ארכיון הרשומות עם התג "קומוניטי"

אני שונאת את טקס האמי. לא נשארתי ערה לצפות בטקס אתמול בלילה, לא אוריד אותו היום ואני די בטוחה שלא אצפה בגרסתו הערוכה והמקוצרת מחר.
והשנה לא היו מבין המועמדים אנשים וסדרות שעודדתי (ומי שכן יכולתי לעודד היו מועדים להפסיד ממילא), אז באמת שלא היה טעם להכאיב לעצמי.
מה שכן, צפיתי בחלק מהמערכונים ושיאי הערב המדוברים ביוטיוב. ככה. כי מבחינתי הדרך הראויה לחגוג את טקס פרסי הטלוויזיה הזה הוא באופן חלקי, אונליין, במסך קטן, באיחור ובעותק מרצד. שייחנקו.

הבוז שלי לטקס הזה הוא ישן וידוע, והוא גם לא במיוחד מקורי. כולם שונאים את האמי.
קצת פחות מאת גלובוס הזהב, הנלעג שבפרסי האומנויות המצולמות, וקצת יותר מהאוסקרים. מקום טוב באמצע.

בוזי (שום קשר להרצוג) נובע מההיסטוריה הארוכה שלו של פרסים שהלכו לאנשים הפחות ראויים, בעוד שיוצרים חשובים ששינו את פני הטלוויזיה הלכו הבייתה בידיים ריקות, או חמור מזה, לא הועמדו לפרס מימיהם.
הדוגמאות הנוצצות ביותר של המחדל הסססאמי-אמק הם כמובן ג'וס ווידון ובאפי, ודייויד סיימון והסמויה, ושלא הועמדו לפרסים החשובים של האמי, ומעולם לא זכו, וזאת למרות שמדובר בשתיים מהסדרות הטובות, האמיצות והמשפיעות בהיסטוריה של הטלוויזיה. בין הרשימה של כמה שמות שכן הועמדו באותן שנים ניתן למצוא את CSI והפרקליטים. ובין מי שלקחו לשרה מישל גלר את המועמדות לשחקנית אפשר למצוא את רומה דאוני (על "תראי לי על הבובה איפה המלאך נגע בך"), ג'יין סימור (על ד"ר קווין קופה במערב) וג'ניפר גארנר (שנייה, אני צריכה לקרוא זאת שוב. גארנר? על משחק?!?!? בזהות בדויה?!?!?). כן, ברצינות.
אפילו 24 ו-חוק וסדר, שהיו סדרות שהשאירו חותם אדיר, סגנוני לפחות, על עולם הטלוויזיה מתגמדות בראי הזמן כסדרות הז'אנר שהן אל מול ההשפעה והאיכות של הסמויה ובאפי. טירוף.

וכל זאת למה? כי הייפ הוא מרכיב מרכזי בנוכחות של סדרות כאלה על פני אחרות. פרסטיז'ה מבוססת היטב של יוצר "רציני" היא מרכיב נוסף, ובל נשכח את נטייתם החולה להידבק כמסטיק לסוליית סדרות ודמויות שהם זיהו פעם כאיכותיות, גם אם הרלוונטיות שלהם כבר חלפה מזמן מהעולם. והכול טובל בדיעות קדומות וחוסר הפרגון תמוה ליוצרים טריים, ליצירות ז'אנריות ולחדשנות.
אבל נו, גלובוס הזהב עדיין יותר גרוע. האמי אולי לוקים בחוסר טעם משווע ובשמרנות, אבל לפחות הם לא שונאים טלוויזיה וקולנוע. זה גם משהו, אני מניחה.

להלן רשימת רוב הזוכים ומי היו צריכים לזכות בעיניי, לפי סדר תסכול עולה.
+ ההיילייטים הוידיאלים.

שחקנית משנה בדרמה: מרגו מרטינדייל, "צדק פרטי"
הייתה צריכה לזכות: מרגו מרטינדייל. הפרס היחיד בטקס כולו (לא כולל הקטגוריות הטכניות) שגם הכיל את המועמדת הנכונה וגם אשכרה נתן לה לזכות בו. ולא אכפת לי מי הן המועמדות האחרות בקטגורייה כי כן, רק למרטינדייל הגיע באופן חותך וחד משמעי לזכות. השנה לא הייתה לאף אחת תחרות עם האישה הזו שהייתה, אולי יותר מכל הקאסט המדהים, הגיבורה של העונה המצמררת הזו. היא נתנה הופעה נדירה על דמות נדירה.

שחקן משנה בדרמה: פיטר דינקלייג', "משחקי הכס"
היה צריך לזכות: פיטר דינקלייג'. מתוך קטגוריה של מועמדים בהחלט ראויים (וולטון גוגינס!!!), לגמד של משחקי הכס הגיע יותר מכל האמי משום שהדמות שיצר מחזיקה בלעדית את סדרת הפנטזיה הטובה-אך-המוערכת-יתר-על-המידה על כתפיה. בלעדיו הסדרה הייתה קורסת אל תוך עצמה מכובד הטרחנות, היעדר ההזדהות והרצינות העצמית.
כמובן שדינקלייג' יכול להודות לכל האלים והמפלצות על כך שאהרון פול של "שובר שורות" לא היה זכאי למועמדות השנה. הקטגוריה הזו שלו מעכשיו ועד סוף הסדרה. ביטש.

שחקן משנה בקומדיה: טיי בורל, "משפחה מודרנית"
היה צריך לזכות:
טיי בורל. על היותו הדבר המצחיק היחיד בסדרה הזו. וגם הנאום שלו היה חמוד. (הנאום שלו בטקס פרסי הקומדיה האיום של קומדי סנטרל היה מצחייק יותר).
מאידך, בקטגוריות היו צריכים להיות מועמדים, במקום כל הקאסט של "משפחה מודרנית", כל הקאסט של קומוניטי (עאבד וטרוי וג'ף ופירס והדיקן!!!) וכל הקאסט הגברי של "מחלקת גנים ונוף" (מביניהם הכי צורמת היא היעדרותו של ניק הופרמן, הוא רון סוונסון האגדי. הדמות שלו היא כבר איקונה של התרבות הפופולרית, איך לעזאזל לא מכירים בה בכלל?!) ואז הייתה פה תחרות אמיתית. ביזיון.

בימוי בסדרת דרמה: מרטין סקורסזה, "אימפריית הפשע"
זה לא שאני באמת יכולה להגיד משהו גורף נגד הבימוי של סקורסזה בפיילוט של אמפריית, אבל, נו, איך אומרים? חוכמה גדולה לתת את זה לאחד מבימאי הקולנוע הוותיקים והמוערכים ביותר בהיסטוריה של הוליווד, גם אם הפרק היה בנוי כולו מפריים סטטי של צבע  כחול, הוא היה זוכה. זה פאקינג סקורסזה ובאמי חושבים שהוא אוהב את הלשון שלהם בתחת שלו כל שעה עגולה.
אבל בסיכומו של דבר, סקורסזה זכה על בימוי מרשים וראוותני בתקציבי עתק קולנועיים אך כזה שהוא גם שמרני ומיושן ולא מקדם את הטלוויזיה במאום. פוטס דה Meh אין מילא.

שחקנית משנה בקומדיה: ג'ולי בוואן,
כאמור "משפחה מודרנית" היא סדרה בינונית ובלתי מצחיקה בעיניי. ולמרות שג'ולי בוואן היא השחקנית היותר סימפטית וחיננית מבין השתיים בסדרה והדינמיקה שלה מול טיי בורל טובה, השחקנית שהייתה צריכה לזכות כלל לא מועמדת. הפרס הזה היה צריך להיות של אליסון ברי מקומוניטי או של אוברי פלאזה ממחלקת גנים ונוף. כי הן, אתם יודעים, אשכרה מצחיקות.

שחקנית ראשית בדרמה: ג'וליאנה מרגוליס, "האישה הטובה"
הייתה צריכה לזכות: אם לומר את האמת, טרם ראיתי האישה הטובה, אז אין לי מושג אם מרגוליס חורכת את המרקע או לא. אבל התחשק לי לראות את קוני בריטון או את אליזבת מוס זוכות לפני מרגוליס, יקירת האמי מימיי אי-אר.

שחקן ראשי בדרמה: קייל צ'נדלר, "אורות ליל שישי"
היה צריך לזכות: היה מרגש לראות את צ'נדלר מייצג את הסדרה שלו בכבוד וזוכה למתנת פרידה. אבל הפרס כנראה היה צריך ללכת ליו לורי. 7 עונות הוא מחזיק את "האוס" על כתפיו ומעולם לא זכה. שנה הבאה היא עונתו האחרונה של לורי בסדרה ובראיין קרנסטון חוזר למירוץ (או אהרון פול?) ואין לו שום סיכוי נגדו. לאף אחד אין.
כדי להוכיח כמה אין לו סיכוי נגדו, שידרה AMC את פרק המונולוגים של קרנסטון באותו זמן ששודר האמי, ותיזמנה את סצינת השבר של וולטר ווייט שתיפול בדיוק במקביל לבחירת השחקן הראשי. (לא באמת… אבל אולי).
קיבלנו את טופס ההרשמה שלכם, אבל המירוץ נסגר.

תוכנית בידור/וראייטי: "הדיילי שואו עם ג'ון סטיוארט"
היה צריך לזכות: תשמעו, קשה לכעוס. הדיילי שואו היא עדיין תוכנית בידור אינטליגנטית, רלוונטית ומצוינת, אבל אין מה לעשות, הזמן נתן בה את אותותיו והיא והמגיש שלה כבר די עייפים. האם לא הגיע הזמן לצ'פר את קונאן אובראיין או את ד"וח קולבר?
אבל לכו דברו עם האמי שתקועים על ניוטרל פסבדו-אינטלקטואלי וחושבים שלראות הדיילי שואו זה הכי חתרני ונאור (שזה לא בהכרח לא נכון, אבל לאמי באנו כדי לחגוג מצוינות בעשייה טלוויזיונית ולא בכדי לטפוח לעצמינו על השכם על היותנו הקול השפוי של המדינה).

שחקן ראשי במיני-סדרה או סרט: בארי פפר, "משפחת קנדי"
שחקנית ראשית במיני-סדרה או סרט: קייט ווינסלט, "מילדרד פירס"
היו צריכים לזכות: לא ראיתי את שתי הסדרות המדוברות, אבל שניהם. תמיד.
הופ, וככה בדיוק נשמעת ההצבעה של חברי האקדמיה של האמי.

שחקנית ראשית בקומדיה: מליסה מקרתי'  "מייק ומולי"
הייתה צריכה לזכות: "מייק ומולי" היא (למרות איך שהיא נדמית) סדרה קומית יעילה. סיטקום שמרני במבנה ובתכנים, אבל מבדח למדי. חוץ מזה שמקרתי היא קומיקאית אולד סקול והיה כיף לא לראות את הפרס הולך לשחקנית דרמה שמקבלת פרס על משחק בלתי קומי. לא, אמי, לורה לייני אולי שחקנית דרמה מצוינת אבל טרם נתקלתי בה עושה שימוש בטיימינג קומי או מגישה פאנץ' ליין. Quirky and Funny ARE NOT THE SAME!!!
אבל הפרס הזה, לעזאזל, שייך לאיימי פולר, על "מחלקת גנים ונוף". מזה שתי עונות (עונה 1 לא נחשבת), הבחורה מצליחה להיות גם מצחיקה, גם מקסימה, גם רומנטית וגם חומצת לב. היא נשדדה, אני אומרת לכם, נשדדה!

סדרה קומית: "משפחה מודרנית"
הייתה צריכה לזכות: "מחלקת גנים ונוף" על עונה של עונג טהור, אחריה "המשרד" – עונה 7 שלה (למעט שני הפרקים האחרונים האיומים) הייתה מופלאה. עוד ראויות –  עונות הביכורים של "קומוניטי" ו"לואי" שלא זכו אפילו למועמדות.
ולמי חד וחלק לא הגיע הכבוד? לזוכה. אבל האמי הם חבורת טרחנים ושמרנים שמעדיפים לחגוג עשייה בינונית, בנאלית ופסבדו-ליברלית בדמות הסדרה המעפנה הזו. פויה.

סדרת דרמה: "מד מן"
הייתה צריכה לזכות: והנה הטוויסט בעלילה – מבין המועמדים הקיימים, למד מן כנראה הכי הגיע לזכות. הסדרה המוערכת יתר על המידה הצליחה להגיש את עונתה הטובה ביותר עד כה (הישג מרשים במיוחד אחרי שתי העונות המחפירות שקדמו לה).  אז מאין התסכול? מהעובדה שעל אף טיבה, מד מן הנפיקה עונה לא אחידה ברמתה (חצי עונה ראשונה מצוינת במיוחד ואז התדרדרות באמצע הדרך שוב אל סתמיות אסתטית. מה לעשות, בסדרות טלוויזיה עדיף התחלה חלשה וסוף חזק על פני ההפך. לתשומת לב הקורא וויינר). ובעיקר מהעובדה שהיא פשוט לא הייתה הסדרה הטובה ביותר ששודרה. לא, התואר הזה שייך לעונה השנייה המפתיעה, המרשימה והמפעימה של "צדק פרטי", שכלל לא הועמדה לפרס (על אף נוכחות משמעותית ברוב קטגוריות המשחק). זה אשכרה נראה כאילו לא העמידו אותה כדי שלא יצטרכו לבחור בינה לבין הפרסומנייאקים. אחרת איך אפשר להסביר את נוכחתן של העונה השישית והמעפנית של "דקסטר" או "האישה הטובה" היעילה אך הגנרית שתפסו את מקומה בקטגוריות?
ואיה טרמה וללא בושה המדוברות? (לפחות הפסיקו להעמיד את טרו בלאד האיומה ולא העמידו את "ההרג" הבזיונית)
לנוכח הדלדול בפרסים בשאר הקטגוריות, נראה שגם לאמי נמאס ממד מן (דווקא בעונתה הטובה ביותר) וזכייתה כאן היא על שום אינרציה שלאיש אין את האומץ לשבור. מה?!
אבל, אבל, אבל מי ינקום את העוול שנעשה לצדק פרטי?! את הביזה? ומי יחגוג את המצוינות החד פעמית שסיפקה לנו?! האם עלינו לתלות תקוותנו בגלובוס הזהב?!?!

שחקן ראשי בקומדיה: ג'ים פארסונס
היה צריך לזכות: ל-"המפץ הגדול" הייתה עונה כה מחורבנת שאפילו ג'ים פארסונס, הגאון הקומי, לא הצליח להציל. להפך, הוא נשאב פנימה לכתיבה האיומה והנפיק הופעה חיוורת. לא, הפרס לא מגיע לו.
ועם כל אהבתי העזה ללואי סי קיי והתפעלותי לנוכח ההופעה השנונה של מאט לה בלנק (שהמציא עצמו מחדש בעורמה), השנה הזו הייתה שייכת לאיש אחד. סטיב קארל.
העונה השביעית של המשרד עסקה כולה בפרידה מדמותו האגדית והאיקונית של מייקל סקוט וקארל הנפיק הופעה היסטרית, מדויקת וקורעת לב. האיש גרם לי לטבוע בדמעות, והעובדה שהאידיוטים המנוולים הללו באמי שולחים אותו הבייתה אחרי 7 עונות בלי פסלון אחד היא לא סתם מקוממת, היא נלעגת ומהווה הוכחה חותכת לאי הרלוונטיות של הטקס כולו.
מושחתים, נמאסתם!

אז מה היה לנו?
ממבט ברשימת הזוכים והצצה ביוטיוב: טקס צפוי להחריד, עם מספר קטן של הפתעות, מספר זערורי של קליפים מגניבים ומספר מצומצם של מועמדים וזוכים ראויים.
ומי הם הזוכים האמיתיים?
מי שהמשיכו לנחור במיטה ומי שבחרו לצפות בפרק המעולה של "שובר שורות", כמובן.
כי אמי שממי, הדרך הטובה לחגוג טלווייה מצטיינת – היא לצפות בה. אז שתהיה לנו שנת גנים ונוף, מייקל סקוט וצדק פרטי לכל!

למי שפספסו
הנה הפתיח החביב של ג'יין לינץ' המנחה. היא לא עושה לי את זה וכבר ראינו קליפי פתיחה מרשימים יותר בעבר, אבל הקטע במד-מן חמוד מאוד (וג'ון האם נותן בו את הופעתו הטובה ביותר).

והנה טיי בורל, בנאום המצטיין של הטקס.

אבל לו הייתי טורחת לראות אותו, נקודת האור של הטקס הייתה בוודאי הקליפ הבא. אתם יודעים איזה חלק מתוכו.

זה צריך לקרות באמת. הם עדיין מחפשים בוס חדש שם, לא?

עוד נאומים וקטעים בערוץ האמי ביוטיוב.
http://www.youtube.com/user/PrimetimeEmmys

מה השתבש בעונה הרביעית של "המפץ הגדול"?

כדי לענות על השאלה הזו צריך תחילה להבין מה אי פעם עבד בה.

אל הסדרה הזו הגעתי  אחרי שיותר מדי חברים (ואחד תאום נפש טלוויזיוני) התעקשו שכדאי לי. מבחינתי, כמו מבחינת סנובים רבים אחרים, הסיטקום השמרני עם הצחוק המוקלט-חזק-מדי ועם הפרמיס הרחוק מלהיות מבריק (חייהם של שני דוקטורים חננים, לאונרד ושלדון, משתנים כאשר לדירה ממול עוברת לגור פני, שחקנית יפה מטומבלת-אינטלקטואלית עם חוכמת-רחוב) היה מסורב צפייה.
אבל, כאמור, לבסוף נכנעתי וצפיתי.

במשך השנים האחרונות התעקשו כל הקומדיות להתרחק מהפורמט הלעוס והמלאכותי אל מחוזות בהן לא מסמנים לך מתי לצחוק בעזרת שימורי לחץ חברתי, ובשם האותנטיות שאבדה לצאת אל מחוץ לאולפן אל אתרי צילום "אמיתיים" ולעגן את העלילה ב"מציאות", ולהתנהל במודעות עצמית של מישהי שסוחבת על גבה 50 שנה של סיטקומים.
אבל ברצון העיקש לבדל את עצמם מכל מה ששמרני ומעושה שכחו יוצרי הקומדיות הטלוויזיוניות את המעלות שיש בפורמט הקלאסי.
קומדיה שהיא בקשר מיידי עם הקהל, קשר שמוליד הרבה רגעי אמת דווקא מתוך הפשטות שלו. רעיון מצחיק יכול להפוך בזמן אמת למצחיק יותר, גאג כושל מוחלף מיד בבדיחה אחרת. קומדיה בה לקהל יש השפעה ישירה וספונטנית על השחקן ובחזרה מהשחקן אל הקהל ביחסי גומלין שלא קיימים בפורמטים החדשניים.

בהתחלה באמת הייתה קשה. "המפץ הגדול" היא סיטקום קלאסי לגמרי, קומפלט עם דמויות קרקטוריות וחמישה לוקיישנים קבועים. מתוך כך היא מזכירה את ה-it crowd האנגלית של גרהם להמן, רק שמרנית אף יותר במבנה שלה (!) ובדומה לחברתה האנגלית, העונה הראשונה מתחילה מאוד רעוע. הכתיבה לא מבריקה והדמויות לא לגמרי יודעות מה לעשות עם עצמן ולמה.
אבל אז פתאום לקראת סוף העונה הראשונה זה קורה. קסם.

משהו בנאיביות ובפשטות של "המפץ הגדול" פשוט כובש אותך.
הדמויות, הכוללות גם את דוקטור ראז' קותרפאלי הסובל מאילמות חברתית ליד נשים והווארד וולאלוויץ' המטופל באימו היהודייה ובחרמנות נטולת שמץ מודעות עצמית, קיבלו צורה (למעט לאונרד, "החנן הנורמלי", שבמקור אמור היה להוות את נקודת ההזדהות שלנו עם החנונים אבל הוא למעשה החוליה החלשה, הלא מעניינת והכלל לא מצחיקה בסדרה), ונוצרת משפחה אלטרנטיבית המורכבת מארבעה דוקטורים (אוקיי, 3) שהם בעצם ילדים קטנים, ושלגיה אחת שמטפלת בהם (ומטופלת על ידם).
חדר המדרגות, עם האינטראקציות המצופות ומיוחלות בין הדמויות, בקצה הכמעט קבוע של ירידה או עלייה במדרגות, הוא לוקיישן כל כך מתבקש שהוא לחלוטין מבריק ומתוק.
אבל מעל לכול, מה שקורה זה שלדון, הדמות של הגאון האינפנטיל/אוטיסט סבאנט/evil mastermind waiting to happen בגילומו של ג'ים פארסונס (שנראה כמו גרסה יותר קריפית של פי ווי הרמן).
מי שמתחיל כדמות משנית לעלילה המרכזית בסיפור האהבה של לאונרד ופני, מי שעיקר ההומוריסטיות שלו אמור להיות נעוץ בפריקיות ה-Uber-חננית שלו, הופך להיות לבה הפועם של התוכנית ואחת הדמויות הקומיות הנפלאות בהיסטוריה של הטלוויזיה (וכנראה זו הטובה ביותר בשנים האחרונות).
הסיבה הראשונה לעלייתו של שלדון היא פארסונס, זוכה פרק האמי, שהוא לא פחות מגאון קומי, שמצליח לגלם את שלדון כאיש בלתי נסבל ויצור לגמרי כובש בו זמנית.
הסיבה השנייה היא האינטראקציה המפתיעה שלו עם פני השכנה.
הדרך שבה פני היא הדמות היחידה שמצליחה לחדור לו מתחת לעור ולשבש לו את החיים, היריבות הידידותית ביניהם,
ה-banter (לעזאזל, איך אין מילה כזו בעברית?!) והיכולת של פני להוציא ממנו את הצד האנושי האבוד (טוקטוקטוק שלדון), היא קסם טהור והצמד הזה אחראי לכמה מהרגעים היותר מענגים ואחת הסצינות הכי מרגשות שראיתי אי פעם בסיטקום.

דווקא לנוכח כל הקומדיות העכשוויות, האובר-מודעות-לעצמן, עם הדמויות שכל פעם שהן משירות מבט אילם למצלמה עוד דולר משתלשל לכיסו של ריקי ג'רבייס, אבי הפטנט המודרני, או מתייחסות לעצמן כדמויות בעולם טלוויזיוני, המפץ הגדול היא קומדיה מרעננת ומקורית.

אז מה לעזאזל השתבש?
אלוהים, או שלדון, יודע.
מסיבות לא ברורות, אולי מרצון לגוון, ואולי כתגובה לרצון של חלק מהקהל לרומן שלדון-פני (שאני, למען הסר ספק, ממש בעדו כל עוד הוא יקרה אך ורק בדקה האחרונה בפרק האחרון של הסדרה כולה, אי שם בעונה 10) ולאור הכישלון והיעדר הכימיה המוחלט של לאונרד-פני, החליטו היוצרים להכניס שינויים שחירבו את הסדרה.
החל מדמויות חדשות ומיותרות שחיבלו בדינמיקה, דרך החדרת הומור ביבים נמוך ואינפנטילי (אוננות עם רובוטים?!? קוף מעשן?!?!) שאמור להוות תחליף הומוריסטי לאינטראקציות האבודות, וכלה בעלילות שפשוט לא עובדות והולכות נגד הרעיון הכללי של הסדרה (איפה הלוזריות? היכן הפעילויות הסופר-גיקיות? איה הנבלים ו-וויל וויטון?)
אבל החטא החמור מכולם הוא מה שעשו לדמותה של פני.
נכון, קלי קואוקו השחקנית שמגלמת אותה, שברה את רגל בערך בצילומי הפרק השלישי. אז מה? אילוצים הם מקור עשיר לפתרונות יצירתיים, אבל איך בחרו יוצרי המפץ להתמודד עם הרגל השבורה של קואוקו? הם החליטו להעלים אותה או להשתמש בה רק בסצינה אחת פר-פרק, כשהיא נחבאת מאחורי בר משקאות.
למה לכל הרוחות לא לשלב את הרגל השבורה בעלילה?! זה הרי מקור בלתי נדלה לסיטואציות קומיות! ויותר מכול, בסדרה שבה רוב הזמן הדמויות שלה מבלות בישיבה, איזה חשיבות יש לרגליים מתפקדות?!
ולא, איו סיכוי שקואוקו ביקשה לנוח. אין שחקן, בטח זה שרק שבר את הרגל, שרוצה לקחת חופשת מחלה מהופעה בטלוויזיה.
פני היא היא המפץ הגדול. כניסתה של הדמות לחייהם של ארבעת החנונים היא הארוע המחולל בסדרה ושינמוכה לדרגת תפקיד אורח בסיטקום שלה עצמה הוא בבחינת טעות פטאלית.

כתוצאה ישירה, העלמתה של פני יוצרת אפקט דומינו ועוזרת גם להרוס את דמותו של שלדון וחותרת תחת כל מה שהסדרה ופארסונס הצליחו להשיג עד כה.
הוא מקבל עוד יותר זמן מסך, אבל לא מקבל שום דבר יותר מדי מעניין לעשות בו. ופתאום כולם מוציאים משלדון תגובות רגשיות, פתאום כולם מצליחים לתפעל אותו, חוקי ברזל שלדוניים עפים מהחלון ולהיגיון הפנימי של הדמות, הסטרילית והא-מינית אין כל זכר ופארסונס נאחז במעט שניתן לו ומוציא את המקסימום האפשרי. וזה לא הרבה.
מולו, כתחליף לפני, היוצרים מעמידים את דמותה של איימי פרה-פאולר, בגילומה (החינני בהחלט) של מים ביאליק (אק"א בלוסום). אלא שאיימי היא תאומת שלדון ואי לכך, גם כאשר היא מתחילה להתפתח לכיוונים קצת יותר חמודים, הדינמיקה ביניהם פשוט לא מעניינת, והיא בטח שלא מצחיקה. קומדיה, כמו דרמה, צריכה קונפליקט.
וכך, מאבדת המפץ הגדול את כל מה שאי פעם עבד בה.

העונה הרביעית של המפץ הגדול מלמדת אותנו שלפעמים סדרה פשוט חייבת לדרוך במקום (או להתקדם בצעדים קטנטנים בסלואו-מו).
איך אומרים ? if it ain't broken, don't fix it!
And if it is broken, SHOW THE FUCKING CAST!
all puns intended.

מבוא ללימודי כיף

Yipeeeeee

ברוב המובנים קומוניטי היא ההפך הגמור מהמפץ הגדול. זו סדרה פרועה, שמסרבת להישאר במקום, משתוללת ומשתנה תדיר, סדרה בה הדמויות מודעות להיותן דמויות בסדרה שמסרבת להתחייב לז'אנר או מדיום. קומוניטי היא התגובה האלרגית לפורמט הקלאסי.
גם בעונתה הראשונה, לאחר שבנקודת האמצע תפסה כיוון שונה לגמרי, זו הייתה סדרה נפלאה (כל כך טובה שהיא תפסה את המקום השני שלי ברשימת הסדרות הטובות של 2010), אבל בעונה השנייה ששידורה הסתיים בשבוע שעבר בארה"ב, היא התעלתה אפילו על עצמה.
מבחינתי מתוך 24 פרקים רק 3 היו מיותרים והשאר נעו על הקו שבין הנהדרים-לנפלאים-למופתיים.

בעונתה השנייה הסדרה לא רק התפרעה יותר, בחנה יותר גבולות והייתה עוד יותר מטה-טקסטואלית אלא גם ניסתה, וגם הצליחה במידה רבה, לגעת ברעיונות יותר מסובכים ולספק איזה ערך רגשי ופסיכולוגי מוסף (בעיקר בחשיפת הצדדים העצובים של ג'ף ועאבד). לטעמי זה לוקח את הסדרה עוד צעד קדימה.
אולי ספיישל הכריסטמס מעט התפספס אבל אהבתי את העובדה שפרק שיש לו את כל הלגיטימציה המדיומית להיות מטופש, שטותי וקיטשי לחלוטין, בוחר לספק את אחד הסיפורים הכי אפלים וחומצי לב בסדרה, כנגד ציפיות ואולי גם רצון הצופים. זה אמיץ.

התעוזה והדווקאיות האינפנטילית הן שהופכות את קומוניטי לכל כך מבריקה.
היא פשוט לא מפסיקה להפתיע בבחירות שלה (רוצים טרנטינו??! אחלה, לא תקבלו) ולרוב הפרקים בהם נלקחו הכי הרבה סיכונים הם גם אלה שהכי השתלמו.
פרק הבנוי מ-70 סצינות שצולמו בלייב אקשן רק כדי לשרת קונספט מטומטם לחלוטין, מדגים את מידת המחויבות המוחלטת של קומוניטי לגאגים שלה ומפיק את אחד הדברים המצחיקים של 2011.
ובסיפור בו הייתם מצפים למצוא אקשן פנטסטי וסוחף קיבלתם פרק שלם של ישיבה סביב שולחן… ואת אחד היצירות השנונות (והמרגשות והסוחפות) שנראו בטלוויזיה וחתיכת גאונות צרופה.

נכון, לא כל הפרקים העונה משיגים את מטרתם ויש אי אילו נפילות מתח, אבל לעזאזל, קשה שלא להעריך את התנופה היצירתית והביצים.
אז מה סוד קסמה של קומוניטי? מלבד המקוריות, העוז ויכולת להיות בלתי צפויים? הרי כולם עושים פוסט-מודרניזם והמטה-טקסטואליות כבר יוצאת לכולם מכל החורים (ע"ע ביקורת מעל), אז למה דווקא כאן לא מתחשק לי להוריד לדן הרמון, היוצר, סטירה?

התשובה הראשונה היא לב. דן הרמון אולי אוהב קולנוע וטלוויזיה, ואת עצמו, אבל הוא הכי אוהב את הדמויות שלו, וזה ניכר.
וכל אחד ואחת מהקאסט עושים עבודה נפלאה בלגרום לנו להתאהב בהם (והעונה הזו נותנת גם לדונלד גלובר המדהים הזדמנות לנצוץ).
וממנה, לפחות מבחינתי, יוצאת גם התשובה העיקרית: כיף.

קומוניטי מצליחה, יותר מכל סדרה אחרת כרגע, לגרום לך ממש לרצות להיות חלק מהחבורה. כיף להם.
כיף להם זה עם זה וכיף להם בהרפתקאותיהם (למרות שפרק הלקט מביא אמירה די מבריקה לגבי זה).
ואני בתור צופה, אכולת קנאה.
גם אני רוצה חבורה שכזו! גם אני רוצה מנהרת אוהלים במסדרונות! גם אני רוצה לחרב את אוניברסיטת תל אביב בפיינטבול! גם אני רוצה הרפתקאות כמו שהיינו ילדים, כשהכול הרגיש הרה-גורל אבל בעצם היה מטופש ובטוח. גם אני רוצה מסיבת פיג'מות או טיול שנתי שנמשך כל החיים.

קומוניטי, עוד יותר בעונתה השנייה, מייצרת קסם טהור בכך שהיא נותנת לגיטימציה לחבר'ה מכל הגילאים ומכל הסטטוסים להתאחד ולהתנהג כמו אינפנטילים. וזה חזק יותר מכל קריצה אינטר-טקסטואלית רפלקסיבית מתחכמת.

גם"המפץ הגדול" וגם"קומוניטי" הן סדרות שמצליחות לעבוד נפלא הן בגלל והן למרות הפורמט שלהן.
אבל בסיכומו של דבר, כמו כל סיטקום, הן קמות או נופלות על הדמויות והנגיעה שלהן בקהל.

לא, גם עכשיו שאני אמונה על ביקורת טלוויזיה כאן בבלוג, אין לי שום כוונה להישאר ערה ולראות את גלובוס הזהב הלילה.
אני שונאת את גלובוס הזהב. אני שונאת אותו אפילו יותר משאני בזה לטקס פרסי האמי. וזה חתיכת הישג.
אני לא מבינה למה הוא עדיין קיים ומתקיים? איזה רלוונטיות יש לו? ולמה יש מי שמממן אותו?
או, חמור מזה, מחשיב אותו?
הלוא זה ברור שתא המבקרים הזרים בזים להוליווד ולכל מה שמופק בה.
איך אחרת אפשר לנמק את מועמדותן של "אליסה בארץ הפלאות", "בורלסק" או "התייר" בקטגוריית הסרט הקומי/ מוזיקל?
ושקוף שהמועמדויות נבחרות אך ורק ע"פ חישובים ציניים כמו "את מי היינו רוצים לראות על השטיח האדום ובקהל?
ומי יבטיח לנו רייטינג?" אחרת איך תסבירו את מועמדותה של אנגלינה ג'ולי בקטגורית הקומדיה?(!?!)
אבל אין ספק שמה שתא המבקרים שונאים יותר מכול, אפילו יותר מקומדיות ומחזות זמר קולנועיים,
זו טלוויזיה באשר היא. לכן זה ממש מוגזם לצפות מהם באמת לראות את סדרות לפני שהם בוחרים מועמדויות.
וגם אם הם מעמידים לפרס את הסדרות הטובות, או את השחקנים הראויים, הם הרי עושים זאת מכל הסיבות הלא נכונות, או מצירוף מקרים פלאי.
אוף, אני באמת שונאת את גלובוס הזהב.

אבל זה כמובן לא עוצר אותי מלתת את רשימת הניחושים שלי לזוכים בטקס בתחום הטלוויזיה.

סדרת הדרמה הטובה ביותר

מועמדות: "בורדווק אמפייר" "דקסטר" "האישה הטובה" "מד מן" "המתים המהלכים"
הזוכה: ברייקינג בד. אה, רגע. לא העמדתם אותה בכלל.
(במקום להעמיד אותה או את "ילדי האנרכיה", "טרמה" ו-"צדק פרטי", בואו נעמיד את "המתים המהלכים" – סדרה בינונית שמעולם לא ראינו אבל שמענו שזו הצלחה מטורפת והעמדתה לפרס תזכה אותנו בנקודות בונוס על עדכניות!)
מי תיקח? בטח "בורדווק אמפייר". לא כי מגיע לה (למרות שמהקבוצה הזו יכול להיות שהכי מגיע לה. לא ראיתי את "האישה הטובה"), אלא כי זו סדרה שגורמת לפאנל שופטים בטקסים מיותרים להרטיב בתחתונים על עיוור:
היא מופקת על ידי במאי קולנוע (שזה יותר שווה מטלוויזיה) מבוסס ומוערך, היא תקופתית (הו התלבושות, הו הלוקיישנים, הו הדיוק ההיסטורי!) והיא עוסקת במאפיה (ומאפיה, ידוע לכול = איכות).

הסדרה הקומית הטובה ביותר
מועמדות: "30 רוק" "המפץ הגדול" "The Big C" "Glee" "משפחה מודרנית" "האחות ג'קי"
הזוכה: "קומוניטי"!
לא? אז "לואי"! גם לא? אז מה לגבי "מחלקת גנים ונוף"! או "bored to death"! better off Ted" "Party Down" "It's Always Sunny in Philadelphia".
אף אחת מהן, אה?
בשנה שהציעה מבחר מלהיב של קומדיות בחרתם להעמיד שוב אותן סדרות כמו בכל שנה, ולא משנה שהעונה של "המשרד" ושל "רוק 30" היו חלשות יחסית, וש-"האחות ג'קי" היא בכלל לא קומדיה (אבל, אבל, אבל – אידי פאלקו, היא הייתה בסדרת מאפיה!!!).
מי תיקח? בטח "משפחה מודרנית" או "גלי". שתיהן לא מצחיקות אבל גורמות לבוחרים בהן להרגיש כאילו הם עם היד על הדופק, והו כה נאורים (אנחנו הכי מפרגנים להומואים!!!). מאידך אולי הסרטן ינצח. הוא תמיד מנצח.

השחקן הראשי הטוב ביותר בדרמה
מועמדים: סטיב בושמי, "בורדווק אמפייר" בריאן קרנסטון, "שובר שורות" מייקל סי הול, "דקסטר" ג'ון האם, "מד מן" יו לורי, "האוס".
הזוכה: בראיין קרנסטון.
אה, רגע, לא. זה לא שאשכרה ראיתם ולו פרק אחד של שובר שורות. לא. פשוט ראיתם את טקס האמי, ושמתם לב שהאיש הזה זכה שלוש שנים ברצף על התפקיד אז העמדתם אותו על אוטומט.
מי ייקח? כל מי שאינו ג'ון האם הבינוני יהיה מצוין מבחינתי, אבל בטח האם יקח. או בושמי (כי הוא שחקן קולנוע וזה עושה לנו נעים בפיפי).

השחקן הראשי הטוב ביותר בקומדיה
המועמדים: אלק בולדווין, "רוק 30" סטיב קארל, "המשרד" תומאס ג'יין, "האנג" מת'יו מוריסון, "Glee" ג'ים פרסונס, "המפץ הגדול"
הזוכה: zzzzzzzzz
מה? אה, סליחה, נרדמתי. לא אכפת לי. תעשו אן דן דינו.
מי יקח? אם תתנו לבולדווין או קארל תוכלו להשתמש בכרטיסיות משנים קודמות, שזה הכי אקולוגי.

השחקנית הראשית הטובה ביותר בדרמה
המועמדות: ג'וליאנה מרגוליס, "האישה הטובה" אליזבת מוס, "מד מן" פייפר פראבו, "Covert Affairs" קירה סדג'וויק, "המפענחת" קאת'י סגל, "ילדי האנרכיה"
הזוכה: פייפר פראבו, על "חופשיות על הבר".
מי תיקח? ג'וליאנה מרגוליס ותכלס אין לי בעיה עם זה. אבל טוב לראות שהם העמידו את אליזבת מוס בקטגוריה של שחקנית ראשית, וגם מחמם את הלב לראות כאן את קאתי סגל, למרות שלא ברור איך זה קרה.

השחקנית הראשית הטובה ביותר בקומדיה
המועמדות: טוני קולט, "טרה" אידי פאלקו, "האחות ג'קי" טינה פיי, "רוק 30" לורה לייני, "The Big C" ליה מישל, "Glee"
הזוכה: איימי פוהלר על "מחלקת גנים ונוף". או שלא.
מי תיקח? לורה לייני. לא ראיתי, לא יודעת אם זה טוב, אבל זה על סרטן, קרי "קומדיה אמיצה", והיא שחקנית קולנוע. סגרנו עיניין.

עכשיו לצמד הקטגוריות האהובות עליי!
תמיד סימן לאהבה והבנה אמיתית של טלוויזיה כשבטקס פרסים אומרים "למה שלא ניקח את השחקנים/ שחקניות המשנה בדרמה, קומדיה, מוזיקל, סרט לטלוויזיה ומיני סדרה ונשים את כולם בקטגוריה אחת?! תכ'לס, מה ההבדל?"

שחקנית המשנה הטובה ביותר
המועמדות: הופ דיוויס, "The Special Relationship" ג'יין לינץ', "Glee" קלי מקדונלד, "בורדווק אמפייר" ג'וליה סטיילס, "דקסטר" סופיה ורגרה, "משפחה מודרנית"
הזוכה: קלי מקדונלד המקסימה. אבל זה לא יקרה באמת.
מי תיקח? סופיה ורגרה (מבטא ספרדי זה מצחיק) או ג'יין לינץ (כי בוטש'יות זה מצחיק!).

שחקן המשנה הטוב ביותר
המועמדים: סקוט קאן,"הוואי 5-0" כריס קולפר, "Glee" כריס נות', "האשה הטובה" אריק סטונסטריט, "משפחה מודרנית" דיוויד סטרנת'ארן, "טמפל גרנדין"
הזוכה: לא אהרון פול מ"ברייקינג בד". נו, אז מה אם הוא זכה באמי השנה? אז מה אם חצי מהמבקרים הגדירו אותו שחקן השנה בכל קטגוריה, משנה או ראשי. לגלובוס הזהב הוא לא מספיק טוב.
יודעים מי כן? [גם אנחנו לא. אבל אנחנו מזהים את שם המשפחה של סקוט קאן (מאבא ג'יימס, שחקן קולנוע), ואת כריס נות' אנחנו זוכרים מ"סקס והעיר הגדולה". גם היה סרט כזה.]
מי יקח? אריק סטונסטריט. המרוויח הגדול מערבול הקטגוריות – שחקן מצוין אבל הוא פשוט לא השחקן הכי מצחיק במשפחה מודרנית. טיי בורל הוא הכי מצחיק בקאסט. או היחיד המצחיק, אם חייבים להתקטנן.
(רגע, רגע! כולם יודעים שהומואים זה מצחיק, והומואים שמנים מאגדים שתי אסכולות הצחקה ביחד!)

וכך יגיע לסיומו עוד טקס מרגיז ומיותר, אותו אני אקליט ואריץ קדימה ואדלג על פני כל הפרסים המקוממים שיחולקו עד שאגיע לקטעים של ריקי ג'רבייס, מי שהוא ההצדקה היחידה לקשקוש המשמים הזה בארבע השנים האחרונות.

מסכימים אתי?
חולקים על בחירותיי הכל כך לא חד משמעיות?
השאירו תגובה על הבוקר. לילה טוב.

תגובת היום שאחרי: נו, דייקתי בכל מה שקשור ליחסם המתרפס של תא העיתונאים הזרים לשחקני ומפיקי קולנוע בטלוויזיה.
בשנה שבה הטלוויזיה האמריקנית התעלתה פי כמה מונים על הקולנוע, הטמבלים האלה עדיין חושבים בסטיגמות מעליבות בכל הנוגע למסך הקטן.

מה שכן, לגמרי שכחתי לקחת כפקטור את התחרות המטומטמת בין גלובוס הזהב לאמי, שגורמת להם לעשות דווקא ולהכתיר מלכים הפוכים. כך, בורדווק גוברת באופן גורף על מד מן וגלי על משפחה מודרנית.
*facepalm*

ואסיים בברכת – טוב שלא קמתי בשביל החרטוט הזה. יום טוב לכולם!

דיסקליימר לפני שנתחיל:
זו הייתה שנה מצוינת לטלוויזיה, והיא בהחלט הייתה הרבה יותר פורה, מלהיבה ואיכותית ממה שהלך בקולנוע ובמוזיקה.
הסיכום הזה היה קשה.
היו המון סדרות, היו גם המון סדרות טובות, ופשוט לא ראיתי את כולן. יש סדרות שלא דגמתי שאני מתכוונת להשלים (למשל "טריירס", על אף הביטול ו-"טרמה", כי אני מתה על דיוויד סימון) ואם הם יתעלו על המקומות שצוינו כאן, אני מבטיחה לפרסם בדיעבד התנצלות פומבית. ויש סדרות שאני כנראה לא אטרח לצפות בהן כי הן מעולם לא תפסו את עיניי, מוחי ולבי (למשל "דם אמיתי" שמצאתי את עונתה הראשונה איומה, או סדרות כמו "האנטומיה של גריי" שפשוט לא מעניינות אותי).

המדרוג כאן קרה לאחר לבטים רבים ונכסו אליו מני שיקלולים ציניים כמו "כמות פרקים בעונה" ו-"אזוטריות ההנאה". בכל מקרה העיקרון המנחה כאן, אולי יותר מערך אומנותי, הוא הנאת הצפייה.  בשורש ע.נ.ג תיתקלו כאן הרבה ברשימה הזו.

7. אמפריית הטיילת
פותח את הרשימה שלי Boardwalk Empire, הפרויקט הגרנדיוזי והיומרני של מרטין סקורסזה שאומנם לא היה האירוע הטלוויזיוני שהוא ביקש להיות, אבל בהחלט סיפק דרמה מצוינת שנראית נפלא עם משחק טוב וכמה דמויות מאוד מסקרנות. היי, כל סדרה שגורמת לך להזדהות עם מייקל פיט יכולה לרשום לעצמה חתיכת הישג מרשים!


אני מוצאת את הפתיח של boardwalk מתמיה למדי. מצד אחד הוא מאוד מרשים ויזואלית ומעביר היטב את התקופה, הסיפור והמקום, מצד שני הנעימה היא במפגיע בת זמננו.
הפתיח אמור לסמן לצופה "הנושא תקופתי, הטיפול עכשווי". אלא שזה רחוק מלהיות מדויק. יש בסדרה משהו שמזכיר את הסרטים התקופתיים שנעשו בסוף שנות ה-60' וה-70' ובהחלט נראה שסקורסזה מתכתב עם חבריו לגל האמריקני החדש, שכן הסדרה מרפררת גם בלוק, וגם ב- story telling, ליצירות כמו "הסנדק 2" ו"בוני וקלייד" (אגב, לשניהם, מאז ועד היום, יש עדיין הרבה יותר אדג').
זו חלילה אינה תלונה, הסדרה נראית, מצולמת, מבוימת, מלוהקת וערוכה נפלא, אלא שלומר על הטיילת שהיא טלוויזיה עדכנית ו-cutting edge זה אעפס לא נכון.
התסריט הוא הנקודה החלשה כאן. הסיפור ידוע, המהלכים ברובם שקופים והפתרונות לעתים לא מאוד אלגנטיים, וזה בהחלט מוריד לה נקודות. אבל דמותה של מרגרט שרודר, בגילומה העדין והצובט בלב של קלי מק'דונלד, כנראה האישה היפה ביותר בטלוויזיה, היא זו שמספקת לסדרה את לבה הפועם וגורמת למערכת היחסים בינה לבין נאקי תומפסון (סטיב בושמי) להיות כל כך משובבת ומורכבת.

6. ג'סטיפייד
הגילט-לס פלז'ר של השנה. בפוסט הקודם שלי הסברתי מדוע בדיוק כדאי לצפות בה ואני עומדת מאחורי הצהרותיי, והנה עוד אחת: זו הסדרה הסקסית של השנה.
לצערי לא מצאתי ביוטיוב את הסצינות שרציתי להעלות כאן, אז קבלו את הקשקוש הזה במקום (נ.ב. לא זו הסקסיות שהתייחסתי אליה במשפט לעיל).

5. Louie
מזה עשרים שנה שלואי סי קיי הוא אחד הסטנד-אפיסטים החריפים, המבריקים והמוערכים בארצות הברית. בסטנד אפ המביך שלו הוא מבסס את עצמו כ-Asshole שפשוט אי אפשר שלא לחבב. יש משהו בכנות הברוטלית שלו, בלוזריות ובזלזול העצמי שאוטומטית מייצר אצלך אהדה והערכה, גם כאשר הוא קורא לבתו בת השנתיים Cunt.

לפני מספר שנים הוא ניסה לעשות סיטקום ו-"LUCKY LOUIE" הייתה מאכזבת, בלשון המעטה. המבנה המאולץ פשוט לא עבד עם האישיות וההומור של סיקיי והסיטקום בוטל לאחר עונה.
השנה הוא חזר עם היצירה הזו, שקשה להגדירה. ברשת FX הציעו לו את עסקת חייו, "אנחנו לא ניתן לך כמעט כסף, אבל גם לא נתערב באף אחת מההחלטות" והתוצאה היא לא קומדיית מצבים אלא קומדיה אקזיסטנציאליסטית, שהיא לפרקים מצחיקה מאוד, לרוב מביכה, לעתים תמוהה ממש, ותמיד חושפנית.
אני מאוד אהבתי את זה. "לואי" היא יצירה מוזרה, יוצאת דופן וחכמה והיא הצצה מבהילה למוחו הקודח של קומיקאי מדהים, החוגג את העליבות האנושית.

4. The Trip
הסדרה הזו ודאי הייתה ממוקמת בדירוג גבוה יותר אלמלא היו כל כך הרבה אנשים בארץ שהם אנגלו-פובים והמחשבה על קומדיה בריטית מרתיעה אותם. תכלס, מסכנים.
ב-2005 יצא "טריסטרם שנדי" (a cock and bull story), שיתוף הפעולה הראשון של הבמאי מייקל וינטרבוטום עם הקומיקאים האנגלים רוב בריידון וסטיב קוגן (עם קוגן זה היה שיתוף הפעולה השני, אחרי "אנשי המסיבות" הנהדר). בסרט ההוא הם גילמו את עצמם משחקים בסרט שהוא עיבוד לספרו הבלתי-אפשרי-לעיבוד של לורנס סטרן, והתוצאה הייתה אחת הקומדיות הייחודיות, האלגנטיות והשנונות שיצאו מאנגליה מזה שנים.

הכימיה שביססו בסרט ההוא, סוג של ידידות-יריבות של שני שחקנים מוכשרים להחריד שהם גם שניים מהאנשים הטרחנים, האינפנטיליים וחסרי הביטחון ביותר בממלכה, היא הבסיס לסדרה הנפלאה הזאת (גם היא בבימויו של וינטרבוטום).
גיא עומד להקדיש לסדרה פוסט ולכן לא אכנס לפרטי פרטים, רק אציין שלסדרה כמעט אין עלילה. יש סיפור מסגרת – קוגן הוזמן לערוך ביקורת על כמה מהמסעדות הטובות ביותר באנגליה והוא מזמין את בריידון להצטרף אליו. השניים נוסעים למסעדה בנופים מדהימים, אוכלים אוכל טוב, מדברים והולכים לישון. אלא שסדרת הדיאלוגים האינסופית בין השניים, המורכבת בעיקר מאילתורים וחיקויים היסטריים של שחקנים ואנשי ציבור, מייצרת קומדיה מבריקה שגרמה לי ליילל מצחוק (הסצינה בה קוגן עושה את סטפן הוקינג כמעט הרגה אותי) ומציירת דיוקן לא מחמיא אך שובר לב של שני אנשים מאוד מצחיקים ומאוד עצובים. תענוג.

3. שרלוק
הפנינה של ה-BBC  אולי הייתה ניצבת בגאון במקום השני אלמלא העובדה המצערת, שלא לומר מעוררת התקפי זעם, שהיא מונה רק 3 פרקים.
בתקופה שהיא גם ככה רוויה בשרלוק הולמס, אם בסרטו המהנה באופן גבולי של גיא ריצ'י, ואם בגלגול המודרני בדמות ד"ר האוס וד"ר וילסון, עדיין מצליחה הסדרה האנגלית להיות הפתעה אדירה. עיבוד מענג שהוא גם נאמן למקור מספיק שחננות-הולמס קפדניות למדי (*כחכוח* גיא *שיעול*) יוכלו ליהנות מהרפרנסים והמחוות הפנימיות, וגם אדפטציה משכנעת ללונדון בת ימינו, כך ששאר האדם יוכלו להצטרף לכיף.
נכון, הפרק השני לא עמד בסטנדרטים של הראשון, ומוריארטי אכזב והקליף-הנגר בסיום היה מרגיז ומיותר, אבל לא די בזה בשביל לחבל בהנאה הכללית.
בנדיקט קמברבטץ (שחקן מדהים עם פרצוף בלתי אפשרי כמעט כמו השם) נפלא בתור הולמס, המתואר כאן כגאון איפשהו על ספקטרום האוטיזם (מה שלא מונע ממנו להיות סקסי), ומרטין פרימן המהמם סופסוף מוצא שוב תפקיד המתאים לטיימינג הקומי שלו וליכולתו המכמירה למצוא את הקסם שב"אדם הפשוט". הכימיה ביניהם מעולה והאנדרטונים הגאים כבר לגמרי עלו לפני השטח לקול מצהלות כל מי שהוא לא ווטסון.
ההצלחה המסחררת לה זכתה ה(חצי)עונה הראשונה באנגליה ובארה"ב (הסדרה הנצפית ביותר של הבי-בי-סי בשנים האחרונות) הבטיחה עונה שנייה מלאה (מאידך אין מה ממש להתרגש, זה אנגלים, מה שאומר שמדובר בכ-6 פרקים).
עכשיו רק צריך לחכות.


2. קומוניטי
הסדרה שהחלה כ"ממש בסדר", ו-"באמת מאוד מתוקה" הפכה, תוך כדי תנועה, לעונג צפוף. איפשהו לקראת מחצית העונה זנחו היוצרים את המבנה הקבוע ונתנו דרור לטמטום, והפכו את קומוניטי ללא פחות מנפלאה. מטופשות, להבדיל מ-טיפשות, היא אחד הדברים המהותיים בקומדיה, והיא לרוב דורשת רמה מאוד גבוהה של דיוק ואינטליגנציה. וזה בדיוק מה שיש כאן.

אז מה עוד יש לנו? דמויות שאתה אוהב אהבת אמת כל אחת ואחת מהן, קצב מצוין, מחוות קולנועיות וטלוויזיוניות על ימין ועל שמאל, ובעיקר לב. הרבה הרבה לב.
אני לא נמנית על אלו שחושבים שקומוניטי המציאה את הגלגל מחדש או עשתה משהו באמת חתרני או מהפכני. אם מדברים על אנרכיה קומית, אז הבריטים היו שם קודם. בערך 30 שנה קודם.
לעזאזל, "משפחה בהפרעה" הייתה שם קודם, וגם עשתה את זה פרוע יותר.
כוחה של קומוניטי הוא בדמויותיה ובאהבה של היוצרים והצופים אליהן. אה, ויש פה 25 פרקים!!! בעידן בו סדרות מהנות הולכות ומצטמצמות, קומוניטי עוד נתנה פרקי בונוס, וזה פקטור רציני: פי שניים פרקים = פי שניים כיף.

חומצזה, שלא הייתה אף קומדיה אחרת השנה שסיפקה fun צרוף יותר מפרק הכריסטמס/ חנוכה " Comparative Religion" או ספיישל המחווה לכל סרטי האקשן/ היום שאחרי אפוקליפסה/ זומבים בהיסטוריה אי פעם – " Modern Warfare"


ומי נמצאת במקום הראשון? ניחושים (רק ממי שלא פגש אותי, אי פעם קרא סטטוס שלי בפייסבוק או עקב אחריי דקה בטוויטר) יתקבלו בברכה.
או שפשוט תעברו לתשובה שנמצאת ממש כאן.