שמעתם את זה לא אחת. אבל זה נכון, ובפוסט הזה אני אנסה להסביר מדוע בעיניי היא זכתה בתואר הזה ולמה התואר הזה לא צריך להרתיע אתכם מלצפות בה.

השוטר מקנולטי וסטרינגר בל בתחרות stare off.

לרוב, סדרות הזוכות לתואר מפוצץ שכזה מעוררות אצל הקהל הפוטנציאלי אחת משתי תגובות: סקרנות סקפטית או דחייה.
הרצון הציני לבחון אם אכן ההייפ תואם את המציאות, או המחשבה שמדובר במוצר הצריכה הכי כבד מאז המצאת האווז ותודה, לא.
במקרה של "הסמויה", שתי התגובות בעייתיות באותה מידה.
הדחייה אינה במקומה משום שנכון, הסמויה היא יצירת מופת תובענית, א-ב-ל היא מאוד מהנה והיא אחד הדברים הכי ממכרים לצפייה.
והסקפטיות פועלת לרעתה משום שלוקח לסמויה זמן להיבנות והאינסטינקט של הצופה הוא לבחון אותה ע"פ הפיילוט ומשם לפטור אותה כ-"שיעמום אטי" ו-"לא הבנתי כלום".

יהיו מי שיגידו, סדרה שמכריחה אותי לצפות חצי עונה עד שהיא מגיעה לפואנטה שלה, היא לא סדרה מספיק טובה.
אבל הם יטעו, ובענק.
אחד הדברים שהופכים את "הסמויה" ליצירת המופת המרטיטה שהיא זו העובדה שהיא בעזות מצח בלתי נתפשת דורשת מהצופה זמן חסד.
הצופים בפרק הראשון של הסדרה נתקלים בסלנג לא ידוע, עדים למהלכים לא ברורים ומתקשים לסדר את החלקים לכדי נרטיב בהיר, ואין מי שיסביר להם מה לכל הרוחות הולך כאן, ומבלי שהסדרה מפורשות תבקש "הישארו אתי. התאזרו בקצת סבלנות ואני מבטיחה לכם שזה ישתלם".
הסמויה לא מנפנפת מול הצופים סצנות אקשן מנקרות עיניים, שותלת הבטחות או טורחת להסביר.

לא, הסמויה, ושימו לב לביצים שיש עליה, יוצאת מנקודת הנחה שהצופה אינטליגנט וסבלני (!!!) ובאומץ חסר תקדים היא תובעת ממנו אמון הדדי.
מתי לאחרונה סדרת טלוויזיה פירגנה לכם כל כך? רק על המחמאה הזו מגיע לה שתצפו בה!

השוטר פרזבלוצקי מדגמן ריקבון אורבני.

בעונתה הראשונה הסמויה עושה מהלך מבריק.
היא מלמדת את גיבוריה השוטרים כי עבודת משטרה אמיתית היא לא שרשרת מעצרים נמהרת בדרג הרחוב, אלא מלאכת טוויה אטית של פרטים, הדבקה סבלנית, טלאי על טלאי, של  רסיסים מודיעינים. וכאשר סופסוף מורכב הפאזל בן האלף חלקים לכדי תמונה מלאה, זה דבר יפהפה.
למעשה, עבודת הבילוש משולה לעבודת הצפייה ועל השוטרים והצופים עובר תהליך זהה. שניהם בתחילה מתמרמרים "איפה לעזאזל האקשן, היכן מנת האדרנלין שלי?!", ועם התפתחות הסדרה מתאהבים במלאכת איסוף הפרטים, באומנות (בשורוק. יעני, ה-craft), עד כלות.
וזה נכון לגבי כל אחת מעונותיה ולגבי והיצירה בשלמותה. הסמויה היא שיעור במלאכת בניית סיפור.

עבודת המשטרה, קרי הסדרה, גם מלמדת את שוטריה ואותנו הצופים להעריך את הפושעים העומדים מולה ולהתעמת עם הדעות הקדומות שלנו.
היא משתמשת בהתנשאות הגזענית המוטבעת בנו והופכת אותה על פיה. הכושים האלה, חסרי ההשכלה, בקרנות הרחוב, הם לא פראי אדם מסוממים או מטומטמים אלא בני אדם חריפים עם קוד אתי מובהק ותוכנית רחוב מפתיעה במורכבותה, שעושה לכולם בית ספר. וכל אחד מהם עולם ומלואו.

השריף עומאר, לא תהיה עוד דמות כזו!

וזה מביא אותנו למוטיב השני המדהים בסמויה.
הסדרה אינה מספרת רק את סיפורם של השוטרים קשי היום, אלא גם את סיפורם של הפושעים ברחוב, וגם את זה של משתמשי הסמים, הפוליטיקאים, המורים, התלמידים והעיתונאים.
גדולתה של הסדרה ביכולת שלה לשטוח בפנינו מארג אנושי בן עשרות דמויות, המשורטט בדיוק מפעים וברגישות מטורללת לפרטים. כל דמות מרגישה כאדם אמיתי שיש לו קיום ממשי בעולם חיצוני, המנהל חיים נפרדים לחלוטין מהסדרה. וכך, דמות מרכזית בעונה אחת הופכת משנית בעונה אחרת, דמות אחת נעלמת בעונה, רק כדי לנופף לשלום על רקע מכונית חולפת בעונה שלישית, כאילו הצטלבה רק לרגע עם העלילה והמשיכה בחייה. זה הופך את עולמה של הסמויה למרחב ממשי, חי ונושם.

הסמויה מציגה כמה מהדמויות הכי בלתי נשכחות בהיסטוריה של הטלוויזיה וגם אם לא את כולן הייתם מאחלים לעצמכם לפגוש בסמטה חשוכה, תמצאו אותן מרתקות ומעוררות הזדהות (או לפחות סוג של הבנה).
ויש כמה וכמה דמויות שכמותן לא ראיתן בשום מקום אשר יפלסו את דרכן אל הלב שלכם לעולמי עד.

אף על פי שכל הדמויות שלמות, מוגשמות ומרגישות כבשר ודם, האמת היא שהדמות המרכזית שמשורטטת כאן היא העיר בולטימור.
ופה אנחנו מגיעים לסיבה השלישית והעיקרית לגדולתה של "הסמויה".
"הסמויה" היא ניתוח פסיכולוגי ופירוט מבנה האישיות של עיר שלמה, על תושביה ומנגנוניה.
כל עונה מוסיפה הסדרה עוד נדבך, עוד שכבה, לסיפור של העיר. ממשחק מקומי של חתול ועכבר, אל המשטרה המחוזית, מערכת החינוך, הפוליטיקה והתקשורת.
בזה אחר זה היא חושפת באיפוק את הכשלים בכל המערכות הציבוריות. כשלים שכבר מזמן פיתחנו כלפיהם אדישות צינית.
כשלים שכל כך ברור שניתן לתקן ועוד יותר ברור שהם בלתי ניתנים לשינוי. והיא עושה זאת בעורמה, חושפת את המנגנונים הרקובים מבלי להרגיש מטיפנית, מבלי להעיק ומבלי לשכוח לרגע את הגורם האנושי הנרמס תחתיהם.
זו צפייה מרתקת, מייאשת ומחכימה המספקת כתב אישום חזק יותר מכל דוח מבקר המדינה או כותרת בעיתון.

הילדים האלה עוד ישברו לכם את הלב.

"הסמויה" היא יצירת מופת חד פעמית בגלל ההיקף שלה, ומשום שהיא מנצלת את המדיום שלה עד תום. הסדרה לוקחת את העיקרון המגדיר של הטלוויזיה – הסדרתיות, והופכת אותו לכלי נשקה המרכזי. יש לה תוכנית חומש בת 5 עונות, מתוכננת מראש עד לפרט האחרון והיא שוטחת אותה בסבלנות ובתעוזה בלתי נתפשות ממש.

זו גם הסיבה ש"הסמויה" היא הישג שלא יחזור על עצמו.
כותביה דיויד סיימון ואד ברנס היו, בהתאמה, הכתב הפלילי בעיתון הבולטימור סאן, ובלש משטרה שהפך למורה, וביחד יש להם ידע שלא יסולא בפז, שנצבר במשיך שנים של מגורים ועבודה בעיר. הדמויות שכתבו מבוססות במישרין או בעקיפין על אנשים שפגשו (ועל עצמם) והכשלים הם הכשלים המערכתיים שחוו על בשרם. זו עבודת תחקיר אדירה שאין, וכנראה לא תהיה, שנייה לה.

אבל, ובאמת חשוב לזכור זאת, "הסמויה" היא סדרה מאוד, מאוד מבדרת. זוהי סדרה שהיומרה שלה, והיא וואחד יומרנית, עדיין לא גורמת לה לקחת את עצמה ברצינות תהומית ולהתנהל בזחיחות מול הצופה. יש לה חוש הומור, היא משופעת אתנחתאות קומיות והיא מותחת, מורטת עצבים ומענגת.
רק זכרו לתת לה, ובעיקר לעצמכם, את הזמן.
בעונות 1-3 ההתחלות תמיד קשות. כל סיפור כאילו נבנה מאפס ולוקח לצופה כ-3 פרקים להתאפס על עצמו ולהבין מי נגד מי.
אבל זה שווה את המאמץ, כי כל עונה נגמרת בשיא רגשי מפעים ומחכים ובסופן של העונות ה-4 וה-5*, כשהתמונה הגדולה מתבררת והריקבון האורבני מגיע לעומק  6 קומות והטרגדיה העירונית-אנושית נחשפת במלוא היקפה, אתם תמצאו את עצמכם אסירי תודה על שזכיתם לצפות בה. באמת.

"הסמויה" עושה את מה שלא ברור איך לא עשו קודם בטלוויזיה וברור שלא יוכלו לעולם לעשות שוב –
היא מספרת אפוס ב-5 מערכות.
היא סדרה של עונות, של One massive story-arc, ולא של פרקים ספציפיים והיא מלמדת אותנו שאלוהים נמצא בפרטים הקטנים.
היא מהנה, פוקחת עיניים ויש לה לב רחב, גדול מספיק בשביל להכיל עיר שלמה.

יותר שובה לב מהקוף של מייקל ג'קסון...

* לצערנו, את העונה החמישית קיצצה HBO (מטעמי תקציב ורייטינג יש לשער) מ-13 פרקים ל-10 פרקים וזה עובד לרעתה, משום שהיא פתאום עושה משהו שהסמויה מעולם לא עשתה – היא ממהרת ומסבירה את עצמה.
אי לכך, העונה החמישית היא העונה החלשה בסדרה, אבל פרק הסיום שלה, שהוא הפרק החותם את הסדרה, הוא סגירת מעגל מדהימה.

תגובות
  1. יש שם גם סצנה שלמה שכל הדיאלוג שבה מורכב אך ורק מהמילה "פאק" על הטיותיה.
    פוסט משובח על סדרה משובחת.

    יו פייב או, פייב או

    • Nathalie Dobrzan הגיב:

      רציתי לצרף את הסצינה הזו בלינק בגוף הכתבה, אבל הורידו אותה מיוטיוב (עד לפני חודש היא עוד הייתה שם, בחיי!).
      ותודה רבה על המחמאה. הרבה זמן רציתי לכתוב על הסמויה אבל לסדרה מופתית מגיע פוסט מושקע ולכן כל הזמן דחיתי את הקץ. טוב לשמוע שלא ביישתי אותה. 🙂

      • Nathalie Dobrzan הגיב:

        אה! ולפני שני פרקים הילדים בג'סטיפייד למראה המרשל המתקרב אמרו פייב-או פייב-או. למיותר לציין שמאוד התרגשתי
        (אולי אפילו צעקתי "הסמויה! זה, זה כמו בסמויה!!!" לקול מצהלות ה"טוב, תרגעי" של האנשים מסביבי).

  2. yaddo הגיב:

    ~מחיאות כפיים~
    פוסט מעולה שאני הולך עכשיו לשלוף כדי להסביר לכל אלה שחוששים או ששואלים. כבר הספקתי לעשות את זה פעם אחת בינתיים.

    ממש לאחרונה סיימתי לצפות שוב בכל העונות, פעם שלישית שלי, כדי לכתוב על כל פרק לקפה+טלוויזיה בהתאם לשידור ב'כן', וקלטתי עד כמה זה הולם ומדהים שדווקא עיתונאי ובלש/מורה שבאו מחוץ למדיום, הצליחו ליצור את הסדרה הגדולה בתולדות המדיום. לסיימון היה ניסיון מהשורה השלישית עם "רצח מאדום לשחור" (המבוססת כמובן על הספר התיעודי שלו), מאוחר יותר הוא ואד ברנז יצרו את המיני-סדרה "הפינה" (המבוססת כמובן על הספר התיעודי שלהם), שעסקה באותם נושאים של "הסמויה" בזעיר אנפין, וזה בעצם היה הניסיון הטלוויזיוני היחיד שלהם בבואם ליצור יצירת מופת שאין כדוגמתה.

    את אנשי וקוראי הבלוג שצופים בימים אלה ב'כן', אני מזמין לדיונים שציינתי על הפרקים. בינתיים שודרו שלושה, הנה הדברים עליהם:
    http://www.agenda.co.il/149/forum/658844/

    עם כל פרק יתפרסם פוסט נוסף.

    • Nathalie Dobrzan הגיב:

      תודה רבה על הפירגון הכללי לבלוב והמילים היפות. אנחנו בלוב של מיסיונרים לוחמנים, אני יודעת שאתה מזדהה. 😉
      לצערי אין לי YES ויש לי המון סדרות חדשות שאני צריכה להשלים ולהספיק כך שאני לא מוצאת את הזמן לצפות בה מחדש (אני בהחלט מקנאה בך. ברגע שסיימתי אותה, רציתי להתחיל הכול מחדש, אבל זה עוד לא קרה). מה שכן, אני כל הזמן נכנסת לפורום שלכם וקוראת את ניתוחי הפרקים, גם ללא צפייה חוזרת. יום יבוא וגם יהיה לי מה להגיד.
      xxx

  3. גיא ברמן מכליס הגיב:

    פוסט משובח כרגיל. מסכים עם כל מילה.
    למרות אהבתי לטלוויזיה, מבחינתי התחושה שסרט מצויין מותיר בי חזקה יותר מכל תחושה שכל סדרה השאירה בי. חוץ מהסמויה, כמובן.
    יצירת המופת הזו מדהימה כל כך כיוון שזו הסדרה היחידה שאני מכיר שלמרות המגבלות המחויבות מעצם היותה תוכנית טלוויזיה הנכנעת לפורמט מרובה פרקים, אין בה רגע אחד שלא צריך להימצא בה. נכון, הפורמט של ערוצי הכבלים הוא מראש טוב יותר לסדרות, כיוון שקל יותר להיות איכותי ומהודק כשאתה צריך למלא מכסה של 13 פרקים לעונה ולא את המכסה הבלתי אפשרית של 22 פרקים, אבל עדיין, גם סדרות מצויינות כמו "שובר שורות" ו"סופרנוס" לא הצליחו להחזיק עונה בה כל הפרקים מהודקים ובנויים בשלמות מוחלטת. אין בסדרה הזו פילרים, שומנים או כל דבר אחר שיעכב או יעצור אותה, ואני חושב שזה מה שהופך אותה לקסם גדול.
    זה נובע מהדברים שנטלי ציינה – חוסר הנסיון להתחנף, הידע המעמיק של יוצריה בכל הקשור לעיר וסיפוריה ובעיקר לחוסר הידע (או האיכפתיות) של יוצריה לגבי מה "נכון" לעשות בטלוויזיה.
    איפה נשמע הדבר שעונה ראשונה בונה אקספוזיציה שלמה ומערך דמויות שלם רק כדי לנטוש רבים מהם ולהתחיל עונה שנייה שונה לגמרי, רק כדי לחזור בעונה השלישית לדמויות שכבר חשבת שנעלמו לגמרי?
    והמבנה הכל כך מוזר שלה עובד. העונה הראשונה מתנהלת באיטיות מופגנת וללא כמות הקליף הנגרים שאנחנו רגילים אליהם בדרך כלל בטלוויזיה, שכשקורה משהו דרמטי באמת, וזה קורה בעומק העונה לאחר הרבה מאוד פרקים, האפקט (לפחות עלי) היה חזק יותר ורגשי יותר מרוב הדברים האחרים שראיתי בטלויזיה.
    כמות הפרטים והדמויות היא עצומה. אני לא מכיר אף סדרה שקיימה בתוכה עושר כזה. גם הסיפורים והרעיונות, שבהתחלה נדמים כשגרתיים, בסופו של דבר מתגלים כמרתקים.
    בקיצור, אם עדיין לא הבנתם, אני מסכים עם כל מילה ומחזק. זו סדרה גדולה שכל מילה נוספת (לכמות המילים המופרזת של התגובה הזו) מיותרת.

    • Nathalie Dobrzan הגיב:

      גיא, סטופ סטילינג מיי ת'אנדר!!!
      P:

      אוף, מארה על ראשם של סוני שלא מאפשרים לקשר את כל הפתיחים של הסדרה כאן בבלוב. נורא רציתי, באמת.

  4. yaddo הגיב:

    אני מוכרח להודות שאני לא אוהב את הפתיח ברוב המקרים. נעימת הסיום, לעומת זאת, היא האהובה עלי בטלוויזיה.

    • Nathalie Dobrzan הגיב:

      מה?!?! איך אפשר לא לאהוב את שירי הפתיחה המעולים?
      ובעיקר את העובדה הגאונית שהביצוע משתנה אבל זה תמיד אותו שיר.
      יעני, החוקים משתנים, אבל המשחק נשאר אותו הדבר.

    • גיא ברמן מכליס הגיב:

      אני מסכים לחלוטין לגבי נעימת הסיום. מה שיפה הוא שעד היום לאחר צפייה בפרק מצויין של סדרה כזו או אחרת, אני ובת זוגי באופן אינסטנקטיבי מתחילים להמהם את נעימת הסיום של הסמוייה. מעין הכרה באיכות הפרק שראינו ושימוש בתו התקן על פיו נשפטת כל סדרה אחרת. (לצערי זה קורה פחות ופחות)

      • Nathalie Dobrzan הגיב:

        1. :O
        משתמע מדבריך שכמו יאדו אתה אוהב רק את נעימת הסיום, ואת הפתיחים לא.
        2. אני יודעת שזה שקר. זכורות לי שיחות ארוכות איתך על הפתיחים שכללו את המילים "איזה" ו-"מאמם!".
        3. באמת? אתם מהמהמים כאות הוקרה לפרקים טובים!? זה הדבר הכי חמוד ששמעתי בחמש הדקות האחרונות לפחות! 🙂
        4. זה לא קשור במישרין, אבל עשיתי חשבון, וזה לא פייר. אם באפי הייתה בת 13 פרקים (וחצי עונה ראשונה של 7), היא הייתה יצירת מופת מושלמת. יש עונות שיש לה יותר מ-13 פרקי שלמות. שוב דופקים את הנשים.

        • Aya הגיב:

          I'm totally with you on the Buffy front!

        • גיא ברמן מכליס הגיב:

          1) את יודעת שאני מת על הפתיחים ואין לי מושג איך קראת את זה אחרת.
          2) אנחנו מאוד חמודים.
          3) גם על באפי דיברנו כבר ואמרנו שאם היא היתה בת 13 פרקים לעונה היא היתה יוצאת נשכרת
          4) כל התשובות נכונות
          5) כל התשובות נכונות ומדיפות ריח לוונדר
          6) כל התשובות נכונות מלבד 4 ו-5. הריח הנודף מהתשובות הוא של סיאוב בלובי (כמו לוב התקוע בבלוב)
          7) איזה מזל שלא סיימתי יסודי ואני יודע לספור רק עד 7
          7) איזה כיף שאפשר לספור את שבע המון פעמים
          7) כמה חבל על מות הדבורים

          • Nathalie Dobrzan הגיב:

            1. אי אמירה זו אמירה כשלעצמה.
            3. לא זכרתי.
            7. נכון!

          • גיא ברמן מכליס הגיב:

            1) אי ידיעת החוק אינה פוטרת מעונש
            3) אי זכרון שיחה אינה פוטרת מעונש
            7) הסכמה אינה פוטרת מעונש
            עונש

  5. yaddo הגיב:

    אל תלעיזי, את הקונספט אני אוהב, את הביצועים פחות. מביניהם את המקור של טום ווייטס אני הכי אוהב, עונה שנייה.

    • Nathalie Dobrzan הגיב:

      טוב, לא אלעיז.
      זה מצחיק כי זו בין הסדרות היחידות שבהן לא העברתי ב-FF את הפתיח. פעמים רבות ניגנתי את הפתיח שוב ולפעמים, אפילו קמתי לרקוד אותו (כן, מדאיג, אני יודעת).
      כל עונה פצחתי בתגובה סקפטית שנבעה מההפקה המאוד זולה, "מה זה השיר הזה?" ואז התאהבתי בו לגמרי, וכשהתחלפה העונה ואיתה השיר התבאסתי ונשבעתי אמונים לעיבוד הקודם ואמרתי שלא יהיה לו תחליף, ואז מצאתי את עצמי חושבת שזו החדשה היא הגרסה האהובה עליי והבטחתי לה אהבת נצח, רק כדי להפר את נדריי בעונה שאחרי…

  6. Aya הגיב:

    A bit like the the season itself isn't it?

    Nathalie, you moved me so much. I have already watched the series twice and now want to watch it again. Though sometimes I feel the same way Monica from friends feels about the china. I only want to take it out for when the queen comes. It's such a precious series.

    I absolutely love how you write, and describe watching The Wire, like watching any good television, as a relationship. I relate to that a lot. I also feel, especially when it comes to series' like The Wire that I have these kinds of dialogues and invested emotions as you write about.

    Please translate this piece to English so I can share it with people in here. You said everything I ever wanted to say about The Wire and in such a beautiful and coherent way that I wouldn't want to write anything else. You explain it so well.

    Hey I might just translate it myself!

    • Nathalie Dobrzan הגיב:

      STOP MAKING ME EMOTIONAL!!!! :')

      Thank you so much, babe. I was afraid I'll be doing the series an injustice or a disservice by writing about it, so your compliment really, REALLY, means a lot. Maybe I'll do some translating at some point, if I ever get the time.
      :-*

      and yeah, the love for the songs is somewhat equivalent to the infatuation with the seasons.
      I was about to say that in my comment, then I deleted that line. Dunno why. :/

  7. יעל ר. הגיב:

    סדרה פנטסטית. לא תמיד מהנה במובן הרגיל של המילה, כי העונה הרביעית למשל מדכאת להפליא בישירות ובכאב שלה – אבל ללא ספק צפיית חובה.
    ואני דווקא מחובבי הפתיחים, ובמיוחד הביצוע המקורי של השיר שמשמש כפתיח לעונה השנייה.

    • Nathalie Dobrzan הגיב:

      תודה על הקריאה התגובתית!

      אני חייבת להודות שהנאה בשבילי אינה רק שמחה. אני נהנית גם לסבול במידת הצורך. כל רגש אמיתי, ולא משנה אם הוא כואב, שאני חווה מיצירת אומנות (או בידור) הוא הנאה בעיניי.
      גם ריגוש אינטלקטואלי, אפילו אם הוא קר.

      יש לי נטייה כזו, נורא מביכה האמת, לצחקק בהנאה ממשהו. זה מביך במיוחד כאשר מדובר בסצינה של טראגיות גורפת וכאב.
      אני מזדהה עם הדמויות וכאבם אבל ההנאה מהדרך שבה הביאו אותי אל הרגש הזה משחררת אצלי צחקוקי התפעלות. *awkward*

    • גל הגיב:

      ההיבט העקרי בו הסדרה גורמת ל"סבל" הוא זה הקשור במארג האורבאני של האוכלוסיה האפרו אמריקאית העניה המתגוררת בערים עניות כמו בולטימור: פשוט מדכא לראות לתוך מה נולדים האנשים הללו. בכמה וכמה רגעים בסדרה מדהים לראות דיאלוגים בין דמויות המעידים כי אנשים אלו כלל לא "מחוברים" לעולם המודרני מבחינת ידע טכני אפילו פשוט ביותר: ההיפך המוחלט מהדימוי של החברה האמריקאית כמשוכללת, חופשית ומתקדמת. חלק מהדמויות מציינות כי העולם שמחוץ לבולטימור זר להם לחלוטין: האינטרנט זר לחלוטין והם למעשה כמו מין תושבי אי נידח שלא מכירים את העולם. במידה מסויימת העונה העוסקת בבתי הספר גורמת לצופה הישראלי (או האירופי לצורך העניין) להרגיש איפושהו שהוא בר מזל משום שעושה רודם שבערים עניות כמו בולטימור אנשים פשוט נולדים אל תוך אומללות ללא מוצא – מצב שבואו נהיה כנים, לא קיים בהיקף כזה בישראל.

      • Nathalie Dobrzan הגיב:

        אני חייבת להודות שאינני מסכימה כלל ועיקר.
        הדעות איתן מגיע הצופה אל הסדרה "על הכושים הנבערים" מתנפצות לנוכח החוכמה והעורמה של הדמויות ומורכבות עולם הפשע שלהם.
        בולטימור היא אולי מקרה קיצון, אבל היא פועלת באותו סיאוב כמו כל עיר אחרת בארה"ב ובהחלט גם בישראל.
        המנגנונים הרקובים שהסדרה חושפת לחלוטין תקפים לכולנו וה"סבל" הוא לא השלכה חיצונית אל "הבולטימורים המסכנים" שנותנת קתרזיס מרגיע "טוב, שזה לא אנחנו" או "לפחות פה יותר טוב", אלא להפך, אנחנו מזהים אותם מבית.
        בולטימור זה כאן ועכשיו.

        תודה שקראת והגבת! 🙂

        • גל הגיב:

          תודה על שדיברת בשמי… האמת שלא דיברתי על דעות קדומות על מי שאת מכנה "כושים נבערים" אחא פשוט על הרושם שנותר כאשר צופים דרך הסדרה בקהילה האפרו אמריקאית בערים כמו בולטימור. באין ספור סצנות בסדרה גם דמויות מחוכמות במיוחד מתגלות כבעלת הבנה אפסית בעולם שרחב אך במעט מאשר זה שלתוכו הוא נולד. כשמרלו (שהוא סוציופט, נכון, אבל גם מייצג של גנגסטר בולטימורי) מגיע לבנק בקריביים הוא חסר יכולת בסיסית של שיחה "עסקית" ולא יכול להשיל אפילו לרגע את הדיבור של "גנגסטר מהפינה". כנ"ל עוד מגוון גדול של דמויות מן הצד של חיי הפשע והעוני שנצפות בסדרה (אין הרי עיסוק בילדותו של לסטר פרימון, לדוגמא, כך שדמותו אינה מצליחה להעמיד משקל נגד לזה של יליד בולטימור האחרים) ואשר כאילו מצויות לחלוטין מחוץ לקדמה הטכנולוגית הבסיסית אפילו – כזו שעושה רודם שקיימת בעקרון גם בחברות עניות במקומות אחרים בעולם.

          לעניין ה"גם אצלינו חרא" – אני מצטער, אבל חייב שלא להסכים. ולא סתם "הסמויה" זכתה לניתוחים מעמיקים מבחינה מקצועית בעשרות חברות אחרות. גם בנושא של חוסר התפקוד הממסדי המוחלט של בולטימור, כמו גם בנושא העגמומיות שמשדרת החברה האפרו אמריקאית של בולטימור, ישנם לא מעט מאמרים מלומדים האומרים בדיוק את מה שאני טוען: בולטימור היא מקרה יחסית קיצוני של תופעות שברוב ערי ארה"ב האחרות, או בעולם, הן מתונות בהרבה.

          • Nathalie Dobrzan הגיב:

            האמת שדיברתי בשמי.

            ודאי שהם נבערים ונחשלים, אך זה הידע המוקדם שאיתו מגיע הצופה, ההפתעה היא בכך שיש הרבה מעבר לנחשלות הזו.

            ואמרתי שהיא מקרה קיצון, אבל היא הקיצון שממנו ניתן ללמוד על הכלל. ועל כן היא נלמדת.

  8. גל הגיב:

    מזה כחודשיים שאני מכור לסדרה… היא חזרה לשידור רציף ביס בדיוק כאשר "שידרגתי" לממיר מקליט ולכן פשוט סימנתי את הסדרה המדוברת ל"הקלט עונה" אבל המשכתי לשים זמני הפנוי המועט על "שקר לי" או "העוק< ו"קאסל" (כולן מהנות אבל…). כאשר מצאתי זמן לראות את הפרק הראשון, סקפטי משהו לעניין הציפיות, היו כבר 10-12 פרקים מוקלטים ומצאתי את עצמי מבלה סופ"ש שלם בבליעת כל העונה הראשונה – חלק מהזמן יושב וצופה, אבל חצי עונה צופה במסגרת החלפת חיתולים, הרדמת תינוקות וצחצוח שיניים (ועוד המון פעולות אחרות…). מה נגיד? מהר מאוד התמכרתי וכמובן שקראתי לא מעט ביקורות וניתוחים. חיפשתי איזה "2 סנט" משלי להוסיף – מין הסברון קצר שיסכם "מה קסום בה כל כך"… אני חושב שמצאתי הסבר די קולע לאחד הדברים המעולים בה…

    "מכירים את ה"כלל" האומר כי "אקדח המופיע במערכה הראשונה יירה במערכה השלישית"??? מכירים את הכלל הזה כשהוא חוזר ונשנה בכל סדרות הטלביזיה: החל מהבידוריות ביותר, ועד לסדרות המתח היותר מעמיקות? ובכן "הסמויה" פשוט מנתצת את הכלל לרסיסים: שום זכר לכלל הזה שמצליח להוריד לדרגת "בידור ותו לא" כל כך הרבה יצירות…. ב"סמויה" אין דבר כזה: על כל סיפור המתקדם עקב בצד אגודל, או כל דמות נעקבת, יש פי כמה סיפורים/דמויות שאנו פשוט עוקבים על חייהם: אין מושר השכל, אין מעגלים סגורים – אין את כל הקלישאות ההוליוודיות…. אין דבר כזה "סוף טוב". כמו בחיים האמיתיים, גם ביקום הדמיוני של "הסמויה" ההתרחשויות מציאותיות: הדמויות רבות פנים – אין טוב מוחלט ואין רע מוחלט (חוץ אולי מ"סנופ"). השוטר ש"מגלח" חבילת שטרות מתוך החרמת כספי סמים, בהמשך הסדרה מפתח מצפון ומוסריות ואתיקה מקצועית. השוטרים המסורים, ישרים ומקצועיים מתגלים בהמשך כמי שמוכנים לחרוג לחלוטין מכל כללי וחוקי השיטור לטובת מניפולציה שתעקוף את הצרת צעדי המשטרה ע"י ראש העיר.

  9. […] מ"הסמויה" שגדולתה (כפי שהסברתי כאן) טמונה בכך שהיא לוקחת את העיקרון הראשון של הטלוויזיה […]

  10. […] מ"הסמויה" שגדולתה (כפי שהסברתי כאן) טמונה בכך שהיא לוקחת את העיקרון הראשון של הטלוויזיה […]

  11. מתן קליינר הגיב:

    סיימתי רק עכשיו (ממש עכשיו) לראות את כל הפרקים של הסמויה בפעם הראשונה!
    וקראתי את הפוסט הזה וקצת התאכזבתי כי חשבתי שהוא יהיה עתיר ספוילרים ויסביר את הסדרה כמו שעשית נפלא עם הפוסט על שלוש העונות של שובר שורות, אז אם תמצאי זמן וכוח לעשות את זה זה ישמח אותי מאוד ואני בטוח שעוד הרבה אנשים אחרים.
    ואם לא זה יכול להיות נחמד אם תפתחו מדור בו תכתבו ביקורת חסרת ספוילרים (כמו זאת) על כל מיני סדרות טלוויזיה ישנות (הסופרנוס, עמוק באדמה וכאלה), כדי שנדע יותר טוב על מה כן או לא שווה לבזבז את הזמן…

  12. yaddo הגיב:

    לא יודע אם זה בדיוק מה שאתה מחפש, אבל הנה סיכומיי וניתוחיי של כל פרק של "הסמויה":
    http://tvyaddo.com/2011/06/wireep

  13. […] בראי הזמן כסדרות הז'אנר שהן אל מול ההשפעה והאיכות של הסמויה ובאפי. […]

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s