פרסססאמי – למה אני שונאת את טקס פרסי הטלוויזיה.

אני שונאת את טקס האמי. לא נשארתי ערה לצפות בטקס אתמול בלילה, לא אוריד אותו היום ואני די בטוחה שלא אצפה בגרסתו הערוכה והמקוצרת מחר.
והשנה לא היו מבין המועמדים אנשים וסדרות שעודדתי (ומי שכן יכולתי לעודד היו מועדים להפסיד ממילא), אז באמת שלא היה טעם להכאיב לעצמי.
מה שכן, צפיתי בחלק מהמערכונים ושיאי הערב המדוברים ביוטיוב. ככה. כי מבחינתי הדרך הראויה לחגוג את טקס פרסי הטלוויזיה הזה הוא באופן חלקי, אונליין, במסך קטן, באיחור ובעותק מרצד. שייחנקו.

הבוז שלי לטקס הזה הוא ישן וידוע, והוא גם לא במיוחד מקורי. כולם שונאים את האמי.
קצת פחות מאת גלובוס הזהב, הנלעג שבפרסי האומנויות המצולמות, וקצת יותר מהאוסקרים. מקום טוב באמצע.

בוזי (שום קשר להרצוג) נובע מההיסטוריה הארוכה שלו של פרסים שהלכו לאנשים הפחות ראויים, בעוד שיוצרים חשובים ששינו את פני הטלוויזיה הלכו הבייתה בידיים ריקות, או חמור מזה, לא הועמדו לפרס מימיהם.
הדוגמאות הנוצצות ביותר של המחדל הסססאמי-אמק הם כמובן ג'וס ווידון ובאפי, ודייויד סיימון והסמויה, ושלא הועמדו לפרסים החשובים של האמי, ומעולם לא זכו, וזאת למרות שמדובר בשתיים מהסדרות הטובות, האמיצות והמשפיעות בהיסטוריה של הטלוויזיה. בין הרשימה של כמה שמות שכן הועמדו באותן שנים ניתן למצוא את CSI והפרקליטים. ובין מי שלקחו לשרה מישל גלר את המועמדות לשחקנית אפשר למצוא את רומה דאוני (על "תראי לי על הבובה איפה המלאך נגע בך"), ג'יין סימור (על ד"ר קווין קופה במערב) וג'ניפר גארנר (שנייה, אני צריכה לקרוא זאת שוב. גארנר? על משחק?!?!? בזהות בדויה?!?!?). כן, ברצינות.
אפילו 24 ו-חוק וסדר, שהיו סדרות שהשאירו חותם אדיר, סגנוני לפחות, על עולם הטלוויזיה מתגמדות בראי הזמן כסדרות הז'אנר שהן אל מול ההשפעה והאיכות של הסמויה ובאפי. טירוף.

וכל זאת למה? כי הייפ הוא מרכיב מרכזי בנוכחות של סדרות כאלה על פני אחרות. פרסטיז'ה מבוססת היטב של יוצר "רציני" היא מרכיב נוסף, ובל נשכח את נטייתם החולה להידבק כמסטיק לסוליית סדרות ודמויות שהם זיהו פעם כאיכותיות, גם אם הרלוונטיות שלהם כבר חלפה מזמן מהעולם. והכול טובל בדיעות קדומות וחוסר הפרגון תמוה ליוצרים טריים, ליצירות ז'אנריות ולחדשנות.
אבל נו, גלובוס הזהב עדיין יותר גרוע. האמי אולי לוקים בחוסר טעם משווע ובשמרנות, אבל לפחות הם לא שונאים טלוויזיה וקולנוע. זה גם משהו, אני מניחה.

להלן רשימת רוב הזוכים ומי היו צריכים לזכות בעיניי, לפי סדר תסכול עולה.
+ ההיילייטים הוידיאלים.

שחקנית משנה בדרמה: מרגו מרטינדייל, "צדק פרטי"
הייתה צריכה לזכות: מרגו מרטינדייל. הפרס היחיד בטקס כולו (לא כולל הקטגוריות הטכניות) שגם הכיל את המועמדת הנכונה וגם אשכרה נתן לה לזכות בו. ולא אכפת לי מי הן המועמדות האחרות בקטגורייה כי כן, רק למרטינדייל הגיע באופן חותך וחד משמעי לזכות. השנה לא הייתה לאף אחת תחרות עם האישה הזו שהייתה, אולי יותר מכל הקאסט המדהים, הגיבורה של העונה המצמררת הזו. היא נתנה הופעה נדירה על דמות נדירה.

שחקן משנה בדרמה: פיטר דינקלייג', "משחקי הכס"
היה צריך לזכות: פיטר דינקלייג'. מתוך קטגוריה של מועמדים בהחלט ראויים (וולטון גוגינס!!!), לגמד של משחקי הכס הגיע יותר מכל האמי משום שהדמות שיצר מחזיקה בלעדית את סדרת הפנטזיה הטובה-אך-המוערכת-יתר-על-המידה על כתפיה. בלעדיו הסדרה הייתה קורסת אל תוך עצמה מכובד הטרחנות, היעדר ההזדהות והרצינות העצמית.
כמובן שדינקלייג' יכול להודות לכל האלים והמפלצות על כך שאהרון פול של "שובר שורות" לא היה זכאי למועמדות השנה. הקטגוריה הזו שלו מעכשיו ועד סוף הסדרה. ביטש.

שחקן משנה בקומדיה: טיי בורל, "משפחה מודרנית"
היה צריך לזכות: טיי בורל. על היותו הדבר המצחיק היחיד בסדרה הזו. וגם הנאום שלו היה חמוד. (הנאום שלו בטקס פרסי הקומדיה האיום של קומדי סנטרל היה מצחייק יותר).
מאידך, בקטגוריות היו צריכים להיות מועמדים, במקום כל הקאסט של "משפחה מודרנית", כל הקאסט של קומוניטי (עאבד וטרוי וג'ף ופירס והדיקן!!!) וכל הקאסט הגברי של "מחלקת גנים ונוף" (מביניהם הכי צורמת היא היעדרותו של ניק הופרמן, הוא רון סוונסון האגדי. הדמות שלו היא כבר איקונה של התרבות הפופולרית, איך לעזאזל לא מכירים בה בכלל?!) ואז הייתה פה תחרות אמיתית. ביזיון.

בימוי בסדרת דרמה: מרטין סקורסזה, "אימפריית הפשע"
זה לא שאני באמת יכולה להגיד משהו גורף נגד הבימוי של סקורסזה בפיילוט של אמפריית, אבל, נו, איך אומרים? חוכמה גדולה לתת את זה לאחד מבימאי הקולנוע הוותיקים והמוערכים ביותר בהיסטוריה של הוליווד, גם אם הפרק היה בנוי כולו מפריים סטטי של צבע  כחול, הוא היה זוכה. זה פאקינג סקורסזה ובאמי חושבים שהוא אוהב את הלשון שלהם בתחת שלו כל שעה עגולה.
אבל בסיכומו של דבר, סקורסזה זכה על בימוי מרשים וראוותני בתקציבי עתק קולנועיים אך כזה שהוא גם שמרני ומיושן ולא מקדם את הטלוויזיה במאום. פוטס דה Meh אין מילא.

שחקנית משנה בקומדיה: ג'ולי בוואן,
כאמור "משפחה מודרנית" היא סדרה בינונית ובלתי מצחיקה בעיניי. ולמרות שג'ולי בוואן היא השחקנית היותר סימפטית וחיננית מבין השתיים בסדרה והדינמיקה שלה מול טיי בורל טובה, השחקנית שהייתה צריכה לזכות כלל לא מועמדת. הפרס הזה היה צריך להיות של אליסון ברי מקומוניטי או של אוברי פלאזה ממחלקת גנים ונוף. כי הן, אתם יודעים, אשכרה מצחיקות.

שחקנית ראשית בדרמה: ג'וליאנה מרגוליס, "האישה הטובה"
הייתה צריכה לזכות: אם לומר את האמת, טרם ראיתי האישה הטובה, אז אין לי מושג אם מרגוליס חורכת את המרקע או לא. אבל התחשק לי לראות את קוני בריטון או את אליזבת מוס זוכות לפני מרגוליס, יקירת האמי מימיי אי-אר.

שחקן ראשי בדרמה: קייל צ'נדלר, "אורות ליל שישי"
היה צריך לזכות: היה מרגש לראות את צ'נדלר מייצג את הסדרה שלו בכבוד וזוכה למתנת פרידה. אבל הפרס כנראה היה צריך ללכת ליו לורי. 7 עונות הוא מחזיק את "האוס" על כתפיו ומעולם לא זכה. שנה הבאה היא עונתו האחרונה של לורי בסדרה ובראיין קרנסטון חוזר למירוץ (או אהרון פול?) ואין לו שום סיכוי נגדו. לאף אחד אין.
כדי להוכיח כמה אין לו סיכוי נגדו, שידרה AMC את פרק המונולוגים של קרנסטון באותו זמן ששודר האמי, ותיזמנה את סצינת השבר של וולטר ווייט שתיפול בדיוק במקביל לבחירת השחקן הראשי. (לא באמת… אבל אולי).
קיבלנו את טופס ההרשמה שלכם, אבל המירוץ נסגר.

תוכנית בידור/וראייטי: "הדיילי שואו עם ג'ון סטיוארט"
היה צריך לזכות: תשמעו, קשה לכעוס. הדיילי שואו היא עדיין תוכנית בידור אינטליגנטית, רלוונטית ומצוינת, אבל אין מה לעשות, הזמן נתן בה את אותותיו והיא והמגיש שלה כבר די עייפים. האם לא הגיע הזמן לצ'פר את קונאן אובראיין או את ד"וח קולבר?
אבל לכו דברו עם האמי שתקועים על ניוטרל פסבדו-אינטלקטואלי וחושבים שלראות הדיילי שואו זה הכי חתרני ונאור (שזה לא בהכרח לא נכון, אבל לאמי באנו כדי לחגוג מצוינות בעשייה טלוויזיונית ולא בכדי לטפוח לעצמינו על השכם על היותנו הקול השפוי של המדינה).

שחקן ראשי במיני-סדרה או סרט: בארי פפר, "משפחת קנדי"
שחקנית ראשית במיני-סדרה או סרט: קייט ווינסלט, "מילדרד פירס"
היו צריכים לזכות: לא ראיתי את שתי הסדרות המדוברות, אבל שניהם. תמיד.
הופ, וככה בדיוק נשמעת ההצבעה של חברי האקדמיה של האמי.

שחקנית ראשית בקומדיה: מליסה מקרתי'  "מייק ומולי"
הייתה צריכה לזכות: "מייק ומולי" היא (למרות איך שהיא נדמית) סדרה קומית יעילה. סיטקום שמרני במבנה ובתכנים, אבל מבדח למדי. חוץ מזה שמקרתי היא קומיקאית אולד סקול והיה כיף לא לראות את הפרס הולך לשחקנית דרמה שמקבלת פרס על משחק בלתי קומי. לא, אמי, לורה לייני אולי שחקנית דרמה מצוינת אבל טרם נתקלתי בה עושה שימוש בטיימינג קומי או מגישה פאנץ' ליין. Quirky and Funny ARE NOT THE SAME!!!
אבל הפרס הזה, לעזאזל, שייך לאיימי פולר, על "מחלקת גנים ונוף". מזה שתי עונות (עונה 1 לא נחשבת), הבחורה מצליחה להיות גם מצחיקה, גם מקסימה, גם רומנטית וגם חומצת לב. היא נשדדה, אני אומרת לכם, נשדדה!

סדרה קומית: "משפחה מודרנית"
הייתה צריכה לזכות: "מחלקת גנים ונוף" על עונה של עונג טהור, אחריה "המשרד" – עונה 7 שלה (למעט שני הפרקים האחרונים האיומים) הייתה מופלאה. עוד ראויות –  עונות הביכורים של "קומוניטי" ו"לואי" שלא זכו אפילו למועמדות.
ולמי חד וחלק לא הגיע הכבוד? לזוכה. אבל האמי הם חבורת טרחנים ושמרנים שמעדיפים לחגוג עשייה בינונית, בנאלית ופסבדו-ליברלית בדמות הסדרה המעפנה הזו. פויה.

סדרת דרמה: "מד מן"
הייתה צריכה לזכות: והנה הטוויסט בעלילה – מבין המועמדים הקיימים, למד מן כנראה הכי הגיע לזכות. הסדרה המוערכת יתר על המידה הצליחה להגיש את עונתה הטובה ביותר עד כה (הישג מרשים במיוחד אחרי שתי העונות המחפירות שקדמו לה).  אז מאין התסכול? מהעובדה שעל אף טיבה, מד מן הנפיקה עונה לא אחידה ברמתה (חצי עונה ראשונה מצוינת במיוחד ואז התדרדרות באמצע הדרך שוב אל סתמיות אסתטית. מה לעשות, בסדרות טלוויזיה עדיף התחלה חלשה וסוף חזק על פני ההפך. לתשומת לב הקורא וויינר). ובעיקר מהעובדה שהיא פשוט לא הייתה הסדרה הטובה ביותר ששודרה. לא, התואר הזה שייך לעונה השנייה המפתיעה, המרשימה והמפעימה של "צדק פרטי", שכלל לא הועמדה לפרס (על אף נוכחות משמעותית ברוב קטגוריות המשחק). זה אשכרה נראה כאילו לא העמידו אותה כדי שלא יצטרכו לבחור בינה לבין הפרסומנייאקים. אחרת איך אפשר להסביר את נוכחתן של העונה השישית והמעפנית של "דקסטר" או "האישה הטובה" היעילה אך הגנרית שתפסו את מקומה בקטגוריות?
ואיה טרמה וללא בושה המדוברות? (לפחות הפסיקו להעמיד את טרו בלאד האיומה ולא העמידו את "ההרג" הבזיונית)
לנוכח הדלדול בפרסים בשאר הקטגוריות, נראה שגם לאמי נמאס ממד מן (דווקא בעונתה הטובה ביותר) וזכייתה כאן היא על שום אינרציה שלאיש אין את האומץ לשבור. מה?!
אבל, אבל, אבל מי ינקום את העוול שנעשה לצדק פרטי?! את הביזה? ומי יחגוג את המצוינות החד פעמית שסיפקה לנו?! האם עלינו לתלות תקוותנו בגלובוס הזהב?!?!

שחקן ראשי בקומדיה: ג'ים פארסונס
היה צריך לזכות: ל-"המפץ הגדול" הייתה עונה כה מחורבנת שאפילו ג'ים פארסונס, הגאון הקומי, לא הצליח להציל. להפך, הוא נשאב פנימה לכתיבה האיומה והנפיק הופעה חיוורת. לא, הפרס לא מגיע לו.
ועם כל אהבתי העזה ללואי סי קיי והתפעלותי לנוכח ההופעה השנונה של מאט לה בלנק (שהמציא עצמו מחדש בעורמה), השנה הזו הייתה שייכת לאיש אחד. סטיב קארל.
העונה השביעית של המשרד עסקה כולה בפרידה מדמותו האגדית והאיקונית של מייקל סקוט וקארל הנפיק הופעה היסטרית, מדויקת וקורעת לב. האיש גרם לי לטבוע בדמעות, והעובדה שהאידיוטים המנוולים הללו באמי שולחים אותו הבייתה אחרי 7 עונות בלי פסלון אחד היא לא סתם מקוממת, היא נלעגת ומהווה הוכחה חותכת לאי הרלוונטיות של הטקס כולו.
מושחתים, נמאסתם!

אז מה היה לנו?
ממבט ברשימת הזוכים והצצה ביוטיוב: טקס צפוי להחריד, עם מספר קטן של הפתעות, מספר זערורי של קליפים מגניבים ומספר מצומצם של מועמדים וזוכים ראויים.
ומי הם הזוכים האמיתיים?
מי שהמשיכו לנחור במיטה ומי שבחרו לצפות בפרק המעולה של "שובר שורות", כמובן.
כי אמי שממי, הדרך הטובה לחגוג טלווייה מצטיינת – היא לצפות בה. אז שתהיה לנו שנת גנים ונוף, מייקל סקוט וצדק פרטי לכל!

למי שפספסו…
הנה הפתיח החביב של ג'יין לינץ' המנחה. היא לא עושה לי את זה וכבר ראינו קליפי פתיחה מרשימים יותר בעבר, אבל הקטע במד-מן חמוד מאוד (וג'ון האם נותן בו את הופעתו הטובה ביותר).

והנה טיי בורל, בנאום המצטיין של הטקס.

אבל לו הייתי טורחת לראות אותו, נקודת האור של הטקס הייתה בוודאי הקליפ הבא. אתם יודעים איזה חלק מתוכו.

זה צריך לקרות באמת. הם עדיין מחפשים בוס חדש שם, לא?

עוד נאומים וקטעים בערוץ האמי ביוטיוב.
http://www.youtube.com/user/PrimetimeEmmys

מוצדקת – צדק פרטי משתדרגת בעונתה השנייה לדרמה הטובה של 2011 (בינתיים)

מאיזו סיבה לא ברורה "צדק פרטי" לא זוכה כאן בארץ הקודש לכבוד ולפופולריות לה היא ראויה.
משהו ברקע הדרומי בשילוב עם המבנה הלא מאוד סריאלי ועם סגנון הצ'אק נוריס פוגש את ריימונד צ'אנלדר לא בא טוב לקהל המקומי ורובו נשבר הרבה לפני שהוא מבין שיש לו פה ממתק מול העיניים. וחבל.
אני  אהבתי אותה באופן מתועד עוד מהעונה הראשונה למרות, גילוי נאות, שהייתי צריכה שגיא, סוג של תאום נפש טלוויזיוני, יתעקש בפניי הלוך והתעקוש שמדובר ביהלום שלוקח לו זמן להתלטש. והוא צדק, עונה 1 הייתה סקסית וכיפית באופן אלגנטי ואינטליגנטי, היא סיפקה שילוב נעים של אקשן, אווירתיות וגיבור שהוא בו זמנית לוהט וקריר כקרח.
אבל בעונתה השנייה, ששידורה הסתיים לפני שבוע בארצות הברית, הסדרה עלתה אל הליגה של הגדולות.

השאלה מה הופך סדרה מבידור מצוין ליצירת אומנות היא ויכוח פילוסופי לא פתור. אני יכולה בהזדמנות להזמין אתכם לקפה ולשטוח במשך כשלוש שעות את נקודת מבטי וגישתי בעיניין, אבל בקצרה אוכל לומר שאני מאמינה שיצירה מסוימת צריכה להישפט על פי היומרות של היוצר שלה.
לרוב היומרות הללו מוצהרות ונמצאות על פני השטח. אם יוצר מייעד לתלות את היצירה שלו במוזיאון, לשדר אותה ב-HBO או להשמיע אותה בבית האופרה, רוב הסיכויים שהוא מתיימר ליצור אומנות (זה לא איזו הבחנה שלי, מרסל דושאן עשה מלדקור, לחתור תחת ולחטט בעובדה הזו קריירה).

לעתים הכוונות מוצנעות ונגלות רק מעושר הטקסט עצמו. כמו במקרה של סדרה שהייתה אמיצה מספיק להתהדר בשם אידיוטי, להיות משודרת בערוץ המיועד לבני נוער, ולשלב בין קומדיות נעורים לז'אנר הפנטזיה ועדיין לספק אמירה אמיתית ועמוקה על החיים ולהביא משהו חדש לגמרי לעולם הטלוויזיה (והקולנוע). כן, די לו היו קוראים ל"באפי קוטלת הערפדים" – Slayer או Doomed או The Stakes והיא הייתה נשפטת אחרת למן ההתחלה.
והיי, לפעמים היוצר לא מנסח בפני עצמו שהוא אמן אבל התעוזה, העושר הקריאטיבי והעומק הם אלה שהופכים בדיעבד את מעשיו ליומרה אומנותית.

השאלה האם זו יצירת אומנות טובה או רעה, או האם היוצר בכלל עמד ביומרה שלו ליצור יצירת אמנות – נו, זו כבר דרמה בפני עצמה.
אבל בין אם במוצהר או לא, בעונתה השנייה הרגישה ג'סטיפייד, המגוללת את סיפורו של המרשל ריילן גיבנס, מספיק טוב עם עצמה כדי להחליט שהיא רוצה לעשות יותר. וכנרמז בשם הפוסט, היא הצליחה.

כיצד הפכה הסדרה מ"צדק פרטי", בתו האלגנטית של ווקר טקסט ריינג'ר, ל-Justified, יצירת אומנות (ספוילרי במידה שטחית בלבד).

בטלוויזיה, קשה לייצר סדרה שתיחשב אומנות מבלי להפוך אותה להמשכית. הדיעה הרווחת, באופן די מתבקש, היא שהמשכיות משמעה התפתחות ומתוך כך העמקה.
מה לימדו אותנו בספרות בבית הספר היסודי לגבי דמויות עגולות לעומת שטוחות? דמות עגולה היא דמות שמתפתחת. זוהי מוסכמה שאנחנו סוחבים בכל בדיקה טקסטואלית עד היום. שטיחות היא שטחיות, שינוי הוא עומק. אף כי אני יכולה לתת דוגמאות נגדיות לסדרות (רובן קומיות) בלתי סריאליות בעליל שהן יצירות אומנות (למשל העונה השנייה של "המייטי בוש" שהיא מבחינתי יצירת מופת קטנה המורכבת ממקבץ סיפורים שכל אחד מהם הוא כדור קריסטל עצמאי ונוצץ של טמטום מזוקק וקסם ילדותי טהור), הכלל הזה הוא לרוב, לבטח בדרמות, נכון (בקומדיה, אגב, סטגנציה היא לעתים אמירה מכוונת).

בעונתה השנייה, ג'סטיפייד מיישרת קו עם הרעיון הסריאליות.
אמנם הכיוון ההמשכי התחיל להתפתח כבר מאמצע העונה הראשונה כשהסיפורים של ריילן עם ארלו (AKA אבו-ריילן) ובויד, החבר/אויב, כמו גם יחסיו הרומנטים עם אווה ו-וינונה הלכו והסתבכו, אבל לא ניתן להכחיש שהמבנה של הסדרה היה בעיקר זה של "נבל השבוע".  כמעט כל פרק הציג תעלומה חדשה הדורשת פיתרון, ופושע חדש התובע חירור. היה לזה חן אייטיזי לא מבוטל, אבל זה גם הדיף ריח מעט קליל יותר, קליל מדי, בכדי להיחשב אומנות של ממש.
בעונה שהסתיימה זה עכשיו, כאמור, ישנו arc סיפורי הנמשך לכל אורכה וסוחב איתו צרות מהעונה הקודמת.
וזה עובד, וואו, כמה שזה עובד.

בעונה 2, צדק פרטי ממשיכה את כל הסיפורים שהתפתחו בזו הקודמת ופותחת חזית סיפורית חדשה ומסעירה עם הצגתו של ארכי-נבל מרכזי חדש. או משפחה שלמה של כאלה.
מאפיה של הילביליז המזרה אימה במחוז הארלן זה לא משהו שחשבתי שאזכה לראות אי פעם, אבל משפחת בנט המטריאכלית, בהנהגתה של מאגס (האם המלחיצה האוחזת בילדיה בביצים ובמכלול האייקיו המשפחתי), היא בדיוק כזו.
בניצוחה הבנטים הם חבורה בלתי נשלטת, בלתי צפויה, ערמומית, אכזרית וקריפית בטירוף, שגורמת לשבט קראודר של עונה 1 להיראות כמו שגר חתלתולים.

וזה מוביל אותנו לדבר השני שהשתנה בעונה האחרונה. הדמויות. 

כדי לבנות עולם עשיר יותר דמותו של ריילן, עדיין הגיבור הבלתי מעורער של הסיפור, לוקחת צעד אחד אחורה ונותנת במה למבחר דמויות חדשות ולפיתוח מעמיק יותר של יתר הדמויות המוכרות. כל דמות משורטטת ברגישות, שום דבר לא חד משמעי וכל סוללת הקאסט פשוט מדהימה!
טימותי אוליפנט ממשיך להיות הגבר הכי מגניב בטלוויזיה, אבל מהלכי העונה מאפשרים הצצה עדינה ואלגנטית לנפשו החצויה של ריילן, לרצון החדש לאבהות ולתחושת המיאוס והגועל שלו מעצמו ומעברו.

בנוסף, ההחלטה לא להגיש את בויד קראודר כנבל המרכזי של הסדרה גם בעונה השנייה הייתה חכמה ונכונה, שהרי בסוף העונה הקודמת היה ברור שלו ולריילן יש יחסים יותר אוהבים משונאים (ויש שיאמרו חושקניים-מודחקים).
השניים נמצאים על אותו מישור, גם אם משני צדי המתרס, מסתכלים זה לזה בעיניים וגם אם בקלות נוכל לראות אותם מתחמנים אחד את השני, נתקשה לדמיין אותם באמת פוגעים זה בזה.
פרוטגוניסט כמו ריילן צריך אנטגוניסט חסר רחמים וגבולות שימחוק לו את החיוך הזחוח מהפנים. וכזו היא מאגס בנט,  בגילומה המצמרר והמרטיט של מרגו מרטינדייל (אולי תזהו אותה מתפקיד חברת המשפחה חובבת עוגות הליים והגוססת בעונה 3 של דקסטר), שאין סיכוי שהיא יוצאת מטקס האמי הבא בלי פסלון (ושאם אני טועה, אוכל את כובע נהג המשאית המיוזע של דיקי).
איזה יופי של אנטגוניסטית ואיזה יופי של דמות! ובכלל, מתי לאחרונה נתקלתם, בטלוויזיה או בקולנוע, בתפקיד של נבלת באמת ראויה, כזו שאתה באמת מפחד ממנה, אבל לא יכול שלא להבין אותה?!

Le-Chaim!

כעת כשהוא פתור מהצורך להוות אויב לריילן, גם דמותו של בויד חופשייה להתפתח לה בנפרד ולתת לוולטן גוגינס הזדמנות למתוח את שרירי המשחק שלו.
ואפילו ג'רמי דייויס בתפקיד דיקי בנט שהטיקים והשטיקים שלו בדרך כלל עולים לי על העצבים נפלא ומדויק כאן בתפקיד בנה הצעיר, המתוסכל והמטומבל של מאגס.

ואולי מעל כולם, מתבלטת קייטלין דבר העילוי, בתפקיד לורטה בת ה-13, שנותנת פה תפקיד חומץ לב בגילום בשל מכפי גילה (מאיפה לעזאזל מקריצים לאחרונה את כל השחקניות הצעירות הקשוחות והנפלאות האלה, כמו היילי סטיינפילד אהובתי מ"אומץ אמיתי"?!).
דמותה של לורטה היא כמו אחותה הצעירה של הדמות ששיחקה ג'ניפר לורנס ב"קר עד העצם". ילדה שנאלצת להתמודד עם דמות של אב מנוטרל, בעולם של סוחרי סמים בדרום המפגר של ארצות הברית. גם כאן, כמו בסרט (שעיקר כוחו, לטעמי, נבע מהתיאור הפמיניסטי של עולם של גברים נפקדים ושל הנשים שנאלצות לנקות את הבלגן וההרס שהותירו אחריהם) הנשים חזקות, קשוחות ועצמאיות והן אלה המשלמות את המחיר על משחקי ה"למי יש פיפי יותר גדול" של הגברים.
בכלל, ניכר שלסרט הייתה השפעה גדולה על העלילה, האסתטיקה והאווירה הקודרת של העונה הזו, ולכל אורך הצפייה תהיתי איך לא ניסו לייבא אליה לתפקיד אורח  גם את ג'ון הוקס המהמם שירביץ איזה סיבוב נוסטלגי עם אוליפנט לזכר הימים הטובים של דדווד.
אבל למרות ההשפעה האדירה של "קר עד העצם", "צדק פרטי" נותרת יצירה מקורית בפני עצמה. היא לא מוותרת על הפילם-נואריות שלה וממשיכה לשלב את המבנה העלילתי הייחודי של ספריו של אלמור לנארד עם קצת המפרי בוגרט וטיפה ג'ון וויין, מעט דשיל האמט עם קמצוץ "גברים במלכודת", ויש גם צמד פרקים שעושים מחווה סגנונית להיצ'קוק בכלל, עם קריצה עלילתית ל"פסיכו" בפרט, ובסופו של דבר, בעיניי לפחות, היא מתעלה על הסרט באופן הטיפול האלגנטי, העשיר והאינטיליגנטי שלה בחומרים והיכולת לשלב בין עומק לקלילות.

מה שמוביל אותי לגורם נוסף לזינוק ברמה של הסדרה. חוש ההומור.
צדק פרטי תמיד הייתה מבדחת ועל אף כל התימות העמוקות והאפלות יותר שהסדרה מתמודדת איתן בעונה השנייה, היא לא מוותרת לרגע על הקלילות שלה.
למעשה, העונה השנייה מצחיקה הרבה יותר מהעונה הראשונה. We're talking snort out loud funny.
הדיאלוגים מבריקים יותר, העקיצות שנונות יותר והיא מפזרת ללא הרף אבחנות ציניות מדויקות הצוחקות על הגיבור, חבריו ואויביו.
לגישתי, אם סדרה מנסה לספק לצופיה אמירה עמוקה והיא מוותרת על חוש הומור, היא אוטומטית מפסידה נקודות.
הומור הוא חלק בלתי נפרד מהחיים והוא דרך לראות את המציאות כתמונה מלאה וממרחק שפוי. היעדר מוחלט של הומור או שנינה בעולם הסיפורי, כל עולם סיפורי, הוא אי לכך פחות אנושי ויותר שקרי.
יצירה שבוחרת לצלול אל נושאים עמוקים יותר ולהתעסק בתימות אפלות יותר וכוללת בתוכה קומיות מסוימת היא בהכרח יצירה חכמה, בוגרת, כנה ובפירוש אמיצה יותר.
והיא כמובן מהנה יותר. אין דבר מקומם ושטחי יותר בהקשר הזה ממנשר הפלצן היומרני:
אני עמוק משמע אני סובל.
העונה השנייה של "צדק פרטי" לא נופלת למלכודת המשמימה הזו. היא יומרנית אך לא פלצנית.

בריאות נוסח עונה 1

ושינוי אחרון, אם כי אני לא חד משמעית בעמדתי בעיניין הזה – העירום. כלומר, היעדרו. בעונה השנייה תמו הימים שאנחנו זוכים לשזוף את עינינו ככה סתם בגופו המזהיר של אוליפנט. הסדרה עדיין סקסית, אבל כנראה כדי להילקח יותר ברצינות, היא נוקטת בגישה יותר מעודנת ופחות מחפצנת, ומפחיתה משמעותית את כמות השוטים הכוללים פטמות גבריות.
התמונה משמאל מוגשת לכם כתחליף לדקת דמוייה לזכר הערווה של ריילן. על לא דבר.

מעל לכול, Justified בעונתה השנייה מספקת לצופיה חוויה אינטלקטואלית מלהיבה, מהנה ומפתיעה, ואחת שבסופו של דבר קצת תשבור לכם את הלב.
דמויותיה הרב מימדיות לכודות בעולם שהן לא מעוניינות להיות חלק ממנו ולוקחות על עצמן תפקידים שהן לא בטוחות שהן רוצות לגלם וזה מרתק באותה מידה שזה מלנכולי וזה מה שבמחציתה של 2011 הופך את הסדרה ליצירה הטלוויזיונית הכי מרשימה עד כה.
כן, היא טובה יותר מ"משחקי הכס" ו"ההרג" (בינתיים), כנראה אף טובה יותר מ"קומוניטי" הסדרה הקומית המצטיינת של 2011, ולפחות עד שובה של שובר שורות למרקע, היא זו שמחממת את כס המלוכה בכבוד ובצדק.

מי לא אוהב רשימות? 7 הסדרות הטובות ביותר לשנת 2010!

דיסקליימר לפני שנתחיל:
זו הייתה שנה מצוינת לטלוויזיה, והיא בהחלט הייתה הרבה יותר פורה, מלהיבה ואיכותית ממה שהלך בקולנוע ובמוזיקה.
הסיכום הזה היה קשה.
היו המון סדרות, היו גם המון סדרות טובות, ופשוט לא ראיתי את כולן. יש סדרות שלא דגמתי שאני מתכוונת להשלים (למשל "טריירס", על אף הביטול ו-"טרמה", כי אני מתה על דיוויד סימון) ואם הם יתעלו על המקומות שצוינו כאן, אני מבטיחה לפרסם בדיעבד התנצלות פומבית. ויש סדרות שאני כנראה לא אטרח לצפות בהן כי הן מעולם לא תפסו את עיניי, מוחי ולבי (למשל "דם אמיתי" שמצאתי את עונתה הראשונה איומה, או סדרות כמו "האנטומיה של גריי" שפשוט לא מעניינות אותי).

המדרוג כאן קרה לאחר לבטים רבים ונכסו אליו מני שיקלולים ציניים כמו "כמות פרקים בעונה" ו-"אזוטריות ההנאה". בכל מקרה העיקרון המנחה כאן, אולי יותר מערך אומנותי, הוא הנאת הצפייה.  בשורש ע.נ.ג תיתקלו כאן הרבה ברשימה הזו.

7. אמפריית הטיילת
פותח את הרשימה שלי Boardwalk Empire, הפרויקט הגרנדיוזי והיומרני של מרטין סקורסזה שאומנם לא היה האירוע הטלוויזיוני שהוא ביקש להיות, אבל בהחלט סיפק דרמה מצוינת שנראית נפלא עם משחק טוב וכמה דמויות מאוד מסקרנות. היי, כל סדרה שגורמת לך להזדהות עם מייקל פיט יכולה לרשום לעצמה חתיכת הישג מרשים!

אני מוצאת את הפתיח של boardwalk מתמיה למדי. מצד אחד הוא מאוד מרשים ויזואלית ומעביר היטב את התקופה, הסיפור והמקום, מצד שני הנעימה היא במפגיע בת זמננו.
הפתיח אמור לסמן לצופה "הנושא תקופתי, הטיפול עכשווי". אלא שזה רחוק מלהיות מדויק. יש בסדרה משהו שמזכיר את הסרטים התקופתיים שנעשו בסוף שנות ה-60' וה-70' ובהחלט נראה שסקורסזה מתכתב עם חבריו לגל האמריקני החדש, שכן הסדרה מרפררת גם בלוק, וגם ב- story telling, ליצירות כמו "הסנדק 2" ו"בוני וקלייד" (אגב, לשניהם, מאז ועד היום, יש עדיין הרבה יותר אדג').
זו חלילה אינה תלונה, הסדרה נראית, מצולמת, מבוימת, מלוהקת וערוכה נפלא, אלא שלומר על הטיילת שהיא טלוויזיה עדכנית ו-cutting edge זה אעפס לא נכון.
התסריט הוא הנקודה החלשה כאן. הסיפור ידוע, המהלכים ברובם שקופים והפתרונות לעתים לא מאוד אלגנטיים, וזה בהחלט מוריד לה נקודות. אבל דמותה של מרגרט שרודר, בגילומה העדין והצובט בלב של קלי מק'דונלד, כנראה האישה היפה ביותר בטלוויזיה, היא זו שמספקת לסדרה את לבה הפועם וגורמת למערכת היחסים בינה לבין נאקי תומפסון (סטיב בושמי) להיות כל כך משובבת ומורכבת.

6. ג'סטיפייד
הגילט-לס פלז'ר של השנה. בפוסט הקודם שלי הסברתי מדוע בדיוק כדאי לצפות בה ואני עומדת מאחורי הצהרותיי, והנה עוד אחת: זו הסדרה הסקסית של השנה.
לצערי לא מצאתי ביוטיוב את הסצינות שרציתי להעלות כאן, אז קבלו את הקשקוש הזה במקום (נ.ב. לא זו הסקסיות שהתייחסתי אליה במשפט לעיל).

5. Louie
מזה עשרים שנה שלואי סי קיי הוא אחד הסטנד-אפיסטים החריפים, המבריקים והמוערכים בארצות הברית. בסטנד אפ המביך שלו הוא מבסס את עצמו כ-Asshole שפשוט אי אפשר שלא לחבב. יש משהו בכנות הברוטלית שלו, בלוזריות ובזלזול העצמי שאוטומטית מייצר אצלך אהדה והערכה, גם כאשר הוא קורא לבתו בת השנתיים Cunt.

לפני מספר שנים הוא ניסה לעשות סיטקום ו-"LUCKY LOUIE" הייתה מאכזבת, בלשון המעטה. המבנה המאולץ פשוט לא עבד עם האישיות וההומור של סיקיי והסיטקום בוטל לאחר עונה.
השנה הוא חזר עם היצירה הזו, שקשה להגדירה. ברשת FX הציעו לו את עסקת חייו, "אנחנו לא ניתן לך כמעט כסף, אבל גם לא נתערב באף אחת מההחלטות" והתוצאה היא לא קומדיית מצבים אלא קומדיה אקזיסטנציאליסטית, שהיא לפרקים מצחיקה מאוד, לרוב מביכה, לעתים תמוהה ממש, ותמיד חושפנית.
אני מאוד אהבתי את זה. "לואי" היא יצירה מוזרה, יוצאת דופן וחכמה והיא הצצה מבהילה למוחו הקודח של קומיקאי מדהים, החוגג את העליבות האנושית.

4. The Trip
הסדרה הזו ודאי הייתה ממוקמת בדירוג גבוה יותר אלמלא היו כל כך הרבה אנשים בארץ שהם אנגלו-פובים והמחשבה על קומדיה בריטית מרתיעה אותם. תכלס, מסכנים.
ב-2005 יצא "טריסטרם שנדי" (a cock and bull story), שיתוף הפעולה הראשון של הבמאי מייקל וינטרבוטום עם הקומיקאים האנגלים רוב בריידון וסטיב קוגן (עם קוגן זה היה שיתוף הפעולה השני, אחרי "אנשי המסיבות" הנהדר). בסרט ההוא הם גילמו את עצמם משחקים בסרט שהוא עיבוד לספרו הבלתי-אפשרי-לעיבוד של לורנס סטרן, והתוצאה הייתה אחת הקומדיות הייחודיות, האלגנטיות והשנונות שיצאו מאנגליה מזה שנים.

הכימיה שביססו בסרט ההוא, סוג של ידידות-יריבות של שני שחקנים מוכשרים להחריד שהם גם שניים מהאנשים הטרחנים, האינפנטיליים וחסרי הביטחון ביותר בממלכה, היא הבסיס לסדרה הנפלאה הזאת (גם היא בבימויו של וינטרבוטום).
גיא עומד להקדיש לסדרה פוסט ולכן לא אכנס לפרטי פרטים, רק אציין שלסדרה כמעט אין עלילה. יש סיפור מסגרת – קוגן הוזמן לערוך ביקורת על כמה מהמסעדות הטובות ביותר באנגליה והוא מזמין את בריידון להצטרף אליו. השניים נוסעים למסעדה בנופים מדהימים, אוכלים אוכל טוב, מדברים והולכים לישון. אלא שסדרת הדיאלוגים האינסופית בין השניים, המורכבת בעיקר מאילתורים וחיקויים היסטריים של שחקנים ואנשי ציבור, מייצרת קומדיה מבריקה שגרמה לי ליילל מצחוק (הסצינה בה קוגן עושה את סטפן הוקינג כמעט הרגה אותי) ומציירת דיוקן לא מחמיא אך שובר לב של שני אנשים מאוד מצחיקים ומאוד עצובים. תענוג.

3. שרלוק
הפנינה של ה-BBC  אולי הייתה ניצבת בגאון במקום השני אלמלא העובדה המצערת, שלא לומר מעוררת התקפי זעם, שהיא מונה רק 3 פרקים.
בתקופה שהיא גם ככה רוויה בשרלוק הולמס, אם בסרטו המהנה באופן גבולי של גיא ריצ'י, ואם בגלגול המודרני בדמות ד"ר האוס וד"ר וילסון, עדיין מצליחה הסדרה האנגלית להיות הפתעה אדירה. עיבוד מענג שהוא גם נאמן למקור מספיק שחננות-הולמס קפדניות למדי (*כחכוח* גיא *שיעול*) יוכלו ליהנות מהרפרנסים והמחוות הפנימיות, וגם אדפטציה משכנעת ללונדון בת ימינו, כך ששאר האדם יוכלו להצטרף לכיף.
נכון, הפרק השני לא עמד בסטנדרטים של הראשון, ומוריארטי אכזב והקליף-הנגר בסיום היה מרגיז ומיותר, אבל לא די בזה בשביל לחבל בהנאה הכללית.
בנדיקט קמברבטץ (שחקן מדהים עם פרצוף בלתי אפשרי כמעט כמו השם) נפלא בתור הולמס, המתואר כאן כגאון איפשהו על ספקטרום האוטיזם (מה שלא מונע ממנו להיות סקסי), ומרטין פרימן המהמם סופסוף מוצא שוב תפקיד המתאים לטיימינג הקומי שלו וליכולתו המכמירה למצוא את הקסם שב"אדם הפשוט". הכימיה ביניהם מעולה והאנדרטונים הגאים כבר לגמרי עלו לפני השטח לקול מצהלות כל מי שהוא לא ווטסון.
ההצלחה המסחררת לה זכתה ה(חצי)עונה הראשונה באנגליה ובארה"ב (הסדרה הנצפית ביותר של הבי-בי-סי בשנים האחרונות) הבטיחה עונה שנייה מלאה (מאידך אין מה ממש להתרגש, זה אנגלים, מה שאומר שמדובר בכ-6 פרקים).
עכשיו רק צריך לחכות.

2. קומוניטי
הסדרה שהחלה כ"ממש בסדר", ו-"באמת מאוד מתוקה" הפכה, תוך כדי תנועה, לעונג צפוף. איפשהו לקראת מחצית העונה זנחו היוצרים את המבנה הקבוע ונתנו דרור לטמטום, והפכו את קומוניטי ללא פחות מנפלאה. מטופשות, להבדיל מ-טיפשות, היא אחד הדברים המהותיים בקומדיה, והיא לרוב דורשת רמה מאוד גבוהה של דיוק ואינטליגנציה. וזה בדיוק מה שיש כאן.

אז מה עוד יש לנו? דמויות שאתה אוהב אהבת אמת כל אחת ואחת מהן, קצב מצוין, מחוות קולנועיות וטלוויזיוניות על ימין ועל שמאל, ובעיקר לב. הרבה הרבה לב.
אני לא נמנית על אלו שחושבים שקומוניטי המציאה את הגלגל מחדש או עשתה משהו באמת חתרני או מהפכני. אם מדברים על אנרכיה קומית, אז הבריטים היו שם קודם. בערך 30 שנה קודם.
לעזאזל, "משפחה בהפרעה" הייתה שם קודם, וגם עשתה את זה פרוע יותר.
כוחה של קומוניטי הוא בדמויותיה ובאהבה של היוצרים והצופים אליהן. אה, ויש פה 25 פרקים!!! בעידן בו סדרות מהנות הולכות ומצטמצמות, קומוניטי עוד נתנה פרקי בונוס, וזה פקטור רציני: פי שניים פרקים = פי שניים כיף.

חומצזה, שלא הייתה אף קומדיה אחרת השנה שסיפקה fun צרוף יותר מפרק הכריסטמס/ חנוכה " Comparative Religion" או ספיישל המחווה לכל סרטי האקשן/ היום שאחרי אפוקליפסה/ זומבים בהיסטוריה אי פעם – " Modern Warfare"

ומי נמצאת במקום הראשון? ניחושים (רק ממי שלא פגש אותי, אי פעם קרא סטטוס שלי בפייסבוק או עקב אחריי דקה בטוויטר) יתקבלו בברכה.
או שפשוט תעברו לתשובה שנמצאת ממש כאן.

סיפורו של ג'סטין טימברלייק, השולף הזריז במערב? – המלצת צפייה על ג'סטיפייד

סלחו על הבדיחה המטומטמת שבכותרת, אבל אלבומו הראשון של מייסד נאפסטר היא הקונוטציה הראשונה שקופצת לי לראש כל פעם שאני נתקלת בשם של הסדרה שאני עומדת להמליץ עליה כעת…

שערו בנפשכם חידוש של ווקר טקסט ריינג'ר!
רק אינטליגנטית.
ועם משחק טוב.
ובלי צ'אק נוריס.
מה נשאר, אתם שואלים? התשובה היא "צדק פרטי", סדרת האקשן החדשה של FX שהתחילה את שידורה בהוט 3 אמש.
"צדק פרטי", או Justified בשפת המקור, היא סדרה שכאילו נולדה בבורדל של תוכניות טלוויזיה ותרבות פופולרית. "מחוץ לחוק" באורגיה עם פאלפ פיקשן, פיליפ מארלו ו"גברים במלכודת"… אלא שבמקום מוטציה מפגרת יצא להם צאצא טלוויזיוני מענג.

תוך שהיא מבוססת על ספריו של אלמור לנארד, הסדרה מביאה את סיפורו של ריילן גיבנס (טימותי אוליפנט מ"דדווד" שנועד, מסתבר, לשחק תפקידי שריפים), יו אס מרשל חתיך עם יד קלה מדי על ההדק, שמתעל להנאתו את וואייט ארפ (קומפלט עם כובע, מגפי בוקרים והליכה מפוסקת). הוא מסתבך בהרג אחד יותר מדי (זה ה"מוצדק" מהכותרת, של איש מאפייה קולומביאנית) ונענש ע"י רשות המרשלים.
הוא והאצבע הזריזה שלו מוגלים ברוב השפלה לשרת במחוז הרלן הדרומי – המכה של הרד-נקים, בירת המונשיין העולמית, ביתה של תספורת המאלט, המקום אליו כל הדודנים באים כדי לנגן בבנג'ו ולהעמיד צאצאים עודפי כרומוזומים ועקומי שיניים.
ואם זה לא מספיק מושך, אז בערך כל תושב שני הוא נאצי חובב גלימות לבנות וכובעים מחודדים. ככה, שיהיה בכיף.
למיותר לציין שזה לגמרי לא במקרה גם מחוז מולדתו, היכן שדרים אשתו לשעבר, אביו הפושע הזקן, אהבת נעוריו וחבר ילדות שאעפס קצת איבד את הדרום.

ריילן דווקא זכר ללבוש חולצה. אולי כי ערב ונהיה קצת קריר.

מנקודת מוצא זו מתחיל שפע של הרפתקאות הכוללות זוג נשים סקסיות, הילביליז עצבניים, מאפייה נקמנית, ואחד שריף כרימטי ופאסיבי-אגרסיבי (אם תקראו ל-תיעול הבעיות שלך עם אבא שלך לכיוון ניקוב פושעים סדרתי – "פאסיביות") שהוא מובלעת של המערב הפרוע, ושלפעמים פשוט שוכח לשים חולצה.

וכן, זה טוב כמו שזה נשמע.

"צדק פרטי" היא לא סדרה מאוד סריאלית: כמובן שיש עלילות שימשכו לאורך כל הסדרה, פיתוח דמויות, חשיפת סודות משפחתיים, חיסולי חשבונות וכדומה, אבל לכל פרק יש את התעלומה שלו את והנבל השבועי שריילן יוצא לחקור ולחורר. יש משהו כל כך נאיבי ומסורתי במבנה הזה, כמו ביקור מודרני, בוגר וחכם יותר בסדרות ילדותינו בסגנון The A-Team (רק שמהפיצוצים של ריילן אף פושע עוד לא סיים להתגלגל על גבו וקם), וזה כיף כיופה.

אוקיי, אז אולי מהתיאור שלי "צדק פרטי" עדיין נשמעת כמו גרסה לא משכנעת במיוחד של "Dukes of Hazard", אבל העיניין הוא שזה פשוט עובד.
סוד קסמה של הסדרה הוא בפשטותה חסרת היומרות. היא משוחקת נפלא, כתובה לעילא ומהנה להפליא, וזה כל מה שהיא באה לעשות, מבלי להעליב לאף אחד את האינטליגנציה ומבלי לקחת את עצמה ברצינות תהומית.
Guilty pleasure, 100% guilt free.

תנו לה כמה פרקים והיא תעשה לכם נעים כמו מציצה מבן דוד חסר שיניים בקרוואן. באחריות.

"צדק פרטי", ימי ראשון ב-22:00 בהוט 3, ובכל זמן ועת בטורנט הקרוב למקום מגוריכם.