חורף ישראלי (אייל אבן צור, "לב 1")

הנה, הוא כבר כמעט כאן. אני מרגישה אותו מתקרב בצעדי ענק. יום ההולדת שלי. מוכן ומזומן לרדוף אותי. אנשים שונים מקבלים את ימי ההולדת שלהם בצורות שונות. במקרה שלי, מדובר ביום מלנכולי כזה שמביא עמו התחבטות עצמית בעלת אופי מורבידי. הגיל הוא בכלל לא העניין. ההרגל המגונה הזה נמצא איתי מאז שאני זוכרת את עצמי. בעבור אנשים שמטבעם  מביטים על החיים במן הסתכלות רומנטית מפוספסת כזו, השקדי מרק איך אומרים, הם רק תירוץ. ימי ההולדת הם רק תירוץ מלאכותי לקיים את הדיאלוג העקר הזה עם עצמך. ברור הרי, שהחלטות, חשבונות נפש ותובנות על חיינו קורות ברגעים הקטנים והיומיומיים של החיים. צריך אולי להציע איזו אמת מידה אומנותית חדשה, אשר תהווה תחליף לנקודות הציון הקלנדריות האלה. ההקשבה לסמיתס בתיכון לעומת ההקשבה לסטיבי וונדר היום, ודאי יכולה לומר לי יותר על הדרך שעשיתי מאשר מספר החורפים שחגגתי בחיי.

לאחרונה יצא אלבום חדש לאייל אבן צור, מוזיקאי ואיש סאונד, ספק מוכר ספק אלמוני, תלוי מי אתם ומאיפה באתם. כדי לסייע במיקומו על המפה הברנז׳אית אספר כי הוא אחיו הקטן של שחר אבן צור (מתופפה של "מוניקה סקס"), איש סאונד מוערך שעבד עם גדולי הרוקיסטים כפורטיס, וסולנה של להקת "נעליים" ז"ל. למי שלא זוכר את להקת "נעליים", חבל מאוד, אם כי זו לא אשמתכם, אל תרגישו רע. "נעליים" הוציאה אלבום אחד ויחיד, שלמרות שנולד עמוק בתוך בועת המוזיקה התל אביבית, הניב רק להיט רדיו אחד (״למה?״). הסיפור המאוד ישראלי שלי עם להקת "נעליים" מתחיל דווקא בהמתנה בשדה תעופה לונדוני בדרכי חזרה ארצה לפני יותר מעשור. נתקלתי בחברי הלהקה האלמונים אז, בסמוך למכונת המשקאות. כשפניתי אליהם בשפה האנגלית כדי לשאול אותם האם המכונה עובדת (וזאת עשיתי כדי שלא תידרש ממני שיחת סמול טוק ישראלית מעיקה ותנפץ לי את האשליה הלונדונית המתוקה בה הייתי שרויה), הם ענו לי חזרה באנגלית, בנסיון משעשע לשחק את המשחק, למרות שחשפו את בלוף הישראליות שלי. שניה אחרי גם אני חשפתי את בלוף הישראליות שלהם. כשמן הפינה הפציע והצטרף לפתע ירמי קפלן, פיסת הפאזל האחרונה נפלה והבנתי כי הם מוזיקאים שהגיעו ללונדון למטרות עבודה וכי קפלן הוא מפיק האלבום. את הטיסה העברנו בסמול טוק ישראלי וחביב למרות הכל :). כששבתי לארץ הבחור שאיתו יצאתי אז, אולי בין היחידים שרכש את הדיסק, צרב לי עותק וכך למעשה החל הסיפור שלי עם "נעליים". הדיסק הזה, להוציא את להיט הרדיו המנג׳ס, הפך להיות אחד האהובים עלי באותה תקופה. ועד היום כשאני חוזרת אליו הוא מזכיר לי תקופת חיים חד פעמית. תקופה של חופש אמיתי. תקופה שה״צריך״ שלנו, עדיין קטן בהרבה מה״רוצה״ שלנו. מאז עברו הרבה מים ב״צריך״ שלי, ולאחרונה כשיצא אלבום הבכורה של אבן צור, באופן די צפוי הייתי נלהבת לקראתו.

לאחר ההאזנה לאלבום הזה, אני יכולה לומר כי הוא דומה ושונה מהאלבום ההוא של להקת האם. שונה כי נדמה שהחומרים מרוככים ובוגרים יותר, הן בהפקה והן בתכנים. אם פעם הנשים של אבן צור היו נשים תל אביביות פוגעניות, רעות ומאכזבות, היום נקודת המבט היא של בחור הכמהה לאהבה ומתאר אותה דרך עיניים של מישהו שחווה אותה בצורתה ההבוגרת. ההפקה המושקעת מאוד (מופקדת בידי האח הגדול), מרופדת בתזמורים ישראליים-מזרח תיכוניים, מתיחת מיתרי גיטרה בטונים גבוהים, ופריטות נוגות, ונותנת תחושה רומנטית, אפילו סכרינית, אך אינה נופלת לזילות כלשהיא, משום שהלחנים והטקסטים עצמם נשארו מחוספסים ואינטיליגנטיים, וזאת בדומה להחומרים של להקם האם. המהלכים המוזיקלים של אבן צור נשארו כשהיו. בלתי קונבציונלים ולא תמיד "טבעיים", אך תמיד מעניינים וידידותיים מספיק בכדי להתחבב על האוזן אחרי האזנה או שתיים. אבן צור, עדיין חובב גדול של מתיחת הברות בלחניו (זוכרים את ״ללללללמה״??? למה זה צריך להיות ככככככה״..)? ועדיין בעל הקול הנעים הזה, המאוד ישראלי, שלאחדים יזכיר את יובל בנאי, לאחרים סתם איזה חבר מהצבא, מוציא אלבום ראוי מאוד, שכיף להאזין לו בימות החורף, בייחוד אם אתם מצויים בתוך סיפור אהבה או מחפשים אחד כזה. ומי מאיתנו לא?

אבן צור אז (עם "נעליים")

אבן צור היום

האזנה ל"זרים במאה ה-21" של קוואמי והחלבות

בשבוע שעבר חטפתי שפעת מעיקה וארוכה במיוחד. כצ'ופר לסבל החלטתי לרכוש את האלבום החדש של קוואמי והחלבות "זרים במאה ה-21".

ציפיתי לשירים כועסים על החברה והמדינה, משהו שאפשר להוציא דרכו את התסכול על המחלה (והמדינה). קיבלתי הרבה יותר.

נתחיל מהעובדה שהאלבום הוא אלבום רוק. בואו אף נחדד- אלבום רוק מצוין. החלבות מנגנים מעולה והאלבום נשמע נהדר. נמשיך עם העובדה שפורטיס נמצא פה – כמפיק של רב האלבום וככותב ומשתתף בשני שירים וזה תמיד טוב.

אבל הדבר הכי טוב באלבום הזה הוא שהוא אלבום. לא אסופת שירים שאוגדו יחדיו אלא אלבום שיש לשמוע מהתחלה עד הסוף. לצערי השפעת פינתה לי הרבה זמן. לשמחתי זה איפשר לי להאזין לאלבום הזה כמו שהאזנתי למוסיקה פעם, כשהיה לי זמן שבמונחים של חיי הנוכחיים נראה אינסופי, כשחיפשתי את המשמעויות ואת הסיפורים, כשיצרתי מהאמנים דמויות שיכולתי להתחבר אליהם (ללא קשר הכרחי ליוצר האמיתי). והאלבום הזה התאים לי בדיוק לדרך ההקשבה הזו.

אני לא יודע אם זה מקרי או מכוון, אבל על העטיפה האחורית של הדיסק מופיע סדר השירים כשהוא מחולק לשני טורים ובכך יוצר למעשה חלוקה לצדדים כפי שהיה פעם, בימים השמחים של התקליטים. זה לא משהו שהבחנתי בו תחילה, אבל כשהגעתי לשיר 6, "אף אחד", השיר שבעיני הוא היפה באלבום, עצרתי את הדיסק. השיר הזה ריגש אותי מאוד וגרם לי רצון עז לשמוע אותו עוד פעם ואז כשהבחנתי בסדר השירים על העטיפה חשבתי לעצמי שזה פשוט שיר נהדר לסגור איתו צד. מהשירים האלה שכשהם נגמרים היה קשה להחליט אם להפוך את התקליט לצד השני או לשמוע את הצד הזה שוב. אז שמעתי את הצד הזה שוב, כמו פעם.

וזו מסקנתי – הצד הראשון של התקליט החדש של קוואמי והחלבות הוא פשוט מ ע ו ל ה. הוא מתחיל עם "בושות" שממקם את הקוואמי של האלבום אחרי פרידה. משם הוא ממשיך ל"יום ראשון" המעולה שכל כך הזכיר לי את החברים הבריטים שלי מסוף שנות ה-70 עד כדי חיוך גדול שעלה על פני וחום נעים (בשונה מזה של המחלה) מילא את ליבי. זהו היום הראשון שאחרי. אבל כל הכעס לא נעלם. הוא ממשיך גם ליום השני ולשירים הבאים ויוצא (בצורה מוצדקת, יש לציין) על מה שקורה כאן במדינה. והרבה זעם נשפך כאן. זעם ורוקנ'רול. וזה עובד.

אחד הדברים היפים באלבום הוא שלפעמים לא ברור אם קוואמי מדבר על המדינה או על אותה בחורה/בחורות ממערכת היחסים שפגעה בו. זה יפה, כי גם אם ננסה להתנגד, המדינה הזו היא חלק בלתי נפרד מאיתנו. היא אחראית לחינוך שלנו, למזג שלנו, לתרבות שלנו, לתפישת העולם שלנו והיא נמצאת בכל מערכות היחסים שלנו – הן הזוגיות והן החברתיות. סליחה על הקלישאה – היא נמצאת אצלינו בדם, לכן אין פלא שהיא כל כך מכעיסה אותנו וגורמת לאמוציות כל כך חזקות.

אבל אחרי כל הכעס הזה בא אותו שיר 6 "אף אחד", ושם, בשקט, בלי ציטוטים, ניימדרופינג והתחכמויות, קוואמי מודה שאף אחד לא פוגע בו כמוה. ולפחות מבחינתי כמאזין הכמוה הזו היא בחורה.

הצד השני מתחיל עם כעס מחודש. אחרי שהכיר במקור הכעס, אותה בחורה שעזבה, הוא שוב נזקק לציטוטים המוכרים כמגינים מפני הכאב. הוא זקוק לבאפי שלו, לגיטר הירו, לביטלס ומשם הוא ממשיך ברצף של שירים זועמים שהטוב שבהם, "תסחטי אותי" מבוצע עם פורטיס למילים משותפות וללחן של פורטיס.

האלבום מסתיים בשני שירים נפלאים. הראשון, "רושם" שוב עם פורטיס בכתיבה ושירה, הוא קבלה מפתיעה של השנאה המאכלת. זה מה שיש בינתיים. בתקווה שזה לא ימשך לתמיד  "ועוצם עיניים/ ושומר בלב/ ושואל מדוע/ בדרכי התם/ מבויש ותמהה/ וסובב במחול אכזר"

השיר שמסיים מדבר על סוף הדרך. קוואמי מקווה שהלוויה שלו תהיה "בלתי נשכחת, סוחפת/ שלא יהיה מצב שבנאדם לא ירצה להיות שם". אבל פתאום כל האווירה הנרקיסיסטית הזו מתחלפת בשברון לב כשבסיום השיר הוא מקווה לפגוש למעלה את אמא שלו, את סבא שלו, חבר טוב. והוא חותם בכמה מוזר יהיו לו שם ושהוא יתגעגע. וכשזה מלווה בקטע נהדר שאחראי לו נדב רביד נשאר למאזין רק לקוות שהזמן שיעבור מהכעס והכאב ועד ללוויה יהיה ארוך ושבדרך קוואמי ימצא סיבות טובות להניח לתכנון הלוויה לבינתיים.

אז כמו שכנראה כבר הבנתם, משהו באלבום הזה החזיר אותי לעבר, לחשיבות ולתשומת הלב שהענקתי למוסיקה, לסיפורים שחיפשתי (ולרוב היו קיימים רק בראשי), לדמויות שיצרתי מהשירים, לתחושה שמוסיקה היא הדבר המופלא בעולם.

זה כנראה נבע גם מהעובדה שהייתי חולה והיה לי זמן, אבל זה בעיקר התרחש כי מדובר פשוט באלבום מצויין.