סבב טעימות מסדרות הקיץ – על השמיים נופלים ו-ווילפרד.

למי שעוקב אחרי הבלוב הזה יותר מדקה אולי כבר ברור שאני לא אוהבת לתת ביקורת על סדרות חדשות לאחר פרק אחד.
למעשה, אני לוקה במקרה חריף יותר. אני אוהבת לבקר סדרה רק בתום העונה שלה.

נהוג לומר שיש לתת 3 פרקי חסד לסדרה לפני שמגבשים דיעה, אבל זה כמובן קשקוש. סדרה היא תהליך.
מתוקף היותה כזו לרוב היא מבינה על עצמה דברים רק בדרך ומגששת ומתגבשת תוך כדי (המפץ הגדול, המשרד US,  על טבעי, מחלקת גנים ונוף, דולהאוס, אולי גם אמפריית הטיילת), לעתים מתחילה במקום אחד, וגומרת במקום אחר לגמרי (קומוניטי), לפעמים היא מאבדת את עצמה לחלוטין (ההרג), ולעתים פשוט לוקח לה עונה שלמה להגיע לפואנטה (הסמויה).
ובהמון מקרים, בסדרות טובות באמת, היא הולכת הצידה בתום העונה הראשונה וחוזרת לקפוץ ליגה בעונה שנייה (באפי, ג'סטיפייד).
כך שהעסק של ביקורת הוגנת שלא מרוממת לחינם מחד, ולא מפספסת מאידך, הוא באמת מאוד מסובך.

אבל עכשיו היא עונת הקיץ המהבילה, ורוב הסדרות כבר נכנסו לתרדמת חורף, ובידור ביתי ממוזג הוא נחוץ…
אי לכך, אני חורגת ממנהגי ובוחנת באופן בלתי מתחייב שתי סדרות קיץ מבטיחות שהחלו שידורן בשבוע וחצי האחרון.  

השמיים נופלים או Falling Skies של ערוץ TNT היא סדרת המד"ב המדוברת, המיוחלת והכבר מאוד מאוד מצליחה בהפקת סטיבן שפילברג ובכיכובו של נוח וויילי (אק"א ד"ר קרטר).
הסדרה מתרחשת כחצי שנה לאחר מתקפת חייזרים על כדור הארץ ומתארת עולם בו רוב הציביליזציה נהרסה, האוכלוסייה בדרך להכחדה וחצי מילדיה משועבדים. 
העלילה נפרשת לפנינו דרך סיפורו של  טום מייסון (וויילי), פרופסור להיסטוריה ואב לשלושה ילדים ששכל את אשתו במתקפה. הוא ממנהיגיה של המחתרת האנושית והסדרה עוקבת אחר המאבק היומיומי להישרדות ואת ההתקוממות שבתקווה תוביל ביום מן הימים לנצחון.

נכון לעכשיו, לאחר דגימת הפיילוט הכפול והפרק שלאחריו, מדובר בסדרה המאגדת לתוכה את רוב סרטי החייזרים והאסונות  שאי פעם ראיתם, כשהיא בעיקר נראית כמו הכלאה בין "מלחמת העולמות" (גרסת שפילברג) + "המתים המהלכים" של AMC (- זומבים).
יש את אב המשפחה שהוא איש של ספרים שהופך לאיש של מעשים (אך הידע שלו בהיסטוריה וההבנה שלו לגבי מלחמות, כיבוש, מרי והרוח האנושית היא יתרונו הגדול), יש את הרופאה היפה (תמיד יש רופאה יפה), את הילדים המיותמים מאם, את מערכת היחסים המורכבת עם הבן הבכור, את הלוחמת הבלונדינית (תמיד יש לוחמת בלונדינית, פה יש שתיים) את המנהיג יוצא הצבא וחמום המוח, את ההתנגשות בגישות בין איש הספר לאיש הצבא, את הכושי הייצוגי, את חבורת הפושעים, את המבצעים האמיצים לגניבת האוכל/ תחמושת, וכו'.

אז האסתטיקה והצילום של הסדרה נופלים משמעותית מאלו של "המתים המהלכים" היפהפיה, והלוק שלה כל כך לא מרשים עד שהיא מזכירה לי לרגעים סדרות מד"ב סטנדרטיות-בואכה-סוג ב' מהניינטיז (מי אמר "גולשים בזמן"? אף אחד? לא נורא, עדיין קיבלתם), למרות ש-גילוי נאות, החייזרים נראים די משכנע, וזה לא מעט.
ולצערי היא לא Kick-Assית או Hard-Coreית במיוחד.

אבל מה שהכי חשוב זה שנדמה שאת הסיפור האנושי, "השמיים נופלים" תטיב לספר מחברתה ב-AMC.
הדמויות כבר מעוררות, לפחות בי, יותר הזדהות והן נדמות, לבטח דמותו של טום, יותר מורכבות ואנושיות וישנה התעכבות אמיתית על רגעים קטנים (סצינת הסקייטבורד היא הבוטה, גם אם היעילה, שבהן).
כמו כן, העובדה שהחייזרים מראים סימנים של אנושיות ושל פסיכולוגיה שנרצה להבין, ושהמנגנון המפלצתי משתמש בילדים, מסקרנים ומנגנים לנו על הרגש (באופן זול, אך יעיל) ומבטיחים רגעי דרמה עתידיים.
אין חוש הומור, אבל גם אין מלודרמה פומפוזית, וחוץ מזה הבן הבכור חתיך, יש שתי בלונדיניות ושתי ברונטיות ווויילי מחוספס וסקסי, כך שיש במי לבהות.

הפרק הראשון עבד בקצב לא רע ונכנס הישר לאקשן מבלי לבזבז יותר מדי זמן על אקספוזיציה וזה יופי (בשביל זה יש את הקומיקס ש-TNT הוציאו החל משנה לפני שידור העונה. לא חובה), הפרק השני דחף לנו את הסיפור הקלישאתי ביותר בסוג הזה של יצירות – חבורת הפושעים הסוציומטים שמתנכלת למחתרת (המנסה לבנות מחדש חיים נורמטיבים), במהלך  הכרחי שבא כל כך מוקדם כדי לסמן לנו "אל תדאגו, נכון יש חייזרים, אבל יש גם 'רעים' אנושיים" (תכל'ס, אלה הם הכי כיפיים כי מנעד הדברים הרעים שלהם הוא כל כך יותר רחב מסתם שיעבוד או הריגה חייזרית. אנשים אונסים, מענים ומתעללים נפשית, והם גם מספרים בדיחות תוך כדי), ובפרק השלישי הייתה נפילת מתח משמעותית אבל סיומו הבטיח דברים טובים.
מעניין יהיה לראות לאיזה כיוון הסדרה תיקח, האם היא תפתיע באיזה מהלך עלילתי בלתי צפוי, האם היא תספק איזו אמירה?

כרגע דומה שהיא מייצרת סיפור סטנדרטי פינת בנאלי (ויש להודות, סתמי) למדי שלא ישבור את החוקים ולא ידיר שינה מעיניכם (הקהל באף שלב לא באמת מרגיש שנשקפת סכנה לאף אחת מהדמויות החביבות עליו)… אבל חם, גם ככה לא ישנים טוב, אז אולי נחמד שיש סדרה שאפשר להעביר בסבבה. ומי יודע, אולי היא עוד תפתיע?

פוטנציאל: בידורי בינוני-גבוה. מפה לא תצא יצירת אומנות או משהו שמחדש ומקדם את הז'אנר, ולא שום דבר שיפוצץ לכם את המוח, אבל אקשן לא רע עם דמויות לא רעות זה, אה, גם לא רע.
סכנה: לגמור בתור "המתים המהלכים 2".
ניחוש בשורה תחתונה: מה שמכונה בידור יעיל. שווה המשך צפייה אם סיימתם את מלאי הסדרות שלכם.

"השמיים נופלים" מתחילה את שידורה בארץ מחר, יום חמישי ה-30/6, בשעה 22:00 ב-Yes Action.

ווילפרד, או Wilfred US לטובת המחפשים, היא הקומדיה החדשה של FX, שפרק הבכורה שלה זכה לנתוני הרייטינג הגבוהים ביותר לפתיחה של קומדיה בהיסטוריה של הערוץ.
לא שזה אומר משהו, אבל ביחד עם לואי, It's always sunny in Philadelphia ו-ארצ'ר, FX ממשיכה לבסס את עצמה כרשת שמחזיקה קומדיות מחוספסות הייחודיות רק לה.
(מבחינת סוג ההומור המוזר/מטופש אפשר היה למצוא את ווילפרד אולי גם בקומדי סנטרל, אבל משהו בקצב ובמראה המחוספס שלה הופך אותה לדומה יותר ללואי מאשר לרינו911 או התוכנית של שרה סילברמן ושאר הסדרות המוארות, המהירות והצבעוניות של CC).
הסדרה, שהיא עיבוד של דיויד צוקרמן (מ"איש משפחה") לסיטקום אוסטרלי מצליח, מגוללת את סיפורו של ראיין, עו"ד צעיר ודכאוני (בגילומו של אלייז'ה ווד), שבבוקר לאחר ניסיון התאבדות כושל מקבל עליו משימה לטפל בכלב של השכנה (בה הוא חושק, כמובן). הבעיה? ווילפרד הכלב, לפחות בעיניו של ראיין, הוא גבר בוגר בחליפת פרווה.

הבסיס הקומי הברור של הסדרה נשען על השטיק של "גבר שמתנהג כמו כלב" ו-"כלב שמתנהג כמו גבר" ועל הפער המצחיק-מטריד בין מה שאנחנו מקבלים בהבנה גמורה מחיות, לבין הזעזוע העמוק שנביע כשאנשים יעשו את אותו הדבר. הפרמיס מגלם בתוכו הזדמנויות קומיות רבות, וג'ייסון גאן שמגלם את ווילפרד (ואחד מיוצרי וכותבי הסדרה האוסטרלית המקורית), הולך, כלומר רץ, איתן עד הסוף.
אפילו אלייז'ה ווד החינני להפליא מתחיל להציל את כבודו האבוד כשחקן, אחרי הזוועות של שר הטבעות (כן, ווד היה ילד-שחקן לא רע בכלל, עד שבא פיטר ג'קסון והרס הכול), ויש לשני השחקנים דינמיקה מצוינת שעובדת יופי טופי.

עליי להודות שלא צחקתי פעם אחת במהלך הפרק שראיתי.
אבל, יש משהו בכימיה בין שתי הדמויות ובעובדה שזה סיפור עצוב שמסופר באופן כל כך שובב, שמרחה לי חיוך על הפרצוף. בסופו של יום, ווילפרד הוא סיפור על כוחה המרפא של חברות ועל היכולת לפרגן לעצמך את מה שטוב בשבילך, גם אם זה אומר שאתה לא בהכרח נורמטיבי או שפוי.
החמידות הזו, יותר מאשר ההבטחה לבדיחות קקי/ אוננות על הרגל/ סירוס/ ליקוק ביצים, היא זו שעושה חשק להמשיך לעקוב אחר הסדרה.

פוטנציאל: די גבוה, לבידור off-beat עם אמירה אנושית חומצת לב.
סכנה: דממה מביכה.
ניחוש בשורה תחתונה: אספקה סדורה של מתיקות כללית, אולי אפילו צחוקים. בהחלט מסקרן לראות אם היא תצליח לגעת באיזשהו עומק אמיתי. שווה להמשיך.

Wilfred משודרת מדי חמישי בערוץ FX הלועזי. ככול הידוע לי, היא טרם נקנתה לשידור בארץ.

שיהיה קיץ קריר.

מוצדקת – צדק פרטי משתדרגת בעונתה השנייה לדרמה הטובה של 2011 (בינתיים)

מאיזו סיבה לא ברורה "צדק פרטי" לא זוכה כאן בארץ הקודש לכבוד ולפופולריות לה היא ראויה.
משהו ברקע הדרומי בשילוב עם המבנה הלא מאוד סריאלי ועם סגנון הצ'אק נוריס פוגש את ריימונד צ'אנלדר לא בא טוב לקהל המקומי ורובו נשבר הרבה לפני שהוא מבין שיש לו פה ממתק מול העיניים. וחבל.
אני  אהבתי אותה באופן מתועד עוד מהעונה הראשונה למרות, גילוי נאות, שהייתי צריכה שגיא, סוג של תאום נפש טלוויזיוני, יתעקש בפניי הלוך והתעקוש שמדובר ביהלום שלוקח לו זמן להתלטש. והוא צדק, עונה 1 הייתה סקסית וכיפית באופן אלגנטי ואינטליגנטי, היא סיפקה שילוב נעים של אקשן, אווירתיות וגיבור שהוא בו זמנית לוהט וקריר כקרח.
אבל בעונתה השנייה, ששידורה הסתיים לפני שבוע בארצות הברית, הסדרה עלתה אל הליגה של הגדולות.

השאלה מה הופך סדרה מבידור מצוין ליצירת אומנות היא ויכוח פילוסופי לא פתור. אני יכולה בהזדמנות להזמין אתכם לקפה ולשטוח במשך כשלוש שעות את נקודת מבטי וגישתי בעיניין, אבל בקצרה אוכל לומר שאני מאמינה שיצירה מסוימת צריכה להישפט על פי היומרות של היוצר שלה.
לרוב היומרות הללו מוצהרות ונמצאות על פני השטח. אם יוצר מייעד לתלות את היצירה שלו במוזיאון, לשדר אותה ב-HBO או להשמיע אותה בבית האופרה, רוב הסיכויים שהוא מתיימר ליצור אומנות (זה לא איזו הבחנה שלי, מרסל דושאן עשה מלדקור, לחתור תחת ולחטט בעובדה הזו קריירה).

לעתים הכוונות מוצנעות ונגלות רק מעושר הטקסט עצמו. כמו במקרה של סדרה שהייתה אמיצה מספיק להתהדר בשם אידיוטי, להיות משודרת בערוץ המיועד לבני נוער, ולשלב בין קומדיות נעורים לז'אנר הפנטזיה ועדיין לספק אמירה אמיתית ועמוקה על החיים ולהביא משהו חדש לגמרי לעולם הטלוויזיה (והקולנוע). כן, די לו היו קוראים ל"באפי קוטלת הערפדים" – Slayer או Doomed או The Stakes והיא הייתה נשפטת אחרת למן ההתחלה.
והיי, לפעמים היוצר לא מנסח בפני עצמו שהוא אמן אבל התעוזה, העושר הקריאטיבי והעומק הם אלה שהופכים בדיעבד את מעשיו ליומרה אומנותית.

השאלה האם זו יצירת אומנות טובה או רעה, או האם היוצר בכלל עמד ביומרה שלו ליצור יצירת אמנות – נו, זו כבר דרמה בפני עצמה.
אבל בין אם במוצהר או לא, בעונתה השנייה הרגישה ג'סטיפייד, המגוללת את סיפורו של המרשל ריילן גיבנס, מספיק טוב עם עצמה כדי להחליט שהיא רוצה לעשות יותר. וכנרמז בשם הפוסט, היא הצליחה.

כיצד הפכה הסדרה מ"צדק פרטי", בתו האלגנטית של ווקר טקסט ריינג'ר, ל-Justified, יצירת אומנות (ספוילרי במידה שטחית בלבד).

בטלוויזיה, קשה לייצר סדרה שתיחשב אומנות מבלי להפוך אותה להמשכית. הדיעה הרווחת, באופן די מתבקש, היא שהמשכיות משמעה התפתחות ומתוך כך העמקה.
מה לימדו אותנו בספרות בבית הספר היסודי לגבי דמויות עגולות לעומת שטוחות? דמות עגולה היא דמות שמתפתחת. זוהי מוסכמה שאנחנו סוחבים בכל בדיקה טקסטואלית עד היום. שטיחות היא שטחיות, שינוי הוא עומק. אף כי אני יכולה לתת דוגמאות נגדיות לסדרות (רובן קומיות) בלתי סריאליות בעליל שהן יצירות אומנות (למשל העונה השנייה של "המייטי בוש" שהיא מבחינתי יצירת מופת קטנה המורכבת ממקבץ סיפורים שכל אחד מהם הוא כדור קריסטל עצמאי ונוצץ של טמטום מזוקק וקסם ילדותי טהור), הכלל הזה הוא לרוב, לבטח בדרמות, נכון (בקומדיה, אגב, סטגנציה היא לעתים אמירה מכוונת).

בעונתה השנייה, ג'סטיפייד מיישרת קו עם הרעיון הסריאליות.
אמנם הכיוון ההמשכי התחיל להתפתח כבר מאמצע העונה הראשונה כשהסיפורים של ריילן עם ארלו (AKA אבו-ריילן) ובויד, החבר/אויב, כמו גם יחסיו הרומנטים עם אווה ו-וינונה הלכו והסתבכו, אבל לא ניתן להכחיש שהמבנה של הסדרה היה בעיקר זה של "נבל השבוע".  כמעט כל פרק הציג תעלומה חדשה הדורשת פיתרון, ופושע חדש התובע חירור. היה לזה חן אייטיזי לא מבוטל, אבל זה גם הדיף ריח מעט קליל יותר, קליל מדי, בכדי להיחשב אומנות של ממש.
בעונה שהסתיימה זה עכשיו, כאמור, ישנו arc סיפורי הנמשך לכל אורכה וסוחב איתו צרות מהעונה הקודמת.
וזה עובד, וואו, כמה שזה עובד.

בעונה 2, צדק פרטי ממשיכה את כל הסיפורים שהתפתחו בזו הקודמת ופותחת חזית סיפורית חדשה ומסעירה עם הצגתו של ארכי-נבל מרכזי חדש. או משפחה שלמה של כאלה.
מאפיה של הילביליז המזרה אימה במחוז הארלן זה לא משהו שחשבתי שאזכה לראות אי פעם, אבל משפחת בנט המטריאכלית, בהנהגתה של מאגס (האם המלחיצה האוחזת בילדיה בביצים ובמכלול האייקיו המשפחתי), היא בדיוק כזו.
בניצוחה הבנטים הם חבורה בלתי נשלטת, בלתי צפויה, ערמומית, אכזרית וקריפית בטירוף, שגורמת לשבט קראודר של עונה 1 להיראות כמו שגר חתלתולים.

וזה מוביל אותנו לדבר השני שהשתנה בעונה האחרונה. הדמויות. 

כדי לבנות עולם עשיר יותר דמותו של ריילן, עדיין הגיבור הבלתי מעורער של הסיפור, לוקחת צעד אחד אחורה ונותנת במה למבחר דמויות חדשות ולפיתוח מעמיק יותר של יתר הדמויות המוכרות. כל דמות משורטטת ברגישות, שום דבר לא חד משמעי וכל סוללת הקאסט פשוט מדהימה!
טימותי אוליפנט ממשיך להיות הגבר הכי מגניב בטלוויזיה, אבל מהלכי העונה מאפשרים הצצה עדינה ואלגנטית לנפשו החצויה של ריילן, לרצון החדש לאבהות ולתחושת המיאוס והגועל שלו מעצמו ומעברו.

בנוסף, ההחלטה לא להגיש את בויד קראודר כנבל המרכזי של הסדרה גם בעונה השנייה הייתה חכמה ונכונה, שהרי בסוף העונה הקודמת היה ברור שלו ולריילן יש יחסים יותר אוהבים משונאים (ויש שיאמרו חושקניים-מודחקים).
השניים נמצאים על אותו מישור, גם אם משני צדי המתרס, מסתכלים זה לזה בעיניים וגם אם בקלות נוכל לראות אותם מתחמנים אחד את השני, נתקשה לדמיין אותם באמת פוגעים זה בזה.
פרוטגוניסט כמו ריילן צריך אנטגוניסט חסר רחמים וגבולות שימחוק לו את החיוך הזחוח מהפנים. וכזו היא מאגס בנט,  בגילומה המצמרר והמרטיט של מרגו מרטינדייל (אולי תזהו אותה מתפקיד חברת המשפחה חובבת עוגות הליים והגוססת בעונה 3 של דקסטר), שאין סיכוי שהיא יוצאת מטקס האמי הבא בלי פסלון (ושאם אני טועה, אוכל את כובע נהג המשאית המיוזע של דיקי).
איזה יופי של אנטגוניסטית ואיזה יופי של דמות! ובכלל, מתי לאחרונה נתקלתם, בטלוויזיה או בקולנוע, בתפקיד של נבלת באמת ראויה, כזו שאתה באמת מפחד ממנה, אבל לא יכול שלא להבין אותה?!

Le-Chaim!

כעת כשהוא פתור מהצורך להוות אויב לריילן, גם דמותו של בויד חופשייה להתפתח לה בנפרד ולתת לוולטן גוגינס הזדמנות למתוח את שרירי המשחק שלו.
ואפילו ג'רמי דייויס בתפקיד דיקי בנט שהטיקים והשטיקים שלו בדרך כלל עולים לי על העצבים נפלא ומדויק כאן בתפקיד בנה הצעיר, המתוסכל והמטומבל של מאגס.

ואולי מעל כולם, מתבלטת קייטלין דבר העילוי, בתפקיד לורטה בת ה-13, שנותנת פה תפקיד חומץ לב בגילום בשל מכפי גילה (מאיפה לעזאזל מקריצים לאחרונה את כל השחקניות הצעירות הקשוחות והנפלאות האלה, כמו היילי סטיינפילד אהובתי מ"אומץ אמיתי"?!).
דמותה של לורטה היא כמו אחותה הצעירה של הדמות ששיחקה ג'ניפר לורנס ב"קר עד העצם". ילדה שנאלצת להתמודד עם דמות של אב מנוטרל, בעולם של סוחרי סמים בדרום המפגר של ארצות הברית. גם כאן, כמו בסרט (שעיקר כוחו, לטעמי, נבע מהתיאור הפמיניסטי של עולם של גברים נפקדים ושל הנשים שנאלצות לנקות את הבלגן וההרס שהותירו אחריהם) הנשים חזקות, קשוחות ועצמאיות והן אלה המשלמות את המחיר על משחקי ה"למי יש פיפי יותר גדול" של הגברים.
בכלל, ניכר שלסרט הייתה השפעה גדולה על העלילה, האסתטיקה והאווירה הקודרת של העונה הזו, ולכל אורך הצפייה תהיתי איך לא ניסו לייבא אליה לתפקיד אורח  גם את ג'ון הוקס המהמם שירביץ איזה סיבוב נוסטלגי עם אוליפנט לזכר הימים הטובים של דדווד.
אבל למרות ההשפעה האדירה של "קר עד העצם", "צדק פרטי" נותרת יצירה מקורית בפני עצמה. היא לא מוותרת על הפילם-נואריות שלה וממשיכה לשלב את המבנה העלילתי הייחודי של ספריו של אלמור לנארד עם קצת המפרי בוגרט וטיפה ג'ון וויין, מעט דשיל האמט עם קמצוץ "גברים במלכודת", ויש גם צמד פרקים שעושים מחווה סגנונית להיצ'קוק בכלל, עם קריצה עלילתית ל"פסיכו" בפרט, ובסופו של דבר, בעיניי לפחות, היא מתעלה על הסרט באופן הטיפול האלגנטי, העשיר והאינטיליגנטי שלה בחומרים והיכולת לשלב בין עומק לקלילות.

מה שמוביל אותי לגורם נוסף לזינוק ברמה של הסדרה. חוש ההומור.
צדק פרטי תמיד הייתה מבדחת ועל אף כל התימות העמוקות והאפלות יותר שהסדרה מתמודדת איתן בעונה השנייה, היא לא מוותרת לרגע על הקלילות שלה.
למעשה, העונה השנייה מצחיקה הרבה יותר מהעונה הראשונה. We're talking snort out loud funny.
הדיאלוגים מבריקים יותר, העקיצות שנונות יותר והיא מפזרת ללא הרף אבחנות ציניות מדויקות הצוחקות על הגיבור, חבריו ואויביו.
לגישתי, אם סדרה מנסה לספק לצופיה אמירה עמוקה והיא מוותרת על חוש הומור, היא אוטומטית מפסידה נקודות.
הומור הוא חלק בלתי נפרד מהחיים והוא דרך לראות את המציאות כתמונה מלאה וממרחק שפוי. היעדר מוחלט של הומור או שנינה בעולם הסיפורי, כל עולם סיפורי, הוא אי לכך פחות אנושי ויותר שקרי.
יצירה שבוחרת לצלול אל נושאים עמוקים יותר ולהתעסק בתימות אפלות יותר וכוללת בתוכה קומיות מסוימת היא בהכרח יצירה חכמה, בוגרת, כנה ובפירוש אמיצה יותר.
והיא כמובן מהנה יותר. אין דבר מקומם ושטחי יותר בהקשר הזה ממנשר הפלצן היומרני:
אני עמוק משמע אני סובל.
העונה השנייה של "צדק פרטי" לא נופלת למלכודת המשמימה הזו. היא יומרנית אך לא פלצנית.

בריאות נוסח עונה 1

ושינוי אחרון, אם כי אני לא חד משמעית בעמדתי בעיניין הזה – העירום. כלומר, היעדרו. בעונה השנייה תמו הימים שאנחנו זוכים לשזוף את עינינו ככה סתם בגופו המזהיר של אוליפנט. הסדרה עדיין סקסית, אבל כנראה כדי להילקח יותר ברצינות, היא נוקטת בגישה יותר מעודנת ופחות מחפצנת, ומפחיתה משמעותית את כמות השוטים הכוללים פטמות גבריות.
התמונה משמאל מוגשת לכם כתחליף לדקת דמוייה לזכר הערווה של ריילן. על לא דבר.

מעל לכול, Justified בעונתה השנייה מספקת לצופיה חוויה אינטלקטואלית מלהיבה, מהנה ומפתיעה, ואחת שבסופו של דבר קצת תשבור לכם את הלב.
דמויותיה הרב מימדיות לכודות בעולם שהן לא מעוניינות להיות חלק ממנו ולוקחות על עצמן תפקידים שהן לא בטוחות שהן רוצות לגלם וזה מרתק באותה מידה שזה מלנכולי וזה מה שבמחציתה של 2011 הופך את הסדרה ליצירה הטלוויזיונית הכי מרשימה עד כה.
כן, היא טובה יותר מ"משחקי הכס" ו"ההרג" (בינתיים), כנראה אף טובה יותר מ"קומוניטי" הסדרה הקומית המצטיינת של 2011, ולפחות עד שובה של שובר שורות למרקע, היא זו שמחממת את כס המלוכה בכבוד ובצדק.