פיצוחים עם שוש דמארי (גדעון מאוהב)

בתשע ועשר דקות בערב ישב גדעון על ספסל מחוץ לביתו ופיצח גרעינים. לא היתה בפעולתו שום חריגה משגרת חייו כיון שכל יום בשעה תשע ועשר דקות ישב גדעון על ספסל מחוץ לביתו ופיצח גרעינים.
הוא עצם עיניים. רעש גלי הים היה הקול היחיד שנשמע. כלומר מלבד קולות פיצוח הגרעינים.
הוא נזכר כי קרא פעם בירחון מדעי כלשהו על פעולת פיצוח הגרעין. לא הוזכרו שם המכשירים הגדולים והרעש הסטטי מחריש האזניים שהפריע לגלי הים.
לפני כחודשיים החליט שאם הוא מתכוון לבקש את ידה הוא חייב להציג הישג כלשהו. משום מה פיצוח הגרעין של הגרעין נראה רעיון טוב בזמנו. עכשיו הצטער שלא בחר לאפות טארט טאטן. אבל החלטיות מעולם לא היתה הצד החזק שלו.

הטארט טאטן הביא עימו מגוון רחב של אפשרויות וגדעון לא היה מסוגל לבצע בחירה. הוא אישית העדיף אגסים. ועוד יותר אגסים מושרים ביין לבן. הריח תמיד העלה לו מחשבות על פריס. הוא מעולם לא היה בפריס וכנראה שגם כבר לא יהיה. אבל הריח נדד בעולם והביא עימו זכרונות אותם הוא חלק עם גדעון. זכרונות של אהבה.

גדעון אהב מאז ומעולם אבל את המימוש דחה. הוא אהב לדמיין את רגע המימוש. הוא דימיין שזה יקרה כמו בשיר.

צרִיךְ לְצַלְצֵל פַּעֲמַיִם,

צָרִיךְ לְחַכּוֹת רֶגַע קָט,

וְאָז נִפְתָּחוֹת הַדְּלָתַיִם

וְאָז נִפְגָּשִׁים בְּמַבָּט.

הוא היה משוכנע שהמהלך שהלחן מבצע בין הציפייה וההתרגשות של תחילת הפזמון לבין האושר המלווה ברגיעה המתרחש בין המשפט השלישי לרביעי מתאר באופן מושלם את התחושה שהוא יחוש כשליבו יצנח ברגע שהדלת הנכונה תיפתח וזוג העיניים הנכונות יביטו אליו.

בתשע ועשר דקות בערב, עת ישב גדעון על ספסל מחוץ לביתו, נשמע רעש פיצוץ עז. הפיצוץ גרם לנזק אדיר לספסל ולגדעון. הספסל התפרק לאלפי חתיכות. גדעון לשלוש. ברגעיו האחרונים נזכר שלא כיבה את הדוד. חברת החשמל תחגוג.

צריך לצלצל פעמיים

מילים: נתן אלתרמן
לחן: משה וילנסקי
שנת הלחנה: 1939

תּוֹפֶרֶת אֲנִי וְתוֹפֶרֶת,
הַיָּם לֹא יֶחְדַּל מִלִּנְהֹם.
אֲנִי אֶת פָּנֶיךָ זוֹכֶרֶת
כְּאִלּוּ הָיָה זֶה הַיּוֹם. 

הוֹ, כַּמָּה צָחַקְנוּ אֵי פַּעַם,
רֹאשִׁי הַסְּחַרְחַר הַמְּתֻלְתָּל.
הָיָה לַיָּמִים אֵיזֶה טַעַם
כָּזֶה שֶׁל תַּפּוּחַ עִם טַל.

אָמַרְתִּי: "כְּתָבְתִּי הִיא עֲדַיִן
כְּקֹדֶם, תִּגַּשׁ לִפְעָמִים.
צָרִיךְ לְצַלְצֵל פַּעֲמַיִם
קוֹמָה רִאשׁוֹנָה מִיָּמִין…"

צָרִיךְ לְצַלְצֵל פַּעֲמַיִם,
צָרִיךְ לְחַכּוֹת רֶגַע קָט,
וְאָז נִפְתָּחוֹת הַדְּלָתַיִם
וְאָז נִפְגָּשִׁים בְּמַבָּט.
צָרִיךְ לְצַלְצֵל פַּעֲמַיִם,
לָבוֹא וְלוֹמַר: "עֶרֶב טוֹב,
נִכְנַסְתִּי אֵלַיִךְ בֵּינְתַיִם
כֵּיוָן שֶׁעָבַרְתִּי בָּרְחוֹב."

וְכָךְ, עַד שֶׁבָּא אוֹתוֹ עֶרֶב,
שָׁטְפוּ מִדְרָכוֹת רוֹעֲשׁוֹת.
דְּבָרֶיךָ הִכּוּנִי כַּחֶרֶב,
דְּבָרֶיךָ עִנּוּנִי כַּשּׁוֹט.

שָׁתַקְתִּי, דָּבָר לֹא יָדַעְתִּי,
יָדַעְתִּי, רַק לֹא, לֹאנָכוֹן.
נִפְרַדְנוּ… לְפֶתַע שָׁמַעְתִּי
בַּפֶּתַח צִלְצוּל פַּעֲמוֹן –

לְרֶגַע אֵחַרְתִּי לִפְתֹּחַ,
קָפָאתִי בֵּין חֹשֶׁךְ לְאוֹר.
מַדּוּעַ מִהַרְתָּ לִבְרֹחַ?
מַדּוּעַ מִהַרְתָּ, אֱמֹר!

צָרִיךְ לְצַלְצֵל פַּעֲמַיִם…

תּוֹפֶרֶת אֲנִי וְתוֹפֶרֶת,
הַיָּם לֹא יֶחְדַּל מִלִּנְהֹם.
אֲנִי אֶת פָּנֶיךָ זוֹכֶרֶת
כְּאִלּוּ הָיָה זֶה הַיּוֹם.

אִם פַּעַם יִהְיֶה וְתָבוֹאָה
שֵׁנִית פֹּה בָּרְחוֹב לַעֲבֹר,
תִּזְכֹּר כִּי בַּחֶדֶר מַרְגּוֹעַ
תִּזְכֹּר כִּי דּוֹלֵק בּוֹ הָאוֹר.

תָּבוֹא, כָּךְ פָּשׁוּט כְּמוֹ נַעַר,
דָּבָר לֹא צָרִיךְ לְחַדֵּשׁ.
הֶסְבֵּר לֹא נָחוּץ וְלֹא צַעַר,
סְלִיחָה לֹא צָרִיךְ לְבַקֵּשׁ.

צָרִיךְ לְצַלְצֵל פַּעֲמַיִם…