ארכיון הרשומות עם התג "שובר שורות"

לידיעת הצופה המתמיד

פורסם: ספטמבר 28, 2011 מאת Nathalie Dobrzan בנושא טלוויזיה
תגים: ,

דבר ראשון, Yes התחילה לשדר מדי רביעי לשדר את פרקי העונה הרביעית, אז מזל טוב, וצופיה הטריים מוזמנים לקרוא את הדיונים הקודמים.
ושנית, לוותיקים – ניתוח הפרק החדש,
טרי טרי מהתנור.

שובר שורות – 4.11 – על קוצים, קצוות וקץ הקצים ב-crawl space.

ולמי שפספסו את החדשות הממש טובות (למדי): AMC הואילה בטובה לחדש את "שובר שורות" לעונה חמישית ואחרונה.

מאירועי הפרקים הקודמים: וינס גיליגאן רצה לסגור את הבאסטה בחמש עונות, AMC לא מבינים בטלוויזיה ורק רוצים לעשות למת'יו וויינר רימינג במחיר דפיקת הסדרות האחרות שלהם, SONY וגיליגאן מחפשים רשת אחרת ו-וויינר הוא חזיר מגלומן תאב בצע ופרסום.
אחרי סיקור תקשורתי לא מחמיא נוסף (רביעי בטווח של חצי שנה), ממנו יצאה הרשת חבולה ומושפלת –  נמצאה הפשרה. עונה חמישית אחרונה עם 16 פרקים במקום 13, שתצולם ביחד אבל ייתכן שהקרנתה תתפרש על שנתיים.
מחד, היאח על עוד עונה! היאח על עוד שנתיים של וולט וג'סי!! היאח על שמירת החזון האומנותי של גיליגאן!!!
מאידך מה זו המריחה הזו? והאם העונה האחרונה תפוצל לשני סשנים של 8 פרקים? ואם כן, למה לא לקרוא לזה כמו שזה: שתי עונות אחרונות קצרות. זה לא עובד על אף אחד, וזה לא היה משכנע גם כשעשו את זה לסופרנוס.
והנה עוד מחשבה מדאיגה: בגלל דחיית השידור שלה, העונה הנוכחית תוכל להיות זכאית להתמודד באמי רק של 2012, אבל העונה הבאה תיאלץ גם להיות משודרת אחרי פגרה של שנה, כדי ששתי העונות לא יפלו על זכאות לאותו טקס. שוב נדפקנו!
AMC, תיחנקו.

את ניתוחי כל הפרקים הקודמים ניתן למצוא כאן:

 

שובר שורות 4.9 – באג במוח – על סופת חרא וסופה של תקופה ב-Bug

שובר שורות 4.8 – עורו, אחים – על אחווה, אהבה ואיבה ב-Hermanos

שובר שורות – 4.7 – אדם בן כלב – על קבלת החלטות, קבלת אחריות וקבלה עצמית ב-Problem Dog

שובר שורות 4.6 – Corny – על רפטטיביות, רפטיציה וחזרה ב-Cornered

שובר שורות 4.5 – In Ego Veritas – על עיוורון, משמוע ושליטה ב-Shotgun

שובר שורות 4.4 – על ראשי פרקים, ראשי תיבות וראשים גלוחים ב-Bullet Points

שובר שורות 4.3 – הכול פתוח – סטגנציה, פרוגרסיה ורגרסיה ב-Open House

שובר שורות 4.2 – משענת קנה קצוץ – על אודיו, אבנים ותחליפי פין ב-Thirty-Eight Snub

שובר שורות 4.1 – 
חד וחלק – Box Cutter, מספק את הסחורה.



מסר אישי ל-AMC

נו, מזמן המקום הזה הפך לבלוג של "שובר שורות", ועדיין, זה נראה מטופש להתעלם מהחדשות הבאות.

עיתוני אמריקה מדווחים הבוקר כי Sony ומפיקי הסדרה נתקלים בבעיות חמורות במשא ומתן מול AMC.
על פי המקורות, הרשת אומנם מרוצה מהעלייה ברייטינג של הסדרה (ששברה את שיאי הצפייה שלה ב-30%, ואף עקפה את Mad Men בדמוגרפיה של בני 18-49) ומאוד מעוניינים שהסדרה תמשיך לעונות נוספות,
אבל לא בכל מחיר.

לפני חודש, לקראת עליית העונה הרביעית, הרשת והעיתונים הוצפו בכתבות בהן וינס גיליגאן, היוצר וה-showrunner, וחברי הקאסט לא הפסיקו לדבר על כך שהעונה החמישית תהיה העונה האחרונה.
עכשיו זה ברור למה. עם המגעים המתקרבים (החוזים של כולם הסתיימו), החבר'ה פשוט הכינו את השטח.
וינס גיליגאן רוצה לסיים את הסיפור בחמש עונות, והוא רוצה לדעת שנותנים לו לספר אותו כמו שצריך.
AMC לעומת זאת, הציעו לו את ההצעה הבאה: עונה חמישית מקוצרת של 6-8 פרקים במקום 13… עם אופציות לעונות נוספות.

זוהי רק האחרונה בסדרה של התנהלויות תמוהות ומרתיחות דם מצד הרשת, שלא מפסיקה לפשל לאחרונה.
היו כמובן את המגעים עם מת'יו וויינר לגבי Mad Men, שנמתחו וסופן שדחו את העונה החדשה אל אמצע 2012, אחר כך היה הפיאסקו עם The Killing, שהתבררה כסדרה איומה המנוהלת ע"י השואוראנרית המיותרת ביקום הטלוויזיוני ועוררה את זעם 90% מהצופים, ועדיין חודשה לעונה שנייה, אחר כך פרנק דרבונט התפטר במהלך צילומי העונה החדשה של The Walking Dead. וכעת זה.
AMC, מה לעזאזל את חושבת לעצמך?

המשבר בא כמובן על רקע רצון לקצץ עלויות, ויש סיכוי יותר מסביר שלחשבון המנופח של וויינר יש יד בזה.  היי, 30 מיליון מרשרשין צריכים להגיע מאיפשהו.
אז "המתים המהלכים" ספגו קיצוץ של 250,000 דולר לפרק, ועכשיו עיני ראשי הערוץ מכוונות גם לשו"שו.
אך גם בלי תאוות הבצע והכבוד של יוצר "מד מן", הרשת צריכה להכיר בחשיבות "שבור שורות" להצלחתה ולמוניטין שלה ולהיענות לדרישות.

מתוסכלים מהמו"מ, פנו Sony ומפיקי התוכנית לרשתות אחרות שיקנו את העונה. אלא שגם פה אנחנו בבעיה.
אף רשת רלוונטית, ואנחנו מדברים פה בעיקר על HBO ו-FX (כי ל-Showtime יש עדיין את "העשב של השכן"), שאמנם כל אחת במוצהר תשמח להוסיף את "שובר שורות" לשורותיה, לא תרצה לקנות עונה בודדת.
2 עונות ומעלה או שלא שווה להם להשקיע. ו-AMC בוודאי יודעת זאת.

אבל גיליגאן, כאמור, לא רוצה עונות נוספות, הוא רוצה לסגור הכול בחמש.
סדרה מחוספסת כמו ברייקינג באד, שגיבורה חולה בסרטן והעלילה מאיימת לפוצץ אותו ואת הפרטנר שלו בכל רגע נתון, לא הגיוני לגרור, וזה בהכרח יפגע קשות ברמה של הכתיבה.
כדבריו, You don't want to overstay your welcome.

כיצד הכול יסגר? האם גיליגאן ייכנע וימתח את הסיפור כמסטיק, כנגד החזון האומנותי שלו?
או שמא שובר שורות, כמו Deadwood בשעתה, תעלם בלי לספק סוף לגיבוריה ולצופיה?
לא ידוע, אבל מה שברור זה ש-AMC כפוית טובה ואם תמשיך כך, סופה להתרסק בקרוב.

מקורות:
http://tv.ign.com/articles/118/1185434p1.html

http://latimesblogs.latimes.com/entertainmentnewsbuzz/2011/08/breaking-bad-amc-sony.html

דיסקליימר: ניתוח זה מיועד אך ורק למי שראו את כל 3 העונות. הוא רווי ספוילרים ומיועד בעיקר למכורים קשים ולאנשים שרוצים להבין את העומק שאני רואה בה.
למי שלא צפו בה ומחפשים המלצה  לסדרת מופת חדשה להתמכר אליה, יש את הפוסט הזה.

הקליקו עליי.

אחת התימות המרכזיות בשובר שורות היא חוסר ודאות. או ליתר דיוק, ההתנגשות האלימה שבין הרצון לשינוי מבוקר לבין המציאות, האחראית לחוסר הוודאות הקיומי.
וולטר ווייט הוא איש של נוסחאות מתמטיות – לכל דבר סיבה ותוצאה, פעולה ותגובה כימית.
X בעל ידע + Y חומרים  x בישול : הפצה = כסף.
אבל החיים הם לא מתמטיקה, כי תמיד ייכנס אליהם משתנה בלתי צפוי שהופך את המשוואה לבלתי ניתנת לחיזוי: הגורם האנושי.
וכך, למשל, על הנייר, ג'סי + אקדח – גייל  = הישרדות.
אבל בפועל מה שיש לנו זה לא מספרים, אלא אנשים שנלחמים בלית ברירה על חייהם, נפשם ושפיותם, והמנצח, כמו גם העולם מסביב, ישלם על כך מחיר כבד ובלתי נודע.
כי כל משוואה מתמטית בעולם של וולטר ווייט היא רק חלק מתוך משוואה גדולה יותר, בתוך משוואה גדולה יותר, בתוך משוואה גדולה יותר שבלתי ניתן לראות ולכמת. וכל פתרון הוא בעצם קטליזטור לתוצאה עתידית בלתי צפויה.

אם אפשר לומר שהעולם בסדרה נמנה על איזושהי תורה מתמטית הרי שזו תורת הכאוס.
וולטר ווייט בתהליך המטאמורפוזה משיק את כנפי הפרפר שלו ובאפקט ריפל, במעגלי רדיוס הולכים ומתרחבים, הסביבה, ואנחנו הצופים, חוטפים את הטורנדו.

חוסר הוודאות הזה מתבטא בכל פן ופן בסדרה הנפיצה הזו. החל מהסירוב הנמרץ להתחייב לז'אנר מסוים או לקצב קבוע, דרך רגעי ה-Holy Fuck התכופים, וכלה, כמובן, בדמויות ובגורלן.


על ליהוקים מפתיעים.
וינס גיליגן, יוצר הסדרה, היה צריך להתעקש מול המפיקים על ליהוקו של בראיין קרנסטון, מי שקנה את עולמו בקריירה ארוכה שהתבססה בעיקר על משחק קומי, עם התמחות בתפקידי טמבלים. איש לא האמין שקרנסטון יוכל לגלם את דמותו האפלה של המורה מוכה הסרטן שהופך לברון סמים. אבל קרנסטון התברר בהפתעה גמורה כאחד השחקנים הדרמטיים הטובים בהיסטוריה והראשון שהביא את הסדרה לתודעת המבקרים.

את אהרון פול, לעומת זאת, גיליגן לא היה בטוח שהוא רוצה ללהק לתפקיד התלמיד של מר. ווייט, משום שהוא היה נאה מדי. במקור, ובהתאם לציביון האומנותי המחוספס של התוכנית, ג'סי פינקמן היה אמור להיות ג'נקי רגיל-בגודלו ולא בדיוק אטרקטיבי.
גיליגן השתכנע, והשחקן הנבחר רתם את המראה שלו לטובת הטבעת משהו מהותי ועמוק יותר בדמות. פינקמן של פול, עם פני התינוק, הכרבולת האפרוחית והגוף הצפלוני, הטובע בבגדים הגדולים עליו בכמה וכמה מידות – כל כולו אומר ילד המשחק בכאילו, אבוד בעולם שבו רק גברים קרחים שורדים.

פה גדול...

מישהו השכיל פעם להשוות את ג'סי לכלבלב, ואני מוצאת שזו מטפורה מדויקת להפליא: גור חסר שליטה וחינוך, שמשתין איפה שהוא ישן, נובח הרבה ונושך את היד שמאכילה אותו, אבל בבסיסו הוא יצור חסר אונים שכוונותיו טובות וכל רצונו הוא שיקבלו אותו. שכל מעשיו "המרדנים" הם תחינה ליחס ומבחן לגבולות אהבה.
אלא שפינקמן בחר את המקצוע האחרון בעולם שהגיוני לחפש בו אמפתיה, ומראה ה"ילדון שסיים כיתה א' בבית הספר לקשיחות ע"ש אמינם" הופך אותו לטרף קל ומשרטט עליו סימן ענק של מטרה מהלכת.
וכך, כל ברון סמים בניו מקסיקו שלרגע חושד כי חותרים תחת סמכותו, כל פושע שחש את גבריותו מעורערת, וסתם וכל שמוק שהרופא ציווה עליו לעשות יותר ספורט, פונה אל הביטץ' המקומי ומאכיל את פינקמן מכות.

מנגד עומד וולט, מר. ווייט, הגבר היחיד במקצוע שמראהו החלש והילדותי של ג'סי אשכרה פורט על מיתרי לבו. איך פינקמן יכול להפנות את גבו למבוגר היחיד בחייו, כולל הוריו הביולוגיים, שלא רואה בו נרקומן חסר ערך ותועלת, שלעולם ייטב בלעדיו?

Here's looking at you, kid.
מערכת היחסים המסובכת של פינקמן עם הוריו התובעניים היא המקור הברור לצורך שלו בקשר עם מר. ווייט. היחסים הלא קיימים עם האב הנעלם שהרים ידיים, ותסביכים קשים עם האם שמסבירים גם את החיבה שלו למילף בלי ה-ILF (כן, יש סיבה למה פינקמן – לכל הדעות נרקומן שמדורג גבוה במדד האסתטיקה היחסי, עשה זונת קראק כמו ווינדי, ולא משנה כמה חזק ננסה להדחיק את זה) ולקשר ההדוק עם הדודה הגוססת מסרטן, ששוב מקשרת אותו חזרה לווייט.

היחס של ווייט לפינקמן הוא שונה ומורכב יותר. לוולט יש משפחה, אז נכון שהוא אט אט מאבד אותה ככול שהוא צולל עמוק יותר ויותר בעולם הסמים וקופץ ראש אל תוך הקשר עם ג'סי. אבל עדיין, לוולט אין בדיוק דפיציט בצאצאים שהוא צריך לצאת ולאמץ את האינפנטיל החוסה הראשון שהוא הורס לו את החיים. אז מה המקור לעומק הרגשי?

 
מה זה, מר ווייט, החלפת אבקת כביסה?

תפקידו של הורה בתחילת דרכו, אם תשאלו את הקומיקאי Louie CK, הוא פשוט.
baby is just someone I have to make not die .
לואי בפשטות האסהולית הנפלאה שלו מזקק כאן אמת מאוד מדויקת ונכונה: תחילת הקשר הנרקם בין אב לילדו מקורו במוסכמה החברתית שחייו של הראשון בידיו של זה האחרון. והיא זו שתקפה גם כאן.
בתחילה וולט שמר על ג'סי כי זה היה הדבר הנכון – ברירת המחדל היא לשמור על השותף הטרי שלך, עליו אתה סומך מעט יותר מאשר, נאמר, על ברון סמים סוציופת. וממש כמו במקרה של תינוק רך עם חיבה יתרה לליקוק שקעים חשמליים, ככול שפינקמן דרש יותר הגנה והצלה כך הדאגה של וולט הפכה מושרשת, אינסטינקטיבית. אבהית.

אולם בעוד שג'סי למן ההתחלה קיבל את משחק התפקידים בזרועות פתוחות, וולט ניסה בכל כוחו להתנער ממנו. זה לא עוזר לו.
הדאגה חזקה מוולט, וככול שהוא בז לה ומנסה לדחות אותה, בסופו של כל יום, האינסטינקט האבהי והמחנך משתלט עליו.

משבר אגולוגי

וולטר ווייט החדש, זה שבגופו מקנן הייזנברג, מונע ע"י האגו. אותו אגו מנע ממנו לקחת את הכסף מגרטשן, ואותו אגו יעדיף למות (ולרצוח חפים מפשע) רק כדי לא לספוג השפלה ולהסגיר את עצמו למשטרה.
כיצד האגו יכול להפנות את גבו ליחיד שזוכר את המניע המוסרי ההתחלתי, ויכול להתחקות ולנמק את איבוד השליטה?
ליחיד שלומד ממנו – שהרי, הו אירוניה מנוולת, בסופו של דבר פינקמן הוא התלמיד הטוב ביותר שהיה למר. ווייט, ומר.ווייט הוא המורה-טוב-הוא-מורה-לחיים {ולמוות} של ג'סי…
כיצד ינתק קשריו עם היחיד שמעריץ אותו? שעוד תלוי בו? שלא ישרוד בלעדיו?
איך יוכל להתרחק מהילד היחיד שאפשר להביא לעסק המשפחתי לראות מה "אבא" עושה למחייתו?
עכשיו שוולט איבד את הערכת משפחתו, את משרתו ואת ההצדקה למעשיו, פינקמן מעניק לו ולאגו שלו משמעות.
והרי A man provides.

ואולי מעל לכול, וולטר צריך את ג'סי משום שהוא כרגע הקטליזטור של וולט הפרפר.
הפראות של פינקמן והרצון האמיתי של וולט להגן על חייו ונפשו "דוחקים" אותו ללכת עד הקצה. ובשלב זה וולט חייב את ג'סי לצדו אם הוא רוצה, ו-וואו, כמה שהוא רוצה, להשלים את הגלגול ולצאת מהפקעת בתור הייזנברג.

מצא את ההבדלים

המערכה האחרונה בגרסת שובר שורות למחזהו של סם בקט – "מחכים לזבוב" (3.10), מספקת לצופים גילום ויזואלי של הדפקט בזוגיות של שני הגיבורים. מעין מטאפורה של המנגנונים החולים שהביאונו עד הלום.
וולט, הכפייתי, הבטוח בצדקת דרכו ובחוזק כישוריו הלוגיים, מנסה לסחוף אחריו את השולייה שלו. פינקמן הוא קול ההיגיון שיודע כי ווייט מוטרף, אך מחוסר ברירה ובעיקר כדי לעזור ולזכות בהערכתו, הוא נכנע לשגעונו. ואז הולך איתו רחוק, רחוק מדי, רחוק יותר משוולט התכוון (או רחוק משהוא מוכן להודות שהתכוון), ועכשיו כשפינקמן ומפרקתו מתנדנדים בין שמיים לארץ, זה מאוחר מדי. וולט נאחד בסולם בכוחות אחרונים, בסיטואציה המסוכנת שהוא הוא האחראי לה, והוא יודע שהכול אבוד.
וולט הוא הסרטן המתפשט והוא הזבוב שבמשק כנפיו זיהם הכול, מעל לכל את ג'סי ואת מערכת היחסים ביניהם, וזה ייגמר ב(עוד יותר) דם.

עם כל שלב, וולטר מבודד את ג'סי עוד ועוד מהסביבה והופך להיות כל עולמו ופינקמן המיותם מזדהה עם שובו.
כאשר תסמונת מינכהאוזן ותסמונת שטוקהולם נפגשות בבית ספר לאהבות פתולוגיות… וכל אחד משניהם יודע, אם באינסטינקט ואם בהבנה שכלתנית, שמוטב להם להיפרד. ג'סי הוא פרטנר גרוע בעולם הפשע, הוא פראי מדי, מושך אל עצמו אש ומאיר את כל מי שחובר אליו באור מגוחך. ו-וולט הוא מדיאס ביבים – כל דבר שהוא נוגע בו הופך לחרא, והראשון לספוג את ההשלכות ההרסניות של מעשיו, וביתר שאת מהרוב, הוא תמיד ג'סי (יעידו על כך הצלקות ההולכות ומתרבות שפינקמן נושא על גופו ונפשו, המהוות תזכורת כואבת לוולט – האיש שתחביבו המרכזי הוא הדחקה).

השניים כלואים בתוך מערכת יחסים שבו זמנית מזינה והורסת אותם, והיא הטרגדיה היפהפייה שבבסיס השותפות. 

על שיהוקים רגשיים.
ללבי נוגעת במיוחד העובדה שאלו שתי דמויות שלא יכולות להתוודות בדרכים נורמטיביות על רגשותיהם, ונידונות רק להבעה דרך הסאבטקסט והקונטקסט של מעשיהן. שני גברים שירצחו זה בשביל זה, כנראה שאפילו יתאבדו זה בשביל זה, אבל אף פעם לא יקראו לילד, או למורה, בשמו.

ב"קזבלנקה", אחד הסרטים הכי רומנטיים בהיסטוריה, מעולם לא נאמרות המילים המפורשות I Love you.
בוגארט קשוח מדי והנסיבות מסובכות מדי בשביל זה, ולכן, כל אימת שעולה לו גרעפס רגשי,
הוא מברך את אילזה ב-Here's looking at you, kid.
כעת קחו את המונולוג הזועם של פינקמן בבית החולים (3.7), בו הוא מטיח במר ווייט את כל תלונותיו ומסרב לשוב ולשתף איתו פעולה. יש מי שקוראים אותו לא נכון רק כמטח האשמות קתרטי שבו פינקמן הממורמר מסיר מעצמו אחריות על ערימת הקאקא שהיא חייו וזורק את האשמה הלאה.
אבל אהרון פול, שיבדל לחיים ארוכים, משחק את המונולוג הזה כמו התפרקות שבבסיסה משבר רגשי עמוק והסצינה הזו מקוטלגת אצלי תחת "אחד מווידויי האהבה הגדולים בהיסטוריה של הטלוויזיה".
כשפינקמן צועק על וולט "You said my cook was garbage", הסאבטקסט ברור.
ו-וולט יודע את זה, ולכן הוא עונה לו, בשיאה הרגשי של הסצינה, ב-Your meth is good, Jesse. As good as mine.
וזהו, זה כל מה שנדרש. איזה משפט קטן שמחביא רגשות עצומים.
הצופה שלא הבין מדוע פינקמן מסכים תוך דקה לחזור לשותפות מפספס משהו מאוד מהותי במערכת היחסים (הצופה הזה בטח גם לא אהב את Fly).

YOU NEVER LOVED MY PRODUCT!!! -I do love your product. I love it as if it was my own.

אם השילוב של שותפות כפויה, דיאלוגים עוקצניים ורגשות לא מוצהרים מוכר לכם, זה בגלל שהמתח בין שתי הדמויות הללו עובד לפי הקונבנציה הטלוויזיונית הקלאסית של will they /won't they? אלא שבמקום סקס, עומד על הפרק חיבוק אבהי.
ובדומה למאדי ודייויד מ"בלשים בלילה" או מאגי וד"ר פליישמן מ"חשיפה לצפון", היום שבו מי משתי הדמויות הללו תאמר את שלוש המילים הנכספות או היום שבו יממשו חיבוק כשאף אחת מהן לא מסטולה מן הישבן, הוא היום שבו הרומנטיקה (וכנראה גם אחת מהן) תמות.

סיפור של אהבה הורית אסורה הוא לא משהו שנתקלים בו כל יום בטלוויזיה והוא הישג מקסים.


כימיה של מוות ידוע מראש
בני אדם לא אוהבים להרגיש מרומים, אפילו בטלוויזיה ובקולנוע. כאלה אנחנו, לא פראיירים. לכן אנחנו מתאבססים על ההבטחה שהאמת המצולמת טומנת בחובה גם אמת מאחורי הקלעים, הצצה לרגש אמיתי בתוך עולם נרטיבי מזויף. טום קרוז באמת עושה את הפעלולים שלו בעצמו, ובראד ואנג'לינה באמת עושים את אנג'לינה ובראד, בהתאמה.
אני גם בנאדם וגם שחקנית ואני מתה על השטויות האלה.

מסוג הדברים שלא תראו את וולט וג'סי עושים

עובדה ידועה היא כי דמותו של פינקמן הייתה אמורה לסיים את תפקידה בסוף העונה הראשונה ולמות מוות אכזרי שיישב חזק על מצפונו של וולט ויקדם את הדמות. הוורדרד עשה את שלו, הוורדרד יכול ללכת.
אבל אז גיליגן גילה את הכימיה המטורפת בין קרנסטון ופול וזו (ביחד עם קצת עזרה משביתתת התסריטאים) הכריעה את הכף ופינקמן ניצל, זמנית.
אלא שחוסר הוודאות וסופו הקרב של ג'סי היא הבדיחה הקבועה על הסט והפחד, האמיתי, ממותה הממשמש ובא של דמותו הוא הכוח המניע והמגדיר במשחקו של פול.

גם פול השחקן, כמו פינקמן הדמות, רק מחפש קבלה בנסיבות מעבר לשליטתו ונאבק מדי יום על הישרדותו. דוחף את עצמו קדימה כדי להשתפר, לנצל כל פיסת הזדמנות המושלכת לעברו ולהוציא ממנה את המקסימום האפשרי, למצוא את מקומו העצמאי ובה בעת להתחבב, ליצר קשר אנושי ולהיות נאהב. לחתור כדי לעשות את עצמו חיוני, מרכזי ומהותי, ולחפור בשתי ידיו את עצמו מהקבר שנכרה לו פעם אחר פעם.
וקשה שלא למתוח קווים בין יחסי המורה/ תלמיד של פינקמן ומר. ווייט לבין זו של בריאן קרנסטון ואהרון פול (רק בצד השפוי, החיובי והגלוי של המתרס).
בראש ובראשונה, כי קרנסטון פשוט עושה לפול בית ספר.

אם אי פעם ראיתם ריאיון זוגי עם השניים ודאי שמתם לב כי בדומה לדמויותיהן כך גם במציאות התלמיד הצעיר מעריץ את המחנך, שהוא עילוי חד פעמי בתחומו, ונאבק כדי להגיע לשחק איתו על אותו המגרש, להוכיח את עצמו ולזכות בהערכתו.
וגם כאן על האהבה של המבוגר להתגבר על האגו.
חשבו על זה, זו הייתה אמורה להיות תוכנית הסולו של קרנסטון, ובעונה הראשונה זה באמת היה כך. אלא שבעונות השנייה והשלישית זב החוטם השתלט על יותר ויותר זמן מסך, והפך לדמות ראשית. זו כעת התוכנית של שניהם והסיפור הוא כבר לא הפיכתו של מר ווייט לפני צלקת, אלא גם מסעו הטרגי של פינקמן אל הלא נודע.
וזה בוודאי צובט באגו. אבל קרנסטון, להבדיל אלפי הבדלות מבן דמותו הקשה, ההרסני והאגו-מניאק, הוא אחד השחקנים הנדיבים בזירה וקשה לפספס את הפרגון הכן, הצוהל והדומע שהלך ביניהם בטקס האמי האחרון.

מוות של כרוניקה ידועה מראש
מערכת היחסים בין הדמויות, שהיא תגובה מובהקת ומוצהרת של התסריטאים לשחקנים ולכימיה ביניהם, היא שמספקת לסדרה את לבה הפועם.
כשוינס גיליגאן הגה את סיפורו של הייזנברג הוא תכנן מעשייה אכזרית בת שתי עונות.
בראשו בוודאי דמיין שעם כל שלב הדמות הראשית תהפוך אכזרית ומפלצתית יותר ועל הקהל יהיה להמשיך לצפות למרות דילדול ההזדהות והקשר הרגשי עם הסיפור – בחווית צפייה אינטלקטואלית, צינית וקרה.
אבל אז פינקמן קרה וגיליגן, כמו וולט, התאהב וגילה להפתעתו שהוא רוצה מעורבות רגשית בגורל הדמויות, ושהוא לא יכול לחסל את הטמבל.

וכך, הסיפור השתנה ואיתו גם המנגנון הסיפורי.
ככול שוולט מדרים שאולה ומאבד צלם אנוש, כך פינקמן נאבק עליו ומספק לצופים את מנת ההזדהות הנחוצה וניצוץ קלוש של תקווה (גם אם זו, ככול הנראה, תקוות שווא). והאהבה העמוקה של ווייט לפינקמן היא אולי התכונה החיובית האחרונה, שלא לומר הדבר הכי קרוב ל-redeeming quality, של וולט, וזו שמאפשרת לקהל עדיין לחוש אמפתיה כלפיו אחרי כל מה שעולל.
קשה לומר שיש ליוצרי הסדרה יותר מדי התחשבות בדמויות או בקהל שלהם, אבל כמה נפלאה היא המעורבות הרגשית שיש לצופה האמיץ בגורלם של גיבוריו המפוקפקים?
כמה מענגת ומדגדגת היא ההזדהות האסורה?
וכמה יותר מספקת היא צפייה אמוציונלית, ולא משנה כמה תובענית, אכזרית ומשסעת-נשמה היא, לעומת ריחוק אינטלקטואלי?

Gilligan. A true genius doesn't have to blow his own trumpet.

בדרך זו התימה המרכזית של הסדרה חלחלה לתהליך עשייתה, ולהפך.
תסריטאי כותב סיפור, מחושב, עם סוף סגור, ואז נכנס שחקן ומפיח חיים בדמות שמשנה לגמרי את אופי ותוכן היצירה.
כשמתמטיקה פוגשת את הגורם האנושי (ומתוך כך – אהבה) התוצאה בלתי ידועה.
באותו אופן, התסריטאים בעורמה משתמשים בנוסחאות התסריטאיות והז'אנריסטיות המוכרות לכולנו כדי שגם אנחנו, כמו וולט, נרהיב עוז ונחשוב שאנחנו יודעים מה התוצאה שנקבל…
רק כדי לחטוף את המחשבון בעין.

לשיאו הגיע האומץ התסריטאי של הכותבים בעונה השלישית שנכתבה כמעט ללא תכנון מקדים ושהתפתחה פרק אל פרק, בשיטת ה"זרוק את הדמויות לקלחת ואז שבור את הראש איך לשלוף אותם ממנה". טירוף! זה ניכר בתנופה, בספונטניות ובחוסר הוודאות שמדיפה הסדרה הפסיכית הזו, המשולה לקפיצה בכיסוי עיניים מהקומה ה-20 כשאתה אוחז רק בתקווה שפיתרון, נאמר, בדמות משאית נושאת מזרנים שתעבור למטה, יגלה את עצמו בזמן.
כשזה מצליח זה עוצר נשימה, אבל יש לכך גם מחיר. ואף כי ישנם מהלכים שהוחלט עליהם בשלב מאוחר ושילובם היה אי לכך נמהר וכפוי (הדוגמא הברורה מכל היא שאנדריאה היא אחותו של תומס, רוצחו של קומבו, שלו שולבה מוקדם יותר בעונה היה הגילוי מרגיש הרבה יותר טבעי), יש בזה משהו תמיד נועז ומעורר השתאות.

בוודאי שלגיליגאן יש מטרות ברורות אליהן הוא תמיד חתר להגיע, אבל מה שהופך אותו ליוצר דגול היא דווקא היכולת להיות לחלוטין פתוח להזדמנויות, קשוב ליצירתו, רגיש לשחקניו וכן כלפי דמויותיו. יש לו יעדים סופיים רצויים אבל גיליגאן נותן לסיפור ולדמויות להוביל את הדרך, בקצב שלהן, מבלי לדעת לאן יקחו אותו, תוך חופש אומנותי כמעט מוחלט.
גיליגאן היה מאוד מאוד שמח, למשל, לראות את פינקמן או האנק יוצאים מההרפתקאה הזו בחיים, אבל הוא פשוט לא יכול להבטיח זאת לעצמו.

וינס גיליגאן הוא בעיניי יוצר גאון כי הוא מוכן להשליך את החזון המקורי שלו ולהסתכן אומנותית בשביל הסיכוי לספר סיפור טוב יותר. מסעיר יותר. כן יותר.
הוא כבר לא יודע לאן המסע הזה מוביל אותו ואת יצירתו, אבל כמו ווייט, הוא מעדיף לחוש את האדרנלין של חוסר הוודאות ולהסתכן בשריפה, על פני להירקב אט אט בעבודה בטוחה ופחדנית, במסגרת קבועה ובסוף ידוע מראש.

להבדיל מ"הסמויה" שגדולתה (כפי שהסברתי כאן) טמונה בכך שהיא לוקחת את העיקרון הראשון של הטלוויזיה וזה המבחין אותה מהקולנוע – הסריאליות הקבועה – והופכת אותו לכוחה העיקרי בעזרת תוכנית חומש אמיצה ובלתי נתפסת בהיקפה, "שובר שורות" היא אחת הסדרות המדהימות שנוצרו ובדרך להיות אבן דרך בעשייה הטלוויזיונית (חכו לדפי ההיסטוריה) דווקא משום שהיא רותמת את העיקרון השני המגדיר את המדיום, ומביאה אותו לנקודת הקיצון: היכולת להשתנות תוך כדי תנועה.
בשונה מסרט שיכול להתפתח רק עד שהוא מוקרן, סדרת טלוויזיה מאפשרת שינוי תוך כדי הקרנה, שינוי לאחר צילום, שינוי עד הרגע האחרון, ושובר שורות היא שרשרת תוצאות לא צפויית של ניסויים כימיים בסביבה לא מבוקרת. ממש כמו הגיבור הראשי שלה.

"שובר שורות" מבפנים ומבחוץ היא שיר זימה לחוסר ודאות, לספונטאנית, לחופש, לדינאמיות, לגורם האנושי ולמטאמורפוזה עם סוף לא ידוע, והיא דורשת אומץ וחשיבה תחת אש מצד כל הנוגעים בה – הדמויות, היוצרים והצופים.
הסדרה אינה חוששת לקחת פניות לא ידועות באלבקרקי מתוך ההבנה שכל עוד תישאר כנה לסיפור ולפסיכולוגיה של הדמויות – זה יעבוד, ועל הדרך היא מצליחה להפתיע ללא הרף את צופיה, ובעיקר, את עצמה.

העונה הרביעית של "שובר שורות" נפתחת ב-17 ליולי ב-AMC.
החל מה-18 נעלה כאן בבלוב ביקורת שבועית על כל פרק, ואתם מוזמנים לדיון היום שאחרי כאן: http://superblobweeklyreview.wordpress.com/

סדרת הדרמה של AMC סיימה השבוע את שידורה בצליל צורם במיוחד.
מה שהתחילה כסדרה שכל המבקרים מיהרו להלל, גמרה את העונה הראשונה שלה עם קיטונות בוז וכעס המאחדים צופים ומבקרים גם יחד.
אז מה לעזאזל השתבש?

אני חייבת להודות שלי מלכתחילה היו את הספקות שלי בנוגע לסדרה.
"ההרג", המבוססת על סדרה דנית, מגוללת את סיפור חקירת שני בלשים את הרצח של בת-עשרה מקומית, תוך התמקדות גם במשפחה ההרוסה וההשפעה הפוליטית שיש לרצח על סיאטל הנמצאת שבועיים לפני בחירות לראשות העיר.
האם זאת הולכת להיות סדרה בת עונה אחת או יותר? תהיתי (בעיקר בהקשר של ליהוק מישל פורבס בתפקיד האם השכולה), או שמא היוצרים מתכוונים כל עונה להראות לנו שבר של משפחה אחרת?
וגם נקודת המוצא של הדמות הראשית, שרה לינדן, הנקרעת בין עזיבת המשטרה והעיר לטובת חיי משפחה במקום שמשי יותר, נראתה כמו משהו שיכול להחזיק באופן משכנע רק בריצה למרחקים קצרים.
בהיסטוריה של הטלוויזיה יש מספר רב של דוגמאות לסדרות שניסו את עיניין חקירת פשע אחד פר-עונה וכשלו להחזיק את עיניין הצופים לכל אורכה.
מדוע שתצליח "ההרג" להגיע בהצלחה לעונה שנייה היכן שטווין פיקס, אחת מהיצירות היותר מרשימות בהיסטוריה הטלוויזיונית, נכשלה?
אבל נתתי לסדרה צ'אנס, בגלל שהפיילוט הראה פוטנציאל ובעיקר כי AMC ביססה לעצמה שם של רשת הבוחרת פרוייקטים מקוריים, בוגרים או אומנותיים (גם אם איני יכולה להעיד על איכותם, בהכרח).

פרקיה הראשונים והמסקרנים של "ההרג" עבדו בשני מישורים, מחד בניית עיניין סביב פתרון התעלומה, ומאידך חיטוט בפצע הפעור של המשפחה. לקורבן יש שם, רוזי, ופנים, והורים ואחים שמתקשים להתמודד, ותיאור האבל של משפחת לארסן היה אינטליגנטי, מדויק, רגיש וכואב עד העצם.

בנוסף, "ההרג" הציעה לוק חדש ואווירתי. סיאטל שלה היא עיר גשומה, קודרת ומייאשת והאסתטיקה, ביחד עם הקצב המדוד והלא היסטרי, שיוו לסדרה תחושה זרה, מקורית ולא מוכרת. הצופה יכל ממש לטעום את השורשים השוודו-דנים שלה.
לי, בשני הפרקים הראשונים לפחות, עם השדות הפתוחים והמאיימים בשקט שלהם, היא גם הזכירה את אחד הסרטים האהובים עליי מהשנים האחרונות – "זכרונות מרצח" של ז'ון בונג הו, המתאר מצוד אחר רוצח סדרתי באיזור הכפר הנחשל של דרום קוריאה.
וזו בהחלט מחמאה. אווירה חזקה ומובהקת היא לעתים חלק בלתי נפרד מהעלילה ואמירה בפני עצמה (המתקפה האלימה של "שבעה חטאים" על צופיה, למשל, נובעת מהגשם והקדרות התמידית של העיר והיא חזקה הרבה יותר מאשר חזיונות האימים של קורבנות הרצח).
כן, היה כאן פוטנציאל.

זכרונות מיצירה טובה יותר

לפני שהסדרה התחילה גם תליתי תקוות רבות בעובדה שסוף כל סוף אנחנו מקבלים סדרה דרמה מסוגה עילית שבתפקיד הראשי יש אישה. א-מ-חייה, שנאמר.
אבל שרה לינדן, הבלשית הג'ינג'ית המחוספסת, התבררה די מהר כבלוף גמור (כן, שוב דיבור פמיניסטי-דיאט. ואל דאגה, גם תלונה על היעדר חוש הומור לא תאחר לבוא)… במקום לקבל דמות נשית חזקה, מבריקה וכריזמטית קיבלתי את האינטרפרטציה הנשית השטאנצ'ית הקבועה: דמות של אישה כמעט דוממת (כי היא חושבת), מכווצת גבות (כי היא עמוקה), סובלת (כי עקב האכילס שלה הוא האמפתיה האינסופית שלה לקורבנות) שלא יודעת לחלוק סמכויות (כי היא מוקפת מטומטמים) ואינה מחייכת אף פעם (כי רצח זה לא מצחיק).
האם זה באמת מוגזם לרצות לקבל גיבורה מעוררת הזדהות, נערצת, רחמנא ליצלן – משעשעת או לכל הפחות מרתקת?
בימינו, עשרים שנה אחרי שהלן מירן שרפה את המסך בתור קפטן טניסון של "החשוד המיידי", ואחרי שחונכנו ע"י "הסמויה", האם באמת נחוץ להראות לי גיבורה שלוקחת את עצמה כל כך ברצינות (כי זה מקצוע גברי והיא צריכה להוכיח את עצמה) או האם באמת מצופה ממני להאמין שכל חקירת רצח קורעת בנשמתם של השוטרים האמונים על מציאת האשם?
נכון, זו חקירה של רצח אכזרי של נערה, אבל בלשים ותיקים שעובדים שנים בעיר גדולה (ולא בכפר קטן), ורואים פשעים אכזריים כנגד ילדים צעירים יותר על בסיס יומי, מתחשלים ונוקטים בריחוק ציני על מנת לשמור על מעט השפיות שעוד נותרה בהם. והיה אם מקרה אחד מצליח לסדוק את עור הפיל ושיריון האדישות, זה כנראה צריך להיות וואחד מקרה עם נגיעות אישיות כמעט ישירות.
וכך, במקום שאת סיפור המשפחה הכואב מנשוא יאזן בקלילות מסוימת סיפורם של לינדן והולדן, הבלש המטומבל שעובד לצדה, אנחנו מקבלים עוד פאתוס כבד, אבל הפעם כזה שלוקה באמינותו.
זה מחבל בהנאה כי אם סיפור משפחת לארסן משורטט בדיוק וברגישות רבה, הרי שלינדן מוצגת כתעלומה בפני עצמה בגסות כוללנית. ואם בפרקים הראשונים יכולתי לשאת זאת מתוך תקווה שמתישהו ישתחרר לה הפקק או נגלה את הסוד הגדול מאחורי האובר-הזדהות, בנקודת האמצע כששום רבדים לא הוצגו, כבר איבדתי עיניין.
אם לעשות פראפראזה לבדיחה של הולדן שהגיעה בשלב מאוחר מדי בעונה, כאבים טרום-וסתיים תמידיים אינם עומק פסיכולוגי.

לו פינקמן לא היה פוגש במר ווייט.

כבכול ביקורת שלי, גם כאן אני מוצאת עצמי אומרת כי הדמות היחידה בעלת מידת קומיות מסוימת היא נקודת האור של היצירה. הבלש סטפן הולדן (בגילומו של השוודי ג'ואל קינמן) הוא הבחור החדש שבא להחליף את לינדן (שמאחרת לחתונה שלה, כאמור) בתפקידה אבל נאלץ, כמו הצופים, להיתקע איתה.
הטימבול שלו, המגולם באיפוק ובחן רב על ידי קינמן (שזה לו תפקידו הראשון באנגלית, והוא התגלית של הסדרה), ביחד עם התסכול המוצדק שלו מול לינדן הופכים אותו לדמות העיקרית שאיתה מזדהים הצופים בעלילת החקירה (אני לא כוללת כאן את עלילת המשפחה). וזה לא מזיק שהבלש הצעיר מתפקד גם כאדולן-אהרון פול, לכל מי שהתקשו להתמודד עם הפגרה הארוכה משובר שורות (קומפלט עם שימוש פעיל ב-YO, חיבה לחטיפי FUNYUNS ותחביבים משותפים נוספים).
האינטראקציה בין שתי הדמויות, המבוססת על אחת הדינמיקות הקלאסיות של הז'אנר (הבלשית הוותיקה החכמה מול הטירון הפותה. דינמיקה, כזכור, הקיימת גם ב-"זכרונות מרצח" וגם ב"שבעה חטאים"), יכלה להיות מרתקת, ליצור הזדמנות לחקור את הדמויות לעומק ולספק אתחתא מהכובד הכללי של הסיפור הראשי. מערכת היחסים הייתה אמורה, כבכול סדרה המכבדת את עצמה, לקחת חלק מרכזי בנרטיב. והרי A good banter can go a long way , אבל לא.
התסריט נותר שטחי ומיראיל (או איך שלא כותבים את זה) אנוס (טיהי) היא לא בריאן קרנסטון או שון בין והיא לא שחקנית מספיק טובה כדי לגלם מנעד תחושות ללא טקסט ובהבעת פנים אחת. חמוצה.

וכך, במחצית הדרך, החלו כל הבעיות של הסדרה לעלות לפני השטח.
התיאור הפרטני של טראומת האבל של הלארסנים הפך משני, שטחי, פשטני וחמור מכול – קלישאתי, וצמד הבלשים ושאר הדמויות בסדרה החלו להסתובב סביב הזנב של עצמם.
כי מה שבאמת ניצב בבסיס הבעייתיות של "ההרג" הוא ככלות הכול, הפורמט.
המקור הדני, מסתבר באופן לא מפתיע, היה בן *עשרה פרקים, ואילו כאן ניסתה היוצרת למתוח את קו העלילה בעוד 4 פרקים (גדילה של כמעט 50%!).
זה הוביל לדלילות פתאומית בתיאור האבל המשפחתי, לחוסר משווע בפיתוחי עלילה, לחזרה על אותו מבנה שבו הבלשים חושדים בדמות וזו מתבררת כנקייה ועוברים לדמות הבאה רק כדי לחזור לדמות קודמת – במין Loop צפוי ומאוס, וזה אף הוביל למקרה האבסורדי שבו שני פרקים מתארים בדיוק את אותו מאורע, רק שפעם אחת האסון נמנע, ובפעם השנייה לא (אין סיכוי שהכפילות הזו נמצאת במקור. יש פה הכפלה של אותו פרק). וזה מבלי להזכיר את פרק הפסבדו-בקבוק, שבו יש יציאה נרטיבית מהחקירה, שהיה כתוב נורא והגיע מאוחר מדי בעונה.

*אופס. לא. טעות שלי. מסתבר שהייתה פגרה לאחר 10 פרקים, אך העונה הראשונה במקור הדני הייתה בעצם מורכבת משני חלקים וסה"כ מנתה 20 פרקים. כלומר, עשרים פרקים שהיה צריך לצמצם ל-13. אז איך מעודף שכזה עדיין נוצר סיפור כל כך חסר ודמויות כה לא מפותחות? תעלומה מוחלטת.

בעולם הסיפורי, הסדרה מתארת חקירה בת 14 ימים רציפים, שיכולים מעט לתרץ ולהסביר את האיטיות בהסקת המסקנות, העיוורון, ההתעקבות על אותו החשוד ופספוס אפיקי חקירה שונים.
לו הייתה "ההרג" מיני סדרה בת 7 פרקים, היא הייתה עובדת טוב.
אפילו לו שודרו כל 14 פרקיה ברצף של שבועיים (בפורמט שהאנגלים החלו לאמץ לאחרונה, ע"ע "טורצ'ווד – ילדי כדור הארץ"), היא עוד הייתה יכולה לעבוד.
אבל שידורה הנמשך לאורך שלושה חודשים הבטיח שלאיש מהצופים לא נותרה סבלנות למסטיק הדרמטי הזה, והסיבה היחידה שהותירו לצפות בה הייתה ההבטחה לגלות בתום העונה את פתרון החידה ולהשתחרר מאותו עול שהצופה כבר הקדיש יותר מדי שעות מחייו עליו.
מי רצח את רוזי לארסן?

ופה מגיעה מהלומת הגרזן שהנחיתה הסדרה על עצמה, על צופיה ומבקריה ועל הרשת המשדרת אותה.
הפרק החותם לא נותן פתרון חד משמעי או סגירת מעגל שלמה למה שנדמה כהבטחה הבסיסית ביותר שלה.
לא הצלחתם להשאיר את הצופים מעורבים רגשית עונה שלמה, כיצד תוכלו למתוח אותם עונה נוספת?
וכיצד מעיזה סדרה המתחייבת להתרה מתוקף שאלת הנושא ומגבלת הזמן (14 יום לבחירות) שלה לא לספק אותה?

לו זמן היה כסף, אנשים היו צובאים על משרדי AMC בדרישה לקבל את השקעתם בחזרה.
אבל לי, שמלכתחילה לא עפה, הנפילה לקרקע לא הייתה כל כך חזקה וקיבלתי את זה בשיוויון נפש יחסי.
העיקר שנגמר. להתראות להתראות ואל תבואי לי בהורדות.

המפסידה הגדולה בכל זה, עוד יותר מהצופים הממורמרים,  היא ככול הנראה רשת השידור.
אם ניתן היה להתעלם מהאיכות של "המתים המהלכים" משום שזו הייתה הצלחה רייטינגית, ולהתמקד בחידוש החוזה של "מאד מן" ולא להתרכז בעיכוב הבלתי נסבל או במשא ומתן הלא אלגנטי, הרי שעם הפינאלה הזה וחידוש "ההרג" לעוד עונה, AMC כבר איבדה את רוב נקודות הזכות שלה.
מרשת שנתפשה בציבור כמי שלא יכולה לטעות ומחזיקה בסדרות היותר איכותיות בטלוויזיה שלכם, היא מצטיירת פתאום כרשת מבולבלת, מבולגנת ואחת שלא ממש יודעת לזהות איכות או סיפור טוב… אולי אף מעלה את השאלה האם וינס גיליגאן ומתי'יו וויינר לא נחתו עליה כתוצאה מתאונה משמחת?
למזלם, העונה החדשה של  Breaking Bad מתחילה אוטוטו, וכל שנותר ל-AMC לעשות זה להתפלל שהיא תהיה טובה מספיק כדי להעלים את הטעם הרע ולהציל את כבודם האבוד.

נתחיל בבשורות הטובות למעריצים –  זה ברור כשמש שמד מן תחזור למרקע.
הסדרה התקופתית על הפרסומניאקים היא אחת הסדרות המדוברות כיום בטלוויזיה, כך שאין שום סיכוי שהרשתות תוותרנה עליה. גם במקרה הלא סביר ש-AMC תסיר ידיה, רשת אחרת תיקח אותה אליה בשמחה.

הבשורות הרעות – היא ככול הנראה לא תשוב עד תחילת שנת 2012.

זה לא סוד שאני לא נמנית על מעריצי מד מן, ועל כן נניח בצד כרגע את הדיון בערכה האומנותי, אבל אני בהחלט יכולה להזדהות עם התסכול והחשש שהחדשות הללו מייצרות בלב מי שכן. ויש הרבה מה לומר על ההתנהלות התמוהה והמרגיזה של הרשת המתפתחת, שכן, מד מן הייתה הסדרה הראשונה שהעלתה את AMC על המפה, והפרסים שהסדרה זוכה להם והאפקט התרבותי שלה קונה לרשת פרסום שלא יסולא בפז.

אבל בואו לא נתבלבל. מד מן היא לא הצלחה מסחרית.
מד מן היא מהיצירות האלה שהדיבור עליהן רחב מהצריכה אותן. קצת כמו האמירה הפופולרית שאינה מתבטאת בשום אופן בשטח, "אני צופה רק בערוץ 8".
מד מן היא פרסטיג', היא בון טון. היא הסדרה שכל מי שרוצה להישמע מעודכן תרבותית או אינטלקטואל מרפרר אליה באגביות בשיחה.
מה זה, הפסטרמה הזו יותר מעושנת מהמשרד של סטרלינג קופר דרייפר פרייס. חה חה.
הדיבור עליה הוא הכרח. הצפייה בה, ויעידו על כך נתוני הרייטינג הזעומים, היא אופציונאלית בלבד.
היא אפילו לא הסדרה המצליחה ביותר ברשת AMC עצמה.
"המתים המהלכים" היא ההצלחה הגדולה ביותר של הרשת עד היום והיא הביאה לה למעלה מפי שניים אחוזי רייטינג ממד מן.

נכון, לרגע חטוף לפני 4 שנים מד מן הייתה הסדרה הכי טובה בטלוויזיה, אבל בתוך חצי שנה, וללא שום קשר אליה (כי חלק מהסדרות נכנסו להפקה בטרם עלתה לאוויר), הטלוויזיה האמריקנית צמחה והתחילה להציע שפע של סדרות מצוינות, מתוכן כמה יצירות מופת של ממש.

כמובן שבלי כל צל של ספק, מד מן אחראית לבניית מודל עסקי חדש בטלוויזיה ויש השפעה תרבותית עצומה בתחומי האופנה, הסטיילינג, הלייף-סטייל, עיצוב הפנים והפרסום,
אבל בינתיים עוד לא הייתה לה שום תהודה על העשייה הטלוויזיונית.
סתם, לשם השוואה כי היא מאותה רשת: שובר שורות, שכנתה ויקירת הבלוב (שחבה רבות לזרקורים המופנים אל מד מן שבלעדיהם לא היו מחדשים אותה לעונה שנייה), בתוך שלוש עונות יצרה אפקט ריפל, וסגנונה האפל עודד עלייתן של סדרות מחוספסות, (Lights Out, Shameless, המתים המהלכים) ובעיניי הייתה לה השפעה סגנונית וסיפורית על סדרות קיימות (האומץ של הרביעית של דקסטר, ואני גם טוענת כי היא האחראית לשילובו הפתאומי של הומור וקצב עלילתי מהיר יותר בעונה הרביעית של מד מן).
הסדרה היחידה של-"מד מן" הייתה יד ישירה בעלייתה עד כה היא "אמפריית הפשע". וגם כאן ההשפעה היא בעיקר בתחומי היוקרה והסגנון – HBO העמידה מתחרה נוצצת (שתשפיע בעיקר על האופנה העולמית ולא באמת תנסה לקדם את דרכי הסיפור לשום מקום) שתנגוס במד מן בעונת הפרסים.
למען ההגינות אזכיר שישנן מספר רב של סדרות תקופתיות בשלבי הפקה שונים, כפי שיאדו מסביר כאן בתגובה, אבל נכון לרגע זה, זה עוד לא קרה ועל כן קשה לשפוט על פיהן השפעה תוכנית ארוכת טווח.

בקצרה, מד מן ויוצרה, חשובים או מצליחים טיפה פחות ממה שהם מתיימרים להיות. ונדרשת כאן קצת פרופורציה.

ולמרות זאת, במגעים הנמשכים עם AMC בחודשים האחרונים מת'יו ויינר מבסס את מעמדו בתקשורת ומצטייר על הדרך כצדיק הנלחם על האומנות שלו.
חוזהו בן ה-4 שנים של וויינר הסתיים וכחלק מהדיונים, AMC הציעה לו חוזה חדש ע"ס 30 מיליון דולר (על פי השמועות לפחות) לשתי עונות נוספות בסדרה.
חוזה שיהפוך את ויינר ל-show runner המרוויח ביותר בטלוויזיה כיום!
בתמורה, הם הציבו את שלושת התנאים הבאים:
1. שילוב מוצרים בעלילה כפרסומת סמויה.
2. קיצוץ 2 דקות מאורך כל תוכנית כדי לאפשר זמן פרסומות ארוך יותר.
3. קיצוץ או חיסול 2 דמויות כדי לצמצם עלויות.

ווינר אינו מוכן להתפשר על חזונו האומנותי, ועל כך הדיונים התקועים והדחייה בשידור…

אבל בואו נתעכב על זה לרגע.
AMC היא עדיין רשת מתפתחת עם רייטינג זעום, ו-30 מיליון צריכים לבוא מאיפשהו, ואם הן לא באות מרייטינג ומכירות DVD, הן יאלצו לבוא מפרסומות ופרסומות סמויות.
או כמו שקורט סאטר היוצר ו-showrunner של "ילדי האנרכיה" צייץ אמש בטוויטר שלו.
You can't ask a network for 10 million, then bitch when they want to expand their ad revenue source.
Whore or saint, pick one.
אבל מעל לכול, אם קיצוץ 2 דמויות הוא בדמו, שיממן אותן מכיסו התפוח ב-30 מיליון מרשרשין.

זו לא הפעם הראשונה ש-AMC דוחים באופן אכזרי שידור של סדרה. העונה הרביעית של אותה שובר שורות נדחתה לשידור ליולי 2011, כלומר שעל מעריציה לחכות שנה ו-4 חודשים במקום ה-9 המקובלים. הדחייה הזו נומקה כרצון הרשת לשבץ אותה כחלק משידורי הקיץ בערוץ על מנת אולי לשפר את הרייטינג, ולא לוותה בדיוני שכר עושי-כותרות בני 8 ספרות. זוהי בחירה תמוהה בעיקר כי היא פוסלת את הסדרה לטקס האמי הקרוב, פרס שהוא מהותי להמשך הסבת תשומת הלב הציבורית אליה.
אנשי הסדרה, מצדם, לא רצו אל התקשורת להתלונן אלא בחרו להסתכל על הצד החיובי.
בטון מפיוס יצא וינס גיליגן, היוצר, אל התקשורת, התנצל בפני המעריצים על הדחייה וניסה לנחם אותם בעובדה שעיכוב ההפקה משמעו זמן רב יותר בשלב התסריט וזה יכול רק להועיל להמשך שמירת רמת הסדרה.
ובראיין קרנסטון עצמו לא עצר לרגע להתמרמר פומבית על העובדה שהדחייה במועד השידור חיסלה את הסיכוי שלו להיכנס לדפי ההיסטוריה כשחקן הדרמטי הראשון שזכה 4 שנים ברצף באמי על אותו תפקיד (והוא היה זוכה בו, אין אף אחד בשטח שמתקרב אליו). במקום, הוא פנה אל הקהל והבטיח כי יופקו מיניסודים שיקלו על ההמתנה.

מהתנהלותם בשטח עולה תחושה חזקה שהצוות של שובר שורות, ובראשו גיליגן, בעיקר אסירי תודה על כך שנותנים להם לעשות את הסדרה שהם רוצים (ובהתחשב בסדרה המאתגרת שהם עושים זה חתיכת הישג). מעל לכול הם רוצים לספר את הסיפור שלהם ושזה יגיע לקהל רחב ככול האפשר. הכסף וההיסטוריה הם נחמדים אך משניים.
ההשוואה מאירה את מלחמותיו של וויינר ברשת באור לא מחמיא וחושפת את מניעיו העיקריים.

שלא תבינו לא נכון, אני רחוקה מלצדד חד משמעית עם הרשת. אני בטוחה שכמו כל ראשי תעשייה, גם הם בסופו של יום בעיקר אנשי עסקים.
וכן, למת'יו וויינר מגיעה הצלחה כלכלית על חלקו הכמעט עצמאי בקידומה של AMC (וכתוצאה מכך גם בקידומן של סדרותיה האחרות).
אבל אסור לשכוח שמדובר ברשת שאפשרה עד היום, כל עוד לא באו אליה בדרישות כלכליות בלתי סבירות, חופש אומנותי מוחלט.
ובשורה התחתונה, לבי רק עם המעריצים שדומה כי יוצר הסדרה האהובה עליהם טרוד יותר בלקדם את שמו אל דפי ההיסטוריה מאשר ביצירת טלוויזיה משובחת.

יש לי חיבה לזומבים.
עד לפני כמה שנים בכלל לא ידעתי את זה על עצמי. כלומר, אהבתי את יצירותיו של ג'ורג' איי רומרו (בעיקר את "ליל המתים החיים" ו"שחר המתים") אבל חשבתי שזה בעיקר בגללו ובגלל האמירות החברתיות השנונות שלו. ואז באו האנגלים בשנות האלפיים עם "28 ימים אחרי" של דני בויל שחיבבתי ו-Shaun of the Dead, שפוצץ לי את המוח, והחלטתי שכנראה מדובר בחיבה לא מבוטלת לז'אנר.
בשנה שעברה, גם כי לוקח להם יותר זמן לנוע וגם כתגובת-נגד להתפשטות ז'אנר הערפדים המסורסים, הזומבים הגיעו להוליווד וקיבלנו את מארק צוקרברג נגד אוכלי הבשר ב"זומבילנד" ועכשיו יש לנו את סדרת הטלוויזיה הראשונה המוקדשת כולה לזומבים!
בשל חיבתי לז'אנר ומתוך כבוד שעוד יש לי לפרנק דרבונט היוצר של הסדרה, המוכר יותר בתור הבמאי של "חומות של תקווה" (וזאת למרות ש"הערפל", סרט האימה הקודם שביים היה נוראי בעיניי. נכון, האמירה בסוף הייתה חזקה, אבל הבוקס בבטן לא מחק את השעה וחצי המקושקשות שקדמו לה. אבל אני סוטה מהעיקר), ואם תוסיפו לכך את העובדה שהסדרה משודרת ברשת הכי אמיצה ומסקרנת כרגע בטלוויזיה – AMC, ואני מודה, תליתי ב"המתים המהלכים" (The Walking Dead בלעז) המון תקוות.
במילה, התאכזבתי.

(והנה ההסבר למה, ב-950 מילים נוספות).
בראש ובראשונה, הדבר הכי בעייתי בסדרה זו העובדה שהיא נטולת אמירה מקורית.
בוודאי שלא כל יצירה, לא כל שכן טלוויזיונית, חייבת שתהיה לה אמירה, אבל בסדרה על זומבים רצוי שתהיה אחת כזו.
זומבים הם יצורים חסרי שכל ורגש, הם לא אנטגוניסט מורכב, הם סתם תירוץ טוב לרוץ מהר.
להבדיל מערפדים שיש לגביהם את המשחק הלימינאלי בין טוב לרע, בין אנושי לחיה, בין חי למת, ויש להם גם סקס אפיל אפל, לזומבים אין ולא יכול להיות אף אחד מהדברים הללו.
למעשה, עם כל יצור אחר במחוזות הדמיון של ה-Sci-Fi יש יותר אינטראקציה, ואפילו לרובוטים יש יותר פוטנציאל רגשי! זומבים הם מגאפין, קטליזטור או פרופס. הם, בקצרה, פשוט לא דמויות.
הקונפליקט העיקרי בסיפורי הזומבים, מלבד הצורך בהישרדות כמובן, הוא המשבר הפנימי של בני האדם הלא נגועים ("הו, לא. היא פעם הייתה אשתי שלא ירדה לי מהווריד, עכשיו היא באמת רוצה לאכול לי את הראש". בום בום.) אבל כשלעצמו, המנגנון הדרמטי הוא דל, ואי לכך, המשמעות האמיתית תמיד מצויה ביחס לרקע החברתי, תרבותי או היסטורי בו היצירה פועלת.

Don't you just hate it when you take a nap and wake up to an apocalypse?

"ליל המתים החיים" מ-1968 היה בעיטה לפנים כשהציג את הגזענות כלפי השחורים באמריקה והתגובה ההיסטרית של הלבנים לתמורות בחוקי זכויות האדם, "שחר המתים" מ-1978, כבר ביקר את תרבות הצריכה והקניונים האמריקנית, ב-Shaun of the Dead, קומדיית הזומבים המבריקה של אדגר רייט וסיימון פג מ-2004, נשאלת השאלה: בעולם ה-Comfortably Numb המערבי, האם בכלל נחוש בהבדל אם סביבתנו ואנחנו נהפוך לזומבים?
אפילו "28 יום אחרי" מ-2002, שהפוריסטים לא יחשיבו כסרט זומבים (אתה לא צריך למות כדי להיהפך לאחד מהם, די בטיפת "זעם" אחת), הצליח לגעת במשהו אמיתי כשהיה הסרט הגדול הראשון שהשכיל להשתמש באימג'ים הטראומטים החקוקים בתודעה הקולקטיבית שלנו מאז אירועי אסון התאומים.
הסאבטקסט ביצירות זומביות הוא הכרחי כדי להעמיק את הקונפליקט ואת העוגן הרגשי, ובלעדיו זו עלולה להיות צפייה די חלולה.
חזון מקורי היה מפיח חיים חדשים בז'אנר, אבל "המתים המהלכים" לא מספקת שום אמירה שכזו ועל כן הפוטנציאל הדרמטי שלה הולך ואוזל די מהר.

אבל ניחא, חשבתי.
גם סדרת אימה ואקשן מפתיעה שממריצה את קצב הלב זה טוב! לראיה, גם "זומבילנד" לא חידשה במאום ועדיין הייתה מהנה למדי.
אז הסדרה נראית באמת מהמם. היא מצולמת נפלא, היא אווירתית, והאפקטים והאיפור (ברוב הפרקים, בטח ובטח שבפיילוט) מדהימים, והם מעלים את הסטנדרט שהורגלנו בו בטלוויזיה עד היום… אבל היא פשוט לא מפחידה או מותחת!
כמעט כל דבר בסדרה צפוי ומוכר מכל סרטי הזומבים, האימה והאפוקליפסה שראיתם בעבר.
אפילו הפיילוט, שהוא הפרק הטוב ביותר בכל הסדרה, מדיף ריח חריף של גוויה:
הגיבור, ריק גריימס, מתעורר בבית חולים לבדו, ומגלה לזוועתו שהכול סביבו נטוש ומרוח בדם. הוא יוצא אל הרחוב ולומד מהר כי הזומבים השתלטו על העולם. באסה.
אם לומר את האמת, אני נדהמת שכך בחרו היוצרים לפתוח את הסדרה שלהם, שהרי השתמשו בנרטיב ה-"אפוקליפסה ממש לפני כמה דקות, בדיוק פספסת" וה-"עכשיו באים?" אינספור פעמים לפני כן, והסצינות לקוחות אחת לאחת מ"28 יום אחרי", שהיה הצלחה בינלאומית! (ושנייה לפני שמישהו קם לתקן אותי שזה מבוסס על קומיקס, אומר שהקומיקס נוצר רק ב-2003, ואילו סרטו של בויל יצא כבר ב-2002. ויתרה מזאת, אז מה אם כך נפתח הקומיקס, זה לא אומר שצריך לעשות אדפטציה 1 ל-1?!)

וכך ממשיכה הסדרה להתנהל, בסיפוריות בנאלית ידועה עד להכאיב תוך התעלמות מרגיזה ממש מהיכרות הצופים עם הזא'נר (מי קהל היעד העיקרי שלכם, אם לא מעריצי אימה וסיי-פיי?!).
כל הדמויות צפויות, כל המהלכים ברורים, כל רגעי הקיטש לא מזיזים לצופה, כי הם מתוזמנים לעייפה ואין הזדהות עם אף אחד.
זוהי סדרה שרצה ומתקדמת בקצב סביר, אבל ללא נשמה או מחשבה מקורית אחת בראשה. ממש כמו זומבי.

דאריל דיקסון, הדמות היחידה המעניינת.

וכל זה עוד יותר מדהים, משום שבפאנל קומיק-קון של הסדרה שנערך לפני עלייתה לשידור עשה פרנק דרבונט trash talk לשובר שורות. "We're gonna make Breaking Bad look like pussies" הבטיח.
זה לא מקומם, זה מראה שדרבונט מחובר לאחד הדברים הכי מרשימים כרגע בטלוויזיה האמריקנית ושואב השראה מוצדקת. בטח ובטח כשהשאיפה היא להוציא מהקהל שלך זעקות פתע של HOLY FUUUUCK!!!
אבל האמת המרה היא, ואני מרשה לעצמי להגיד את זה כי דרבונט התחיל, שסדרת דרמה על סוחר סמים מצליחה לגרום לצופים בה לעשות במכנסיים, וסדרת האימה על אפוקליפסת זומבים – פשוט לא. וזה אומר הרבה, על שתי הסדרות.
דרבונט חייב להבין שמה שהופך את שובר שורות לסדרה הכי מלחיצה בטלוויזיה אינם רגעי האלימות וה-gore (הספורים) שלה, אלא היצירתיות והמקוריות, גם בפיתוח הדמויות וגם בהשתלשלות העלילה. התחושה שיש לקהל ששום דבר אינו ודאי, שהכול יכול לקרות לדמויות, ושאלה מרגישות בשר ודם ובעצמן בלתי צפויות, היא הכרחית ורק כך ניתן ליצור חרדה לגורלן.
זה לא משנה כמה דמויות מחוסלות פר-דקה, אם יש תחושה שיודעים מה מחכה מעבר לפינה, ואם לא ממש אכפת מהגיבורים, שום דבר לא מבהיל.

ולבסוף, משהו שלי תמיד קשה איתו – מדד החשיבות העצמית.
ההיעדר הכמעט מוחלט של חוש הומור, בטח בסדרות שנקודת המוצא שלהן מגוחכת או מוגזמת (ע"ע "זהות בדויה" העלובה), יוצר ריחוק.
הומור זה חלק בלתי נפרד מהחיים, גם באפוקליפסה וגם בשואה, ויצירות נטולות איזו מידה של הומור (זה לא חייב להיות קומיות, זה יכול להיות מודעות עצמית, אירוניה, מקבריות, נקודת מבט צינית או סתם שנינות) הן בהכרח שקריות.
וכזו היא The Walking Dead, אין בה כנות ואין בה טיפה של אמת.

בלי חזון, סיפור מקורי, דמויות מעניינות או אפילו חוש הומור, "המתים המהלכים" היא הסתמיות בהתגלמותה.
היא ברת-צפייה ואינה סדרה גרועה, אבל היא בעיקר 6 פרקים של פוטנציאל לא ממומש.

למרות ההצלחה המטורפת לה זכתה הסדרה, כנראה שגם פרנק דרבונט עצמו מודע לכל הבעיות. בהוליווד מספרים שדרבונט פיטר את כל צוות הכותבים, ושכנע את הבימאית מישל מקלארן, הידועה בתור אחת המפיקות והבימאיות המרכזיות של שובר שורות, לביים לפחות פרק אחד בעונה הבאה (ולא בכדי הוא בחר דווקא אותה, היא זו שביימה את הפרק "דקה אחת" בעונה השלישית, 3.07, הידוע יותר בכינויו "אימא'לה, הפרק הכי מותח אי פעם, למישהו יש שקית נייר?"), ויש גם שמועות לא מבוססות על הצטרפותו של סטפן קינג לצוות הכותבים (מגניב ביותר! למרות שהיית מצפה שקינג ישנא את דרבונט אחרי מה שזה עשה לסיפור שלו ב-"הערפל") וחיזוריו של דרבונט אחר אדגר רייט שיבוא לביים פרק (לא יקרה).

אז אם השמועות נכונות, ואם היוצרים יתאפסו על עצמם ויתחילו לספר סיפור רענן, ינסחו נקודת מבט מקורית, ישקיעו בדמויות היותר מוצלחות (בעיקר באחים דיקסון המבדחים), יכניסו קצת יותר חוש הומור ולא יפחדו לקחת סיכונים, תוכל לצאת להם בעונתה השנייה אחלה של סדרה. כזו שעושה כיף לצופה וכבוד לז'אנר.
כי לנו, ולזומבים, מגיעה סדרה עם קצת יותר בשר.

"המתים המהלכים", ימי שבת בשעה 22:45, ב-Yes Sci-Fi.

 

ולמי שאין סבלנות לחכות עד עונה שנייה לסיפור זומבי טוב, אני ממליצה על הרפתקאותיו של גדעון בנפתולי האהבה.
והנה, גם שיר המדי פעם של הבלוב מוקדש לאירוע!

לא, גם עכשיו שאני אמונה על ביקורת טלוויזיה כאן בבלוג, אין לי שום כוונה להישאר ערה ולראות את גלובוס הזהב הלילה.
אני שונאת את גלובוס הזהב. אני שונאת אותו אפילו יותר משאני בזה לטקס פרסי האמי. וזה חתיכת הישג.
אני לא מבינה למה הוא עדיין קיים ומתקיים? איזה רלוונטיות יש לו? ולמה יש מי שמממן אותו?
או, חמור מזה, מחשיב אותו?
הלוא זה ברור שתא המבקרים הזרים בזים להוליווד ולכל מה שמופק בה.
איך אחרת אפשר לנמק את מועמדותן של "אליסה בארץ הפלאות", "בורלסק" או "התייר" בקטגוריית הסרט הקומי/ מוזיקל?
ושקוף שהמועמדויות נבחרות אך ורק ע"פ חישובים ציניים כמו "את מי היינו רוצים לראות על השטיח האדום ובקהל?
ומי יבטיח לנו רייטינג?" אחרת איך תסבירו את מועמדותה של אנגלינה ג'ולי בקטגורית הקומדיה?(!?!)
אבל אין ספק שמה שתא המבקרים שונאים יותר מכול, אפילו יותר מקומדיות ומחזות זמר קולנועיים,
זו טלוויזיה באשר היא. לכן זה ממש מוגזם לצפות מהם באמת לראות את סדרות לפני שהם בוחרים מועמדויות.
וגם אם הם מעמידים לפרס את הסדרות הטובות, או את השחקנים הראויים, הם הרי עושים זאת מכל הסיבות הלא נכונות, או מצירוף מקרים פלאי.
אוף, אני באמת שונאת את גלובוס הזהב.

אבל זה כמובן לא עוצר אותי מלתת את רשימת הניחושים שלי לזוכים בטקס בתחום הטלוויזיה.

סדרת הדרמה הטובה ביותר

מועמדות: "בורדווק אמפייר" "דקסטר" "האישה הטובה" "מד מן" "המתים המהלכים"
הזוכה: ברייקינג בד. אה, רגע. לא העמדתם אותה בכלל.
(במקום להעמיד אותה או את "ילדי האנרכיה", "טרמה" ו-"צדק פרטי", בואו נעמיד את "המתים המהלכים" – סדרה בינונית שמעולם לא ראינו אבל שמענו שזו הצלחה מטורפת והעמדתה לפרס תזכה אותנו בנקודות בונוס על עדכניות!)
מי תיקח? בטח "בורדווק אמפייר". לא כי מגיע לה (למרות שמהקבוצה הזו יכול להיות שהכי מגיע לה. לא ראיתי את "האישה הטובה"), אלא כי זו סדרה שגורמת לפאנל שופטים בטקסים מיותרים להרטיב בתחתונים על עיוור:
היא מופקת על ידי במאי קולנוע (שזה יותר שווה מטלוויזיה) מבוסס ומוערך, היא תקופתית (הו התלבושות, הו הלוקיישנים, הו הדיוק ההיסטורי!) והיא עוסקת במאפיה (ומאפיה, ידוע לכול = איכות).

הסדרה הקומית הטובה ביותר
מועמדות: "30 רוק" "המפץ הגדול" "The Big C" "Glee" "משפחה מודרנית" "האחות ג'קי"
הזוכה: "קומוניטי"!
לא? אז "לואי"! גם לא? אז מה לגבי "מחלקת גנים ונוף"! או "bored to death"! better off Ted" "Party Down" "It's Always Sunny in Philadelphia".
אף אחת מהן, אה?
בשנה שהציעה מבחר מלהיב של קומדיות בחרתם להעמיד שוב אותן סדרות כמו בכל שנה, ולא משנה שהעונה של "המשרד" ושל "רוק 30" היו חלשות יחסית, וש-"האחות ג'קי" היא בכלל לא קומדיה (אבל, אבל, אבל – אידי פאלקו, היא הייתה בסדרת מאפיה!!!).
מי תיקח? בטח "משפחה מודרנית" או "גלי". שתיהן לא מצחיקות אבל גורמות לבוחרים בהן להרגיש כאילו הם עם היד על הדופק, והו כה נאורים (אנחנו הכי מפרגנים להומואים!!!). מאידך אולי הסרטן ינצח. הוא תמיד מנצח.

השחקן הראשי הטוב ביותר בדרמה
מועמדים: סטיב בושמי, "בורדווק אמפייר" בריאן קרנסטון, "שובר שורות" מייקל סי הול, "דקסטר" ג'ון האם, "מד מן" יו לורי, "האוס".
הזוכה: בראיין קרנסטון.
אה, רגע, לא. זה לא שאשכרה ראיתם ולו פרק אחד של שובר שורות. לא. פשוט ראיתם את טקס האמי, ושמתם לב שהאיש הזה זכה שלוש שנים ברצף על התפקיד אז העמדתם אותו על אוטומט.
מי ייקח? כל מי שאינו ג'ון האם הבינוני יהיה מצוין מבחינתי, אבל בטח האם יקח. או בושמי (כי הוא שחקן קולנוע וזה עושה לנו נעים בפיפי).

השחקן הראשי הטוב ביותר בקומדיה
המועמדים: אלק בולדווין, "רוק 30" סטיב קארל, "המשרד" תומאס ג'יין, "האנג" מת'יו מוריסון, "Glee" ג'ים פרסונס, "המפץ הגדול"
הזוכה: zzzzzzzzz
מה? אה, סליחה, נרדמתי. לא אכפת לי. תעשו אן דן דינו.
מי יקח? אם תתנו לבולדווין או קארל תוכלו להשתמש בכרטיסיות משנים קודמות, שזה הכי אקולוגי.

השחקנית הראשית הטובה ביותר בדרמה
המועמדות: ג'וליאנה מרגוליס, "האישה הטובה" אליזבת מוס, "מד מן" פייפר פראבו, "Covert Affairs" קירה סדג'וויק, "המפענחת" קאת'י סגל, "ילדי האנרכיה"
הזוכה: פייפר פראבו, על "חופשיות על הבר".
מי תיקח? ג'וליאנה מרגוליס ותכלס אין לי בעיה עם זה. אבל טוב לראות שהם העמידו את אליזבת מוס בקטגוריה של שחקנית ראשית, וגם מחמם את הלב לראות כאן את קאתי סגל, למרות שלא ברור איך זה קרה.

השחקנית הראשית הטובה ביותר בקומדיה
המועמדות: טוני קולט, "טרה" אידי פאלקו, "האחות ג'קי" טינה פיי, "רוק 30" לורה לייני, "The Big C" ליה מישל, "Glee"
הזוכה: איימי פוהלר על "מחלקת גנים ונוף". או שלא.
מי תיקח? לורה לייני. לא ראיתי, לא יודעת אם זה טוב, אבל זה על סרטן, קרי "קומדיה אמיצה", והיא שחקנית קולנוע. סגרנו עיניין.

עכשיו לצמד הקטגוריות האהובות עליי!
תמיד סימן לאהבה והבנה אמיתית של טלוויזיה כשבטקס פרסים אומרים "למה שלא ניקח את השחקנים/ שחקניות המשנה בדרמה, קומדיה, מוזיקל, סרט לטלוויזיה ומיני סדרה ונשים את כולם בקטגוריה אחת?! תכ'לס, מה ההבדל?"

שחקנית המשנה הטובה ביותר
המועמדות: הופ דיוויס, "The Special Relationship" ג'יין לינץ', "Glee" קלי מקדונלד, "בורדווק אמפייר" ג'וליה סטיילס, "דקסטר" סופיה ורגרה, "משפחה מודרנית"
הזוכה: קלי מקדונלד המקסימה. אבל זה לא יקרה באמת.
מי תיקח? סופיה ורגרה (מבטא ספרדי זה מצחיק) או ג'יין לינץ (כי בוטש'יות זה מצחיק!).

שחקן המשנה הטוב ביותר
המועמדים: סקוט קאן,"הוואי 5-0" כריס קולפר, "Glee" כריס נות', "האשה הטובה" אריק סטונסטריט, "משפחה מודרנית" דיוויד סטרנת'ארן, "טמפל גרנדין"
הזוכה: לא אהרון פול מ"ברייקינג בד". נו, אז מה אם הוא זכה באמי השנה? אז מה אם חצי מהמבקרים הגדירו אותו שחקן השנה בכל קטגוריה, משנה או ראשי. לגלובוס הזהב הוא לא מספיק טוב.
יודעים מי כן? [גם אנחנו לא. אבל אנחנו מזהים את שם המשפחה של סקוט קאן (מאבא ג'יימס, שחקן קולנוע), ואת כריס נות' אנחנו זוכרים מ"סקס והעיר הגדולה". גם היה סרט כזה.]
מי יקח? אריק סטונסטריט. המרוויח הגדול מערבול הקטגוריות – שחקן מצוין אבל הוא פשוט לא השחקן הכי מצחיק במשפחה מודרנית. טיי בורל הוא הכי מצחיק בקאסט. או היחיד המצחיק, אם חייבים להתקטנן.
(רגע, רגע! כולם יודעים שהומואים זה מצחיק, והומואים שמנים מאגדים שתי אסכולות הצחקה ביחד!)

וכך יגיע לסיומו עוד טקס מרגיז ומיותר, אותו אני אקליט ואריץ קדימה ואדלג על פני כל הפרסים המקוממים שיחולקו עד שאגיע לקטעים של ריקי ג'רבייס, מי שהוא ההצדקה היחידה לקשקוש המשמים הזה בארבע השנים האחרונות.

מסכימים אתי?
חולקים על בחירותיי הכל כך לא חד משמעיות?
השאירו תגובה על הבוקר. לילה טוב.

תגובת היום שאחרי: נו, דייקתי בכל מה שקשור ליחסם המתרפס של תא העיתונאים הזרים לשחקני ומפיקי קולנוע בטלוויזיה.
בשנה שבה הטלוויזיה האמריקנית התעלתה פי כמה מונים על הקולנוע, הטמבלים האלה עדיין חושבים בסטיגמות מעליבות בכל הנוגע למסך הקטן.

מה שכן, לגמרי שכחתי לקחת כפקטור את התחרות המטומטמת בין גלובוס הזהב לאמי, שגורמת להם לעשות דווקא ולהכתיר מלכים הפוכים. כך, בורדווק גוברת באופן גורף על מד מן וגלי על משפחה מודרנית.
*facepalm*

ואסיים בברכת – טוב שלא קמתי בשביל החרטוט הזה. יום טוב לכולם!