לפני שניגש לרשמיי מהמופע, אני רוצה להעלות שתי הערות לסדר היום לטובת המגיבים הפוטנציאליים:
דקות מעטות מסוף המופע וכבר קיבלתי משני חברים תארים שאני מניח שלא התכוונו להחמיא – גרופי ומעריץ עיוור. לגבי המעריץ העיוור אני לא לגמרי מסכים. אני חושב שצריך להיות עיוור כדי לא להעריץ, אבל מילא. לגבי עניין הגרופי – לא רק שאני מסכים אלא אף גאה. כן, אני גרופי של פול סיימון. במהלך כרבע מאה הוא מדבר אליי, מדבר אותי, מנעים לי ימים קשים ומאמת עם פחדים וחששות, משמח ומעציב, מעודד ומטריד, בקיצור ממש חבר טוב. למעשה אם נחשב את כל השעות שהעברתי עם סיימון יש סיכוי שנגיע לסכום הגדול יותר מאשר עם כל חבריי. לכן גם אני מבין אותו כשהוא מוציא אלבום טוב פחות, אין מה לעשות, לא תמיד זה מצליח אבל כשאוהבים יודעים למצוא את היופי גם ברגעים מוצלחים פחות.
הערה שנייה – כיוון שאני גרופי השקעתי את מיטב הכסף שלא היה לי ובחרתי לקנות כרטיסים לשורה הרביעית. וכן, זה היה שווה כל שקל. אני לא זוכר מתי ראיתי אמן מכל כך קרוב וההבדל הוא גדול. אני מתאר את ההופעה ממקום מושבי. אני בטוח שאם לי היו תלונות על הסאונד, אז אצל מי שישב מאחור, ביציעים, היה גרוע יותר. אני מניח שגם העובדה שהקרבה לבמה הפכה את ההופעה לכל הוויתי, בעוד שמי שישב מרוחק בהה במסכים ובאלי הניאון שמקיפים את האזור, גרמה לנו לחוות חוויה שונה לחלוטין.
לסיכום, אתם הולכים לקרוא רשמים של גרופי שמכר את נשמתו על מנת שיוכל להיות קרוב ככל האפשר לאליל שלו. זה מה שיש. מי שזה מפריע לו יכול לוותר על ההמשך ואני מבטיח לא להעלב.
אז איך היתה ההופעה? בואו נאמר שאחרי ציפייה שנבנתה לאורך כל כך הרבה שנות היכרות לא התאכזבתי כלל. אני לא יכול להגיד שבעולם מושלם לא הייתי בונה סטליסט שונה, אבל גם הסטליסט הקיים סיפק לי רגעים של צמרמורת והרבה הרבה אושר.
זה מתחיל בסיימון. הבחור פשוט מקסים. ואני לא מתכוון לשלום בעברית או לתפילה שהוא נשא לשלום. הבנתי. אחרי הפיאסקו של דילן המפיקים התחננו לקצת הבנה וסיימון, יהודי טוב שכמותו, סיפק להם ולנו חום, אהבה והתייחסות. אבל מה שעושה אותו מקסים היא האשיות שלו. הוא הפרפורמר חסר הכריזמה הכי כריזמטי שראיתי. וכן, אני מודה לזה שאין הרבה הגיון בתיאור. אבל אני אנסה להסביר בכל זאת. סיימון הוא לא מהזמרים שאיך שהם נעמדים הנוכחות שלהם מורגשת מיד. הוא לא מאלה שיוצרים קשר עם הקהל. הוא לא משתולל או מתרוצץ והוא לא מפלרטט עם הקהל. אבל הוא מבצע את השירים שלו בצורה מושלמת. הוא ממש משחק אותם. למשל בשירים מגרייסלנד, אלבומו הנמכר ביותר. בשירים הללו שהם פחות אישיים, הוא ממש משוחרר ומצליח להקסים בעזרת יכולת הביצוע שלו. האיש פשוט שחקן. מקווה שהבנתם כי זה הכי טוב שאני יכול בשעת לילה זו.
זה ממשיך בנגנים, 8 מלבד סיימון, שמחליפים כלים וביחד מנגנים על פסנתר, קלידים, כלי הקשה, תופים, גיטרות, כלי נשיפה ואקורדיון. הם מלאי חיים, רוב הזמן מסונכרנים ונותנים ביצועים נהדרים. חבל רק שהסאונד, כפי שכבר אמרתי, לא היה מדהים כיוון שמדובר בעושר צלילים ועיבודים מסעיר.
זה מצחיק. אם תדברו איתי על מוסיקת עולם תגלו שאין לי חיבה יתרה לתחום בלשון המעטה, והנה סיימון, מי שקידם מאוד את ההצלחה של מוסיקת העולם, הוא אחד מהאמנים האהובים עליי ביותר. אבל אצלו כשמדובר במוסיקת עולם מדובר בכל העולם. רוק, פופ, ג'אז, לטיני, דרום אמריקאי, אפריקאי, ראגיי – המופע הכיל פשוט מכל הבא ליד ונוגן בהתלהבות ובעושר רב. כשכל זה בא לשרת שירים נפלאים והקול הוא קולו של סיימון כל המישמש הזה הופך למה שניתן לתאר רק כ"המוסיקה של פול סיימון". אני לא מכיר אף אחד שעושה את השילובים הללו טוב יותר.
ההתחלה היתה מצויינת עם Boy in the bubble בביצוע נאמן למקור, אבל למרות שמהתחלה נהניתי לקח לי וללהקה זמן להתחמם. לא עזר לכך שהשיר השני שהושר היה Dazzling blue שהוא השיר החלש ביותר באלבום האחרון והנפלא של סיימון. אחריו הגיע הביצוע ל50 ways to leave your lover שהיה יפה, אבל בעיקר הזכיר לי כמה אני מתגעגע לסטיב גאד, המתופף המדהים שליווה את סיימון הרבה מאוד שנים ואחראי על קטע התיפוף המפורסם של הפתיחה.
אבל אז הוא עבר לSo beautiful or so what, שיר נפלא מהאלבום האחרון שבוצע בצורה מושלמת ומשם אני, סיימון ולהקתו היינו מסונכרנים עד סוף הערב.
מאלבומו האחרון והמשובח, שזהו מסע ההופעות שמלווה את יציאתו, הוא שר 5 מתוך 9 שירי האלבום (באלבום 10 קטעים – 9 שירים וקטע אינסטרומנטלי קצר). מלבד השיר שציינתי לרעה השאר זכו לביצועים שעלו על ביצועי האלבום. באופן מוזר, האלבום ממנו הושרו יותר שירים מכל אלבום אחר היה "גרייסלנד" – 6 שירים מתוך 11 שירי האלבום. גרייסלנד הוא אלבומו המצליח ביותר של סיימון וכנראה שהסיבה לגודש השירים ממנו היא חגיגות 25 השנה ליציאתו. עם "גרייסלנד" יש לי יחסי אהבה-שנאה. זה אלבום מצויין ששינה את סיימון ואת דרך הכתיבה שלו. לסיימון טרום גרייסלנד, הסיימון שאני הכי אהבתי, לקח הרבה זמן לחזור לעצמו (וזה עדיין לא קרה באופן מלא) אבל על זה אכתוב בעתיד כשאכתוב על האלבום בסקירת האלבומים שאני מבצע לאלבומי סיימון. מה שהפתיע אותי היתה העובדה שכל שירי האלבום היו מעולים בהופעה. האנרגיה והמקצבים קמו לתחייה על הבמה והיה פשוט תענוג לשמוע אותם. ראוי לציון הביצוע לGumboots שהיה אדיר. Diamond on the souls of her shoes שסגר את החלק הראשון לפני ההדרנים בוצע בצורה מושלמת וסחף את הקהל. עד אליו שר סיימון בחלק הראשון את השירים מאלבומו החדש, מגרייסלנד, את Hearts and bones שהוא השיר האהוב עליי וגרם לצמרמורת הראשונה של הערב, את Slip slidin away המושלם, The obvious child החביב, ואת The only living boy in new york של סיימון וגרפונקל בביצוע כל כך מושלם שמחיתי דמעה.
כשהוא חזר בפעם הראשונה לבמה, הוא ביצע לבד עם גיטרה את The sound of silence. אני מודה, זה אינו מהשירים החביבים עליי. כשיר שהצלחתו סללה את הדרך לקריירה המפוארת של סיימון, כשהוא כבר היה על סף יאוש, אני מאוד מעריך אותו, אבל הוא לא עושה לי את זה. כלומר בדרך כלל. הערב הוא בהחלט עשה את זה. לא רק לי, גם לכל הקהל ששר איתו וניכרה ההתרגשות. משם המופע המשיך עם קודאקכרום הנפלא ו-Gone at last הנהדר. קאבר ל-Here comes the sun של הביטלס (בביצוע מעולה. כמי שלא חובב את הביצוע המקורי אני חושב שסיימון עשה לו חסד), Crazy love מגרייסלנד ולסיום גרסה אדירה שהרימה את הקהל על הרגליים של Late in the evening.
בהדרן האחרון כבר כולם היו על הרגליים. הוא ריגש בביצוע מופלא ל-Still crazy after all these years, הרים את התקרה הוירטואלית עם ביצוע מושלם ומלהיב ל-You can call me al וסיים ב-The Boxer של סיימון וגרפונקל בביצוע כל כך יפה ומרגש שהתחושה היתה שהקהל מוכן להיפרד ממנו בחיבוק ענק כולל נשיקה, רק שיבטיח לחזור מהר.
מתוך 15 השירים האהובים עליי של סיימון שבחרתי בפוסט של אתמול, הוא ביצע 5 שירים. אני ציפיתי ל-3 כך שניתן לומר שיצאתי מרוצה.
לראות את פול סיימון זה חלום של שנים. אני יודע שאנשים רבים לא מבינים את זה אבל הציפייה למופע הזה גרמה להתרגשות הולכת וגוברת בשבועות האחרונים. היום במהלך היום, ככל שהתקרבה שעת המופע, אנרגיה אדירה התפשטה בגופי. בניגוד לאמנים רבים שאני אוהב אבל שומע רק בתקופות מסויימות, סיימון נמצא באופן קבוע בתפריט המוסיקלי שלי. את העובדה שבעיניי הוא התמלילן הגדול ביותר שמוסיקת הפופ ידעה אי פעם ואת זה שהוא מוסיקאי מבריק ציינתי כבר מספיק פעמים לאחרונה. ותחשבו שעם כל המטען הזה הגעתי להופעה ולא רק שלא התאכזבתי אלא שזו היתה הופעה מרגשת שסיפקה לי מספיק אדרנלין כדי לנסות ולשתף אתכם בהנאה הזו באמצע הלילה. אז נכון, אני גרופי. אבל איזה כיף זה להיות גרופי של אמן שנתן לי במתנה כל כך הרבה אושר לאורך השנים. ההופעה הנהדרת היום היתה רק עוד פיסה באושר הזה, אבל איזו פיסה מדהימה.
לפני כמה שבועות לקחתי על עצמי משימה לסקר את כל אלבומי הסולו של סיימון. לצערי לא הספקתי וכיוון שהמופע כבר ממש כאן נראה לי שהפרוייקט יצא לפגרה ויחזור מתישהו בהמשך. קישורים אל הפוסטים שכבר נכתבו תוכלו למצוא בסוף פוסט זה.
הפוסט הזה מכיל את 15 השירים של סיימון מתקופת הסולו שלו שאני, באופן אישי, הכי אוהב. בקלות הייתי יכול לעשות רשימת 50 השירים. גם מיקום השירים הוא די שרירותי. מה שבטוח הוא שמדובר ב-15 שירים מושלמים. בגלל שכל הפוסט הזה עולה בגלל ההופעה הקרובה ניסיתי להשתמש בביצועי הופעה עבור השירים, אלא אם כן הם היו פחות טובים מהמקור בצורה משמעותית.
לפי רשימות השירים שראיתי מההופעות האחרונות של סיימון רק 3 מהשירים האלה ינוגנו במופע, אבל הסטליסט של המופע נראה נפלא ומכיל המון שירים נהדרים שהיו נכנסים אם הפוסט היה ארוך יותר. בקטעים מהמופע שעלו לאינטרנט סיימון נשמע נפלא כך שנראה לי שכל מי שמתלבט, כדאי לו להגיע.
ורגע לפני שמתחילים – אשמח אם תשתפו בשיר האהוב עליכם ביותר. בדיוק בשביל קיים איזור התגובות 🙂
15) Love and Hard Times (So Beautiful or So What 2011)
שיר מאלבומו האחרון שבו הוא חוזר לסגנון ההלחנה הנפלא שלו משנות ה-70. מלווה בתזמור נהדר זהו שיר פשוט מופלא ומרגש.
14) Late in the evening (מתוך "One Trick Pony" 1980)
במסגרת חיבתו למקצבים שונים הוא מגיע גם למוסיקה הלטינית ומצליח לעשות זאת בצורה מושלמת. השיר עובר בין תחנות בזמן במהלך התבגרותו של הדמות בשיר וכרגיל המילים מושלמות.
הביצוע מתוך הופעה משנת 1980 שתחזור עוד כמה פעמים בהמשך. הנגנים מעולים ובעיקר שימו לב למתופף סטיב גאד שליווה את סיימון הרבה מאוד שנים ואחראי על מקצב הפתיחה המפורסם של 50 ways to leave your lover הנפלא (שלא נכנס לרשימה אבל אפשר לשמוע אותו בפוסט הזה).
13) You can call me al ( מתוך Graceland 1986)
כמובן שמדובר בקליפ אדיר, אבל מי שיקשיב למילים ימצא שמתחת לכל המעטה הקופצני (כמו בהרבה מקרים אצל סיימון) מסתתרות מילים המתעסקות בשאלות קיומיות עבור האדם בעולם המודרני. וחוץ מזה מדובר בתפקיד הטוב ביותר של צ'ייבי צ'ייס וגם סיימון מוכיח כשרון קומי ניכר.
12) Rene and Georgette Magritte with Their Dog after the War (מתוך Hearts and Bones 1983)
פשוט כי הלחן כל כך יפה שאני לא יכול לשמוע את השיר הזה בלי להתרגש. (יש לשיר הזה קליפ מקסים אבל האיכות כל כך גרועה שויתרתי)
11) The Late Great Johnny Ace (מתוך Hearts and Bones 1983)
שיר אישי מופלא שעובר דרך שלוש נקודות ציון בחיי סיימון – הראשונה היא שנת 54 בה נרצח הזמר ג'וני אייס ולמרות שהוא לא מעריץ הוא מרגיש צער, עובר לשנת 64 בה הוא כבר מוסיקאי שחי לתקופה מסויימת בלונדון, שם הביטלס והסטונס משנים את חוקי המשחק ונגמר בדצמבר 80 עם הרצח של ג'ון לנון וסיומה של תקופה. שיר מצמרר שמסתיים בקטע של פיליפ גלאס.
10) Jonah (מתוך One Trick Pony 1980)
שיר מתוך האלבום שמהווה את פס הקול של הסרט אותו כתב ובו שיחק בתפקיד ראשי פול סיימון. זהו השיר על הדמות שמשחק סיימון, יונה, זמר שהיה לו להיט אי שם בשנות ה-60 ומאז הוא לא מצליח להשתחרר ממנו. שיר שמוקדש לכל אותם זמרים שזרחו לרגע בשנות ה-60 ונעלמו מעיני הציבור למרות שהם עצמם מעולם לא הפסיקו לנסות.
09) One Trick Pony (מתוך One Trick Pony 1980)
עוד שיר מאותו אלבום, והפעם שיר הנושא. אני אוהב במיוחד את הפזמון.
08) Slip Slidin' Away (סינגל, 1977)
מבחינתי אחד השירים המושלמים ביותר שאני מכיר מבחינת כתיבת מילים. כל כך פשוט, כל כך נכון, כל כך עצוב, כל כך נוגע.
07) Something So Right ( מתוך There Goes Rhymin' Simon 1973)
שיר אהבה על בחור שמתקשה להאמין שהוא מסוגל להיות נאהב. במקום הביצוע המקורי והנהדר (שאתם יכולים לשמוע בפוסט הרלוונטי לאלבום) צירפתי כאן ביצוע הופעה נפלא מההופעה של One Trick Pony שכבר ראיתם מוקדם יותר בפוסט. כל פעם שאני רואה קטעים מההופעה הזו אני מאוד מצר על העובדה שבגיל 5 לא טסתי לראות אותה.
06) Train In The Distance (מתוך Hearts and Bones 1983)
שיר מושלם. היה יכול להיות בקלות שיר הסיפור הטוב ביותר שנכתב אי פעם אלמלא מקום 2 ברשימה הזו. מופת של שימוש נבון בנגינה ועיבוד על מנת להדגיש את הרעיון של השיר. מה הרעיון? האמונה התמידית שלנו שאם נשנה, נזוז ונדהר קדימה עם הרכבת נגיע אל האושר. הבעייה? שבמקום לעצור רגע ולבחון את מצבינו הנוכחי אנחנו כל הזמן בחיפוש אחר הרכבת הבאה.
05) Graceland (מתוך Graceland 1986)
שיר אישי מאוד שמספר על המסע של סיימון עם בנו מנישואיו הראשונים אל המקום בו התחיל הכל, אל קברו של המלך, אל ארץ החסד, אל גרייסלנד – אחוזתו של אלביס פרסלי. מסע של חיפוש עצמי ושייכות כמו שרק פול סיימון יכול. קולות הרקע לשיר מבוצעים על ידי האחים אברלי שהיו ההשפעה הגדולה ביותר על סיימון וגרפונקל בילדותם.
04) Still Crazy After All These Years (מתוך אלבום באותו שם, 1975)
כל כך הרבה שנים שאני שומע את השיר הזה וכל פעם נפעם מחדש. כנראה שככה זה כשאוהבים.
הנה סיימון מציג את השיר כשהוא עדיין לא גמור ומתייעץ עם מנחה התוכנית דיק קאבט לגבי המשך השיר
והנה השיר המופתי בביצוע מהופעה.
03) Oh Marion (מתוך One Trick Pony 1980)
תיאור נהדר של אדם שקשה לו לתקשר עם העולם. שוב שיר שמדבר על יונה מהסרט One Trick Pony. מי שרוצה לדעת על הסרט, האלבום והשירים ממנו יותר מוזמן להיכנס לפוסט הזה. הלחן, כמובן, נפלא.
02) Darling Lorraine (מתוך You're The One 2000)
בכל הביקורות על האלבום החדש והנפלא של סיימון כולם חוזרים ואומרים שזהו אלבומו הטוב ביותר ב-20 השנים האחרונות. אל תאמינו להם. בשנת 2000 הוציא סיימון אלבום מעולה שהיה לא פחות טוב מהחדש, אם לא יותר טוב ממנו. האלבום כלל הרבה שירים מצויינים אבל השיר הזה בלט מעל כולם. זהו שיר סיפור שמתאר זוגיות רבת שנים של הזוג פרנק ולוריין. בעיניי אחד השירים הגדולים ביותר שנכתבו אי פעם. סיפור קצר מושלם שמצליח להעביר טווח רגשות וחיים שלמים בשש ומשהו דקות מההתחלה השמחה ועד הסוף הטראגי והעצוב שבו העין לא יכולה להישאר יבשה. הביצוע הקולי של סיימון הוא לא פחות ממושלם. האיש פשוט שחקן משובח ומצליח להעביר את כל דמותו של פרנק בעזרת ניואנסים מדוייקים. בקיצור – לא פחות מיצירת מופת.
01) Heart and Bones (מתוך אלבום באותו שם, 1983)
שיר אישי שמספר על התפרקות הזוגיות של סיימון עם פרינסס ליה (קארי פישר). אפשר לקרוא עליו ועל כל האלבום האישי, העצוב והנפלא הזה בפוסט הזה ולכן לא אוסיף מעבר לעובדה ששיר כזה יכול רק פול סיימון לכתוב. אחד השירים המושלמים ביותר ששמעתי אי פעם על זוגיות ובכלל. הדיוק והרגישות במילים מוכיחות את מה שאני מוכן לטעון על כל במה – פול סיימון הוא המשורר הטוב ביותר שמוסיקת הפופ ידעה אי פעם.
תהנו בהופעה 🙂
למי שמעוניין בסקירת אלבומי פול סיימון, אלה החלקים שעלו עד עכשיו –
מבחינתי האלבום הזה מסמל את פסגת יצירתו של פול סיימון. השילוב המופתי בין מילים למוסיקה. אלבום אישי מאוד, חשוף מאוד, חכם מאוד ומרגש מאוד. זאת הסיבה שהפוסט הזה יוקדש במלואו לאלבום זה.
לאחר חוסר ההצלחה שחווה עם הסרט "One trick pony" וקבלת הפנים הפושרת שזכה לה האלבום הנפלא שליווה אותו, התאחדו סיימון וגרפונקל למופע בסנטרל פארק בניו-יורק בשנת 1981. מופע זה הוליד סיבוב הופעות חובק עולם שבמהלכו גם הופיעו באיצטדיון רמת גן בשנת 1983. עם החום וההצלחה בה התקבלה החזרה שלהם הקלטת אלבום משותף היה מהלך הגיוני מאוד. Hearts and bones תוכנן להיות אלבום הקאמבק של הצמד, אבל חילוקי הדעות שגרמו לפירוק ב-70 לא אחרו לשוב. בסופו של דבר, גרפונקל לא היה מרוצה מהאופי האישי של השירים ופול מצידו לא ממש רצה את קולו של גרפונקל בשירים האישיים שלו. לאחר שהוחלט שהפרוייקט לא ימשיך כפרוייקט משותף מחק סיימון את קולו של גרפונקל מהשירים שהוקלטו, דבר שגרם לגרפונקל להעלב מאוד.
אבל למען ההגינות יש לומר כי אין אלבום בדיסקוגרפיה של סיימון שרחוק יותר מהצמד מאשר אלבום זה. זהו ללא ספק אלבומו האישי ביותר, אלבום בו מנסה סיימון להשליט סדר בכאוס ששורר בראשו ולהתמודד עם עצמו, עם הזוגיות שהיתה לו, עם חייו בעבר ובהווה. זהו אלבום של אדם שמחפש את מקומו אבל מרגיש תלוש. לא לחינם נבחרה התמונה שמעטרת את עטיפת האלבום. תמונת וידאו באיכות נמוכה, בצבעים דהויים. סיימון נמצא בצד התמונה ונראה כאילו תפסו אותו לא מוכן, לא מיישיר מבט למצלמה אלא מביט הצידה, מתבונן בעצב במשהו שנמצא מחוץ לתמונה.
האלבום מתחיל בשיר "אלרגיות" ומציג ישר בתחילת האלבום את "פול סיימון" – הדמות ששרה את שירי האלבום (בשונה מפול סיימון היוצר האמיתי שאין לי מושג באמת אם מה שאני משליך עליו הוא אכן נכון). אין ספק שהוא נמצא במצב קשה מאוד – אצבעותיו לא מסוגלות לפרוט, ליבו אלרגי לנשים שהוא אוהב ובאופן כללי מצבו קשה. בסופו של השיר, רגע לפני שהוא עובר לסולו הגיטרה הנוירוטי שמסיים את השיר, הוא צועק את השורה – "אני לא יכול לנשום"
שורת המפתח בעבור היפוכונדר כמוני-
From what I can see of the people like me
We get better
But we never get well
(הקליפ מכיל את מילות השיר)
מיד אחריו מגיע השיר שלטעמי, יחד עם "אמריקה" המופתי של סיימון וגרפונקל, הוא השיר הגדול ביותר שכתב סיימון ואחד השירים המדהימים ביותר שאני מכיר. בשיר הזה, כמו בחלק נכבד באלבום, שולט מקצב שמנבא את הסגנון בו יבחר סיימון באלבום הבא ושלמעשה ילווה אותו עד ימינו, שירים שמרכז הלב שלהם הוא המקצב, אבל בניגוד להרבה מהשירים שיכתוב בהמשך הקריירה שלו, בשיר זה המילים הם לב ליבו של השיר והקצב וכלי ההקשה הם הליווי, נותני אווירה שמטרתם לעטוף את הפשטות המופלאה בקצב שנע קדימה ומזכיר שלא משנה מה קורה, אנחנו ממשיכים לנוע קדימה. זה חוזר מאוחר יותר באלבום בשיר אדיר אחר.
השיר ממספר על מסע שעורכים סיימון וזוגתו לבחון את סיפור האהבה שלהם דרך הזכרונות המתוקים והפחות מתוקים, רק כדי לחזור שבורים. הטקסט האדיר הזה מגובה בלחן ועיבוד נפלאים. שיר מושלם.
One and one-half wandering Jews
Free to wander wherever they choose
Are travelling together
In the Sangre de Cristo
The Blood of Christ Mountains
Of New Mexico
On the last leg of the journey
They started a long time ago
The arc of a love affair
Rainbows in the high desert air
Mountain passes slipping into stones
Hearts and bones
Hearts and bones
Hearts and bones
Thinking back to the season before
Looking back through the cracks in the door
Two people were married
The act was outrageous
The bride was contagious
She burned like a bride
These events may have had some effect
On the man with the girl by his side
The arc of a love affair
His hands rolling down her hair
Love like lightning shaking till it moans
Hearts and bones
Hearts and bones
Hearts and bones
And whoa whoa whoa
She said why?
Why don't we drive through the night
And we'll wake up down in Mexico
Oh I
I don't know nothin' about nothin'
About Mexico
And tell me why
Why won't you love me
For who I am
Where I am
He said:
'Cause that's not the way the world is baby
This is how I love you, baby
This is how I love you, baby
One and one-half wandering Jews
Returned to their natural coasts
To resume old acquaintances
Step out occasionally
And speculate who had been damaged the most
Easy time will determine if these consolations
Will be their reward
The arc of a love affair
Waiting to be restored
You take two bodies and you twirl them into one
Their hearts and their bones
And they won't come undone
Hearts and bones
Hearts and bones
Hearts and bones
Hearts and bones
היופי באלבום הזה הוא שגם שירים מינוריים כדוגמת "כשמספרים נהיים רציניים" מוצאים את מקומם בנרטיב. אם עד עכשיו היה בלבול שנבע מהפנימיות של סיימון, בשיר הזה הוא מדבר על כמות המידע המספרי שאנו נאלצים להתמודד איתו. אבל גם כאן הוא חוזר בסופו של דבר לעניין הזוגיות. ומה שבסופו של דבר הוא מבקש הוא לא "אהבה" שהוא מושג מופשט. במקום Love me do שביקשו הביטלס הוא מבקש Wrap me do, משהו מוחשי שיגרום לו להרגיש שייך. אבל בסופו של דבר זה לא עוזר לו ובסוף השיר המספרים מתקפלים ה-4 הופך לשלוש ואז לשניים (מחברה לזוג) והשניים לאחד (מזוג לבדידות).
השיר הרביעי "Think too much (b)" הוא שיר שכל התבנית המוסיקלית שלו בנוייה על כלי הקשה ועם זאת הוא כל כך עגום ועצוב וקטן. בנוסף, אם הייתי צריך תמיכה בתאורייה שלי שהאלבום הזה כולו מכוון להיות מובן כמגוון תחושות ומחשבות שעוברות לאדם שנתון במשבר, הבחירה לשים את החלק השני של Think too much בצד הראשון, בעוד שהחלק הראשון פותח את הצד השני, יותר מתומכת בתאוריה הזו. בגלל שהכל אסוציאטיבי ומתערבב אצלו בראש, סדר ההופעה של השירים אינו מחוייב לחוקי הלוגיקה אלא למהלך המחשבה. מכייון שגם החלוקה של השירים לחלק א' וב' היא שרירותית, החלוקה מדגישה את הלך הרוח המבולבל אף יותר. שיר זה הוא מעין המשך ישיר Hearts and bones כתאור ההתפוררות של הזוגיות וההשלכות הנפשיות שלה.(לצערי הרב אין את השיר ביו-טיוב).
הצד הזה מסתיים עם Song about the moon. עוד שיר מינורי בו הוא נותן עצות כיצד לכתוב שיר על הלב, על פנים, על המין האנושי, אבל בסופו של דבר הוא מדבר אל עצמו. הלחן כובש והביצוע הקולי נפלא. השיר כולל שורה מופתית שמתארת בדיוק את הנסיון של סיימון באלבום למצוא את הדבר החמקמק שיוכל לעזור לו אולי להבין טוב יותר את מה שקורה איתו-
If you want to write a song about A face
Think about a photograph
That you really can't remember
But you can't erase
באופן מוזר לא הצלחתי למצוא את השיר ביו טיוב. שכן נמצא שם היא הגרסה שהוקלטה עם גרפונקל, כך שמי שמכיר את השיר ורוצה לדעת איך זה נשמע עם ארט יכול למצוא את זה כאן.
בצד השני של האלבום הגישה משתנה. אולי מתוך נסיון לברוח מהמחשבה על ההווה, הוא הופך לנוסטלגי יותר ונזכר בעבר ובאמנים שעיצבו את דרכו. הוא מתחיל עם חלק א' של "אולי אני חושב יותר מדי". הפעם הוא אולי קצת פחות עגמומי מאשר בגרסה הקודמת, אבל כשהוא נזכר בילדותו, גם זה גורם לו לבלבול לגבי מה הוא מרגיש עכשיו או איך הוא צריך לנהוג.
Train in the distance הוא פשוט שיר אדיר. סיפור מערכת יחסים על זוג שהתאהב, התחתן, החלו בעיות, התגרש, אבל לא משנה מה קורה להם, בני הזוג לא יכולים באמת להיפרד אחד מהשני. שם השיר מופיע בפזמון שאומר שכולם שומעים את הרכבת מגיעה מרחוק ומאמינים שהיא תיקח אותם למקום טוב יותר. ככה הזוג ממשיך לנוע עם החיים קדימה, מתוקף הבטחת הרכבת לקחת אותם למקום טוב יותר, למרות שהם לא באמת מצליחים או רוצים להתנתק מהעבר או ההווה שלהם. העיבוד של השיר גאוני. השימוש בקולות הרקע ובכלי ההקשה המדמים את רעשי הרכבת תורמים רבות. השיא, מבחינתי, מתקיים בסופו, כשנגינת הכלים נמוגה ורק הצ'לו ממשיך לנגן בצורה דומיננטית ובסופו של דבר לבד, כשהוא מדמה את קצב הנסיעה של הרכבת, כאילו להדגיש שגם כשהרכבת שלנו מגיעה לתחנה, אנחנו עדיין שומעים רכבת אחרת, פנימית, שמעוררת אצלינו באופן מיידי את הרצון להמשיך הלאה מגובים בהבטחה לעתיד טוב יותר.
She was beautiful as Southern skies
The night he met her
She was married to someone
He was doggedly determined that he would get her
He was old, he was young
From time to time he'd tip his heart
But each time she withdrew
Everybody loves the sound of a train in the distance
Everybody thinks it's true
Well eventually the boy and the girl get married
Sure enough they have a son
And though they both were occupied
With the child she carried
Disagreements had begun
And in a while they fell apart
It wasn't hard to do
Everybody loves the sound of a train in the distance
Everybody thinks it's true
Two disappointed believers
Two people playing the game
Negotiations and love songs
Are often mistaken for one and the same
Now the man and the woman
Remain in contact
Let us say it's for the child
With disagreements about the meaning
Of a marriage contract
Conversations hard and wild
But from time to time
He makes her laugh
She cooks a meal or two
Everybody loves the sound of a train in the distance
Everybody thinks it's true
Everybody loves the sound of a train in the distance
Everybody thinks it's true
What is the point of this story
What information pertains
The thought that life could be better
Is woven indelibly
Into our hearts
And our brains
Rene and Georgette Magritte with Their Dog after the War הוא שיר מעניין מאוד. סיימון מתאר סיטואציה דמיונית בה הצייר הסוראליסט הנפלא, אשתו וכלבם לאחר מלחמת העולם השנייה, רוקדים לצלילי להקות דו-בופ שסיימון אהב כילד. שוב מדובר בתלישות, באנשים שלא שייכים. במקרה הזה הם לא שייכים לסיטואציה שסיימון יצר להם, אבל בראשו של סיימון יש הרבה הגיון בקישור בין הסוראליזם של מגריט למוסיקה שהוא כל כך אהב בילדותו בשילוב עם סצינות שכנראה מדברות אליו. שיר די מופלא. (הלחן היפייפה הזה הוא האחרון בסגנון הכל כך יפה שסיימון יצר בשנות ה-70- לחנים יפים, פשוטים, מרגשים ומלודיים מאוד. סוג הלחנים הללו לא יחזור יותר באלבומי האולפן הרגילים שלו עד אלבומו האחרון והמצויין, בו השיר הנפלא Love and Hard Times גרם לעיניי לדמוע כששמעתי אותו, ממש כשם שלהקות הדו-בופ גרמו לדמעות בעיניי רנה וג'ורג'ט מגריט בשיר)
לשיר היה בזמנו קליפ נפלא, אבל לצערי לא ניתן למצוא אותו.
Cars are cars ממשיך עם התאור של תחושת התלישות. מכוניות הן מכוניות בכל העולם אבל אנשים הם שונים. שיר מעניין, הבתים שלו קופצניים ומדברים על מכוניות באופנים שונים ואז מגיע הפזמון השקט, הנוגע והאישי. זה סיימון.
שיר הסיום המדהים, The late great Johnny Ace, הוא השיר שסיימון כתב לזכרו של ג'ון לנון. הוא מתחיל בשנת 54, כשכנער צעיר שרק החל לנגן, הוא שמע ברדיו שזמר בשם ג'וני אייס נהרג ולמרות שלא היה מעריץ זה נגע לליבו, עובר לשנת 64, השנה בה הוציאו סיימון וגרפונקל את אלבומם הראשון, אבל גם השנה בה הביטלס והסטונס שלטו באנגלייה וסיימון גר בלונדון. הוא מתאר איך המהפכה המוסיקלית שהחלה באותן שנים סחפה אותו איתה. הוא מסיים בדצמבר 80, כשהוא שומע שלנון נרצח מזר שניגש אליו ברחוב ומספר לו. את השיר מסיים קטע שכתב פיליפ גלאס והוא מהווה מעין רקוויאם.
I was reading a magazine
And thinking of a rock and roll song
The year was nineteen fiftysix
And I hadn't been playing that long
When a man came on the radio
And this is what he said
He said I hate to break it to his fans
But Johnny Ace is dead, yeah, yeah, yeah
Well, I really wasn't
Such a Johnny Ace fan
But I felt bad alI the same
So I sent away for his photograph
And I wait untill it came
It came all the way from Texas
With a sad and sim-ple face
And they signed it on the bottom
From the Late Great Johnny Ace, yeah, yeah, yeah
It was the year of The Beatles
It was the year of The Stones
It was nineteen sixtyfour
I was living in London
With the girl from the summer be-fore
It was the year of The Beatles
It was the year of The Stones
A year after J.F.K.
We were staying up all night
And giving the days away
And the music was flowing amazing
And blowing my way
On a cold December evening
I was walking through the Christmas tide
When a stranger came up and asked me
If I'd heard John Lennon had died
And the two of us went to this bar
And we stayed to close the place
And every song we played
Was for The Late Great Johnny Ace, yeah, yeah, yeah
במופע בסנטרל פארק של סיימון וגרפונקל, סיימון מבצע את השיר בפעם הראשונה לפני קהל. כמעט מיד לאחר האזכור של ג'ון לנון מתפרץ אדם לבמה ואומר לסיימון שהוא צריך לדבר איתו. סיימון נראה המום אבל ממשיך עם השיר. מטריד מאוד. ללא ספק ההשפעה של הרצח היתה מאוד חזקה, בוודאי פחות משנה לאחר שהתרחש. הארוע קורה ב-3:28
זה אלבום שמסתיים בעצבות, בחוסר הבנה לאן הולכים מכאן. מה שברור הוא שהסתיימה לה תקופה. האלבום היה כישלון ענק. הכישלון הזה גרם לסיימון בו זמנית לזנוח סגנון אחד ולהתמקד בסגנון אחר שהעניין בו התחזק אצלו עם השנים. בכל הקשור לחקר המקצבים שהחלו למעשה עוד בימי סיימון וגרפונקל עם המוסיקה הדרום אמריקאית והגיעו לשיא באלבום הזה, הוא הלך צעד רחוק יותר באלבום הבא "גרייסלנד", שהתבסס בעיקר על מקצבים אפריקאיים שונים. ההחלטה הזו הוכיחה את עצמה והאלבום היה הצלחה ענקית, לבטח ההצלחה הגדולה ביותר של תקופת הסולו של סיימון. הבעייה, מבחינתי, היא שבמקביל הוא וויתר על כתיבת השירים האישיים ועל ההלחנה הנוגעת ללב שלו. כלומר הוא עדיין נשאר ענק ובהמשך הקריירה שלו יש לו לפחות עוד שלושה אלבומים מצויינים. הוא גם עדיין כותב המילים המבריק ביותר של המוסיקה הפופולרית לטעמי ומוסיקאי מצויין, אבל מאז הכישלון של אלבום זה וההצלחה של האלבום הבא הוא לא חזר להיות הפול סיימון שיושב לי עמוק בתוך הראש והלב, משתף ומשתתף, אחד החברים הכי טובים שהיו לי אי פעם.
אולי כל הניתוח של התנהגותו הוא בכלל רק בראשי, אבל כשאני חושב על הויתור על המימד האישי שגרם הכישלון של האלבום הזה (ולמעשה גם האלבום והסרט שקדמו לו), עולה לי בראש השורה האחרונה בשירם של סיימון וגרפונקל I am a rock:
"And a rock feels no pain
and an island never cries"
ציון: קצת גבוה יותר מהציון הכי גבוה שניתן לתת (6 בסולם של 5)
למי שהגיע עד כאן, תודה. אני מבטיח שמהפוסט הבא בסדרה אני חוזר לסקירה מתומצתת יותר 🙂
זהו. בשבוע הבא זה קורה, פול סיימון מגיע להופעה בישראל ובכך מגשים לי חלום. זה הזמן לחזור לסקירת האלבומים שהוזנחה לאחרונה. והיום שני אלבומים וסרט – כולל קליפים בהשתתפות לו ריד וריפ תורן (ארטי מ"המופע של לארי סנדרס"). אז בואו נתחיל ו-No flipping.
Still Crazy After All These Years (1975)
האלבום הזה היה האלבום הראשון של סיימון שאהבתי אהבת אמת. זה היה בתקופת נעוריי. שיר הנושא מתוכו היה השיר שהכי אהבתי בתקופה מסויימת ובאופן כללי היה בו משהו שנגע בי מאוד.
וזה קטע נפלא שמראה את סיימון מציג את השיר הלא גמור ומתייעץ עם מנחה התוכנית דיק קאבט לגבי המשך השיר
utu.be/jjtOa8d_BHU
סיימון של האלבום הזה ויתר קצת על שלל הסגנונות ששלטו באלבום הקודם שלו ויצר אלבום מלנכולי מאוד בעל גוון פופ/ג'אז שנותן למתופף הנהדר סטיב גאד להוכיח את יכולתו המופלאה. הוא ישתף פעולה עם סיימון עוד שנים רבות, אבל באלבום הזה והבא הוא תורם (בעיניי) תרומה מכרעת לגרוב המאוד מיוחד של השירים. בנוסף, זה האלבום היחיד של סיימון בו יש לפסנתר צליל דומיננטי (יחסית, וזה דיבר אליי מאוד כמי שניגן בפסנתר באותה תקופה בה שמעתי את האלבום לראשונה) ובאופן כללי יש בו צליל חם מאוד והרבה סנטימנטליות. זה כמובן נמצא גם בשירים.
נושא מערכות היחסים שסיימון כל כך טוב בו נמצא כמובן בחלק הארי של האלבום. ישנם שירי אהבה מרירים כשיר הנושא ו-Fifty ways to leave your lover, שיר שתיפוף הפתיחה שלו הפך לstairway to heaven של המתופפים, וישנם שירי אהבה רומנטיים כ-I do it for your love ו-You're kind (כלומר רומנטיים עד כמה שסיימון יכול להיות רומנטי ללא ציניות).
האלבום כולל גם את שיתוף הפעולה הראשון של סיימון וגרפונקל לאחר הפירוק – "My little town" הנפלא שלא מבייש את ימי נעוריהם. כמו כן האלבום מכיל שיר על טרגדיית בייסבול (Night game) (בייסבול הוא הדבר האהוב ביותר על סיימון לאחר המוסיקה) ועוד קצת גוספל עם Gone at last.
אבל מה שאותי הפתיע פה יותר מכל הם שני שירים שמתעסקים באמונה (זה אגב חוזר בהמשך. אלבומו האחרון משופע באמונה ואזכורים של אלוהים). השיר הראשון נקרא "Silent Eyes" והוא מדבר על ירושלים. זהו שיר דרמטי ופומפוזי מאוד (אם כי חינני בדרכו המוזרה). השיר השני הוא שיר שעם השנים שמתי לב שאני מזדהה איתו. "Some folks lives" מוצא את גיבור השיר, בחור חילוני במהותו, פונה בצר לו אל האל אותו זנח ואומר לו:
And here I am, Lord
I'm knocking at your place of business
I know I ain't got no business here
But you said if I ever got so low
I was busted,
You could be trusted
בדיוק בזכות היכולת שלו לתאר במילים פשוטות תחושה של יאוש וצורך במציאת נחמה כלשהי, בתוספת עם יכולת הביצוע המרגשת שלו, הוא האמן המרגש ביותר שאני מכיר והוא נמצא אצלי בתוך הנשמה.
אבל גם הצד הציני של סיימון מקבל ייצוג הולם בשיר נפלא בשם Have a good time. שיר שהוא פשוט המנון לאדישות. (הקליפ כולל מילים)
השיר האחרון מאלבום זה יהיה "I do it for your love" שיר אהבה מושלם שמצליח להעביר תקופה בחיי זוג מאוהב צעיר. פשוט מושלם.
We were married on a rainy day
The sky was yellow
And the grass was gray
We signed the papers
And we drove away
I do it for your love
The rooms were musty
And the pipes were old
All that winter we shared a cold
Drank all the orange juice
That we could hold
I do it for your love
Found a rug
In an old junk shop
And I brought it home to you
Along the way the colors ran
The orange bled the blue
The sting of reason
The splash of tears
The northern and the southern
Hemisphere
Love emerges and it disappears
I do it for your love
I do it for your love
שנתיים לאחר צאת האלבום הזה הוציא סיימון אוסף שכלל שני שירים חדשים. אחד מהם היה Slip slidin' away, שיר מדהים שבו שוב נחשף סיימון ככותב בעל יכולת אדירה בתאור סיטואציות עגומות בחיים. אם זו האשה שהמילים בהם היא משתמשת לתאר את חייה "אשה שהפכה לרעייה" או האב שאוזר אומץ ועושה דרך ארוכה כדי לנסות להסביר לבנו את הבחירות שעשה בחייו, אך כשהוא מגיע והבן ישן הוא נושק לו ועוזב. שיר פשוט אדיר.
Slip slidin' away
Slip slidin' away
You know the nearer your destination
The more you're slip slidin' away
I know a man
He came from my home town
He wore his passion for his woman
Like a thorny crown
He said Dolores
I live in fear
My love for you's so overpowering
I'm afraid that I will disappear
Slip slidin' away
Slip slidin' away
You know the nearer your destination
The more you're slip slidin' away
I know a woman
Became a wife
These are the very words she uses
To describe her life
She said a good day
Ain't got no rain
She said a bad day's when I lie in bed
And think of things that might have been
Slip slidin' away
Slip slidin' away
You know the nearer your destination
The more you're slip slidin' away
And I know a fa-ther
Who had a son
He longed to tell him all the reasons
For the things he'd done
He came a long way
Just to explain
He kissed his boy as he lay sleeping
Then he turned around and headed home again
Slip slidin' away
Slip slidin' away
You know the nearer your destination
The more you're slip slidin' away
God only knows
God makes his plan
The information's unavailable
To the mortal man
We're working our jobs
Collect our pay
Believe we're gliding down the highway
When in fact we're slip slidin' away
Slip slidin' away
Slip slidin' away
You know the nearer your destination
The more you're slip slidin' away
בונוס – קטעים מההופעה של סיימון בארץ בקיסריה בשנת 1977 ותוכנית מיוחדת של יואב קוטנר מאותה שנה שכללה ראיון איתו. שניהם מאתר Icast המעולה ממאגר התוכניות המופלא שקוטנר המלך מעלה שם.
ציון: *****
One Trick Pony (1980)
טוב, הגענו למה שהוא בעיניי הדובדבן שבקצפת. שני האלבומים הבאים (על Hearts and bones אכתוב בפוסט הבא) היו מקבלים ממני ציון של 6 כוכבים מתוך 5. האמת, זה הבלוב שלי ואני יכול לעשות מה שאני רוצה וזה באמת הציון שהם יקבלו.
One trick pony היה פרוייקט מיוחד עבור סיימון. אלבום זה הוא למעשה פסקול לסרט שסיימון כתב ובו הוא מככב. הסרט נחל כישלון ובמשך שנים לא ניתן היה להשיג אותו. למעשה רק לפני שנתיים וורנר החלה למכור אותו בדיוידי, וגם זה רק בהזמנה מיוחדת בפורמט של DVD-R.
האלבום עצמו לא הצליח במיוחד ומלבד "Late in the evening" אף שיר ממנו לא נצרב בזיכרון. האמת? גם אני לא כל כך התייחסתי אליו בהתחלה עד שבמקרה, יום אחד כשחזרתי מהצבא שכבתי לי בשקט במיטה והקשבתי לו. הקשבתי למילים, הקשבתי למוסיקה ופתאום הכל התחבר. שירי האלבום הזה מספרים סיפור וחשוב לדעת מהו הסיפור. אלה לא שירי האהבה/ציניות הרגילים של סיימון אלא שירים שמספרים את סיפורו של יונה, גיבור הסרט. ליונה היה להיט מחאה גדול בשנות ה-60. כולם אהבו אותו אז אבל העולם השתנה בשנות ה-70 וכך גם הטעם המוסיקלי השולט. יונה מסתובב ברחבי ארה"ב עם להקתו (אותה משחקים בסרט הנגנים המלווים אותו) ומנסה לנגן את המוסיקה החדשה שלו, אבל הקהל רוצה לשמוע את אותו להיט ישן. גם הנסיונות להקליט חומר חדש מעמתים אותו עם מפיק (בגילומו המבריק של ריפ תורן, הלא הוא ארטי האהוב מ"המופע של לארי סנדרס") ומפיק מוסיקלי (בגילומו המפתיע והמצויין של לו ריד) שמעקמים את המוסיקה של יונה כדי שתתאים לטעם הקהל. תוסיפו לזה סכסוכים עם האשה ותחושת כישלון עם הבן הצעיר ותבינו שליונה החיים לא נראים משהו. הסרט המחוספס הזה לא מנסה לייפות את המציאות וליצור דרמת מוסיקה סוחפת. להיפך, מדובר ביצירה מאוד מינורית ומלנכולית עם סוף מייאש שספוגה בחספוס הדרמטי שהפך את הסרטים האמריקאיים של שנות ה-70 לכל כך טובים.
קשה לקטלג את הסרט הזה. הוא סרט מוזיקלי שפועל גם כמיוזיקל, אבל מיוזיקל בסגנון של "אחד מהלב", כלומר כזה שהשירים מדברים על גיבורי הסרט אבל לא מושרים על ידם. השירים שיונה שר בסרט שונים מהשירים שמלווים את הסרט ברקע. השירים שהוא שר מבוצעים בהופעה חיה עם הלהקה והם בעלי גוון בלוזי/רוקי. השירים שמלווים את הסרט ומדברים על יונה ועל התחושות שלו מזכירים יותר את הסגנון של האלבום הקודם שלו- שילוב של פופ/ג'אז. ביחד נוצר אלבום פשוט נפלא שאם המאזין מצליח להתאהב ביונה ובסיפורו, גם ללא קשר לסרט, הוא אלבום שמצליח לרגש מאוד.
לפני שנעבור לשירים נבחרים מהאלבום אני שמח על ההזדמנות להראות דרך קליפים מהסרט את הדרך ששיר מסויים בשם Ace in the Hole עושה לאורך הסרט. תוך כדי התפתחות זו ניתן להבין את הלך הרוח של הסרט.
הקטע הראשון הוא קטע בו מגיע יונה כדי להשמיע למפיק, למפיק המוסיקלי ולשדר רדיו בכיר שיר שהוא רוצה להקליט לסינגל.
כיוון שהשיר לא מופיע בסרט במלואו, זו גרסת האלבום (השיר מושר על ידי יונה ולכן מבוצע בהופעה חיה). כדאי להקשיב לשיר במלואו כדי להבין בקליפ הבא כיצד מחרבת אותו הדמות של לו ריד
וזה קליפ שמראה את ההקלטה של השיר, או יותר נכון את התוספות שמלביש המפיק המוסיקלי על ההקלטה הבסיסית של הלהקה
אני חושב שזה קטע מעולה.
שירי האלבום הם קסם והייתי מעלה את כולם אבל נסתפק בכמה בלבד 🙂
האלבום מתחיל עם השיר היחיד שקיבל איזושהי תשומת לב – Late in the evening. סיימון, כפי שכבר הזכרתי בעבר, מתעניין לאורך כל הדרך במקצבים שונים. נכון שבשני האלבומים המסוקרים בפוסט זה העיסוק בזה הוא מינורי אבל זה יחזור בגדול באלבום הבא ויגיע לשיא בגרייסלנד שישנה לחלוטין את צורת הכתיבה של סיימון. אבל זה עניין לפוסט אחר. השיר הזה בעל הקצב הלאטיני מספר שוב בדרכו הנהדרת את סיפורו של יונה מקולה של אימו וצלילי הרדיו בינקותו, דרך החבר'ה, לימודי הגיטרה ועד ההתאהבות.
The first thing I remember, I was lying in my bed
I couldn't've been no more than one or two
And I remember there's a radio, coming from the room next door
My mother laughed the way some ladies' do
Well it's late in the evening, and the music's seeping through
The next thing I remember, I am walking down a street
I'm feeling alright I'm with my boys and with my troops, yeah
Down along the avenue some guys were shootin' pool
And I heard the sound of acapella groups, yeah
Singin' late in the evening, and all the girls out on the stoops, yeah
Then I learned to play some lead guitar, I was underage in this funky bar
And I stepped outside to smoke myself a J
When I come back to the room, everybody just seemed to move
And I turned my amp up loud and I began to play
It was late in the evening, and I blew that room away
First thing I remember when you came into my life
I said I wanna get that girl, no matter what I do
Well I guess I've been in love before and once or twice have been on the floor
But I've never loved no-one the way that I love you
(הביצוע הזה לקוח מתוך הופעה משנת 1982 עם אותם חברי הרכב שמלווים אותו באלבום ובסרט)
שיר הנושא אהוב עלי במיוחד בזכות הפזמון שלו. משהו בצורת הכתיבה שמספרת על הקנאה של הכותב באותו "פוני של טריק אחד" שחוזר ועושה שוב ושוב את אותו דבר בודד שהוא יודע לעשות, אבל הוא עושה זאת בגאווה ובשלמות כזו, שגורמת לדמות השרה לקנא כשהיא נזכרת בכמה מאמץ היא צריכה להשקיע כדי לעשות את הדברים שהיא עושה ביום יום. (הקהל רואה ביונה one trick pony ומבקש שוב ושוב שיבצע את אותו שיר מצליח שכתב. יונה לא רוצה לראות את עצמו ככזה)
He's a one trick pony
One trick is all that horse can do
He does one trick only
It's the principal source of his revenue
And when he steps into the spotlight
You can feel the heat of his heart
Come rising through
See how he dances
See how he loops from side to side
See how he prances
The way his hooves just seem to glide
He's just a one trick pony (that's all he is)
But he turns that trick with pride
He makes it look so easy
He looks so clean
He moves like god's
Immaculate machine
He makes me think about
All of these extra movements I make
And all of this herky-jerky motion
And the bag of tricks it takes
To get me through my working day
One-trick pony
He's a one trick pony
He either fails or he succeeds
He gives his testimony
Then he relaxes in the weeds
He's got one trick to last a lifetime
But that's all a pony needs
(that's all he needs)
He looks so easy
He looks so clean
He moves like god's
Immaculate machine
He makes me think about
All of these extra movements I make
And all of this herky-jerky motion
And the bag of tricks it takes
To get me through my working day
One-trick pony, one trick pony
One-trick pony, one trick pony
One-trick pony (take me for a ride)
One trick pony
גם הקליפ הזה לקוח מהופעה מאותה תקופה. הלוואי שהייתי יכול להיות בהופעות ההן, לדעתי זו הלהקה המושלמת ביותר שליוותה את סיימון. לצערי ההורים שלי ילדו אותי מאוחר מדי.
השיר הבא הוא אחד השירים שאני הכי אוהב בעולם. מבחינתי מבין שירי סיימון קודמים לו רק "אמריקה" ו"Hearts and bones". לצערי עדיין לא הצלחתי לשכנע אנשים בגדולה של השיר הזה. כנראה שיש משהו במילים שלו שאני מאוד מתחבר אליו. בבתים של השיר מסופר לכאורה על דמות אחרת כלשהי, אבל הפנייה האינטימית בפזמון אל מריון, גרושתו של יונה בסרט, מאפשרת להבין שיונה בעצם שר על עצמו. הוא מתאר בחור שהזיז את הלב שלו צד כדי לא להיפגע, שלא מוכן להשתמש בשכלו כיון שככל שהוא חושב יותר הוא צוחק פחות, בחור שלא מסוגל לבטא את עצמו בדיבור, אבל כשהוא שר הוא חושף את נשמתו. שיר מפעים.
The boy's got brains
He just don't use 'em that's all
The boy's got brains
He just refuse to use 'em and that's all
He said "The more I got to thinkin
The less I tend to laugh"
The boy's got brains
He just abstains
The boy's got a heart
But it beats on the opposite side
It's a strange phenomenon
The laws of nature defied
He said "Its a chance I had to take
So I shifted my heart for its safety sake"
The boy's got a heart but it beats on
His opposite side
Oh, Marion,
I think I'm in trouble here
I should have believed you
When I heard you saying it
The only time
That love is an easy game
Is when two other people
Are playing it
The boy's got a voice
But the voice is his natural disguise
Yes the boy's got a voice
But his words don't connect to his eyes
He says "Oh, but when I sing
I can hear the truth auditioning".
The boy's got a voice
But the voice is natural
Jonah הוא שיר לא פחות מרגש מ"הו מריון". הוא משמש כמעין שיר מסכם על יונה. הבית הראשון מציג את יונה בהכנה להופעה. בפזמון המספר טוען שלמרות שבסיפור התנ"כי יונה נבלע על ידי דג, הוא יודע שאין זה אלא סיפור מעשייה. הוא, שמכיר את יונה, יודע שיונה נבלע על ידי אותו להיט שרודף אותו מאז שנות ה-60 כמו כל כך הרבה אמנים מהתקופה ההיא. הבית השני מדבר על חוסר היכולת לוותר על החלומות. החלק האחרון של השיר מקדיש את עצמו ואת הסרט לכל אותם בחורים טובים שהסתובבו עם נרתיקי הגיטרה והיו בטוחים שהם עומדים לכבוש את העולם. למעשה אני לא רואה דרך אחרת להבין את השיר הזה ואת הסרט כולו אלא כהומאז' של סיימון לחבריו למקצוע שלרוע מזלם לא הצליחו לשחזר את הצלחת שנות ה-60.
Half and hour you change your strings and tune up
Sizing the room up
Checking the bar
Local girls unspoken conversations
Misinformation
Plays the guitar
They say Jonah he was swallowed by a whale
But I say there's no truth to that tale
I know Jonah
He was swallowed by a song
No one lets their dreams be taken lightly
They hold them tightly
Warm against cold
One more year of traveling 'round this ciruit
Then you can work it into gold
Here's to all the boys who came along
Carrying soft guitars in cardboard cases
All night long
Do you wonder where those boys have gone?
Do you wonder where those boys have gone?
גם ללא הסרט, סיימון הצליח באלבום הזה, לפחות מבחינתי, לכתוב מעין סוג של רומן מוסיקלי. כל השירים באלבום הזה מעולים ורק מפאת אורך הפוסט אני לא מעלה את כולם. זה בפירוש אלבום שכדאי להאזין לכולו. הוא מושלם מכל הבחינות – טקסטואלית ומוסיקלית, ולבטח הייתי מחשיב אותו לאלבום הטוב ביותר של סיימון, אלמלא התגלה אלבומו הבא כיצירה מופתית אף יותר.
תקציר הפרקים הקודמים: שני בחורים יהודים וצעירים מחליטים להקים צמד. אחד מהם מאוד מוכשר, השני גבוה עם קול מלאכי. ביחד הם זוכים להצלחה אדירה למרות שהם יותר רכים מהמוסיקה שסובבת אותם בסוף שנות ה-60. למה זה קורה? כי הם מעולים. אבל לכל דבר טוב יש סוף.
ולפני שנתחיל – בסוף הפוסט יש קטע נחמד מהגראמי משנת 1975, כך שאם אין לכם כוח לקרוא אתם עדיין מוזמנים לתחתית הפוסט.
Bridge over troubled water -1970
זה רק אני או שהגמד מנסה לסתום לי את הפה?
אלבומם האחרון של סיימון וגרפונקל יצא בינואר 1970. הוא מכר עד היום למעלה מ-25 מליון עותקים ונחשב לאחד הנמכרים ביותר אי פעם, אבל צר לי לאכזב אתכם, הוא טוב פחות משלושת אלבומיהם הקודמים. זה אלבום מאוד לא הומוגני המורכב משירים מעולים לצד שירים חביבים. הוא כולל שירי סולו וגם הסגנון השתנה. למשל שיר הנושא ואחד הלהיטים הגדולים של הצמד, הוא למעשה שיר סולו של גרפונקל. מדובר בבלדת שמאלץ בומבאסטית. מאיפה זה בא? בעיני רחוק מלהיות אחד משיריהם הגדולים. ולמה מגיע לנו את ססיליה ואת הקשקוש הדרום אמריקאי המציק El condor pasa? (שני השירים האלה הם הניצוצות לשינוי שיעבור על סיימון ביחס למקצבים ולמשמעותם בשיר, שינוי שיגיע לשיא באלבום "גרייסלנד". שם זה יעבוד טוב, פה זה לא עובד בכלל. אבל עד אז יש זמן.)
אבל אל תתייחסו אלי יותר מדי ברצינות, בסך הכל זה אלבום די מקסים ואני סתם אנטי. פשוט שלושת השירים האלה והחיבה שאנשים רוחשים להם נורא מעצבנים אותי. מה יש פה חוץ מהם? הרבה הומאז' לעבר. יש ביצוע לייב לBye bye love של האברלי ברודרס שהיוו את ההשפעה הגדולה הראשונית על הצמד. יש את Baby driver החמוד ואת Keep the customer satisfied. ויש גם ארבעה שירים מצויינים.
The boxer הנפלא מזכיר למה הם היו כל כך גדולים. Song for the asking, שהוא סולו של פול, מתחיל להראות את הדרך בה ילך בשנים הבאות.
ויש את So long, Frank Lloyd Wright המרגש, שאין סיכוי שאינו מוקדש לארט גרפונקל, הסטודנט לאדריכלות. פרנק לויד רייט היה אדריכל מאוד מפורסם ואני לא מבין איך אפשר להבין אחרת את השורות:
So long, Frank Lloyd Wright
All of the nights we'd harmonize till dawn.
I never laughed so long
So long
So long.
האין זה שיר פרידה לחבר עם הקול המשלים? ואיזה שיר פרידה יפייפה.
אבל השיר שאני הכי אוהב בדיסק הזה הוא The only living boy in New York. זה מהשירים שאני לא באמת יודע למה דווקא הם, אבל יש בו משהו שמרגש אותי בכל פעם שאני שומע אותו. גם שיר זה הוא סולו של פול. (הקליפ האינטרנטי שמצאתי פה מכיל תמונות של הצמד מימי טום וג'רי והלאה. נחמד מאוד)
ציון: 1/2***
Paul Simon – 1972
קר שם בחוץ, מתי תלמד שהחיים הם לא קיבוץ
שנתיים אחרי האלבום האחרון של סיימון וגרפונקל הוציא פול סיימון אלבום שהוכיח שהצמד הוא נחלת העבר. האלבום הנפלא הזה הוא ההפך מהאלבום הגרנדיוזי האחרון של הצמד. רובו מתבסס על גיטרה, בס, תופים ומעט קלידים בעיבודים בסיסיים מאוד. גם כשכבר יש עיבוד לכלי נשיפה (ב-Armistice Day) אז זה כל כך לואו קי שזה שונה לחלוטין מאותה שמחה מתפרצת שמופיעה בבייבי דרייבר מהאלבום האחרון של הצמד.
השירים עצמם יותר אישיים ולא ניתן להתכחש לעובדה שסיימון בשל להיות לבד. השירה שלו מתגלה כמוצלחת מאוד ויכולתו כמבצע לא נזקקת יותר לתמיכה של חברו. גם בכתיבת המילים חל שינוי. אפילו כשהוא כותב שיר אהבה כואב כמו Everything Put Together Falls Apart, שלכאורה מכיל דמיון לOvers הנפלא מBookends של הצמד, השינוי מורגש. הוא כבר לא כותב לשניים על שניים אלא הוא כותב לעצמו על עצמו.
שני הלהיטים מהאלבום – "Mother and Child Reunion" ו-"Me and Julio Down by the Schoolyard" יכולים לתת את התחושה שמדובר באלבום שמח וקופצני אבל ההפך הוא הנכון. זהו אלבום מאוד מאוד מלנכולי. להיטים אלה היו הסיבה שכשהתחלתי בנעוריי להאזין לפול סיימון בצורה רצינית יותר, אי שם לפני 20 ומשהו שנה, זה היה האלבום האחרון שקניתי. היתה לי תחושה שהוא יהיה המשך ישיר ל"גשר על מים סוערים". כמובן שטעיתי. בניגוד לאלבום ההוא שמרגיש כמו שמיכת טלאים, כאן מדובר באלבום שלא מכיל אף אחד מהשירים הגדולים באמת של פול סיימון, אבל משהו בחיבור בינהם יוצר אלבום מצויין.
זו הסיבה גם שקשה לי לבחור שיר אחד שאני אוהב יותר מהשני. ועדיין הייתי בשמחה שם את Armistice Day המעולה, אך הוא אינו מופיע ביוטיוב.
אז במקומו אבחר את Everything Put Together Falls Apart המלנכולי ואת Duncan שכמו El condor pasa מכיל חליל אנדי דרום אמריקאי שאני לא יכול לסבול, אבל הוא שיר כל כך טוב שהוא יוצא מזה בסדר.
כדאי לשים לב שגם כאן סיימון ממשיך את העניין שלו עם מקצבים. חוץ מדנקן, יש גם את "Mother and Child Reunion שהוקלט בג'מייקה והיה אחד משירי הרגאיי הראשונים שהקליט זמר לבן, וגם המקצב הלטיני של "חוליו ואני" יחזור כמה פעמים בהמשך.
ציון: 1/2****
There Goes Rhymin' Simon – 1973
יופי הוא עניין אובייקטיבי
הצלחתו של האלבום הקודם הן בסינגלים והן במכירות כנראה שימחה את סיימון, ובאלבום הזה הוא הרבה פחות עגמומי, אם לא במילים אז לפחות במוסיקה ובאווירה. האלבום הזה מגוון יותר מקודמו והוא חוזר לבחון בו את אמריקה בצורה ישירה יותר, גם טקסטואלית וגם מוסיקלית. בנוסף לסגנון הסיימוני הרגיל יש בו גם דיקסי (Take Me to the Mardi Gras) וגוספל (Loves Me Like a Rock).
האלבום נפתח עם הלהיט הגדול "Kodachrome" שמתחיל בשורות האהובות עליי כל כך:
When I think back
On all the crap I learned in high school
It's a wonder
I can think at all
אחרי זה מגיע מה שאני מפרש כביקורת על ההעדפה שלנו את הצבעים המלאכותיים של תשלילי הקודאקכרום (כמטאפורה על כל זיוף כלשהו) על פני העולם האמיתי שמסביבנו, שאולי הוא פחות מבריק ונוצץ אבל הוא בכל זאת הדבר האמיתי.
הלהיט הענק השני מהאלבום הוא Loves me like a rock שחותם אותו. באמצע יש מישמש של סגנונות, כך שללא ספק האלבום הזה הוא פחות הומוגני מקודמו.
ושם באמצעו של האלבום יש שני שירים אדירים. האחד, American tune הוא שיר מדהים שללא ספק מתקשר לתקופת השפל שחוותה ארה"ב בשנים הראשונות של שנות ה-70 (ושהולידה גל קולנועי מרתק). הטראומה של מלחמת ויאטנם וטראומת ניקסון הובילה לדכדוך שהעיב על חגיגות ה-200 שנה שהתקרבו (ארה"ב חגגה 200 בשנת 1976). בשיר מוצגת מדינה שאיבדה את דרכה דרך עיניי אזרח שמרגיש שהכל מסביבו מתפרק, אבל התגובה היחידה שזה מעורר בו הוא הצורך לנוח כי מחר הוא עוד יום עבודה.
יש צורך לעשות את הקישור המתבקש?
Many's the time I've been mistaken
And many times confused
Yes, and I've often felt forsaken
And certainly misused
Oh, but I'm alright, I'm alright
I'm just weary to my bones
Still, you don't expect to be
Bright and bon vivant
So far a-way from home, so far away from home
And I don't know a soul who's not been battered
I don't have a friend who feels at ease
I don't know a dream that's not been shattered
or driven to its knees
but it's alright, it's alright
for we lived so well so long
Still, when I think of the
road we're traveling on
I wonder what's gone wrong
I can't help it, I wonder what has gone wrong
And I dreamed I was dying
I dreamed that my soul rose unexpectedly
And looking back down at me
Smiled reassuringly
And I dreamed I was flying
And high up above my eyes could clearly see
The Statue of Liberty
Sailing away to sea
And I dreamed I was flying
We come on the ship they call the Mayflower
We come on the ship that sailed the moon
We come in the a-ge's most uncertain hours
and sing an American tune
Oh, and it's alright, it's alright, it's alright
You can't be forever blessed
Still, tomorrow's going to be another working day
And I'm trying to get some rest
That's all I'm trying to get some rest
והמנגינה של השיר היתה מבוססת על מנגינה של באך מתוך St. Matthew Passion
אבל באופן אישי השיר האהוב עליי הוא Something so right. אני רואה אותו כשיר שנכתב על ידי הבחור מהשיר I am a rock אחרי שהצליח לצאת מהחומה שהקיפה אותו ונכנס למערכת יחסים. זה אחד השירים היפים של סיימון, שבעיניי תמיד נמצא במיטבו כשהוא מתאר מערכות יחסים זוגיות, או אם לחזור לסופרלטיבים שאני כל כך אוהב- אין מישהו שמתאר מערכות יחסים (ובעיקר בעיות במערכות יחסים) כמו פול סיימון.
When something goes wrong
I'm the first to admit it
I'm the first to admit it
But the last one to know
when something goes right
Well it's likely to lose me
It's apt to confuse me
It's such an unusual sight
I can't get used to something so right
Something so right
They've got a wall in China
It's a thousand miles long
To keep out the foreigners
They made it strong
I've got a wall around me
You can't even see
It took a little time
To get to me
Chorus
Some people never say the words
I love you
It's not their style
to be so bold
Some people never say those words
I love you
But like a child they're longing to be told
ציון: ****
זהו להיום. בפעם הבאה שלושת האלבומים האהובים עליי ביותר של סיימון.
ולסיום – קטע בו פול סיימון וג'ון לנון מגישים פרס בטקס הגראמי ומישהו מפתיע עולה בסיום. אם אין לכם כח לראות את הכל עברו לדקה 3:20.
לכבוד השמועות על הגעתו הקרובה של פול סיימון, במקביל לאלבום החדש שהוציא ובהתחשב בכך שזה הבלוב שלי ואני יכול לעשות מה שבא לי אני מגיש לכם את סקירת אלבומי האולפן של פול סיימון. אז איפה מתחילים? אפשר להתחיל מזה שאספר לכם שפול סיימון הוא גדול כותבי המילים של מוסיקת הפופ, או שהוא אמן אדיר שמעטים משתווים אליו. אבל אפשר גם להתחיל בהתחלה וההתחלה היא סיימון וגרפונקל, או נכון יותר טום וג'רי. פול סיימון וארט גרפונקל נפגשו ב-1953 בבית הספר והתחברו מיד. בשנת 1957, כשהם בני 15, הקימו צמד בשם "טום וג'רי" והקליטו שני שירים. בהמשך שינו את שמם לסיימון וגרפונקל ויצאו לכבוש את העולם.
Wednesday Morning, 3 A.M – 1964
בשנת 64 יצא אלבום הבכורה של הצמד שכלל הרבה מאוד גרסאות כיסוי וארבע שירים מקוריים של סיימון, שהושפע קשות מבוב דילן. מכיוון שאין לי שום חיבה לדילן אני שמח להאשים אותו בכך שהאלבום המשמים הזה נשמע כמו שהוא נשמע. פולק אמריקני במלוא שיעמומו. גם היום, כשאני מעריץ מושבע של סיימון והצמד אני לא מצליח לצלוח את האלבום הזה. יש בו שיר אחד שישנה את הכל, אבל זה יהיה שנה מאוחר יותר. בינתיים, בביצוע של הדיסק הזה הוא אמנם השיר הכי טוב, אבל עדיין זה לא זה. לשיר קוראים Sound of silence וככה הוא נשמע בביצוע של האלבום הזה:
לזכותם יאמר שעטיפת האלבום היתה מוצלחת מאוד.
ציון: **
The Paul Simon Songbook – 1965
מלבד אותי, אלבומם הראשון של הצמד לא הרשים גם אנשים אחרים. הם התפרקו, גרפונקל הלך ללמוד ארכיטקטורה וסיימון נסע לאנגליה. בעת שהותו שם הוא הקליט אלבום מינימליסטי, רק הוא וגיטרה מוקלטים במיקרופון אחד. ברוב שירי האלבום ישתמש הצמד בהמשך, במיעוטם כבר עשו שימוש לאלבום הראשון, אבל רובם יוקלטו לשני האלבומים המבריקים שיקליטו בהמשך. זו למעשה הפעם הראשונה שיכולת הכתיבה של סיימון מצליחה להתגלות. עם שירים כמו I am a rock, Kathy's song וMost peculiar man הוא כבר נמצא בשיא כוחו ככותב. אבל כמבצע הוא עדיין לא נשמע בטוח. כל אחד מהשירים האלה נשמע טוב יותר בהקלטות העתידיות של הצמד וההנאה מההאזנה לדיסק נובעת מהתחושה שלמעשה אנו מאזינים לדיסק של דמואים. ככזה הוא מהנה מאוד, אבל לחלוטין שולי.
ציון: ***
Sound of silence – 1966
כשנה אחרי שהקליטו את גירסתם האקוסטית לSound of silence, חזר אל השיר המפיק טום וילסון שעבד איתם על האלבום ההוא. הוא היה אחד השותפים בהקלטות בהם דילן הפך לחשמלי, נזכר בשיר וחשב שזה יכול להתאים לו. הוא חשב שבעזרת הוספת גיטרה חשמלית, בס ותופים לאותה הקלטה של סיימון וגרפונקל, השיר הזה יכול להפוך ללהיט. מכיוון שהיה איש של מעשים הוא עשה זאת מבלי לערב את הצמד בכך וכך נולד הלהיט שהגיע למקום הראשון במצעד הפזמונים והזניק את הקריירה שלהם. סיימון וגרפונקל כבר התנסו בהקלטות בסגנון זה, אבל אין ספק שהצלחתו האדירה של השיר הבהירה להם שזה הכיוון.
האלבום הזה כבר היה שונה לגמרי. הסאונד הפולקי הרכרוכי השתנה בשילוב מופלא ועשיר של גיטרות חשמליות ואקוסטיות, תופים וקלידים ומעל הכל שילוב הקולות שלהם נשמע טוב בהרבה. כשהם בטוחים ביכולתם, שירתם היתה ממוקדת יותר ויחד עם השירים נוצר הסגנון הייחודי שלהם.
מבחינת רמת השירים מדובר בשינוי של שמיים וארץ עם שירים מופלאים כמו "ריצ'רד קורי" שמספר את סיפורו של השיר המפורסם מבעד לעיני אחד הפועלים שעובד במפעל של קורי, I am a rock הנהדר שעל רקע מוסיקה שמחה וקצבית מסביר בהחלטיות שהוא אי, שהוא סלע, שאין לו צורך בחברות או אהבה, שטוב לו בביתו עם הספרים והשירה, והכל טוב ויפה עד שמגיעות שתי השורות האחרונות ושוברות את הלב כשבקול חלוש הוא מסביר שסלע לא מרגיש כאב ואי לא בוכה.
וזו היתה רק הסנונית המבשרת את בוא הסיימון, כשבהמשך שיריו יהפכו לרגישים יותר ומורכבים יותר.
ציון: 1/2 ****
הלהיטים: The Sound of silence, I am a rock
השיר האהוב עליי: Kathy's song הוא השיר האדיר הראשון של סיימון. כנער צעיר, יצירתי, מתחכם, רומנטי ומתייסר השיר הזה היה כל מה שיכולתי לבקש. קאתי, שהיתה אהובתו של סיימון בתקופת לונדון (ותופיע גם בשיר המופתי "אמריקה") מככבת בשיר כיחידה שמצליחה להפיח חיים בכותב. הוא לא מצליח לכתוב, הוא כבר לא מאמין בכל מה שהאמין בו בעבר וכל מה שהוא מאמין בו הוא קאתי והאהבה. איזה יופי.
Parsley, Sage, Rosemary and Thyme – 1966
9 חודשים אחרי אלבומם הקודם יצא האלבום הנהדר הזה. המשך ישיר לקו שהתחיל באלבום הקודם עם עוד שירים מושלמים וסאונד נהדר ושילוב הקולות בינהם.
אין לי משהו מיוחד להוסיף על האלבום מלבד המלצה חמה להאזין לו. הוא נושק לשלמות והוא מכיל את השיר, שאלמלא "אמריקה", היה השיר היפה ביותר של הצמד – The Dangling Conversation, שיר שסיימון היה משוכנע שיהיה להיט אבל לא היה. באמת מעניין איך שיר איטי שמדבר על חוסר תקשורת בין בני זוג, שמוסווה תחת הצביון הבורגני שהם מנסים לשוות לעצמם, לא הפך ללהיט ענק.
ציון: *****
הלהיטים והמוכרים: Scarborough Fair/Canticle, Homeward Bound, The 59th Street Bridge Song (Feelin' Groovy), For Emily, Whenever I May Find Her
השיר האהוב עליי:
The dangling conversation
It's a still life water color,
Of a now late afternoon,
As the sun shines through the curtained lace
And shadows wash the room.
And we sit and drink our coffee
Couched in our indifference,
Like shells upon the shore
You can hear the ocean roar
In the dangling conversation
And the superficial sighs,
The borders of our lives.
And you read your Emily Dickinson,
And I my Robert Frost,
And we note our place with bookmarkers
That measure what we've lost.
Like a poem poorly written
We are verses out of rhythm,
Couplets out of rhyme,
In syncopated time
Lost in the dangling conversation
And the superficial sighs,
Are the borders of our lives.
Yes, we speak of things that matter,
With words that must be said,
"Can analysis be worthwhile?"
"Is the theater really dead?"
And how the room is softly faded
And I only kiss your shadow,
I cannot feel your hand,
You're a stranger now unto me
Lost in the dangling conversation.
And the superficial sighs,
In the borders of our lives.
Bookends – 1968
יש הרבה אלבומים שאני אוהב, ורבים מהם זוכים ממני לתאור "מהאלבומים הטובים ביותר שיש", אבל האלבום הזה הוא באמת מושלם בצורה יוצאת דופן.
הצד הראשון של האלבום שיצא בשנת 68, הוא יצירת מופת. אסופת שירים שנתמכת משני צידיה בBookends – קטע אינסטרומנטלי שפותח את הצד ושיר קצרצר שמסיים את הצד. ובאמצע יש הרבה קסם.
זה מתחיל עם סאונד מוג של ממציא המוג בכבודו ובעצמו, שמגיע מיד אחרי הגיטרות האקוסטיות הכל כך מזוהות של סיימון וגרפונקל ומסביר שהפעם זה הולך להיות אחרת. השיר Save the life of my child שמגיע אח"כ אינו אופייני לצמד בסגנונו המוסיקלי ומספר על בחור צעיר שמחליט לסיים את החיים הללו שאינו יכול להתמודד איתם (שירי התאבדות היו פופולריים אצל הצמד – גם Most peculiar man וריצרד קורי מדברים על נושא דומה). ואז אחרי כל הבלאגן מגיע "אמריקה", השיר הכי יפה של סיימון וגרפונקל. שיר מושלם שמעטים משתווים אליו. קמרון קרואו, בסרטו המופלא "כמעט מפורסמים" נותן לז'ואי דשנל להסביר את עזיבתה את הבית בעזרתו
ואכן השיר הנפלא הזה מצליח לתאר באופן מושלם את החיפוש של גיבוריו, הזוג הצעיר והאופטימי אחר המושג המופשט הזה, אמריקה, שכולל בתוכו את אותו חלום אמריקאי שכולם מחפשים אבל לא ברור אם מישהו אכן מוצא. או כמו שאומר בונאסרה במשפט שפותח את הסנדק, רגע לפני שיבקש מדון קורליאונה לעשות צדק, "אני מאמין באמריקה". וכמובן שכבר בשלב זה אין מישהו שמצליח לתאר מערכות יחסים טוב יותר מפול סיימון.
משם זה ממשיך לOvers שלא נותן תקווה רבה לאהבה, אבל גם כן. ואז יש קטע בן 2 דקות בו ערכו שיחות שערך גרפונקל בבתי אבות עם המתגוררים שם. עריכה שיוצרת 2 דקות שמתארות בצורה מצמררת איך נראים החיים הבודדים בסופם. אח"כ מופיע השיר Old Friends שמתאר שני חברים קשישים על ספסל עם עיבוד המיתרים המדהים שמצליח לתאר את כל הרגש שבתוך שני האנשים שנראים כל כך דהוהים, ואז הצד נחתם עם Bookends שמציע לנצור את התמונות והזכרונות, כי זה כל שנותר לך.
הצד השני כולל את "גברת רובינסון" שהיה להיט הענק מתוך הסרט "הבוגר" (שפס הקול שלו התבסס בעיקר על שירי הצמד) ועוד כמות נאה של שירים מופלאים. יחד הם יוצרים באמת את אחת מיצירות המופת של מוסיקה הפופ/רוק.
ציון: ****** (מתוך 5)
הלהיטים: Mrs Robinson, אמריקה, Old Friends, Hazy shade of winter
השיר היפה בעולם: אמריקה. כל מילה, כל תו, כל סאונד, הכל מושלם.
"Let us be lovers we'll marry our fortunes together"
"I've got some real estate here in my bag"
So we bought a pack of cigarettes and Mrs. Wagner pies
And we walked off to look for America
"Kathy," I said as we boarded a Greyhound in Pittsburgh
"Michigan seems like a dream to me now"
It took me four days to hitchhike from Saginaw
I've gone to look for America
Laughing on the bus
Playing games with the faces
She said the man in the gabardine suit was a spy
I said "Be careful his bowtie is really a camera"
"Toss me a cigarette, I think there's one in my raincoat"
"We smoked the last one an hour ago"
So I looked at the scenery, she read her magazine
And the moon rose over an open field
"Kathy, I'm lost," I said, though I knew she was sleeping
I'm empty and aching and I don't know why
Counting the cars on the New Jersey Turnpike
They've all gone to look for America
All gone to look for America
All gone to look for America
ובונוס – Old friend
בפעם הבאה – אלבום הפרידה של הצמד ויציאה לחיים חדשים
Esti Eliyahu
גדעון דרור
גיא ברמן מכליס
Nathalie Dobrzan
sabrescribe
SuperBlob
אז איך היתה ההופעה? בואו נאמר שאחרי ציפייה שנבנתה לאורך כל כך הרבה שנות היכרות לא התאכזבתי כלל. אני לא יכול להגיד שבעולם מושלם לא הייתי בונה סטליסט שונה, אבל גם הסטליסט הקיים סיפק לי רגעים של צמרמורת והרבה הרבה אושר.
בהדרן האחרון כבר כולם היו על הרגליים. הוא ריגש בביצוע מופלא ל-Still crazy after all these years, הרים את התקרה הוירטואלית עם ביצוע מושלם ומלהיב ל-You can call me al וסיים ב-The Boxer של סיימון וגרפונקל בביצוע כל כך יפה ומרגש שהתחושה היתה שהקהל מוכן להיפרד ממנו בחיבוק ענק כולל נשיקה, רק שיבטיח לחזור מהר.
סופרבלוב 