לפני כמה שבועות לקחתי על עצמי משימה לסקר את כל אלבומי הסולו של סיימון. לצערי לא הספקתי וכיוון שהמופע כבר ממש כאן נראה לי שהפרוייקט יצא לפגרה ויחזור מתישהו בהמשך. קישורים אל הפוסטים שכבר נכתבו תוכלו למצוא בסוף פוסט זה.
הפוסט הזה מכיל את 15 השירים של סיימון מתקופת הסולו שלו שאני, באופן אישי, הכי אוהב. בקלות הייתי יכול לעשות רשימת 50 השירים. גם מיקום השירים הוא די שרירותי. מה שבטוח הוא שמדובר ב-15 שירים מושלמים. בגלל שכל הפוסט הזה עולה בגלל ההופעה הקרובה ניסיתי להשתמש בביצועי הופעה עבור השירים, אלא אם כן הם היו פחות טובים מהמקור בצורה משמעותית.
לפי רשימות השירים שראיתי מההופעות האחרונות של סיימון רק 3 מהשירים האלה ינוגנו במופע, אבל הסטליסט של המופע נראה נפלא ומכיל המון שירים נהדרים שהיו נכנסים אם הפוסט היה ארוך יותר. בקטעים מהמופע שעלו לאינטרנט סיימון נשמע נפלא כך שנראה לי שכל מי שמתלבט, כדאי לו להגיע.
ורגע לפני שמתחילים – אשמח אם תשתפו בשיר האהוב עליכם ביותר. בדיוק בשביל קיים איזור התגובות 🙂
15) Love and Hard Times (So Beautiful or So What 2011)
שיר מאלבומו האחרון שבו הוא חוזר לסגנון ההלחנה הנפלא שלו משנות ה-70. מלווה בתזמור נהדר זהו שיר פשוט מופלא ומרגש.
14) Late in the evening (מתוך "One Trick Pony" 1980)
במסגרת חיבתו למקצבים שונים הוא מגיע גם למוסיקה הלטינית ומצליח לעשות זאת בצורה מושלמת. השיר עובר בין תחנות בזמן במהלך התבגרותו של הדמות בשיר וכרגיל המילים מושלמות.
הביצוע מתוך הופעה משנת 1980 שתחזור עוד כמה פעמים בהמשך. הנגנים מעולים ובעיקר שימו לב למתופף סטיב גאד שליווה את סיימון הרבה מאוד שנים ואחראי על מקצב הפתיחה המפורסם של 50 ways to leave your lover הנפלא (שלא נכנס לרשימה אבל אפשר לשמוע אותו בפוסט הזה).
13) You can call me al ( מתוך Graceland 1986)
כמובן שמדובר בקליפ אדיר, אבל מי שיקשיב למילים ימצא שמתחת לכל המעטה הקופצני (כמו בהרבה מקרים אצל סיימון) מסתתרות מילים המתעסקות בשאלות קיומיות עבור האדם בעולם המודרני. וחוץ מזה מדובר בתפקיד הטוב ביותר של צ'ייבי צ'ייס וגם סיימון מוכיח כשרון קומי ניכר.
12) Rene and Georgette Magritte with Their Dog after the War (מתוך Hearts and Bones 1983)
פשוט כי הלחן כל כך יפה שאני לא יכול לשמוע את השיר הזה בלי להתרגש. (יש לשיר הזה קליפ מקסים אבל האיכות כל כך גרועה שויתרתי)
11) The Late Great Johnny Ace (מתוך Hearts and Bones 1983)
שיר אישי מופלא שעובר דרך שלוש נקודות ציון בחיי סיימון – הראשונה היא שנת 54 בה נרצח הזמר ג'וני אייס ולמרות שהוא לא מעריץ הוא מרגיש צער, עובר לשנת 64 בה הוא כבר מוסיקאי שחי לתקופה מסויימת בלונדון, שם הביטלס והסטונס משנים את חוקי המשחק ונגמר בדצמבר 80 עם הרצח של ג'ון לנון וסיומה של תקופה. שיר מצמרר שמסתיים בקטע של פיליפ גלאס.
10) Jonah (מתוך One Trick Pony 1980)
שיר מתוך האלבום שמהווה את פס הקול של הסרט אותו כתב ובו שיחק בתפקיד ראשי פול סיימון. זהו השיר על הדמות שמשחק סיימון, יונה, זמר שהיה לו להיט אי שם בשנות ה-60 ומאז הוא לא מצליח להשתחרר ממנו. שיר שמוקדש לכל אותם זמרים שזרחו לרגע בשנות ה-60 ונעלמו מעיני הציבור למרות שהם עצמם מעולם לא הפסיקו לנסות.
09) One Trick Pony (מתוך One Trick Pony 1980)
עוד שיר מאותו אלבום, והפעם שיר הנושא. אני אוהב במיוחד את הפזמון.
08) Slip Slidin' Away (סינגל, 1977)
מבחינתי אחד השירים המושלמים ביותר שאני מכיר מבחינת כתיבת מילים. כל כך פשוט, כל כך נכון, כל כך עצוב, כל כך נוגע.
07) Something So Right ( מתוך There Goes Rhymin' Simon 1973)
שיר אהבה על בחור שמתקשה להאמין שהוא מסוגל להיות נאהב. במקום הביצוע המקורי והנהדר (שאתם יכולים לשמוע בפוסט הרלוונטי לאלבום) צירפתי כאן ביצוע הופעה נפלא מההופעה של One Trick Pony שכבר ראיתם מוקדם יותר בפוסט. כל פעם שאני רואה קטעים מההופעה הזו אני מאוד מצר על העובדה שבגיל 5 לא טסתי לראות אותה.
06) Train In The Distance (מתוך Hearts and Bones 1983)
שיר מושלם. היה יכול להיות בקלות שיר הסיפור הטוב ביותר שנכתב אי פעם אלמלא מקום 2 ברשימה הזו. מופת של שימוש נבון בנגינה ועיבוד על מנת להדגיש את הרעיון של השיר. מה הרעיון? האמונה התמידית שלנו שאם נשנה, נזוז ונדהר קדימה עם הרכבת נגיע אל האושר. הבעייה? שבמקום לעצור רגע ולבחון את מצבינו הנוכחי אנחנו כל הזמן בחיפוש אחר הרכבת הבאה.
05) Graceland (מתוך Graceland 1986)
שיר אישי מאוד שמספר על המסע של סיימון עם בנו מנישואיו הראשונים אל המקום בו התחיל הכל, אל קברו של המלך, אל ארץ החסד, אל גרייסלנד – אחוזתו של אלביס פרסלי. מסע של חיפוש עצמי ושייכות כמו שרק פול סיימון יכול. קולות הרקע לשיר מבוצעים על ידי האחים אברלי שהיו ההשפעה הגדולה ביותר על סיימון וגרפונקל בילדותם.
04) Still Crazy After All These Years (מתוך אלבום באותו שם, 1975)
כל כך הרבה שנים שאני שומע את השיר הזה וכל פעם נפעם מחדש. כנראה שככה זה כשאוהבים.
הנה סיימון מציג את השיר כשהוא עדיין לא גמור ומתייעץ עם מנחה התוכנית דיק קאבט לגבי המשך השיר
והנה השיר המופתי בביצוע מהופעה.
03) Oh Marion (מתוך One Trick Pony 1980)
תיאור נהדר של אדם שקשה לו לתקשר עם העולם. שוב שיר שמדבר על יונה מהסרט One Trick Pony. מי שרוצה לדעת על הסרט, האלבום והשירים ממנו יותר מוזמן להיכנס לפוסט הזה. הלחן, כמובן, נפלא.
02) Darling Lorraine (מתוך You're The One 2000)
בכל הביקורות על האלבום החדש והנפלא של סיימון כולם חוזרים ואומרים שזהו אלבומו הטוב ביותר ב-20 השנים האחרונות. אל תאמינו להם. בשנת 2000 הוציא סיימון אלבום מעולה שהיה לא פחות טוב מהחדש, אם לא יותר טוב ממנו. האלבום כלל הרבה שירים מצויינים אבל השיר הזה בלט מעל כולם. זהו שיר סיפור שמתאר זוגיות רבת שנים של הזוג פרנק ולוריין. בעיניי אחד השירים הגדולים ביותר שנכתבו אי פעם. סיפור קצר מושלם שמצליח להעביר טווח רגשות וחיים שלמים בשש ומשהו דקות מההתחלה השמחה ועד הסוף הטראגי והעצוב שבו העין לא יכולה להישאר יבשה. הביצוע הקולי של סיימון הוא לא פחות ממושלם. האיש פשוט שחקן משובח ומצליח להעביר את כל דמותו של פרנק בעזרת ניואנסים מדוייקים. בקיצור – לא פחות מיצירת מופת.
01) Heart and Bones (מתוך אלבום באותו שם, 1983)
שיר אישי שמספר על התפרקות הזוגיות של סיימון עם פרינסס ליה (קארי פישר). אפשר לקרוא עליו ועל כל האלבום האישי, העצוב והנפלא הזה בפוסט הזה ולכן לא אוסיף מעבר לעובדה ששיר כזה יכול רק פול סיימון לכתוב. אחד השירים המושלמים ביותר ששמעתי אי פעם על זוגיות ובכלל. הדיוק והרגישות במילים מוכיחות את מה שאני מוכן לטעון על כל במה – פול סיימון הוא המשורר הטוב ביותר שמוסיקת הפופ ידעה אי פעם.
תהנו בהופעה 🙂
למי שמעוניין בסקירת אלבומי פול סיימון, אלה החלקים שעלו עד עכשיו –
מבחינתי האלבום הזה מסמל את פסגת יצירתו של פול סיימון. השילוב המופתי בין מילים למוסיקה. אלבום אישי מאוד, חשוף מאוד, חכם מאוד ומרגש מאוד. זאת הסיבה שהפוסט הזה יוקדש במלואו לאלבום זה.
לאחר חוסר ההצלחה שחווה עם הסרט "One trick pony" וקבלת הפנים הפושרת שזכה לה האלבום הנפלא שליווה אותו, התאחדו סיימון וגרפונקל למופע בסנטרל פארק בניו-יורק בשנת 1981. מופע זה הוליד סיבוב הופעות חובק עולם שבמהלכו גם הופיעו באיצטדיון רמת גן בשנת 1983. עם החום וההצלחה בה התקבלה החזרה שלהם הקלטת אלבום משותף היה מהלך הגיוני מאוד. Hearts and bones תוכנן להיות אלבום הקאמבק של הצמד, אבל חילוקי הדעות שגרמו לפירוק ב-70 לא אחרו לשוב. בסופו של דבר, גרפונקל לא היה מרוצה מהאופי האישי של השירים ופול מצידו לא ממש רצה את קולו של גרפונקל בשירים האישיים שלו. לאחר שהוחלט שהפרוייקט לא ימשיך כפרוייקט משותף מחק סיימון את קולו של גרפונקל מהשירים שהוקלטו, דבר שגרם לגרפונקל להעלב מאוד.
אבל למען ההגינות יש לומר כי אין אלבום בדיסקוגרפיה של סיימון שרחוק יותר מהצמד מאשר אלבום זה. זהו ללא ספק אלבומו האישי ביותר, אלבום בו מנסה סיימון להשליט סדר בכאוס ששורר בראשו ולהתמודד עם עצמו, עם הזוגיות שהיתה לו, עם חייו בעבר ובהווה. זהו אלבום של אדם שמחפש את מקומו אבל מרגיש תלוש. לא לחינם נבחרה התמונה שמעטרת את עטיפת האלבום. תמונת וידאו באיכות נמוכה, בצבעים דהויים. סיימון נמצא בצד התמונה ונראה כאילו תפסו אותו לא מוכן, לא מיישיר מבט למצלמה אלא מביט הצידה, מתבונן בעצב במשהו שנמצא מחוץ לתמונה.
האלבום מתחיל בשיר "אלרגיות" ומציג ישר בתחילת האלבום את "פול סיימון" – הדמות ששרה את שירי האלבום (בשונה מפול סיימון היוצר האמיתי שאין לי מושג באמת אם מה שאני משליך עליו הוא אכן נכון). אין ספק שהוא נמצא במצב קשה מאוד – אצבעותיו לא מסוגלות לפרוט, ליבו אלרגי לנשים שהוא אוהב ובאופן כללי מצבו קשה. בסופו של השיר, רגע לפני שהוא עובר לסולו הגיטרה הנוירוטי שמסיים את השיר, הוא צועק את השורה – "אני לא יכול לנשום"
שורת המפתח בעבור היפוכונדר כמוני-
From what I can see of the people like me
We get better
But we never get well
(הקליפ מכיל את מילות השיר)
מיד אחריו מגיע השיר שלטעמי, יחד עם "אמריקה" המופתי של סיימון וגרפונקל, הוא השיר הגדול ביותר שכתב סיימון ואחד השירים המדהימים ביותר שאני מכיר. בשיר הזה, כמו בחלק נכבד באלבום, שולט מקצב שמנבא את הסגנון בו יבחר סיימון באלבום הבא ושלמעשה ילווה אותו עד ימינו, שירים שמרכז הלב שלהם הוא המקצב, אבל בניגוד להרבה מהשירים שיכתוב בהמשך הקריירה שלו, בשיר זה המילים הם לב ליבו של השיר והקצב וכלי ההקשה הם הליווי, נותני אווירה שמטרתם לעטוף את הפשטות המופלאה בקצב שנע קדימה ומזכיר שלא משנה מה קורה, אנחנו ממשיכים לנוע קדימה. זה חוזר מאוחר יותר באלבום בשיר אדיר אחר.
השיר ממספר על מסע שעורכים סיימון וזוגתו לבחון את סיפור האהבה שלהם דרך הזכרונות המתוקים והפחות מתוקים, רק כדי לחזור שבורים. הטקסט האדיר הזה מגובה בלחן ועיבוד נפלאים. שיר מושלם.
One and one-half wandering Jews
Free to wander wherever they choose
Are travelling together
In the Sangre de Cristo
The Blood of Christ Mountains
Of New Mexico
On the last leg of the journey
They started a long time ago
The arc of a love affair
Rainbows in the high desert air
Mountain passes slipping into stones
Hearts and bones
Hearts and bones
Hearts and bones
Thinking back to the season before
Looking back through the cracks in the door
Two people were married
The act was outrageous
The bride was contagious
She burned like a bride
These events may have had some effect
On the man with the girl by his side
The arc of a love affair
His hands rolling down her hair
Love like lightning shaking till it moans
Hearts and bones
Hearts and bones
Hearts and bones
And whoa whoa whoa
She said why?
Why don't we drive through the night
And we'll wake up down in Mexico
Oh I
I don't know nothin' about nothin'
About Mexico
And tell me why
Why won't you love me
For who I am
Where I am
He said:
'Cause that's not the way the world is baby
This is how I love you, baby
This is how I love you, baby
One and one-half wandering Jews
Returned to their natural coasts
To resume old acquaintances
Step out occasionally
And speculate who had been damaged the most
Easy time will determine if these consolations
Will be their reward
The arc of a love affair
Waiting to be restored
You take two bodies and you twirl them into one
Their hearts and their bones
And they won't come undone
Hearts and bones
Hearts and bones
Hearts and bones
Hearts and bones
היופי באלבום הזה הוא שגם שירים מינוריים כדוגמת "כשמספרים נהיים רציניים" מוצאים את מקומם בנרטיב. אם עד עכשיו היה בלבול שנבע מהפנימיות של סיימון, בשיר הזה הוא מדבר על כמות המידע המספרי שאנו נאלצים להתמודד איתו. אבל גם כאן הוא חוזר בסופו של דבר לעניין הזוגיות. ומה שבסופו של דבר הוא מבקש הוא לא "אהבה" שהוא מושג מופשט. במקום Love me do שביקשו הביטלס הוא מבקש Wrap me do, משהו מוחשי שיגרום לו להרגיש שייך. אבל בסופו של דבר זה לא עוזר לו ובסוף השיר המספרים מתקפלים ה-4 הופך לשלוש ואז לשניים (מחברה לזוג) והשניים לאחד (מזוג לבדידות).
השיר הרביעי "Think too much (b)" הוא שיר שכל התבנית המוסיקלית שלו בנוייה על כלי הקשה ועם זאת הוא כל כך עגום ועצוב וקטן. בנוסף, אם הייתי צריך תמיכה בתאורייה שלי שהאלבום הזה כולו מכוון להיות מובן כמגוון תחושות ומחשבות שעוברות לאדם שנתון במשבר, הבחירה לשים את החלק השני של Think too much בצד הראשון, בעוד שהחלק הראשון פותח את הצד השני, יותר מתומכת בתאוריה הזו. בגלל שהכל אסוציאטיבי ומתערבב אצלו בראש, סדר ההופעה של השירים אינו מחוייב לחוקי הלוגיקה אלא למהלך המחשבה. מכייון שגם החלוקה של השירים לחלק א' וב' היא שרירותית, החלוקה מדגישה את הלך הרוח המבולבל אף יותר. שיר זה הוא מעין המשך ישיר Hearts and bones כתאור ההתפוררות של הזוגיות וההשלכות הנפשיות שלה.(לצערי הרב אין את השיר ביו-טיוב).
הצד הזה מסתיים עם Song about the moon. עוד שיר מינורי בו הוא נותן עצות כיצד לכתוב שיר על הלב, על פנים, על המין האנושי, אבל בסופו של דבר הוא מדבר אל עצמו. הלחן כובש והביצוע הקולי נפלא. השיר כולל שורה מופתית שמתארת בדיוק את הנסיון של סיימון באלבום למצוא את הדבר החמקמק שיוכל לעזור לו אולי להבין טוב יותר את מה שקורה איתו-
If you want to write a song about A face
Think about a photograph
That you really can't remember
But you can't erase
באופן מוזר לא הצלחתי למצוא את השיר ביו טיוב. שכן נמצא שם היא הגרסה שהוקלטה עם גרפונקל, כך שמי שמכיר את השיר ורוצה לדעת איך זה נשמע עם ארט יכול למצוא את זה כאן.
בצד השני של האלבום הגישה משתנה. אולי מתוך נסיון לברוח מהמחשבה על ההווה, הוא הופך לנוסטלגי יותר ונזכר בעבר ובאמנים שעיצבו את דרכו. הוא מתחיל עם חלק א' של "אולי אני חושב יותר מדי". הפעם הוא אולי קצת פחות עגמומי מאשר בגרסה הקודמת, אבל כשהוא נזכר בילדותו, גם זה גורם לו לבלבול לגבי מה הוא מרגיש עכשיו או איך הוא צריך לנהוג.
Train in the distance הוא פשוט שיר אדיר. סיפור מערכת יחסים על זוג שהתאהב, התחתן, החלו בעיות, התגרש, אבל לא משנה מה קורה להם, בני הזוג לא יכולים באמת להיפרד אחד מהשני. שם השיר מופיע בפזמון שאומר שכולם שומעים את הרכבת מגיעה מרחוק ומאמינים שהיא תיקח אותם למקום טוב יותר. ככה הזוג ממשיך לנוע עם החיים קדימה, מתוקף הבטחת הרכבת לקחת אותם למקום טוב יותר, למרות שהם לא באמת מצליחים או רוצים להתנתק מהעבר או ההווה שלהם. העיבוד של השיר גאוני. השימוש בקולות הרקע ובכלי ההקשה המדמים את רעשי הרכבת תורמים רבות. השיא, מבחינתי, מתקיים בסופו, כשנגינת הכלים נמוגה ורק הצ'לו ממשיך לנגן בצורה דומיננטית ובסופו של דבר לבד, כשהוא מדמה את קצב הנסיעה של הרכבת, כאילו להדגיש שגם כשהרכבת שלנו מגיעה לתחנה, אנחנו עדיין שומעים רכבת אחרת, פנימית, שמעוררת אצלינו באופן מיידי את הרצון להמשיך הלאה מגובים בהבטחה לעתיד טוב יותר.
She was beautiful as Southern skies
The night he met her
She was married to someone
He was doggedly determined that he would get her
He was old, he was young
From time to time he'd tip his heart
But each time she withdrew
Everybody loves the sound of a train in the distance
Everybody thinks it's true
Well eventually the boy and the girl get married
Sure enough they have a son
And though they both were occupied
With the child she carried
Disagreements had begun
And in a while they fell apart
It wasn't hard to do
Everybody loves the sound of a train in the distance
Everybody thinks it's true
Two disappointed believers
Two people playing the game
Negotiations and love songs
Are often mistaken for one and the same
Now the man and the woman
Remain in contact
Let us say it's for the child
With disagreements about the meaning
Of a marriage contract
Conversations hard and wild
But from time to time
He makes her laugh
She cooks a meal or two
Everybody loves the sound of a train in the distance
Everybody thinks it's true
Everybody loves the sound of a train in the distance
Everybody thinks it's true
What is the point of this story
What information pertains
The thought that life could be better
Is woven indelibly
Into our hearts
And our brains
Rene and Georgette Magritte with Their Dog after the War הוא שיר מעניין מאוד. סיימון מתאר סיטואציה דמיונית בה הצייר הסוראליסט הנפלא, אשתו וכלבם לאחר מלחמת העולם השנייה, רוקדים לצלילי להקות דו-בופ שסיימון אהב כילד. שוב מדובר בתלישות, באנשים שלא שייכים. במקרה הזה הם לא שייכים לסיטואציה שסיימון יצר להם, אבל בראשו של סיימון יש הרבה הגיון בקישור בין הסוראליזם של מגריט למוסיקה שהוא כל כך אהב בילדותו בשילוב עם סצינות שכנראה מדברות אליו. שיר די מופלא. (הלחן היפייפה הזה הוא האחרון בסגנון הכל כך יפה שסיימון יצר בשנות ה-70- לחנים יפים, פשוטים, מרגשים ומלודיים מאוד. סוג הלחנים הללו לא יחזור יותר באלבומי האולפן הרגילים שלו עד אלבומו האחרון והמצויין, בו השיר הנפלא Love and Hard Times גרם לעיניי לדמוע כששמעתי אותו, ממש כשם שלהקות הדו-בופ גרמו לדמעות בעיניי רנה וג'ורג'ט מגריט בשיר)
לשיר היה בזמנו קליפ נפלא, אבל לצערי לא ניתן למצוא אותו.
Cars are cars ממשיך עם התאור של תחושת התלישות. מכוניות הן מכוניות בכל העולם אבל אנשים הם שונים. שיר מעניין, הבתים שלו קופצניים ומדברים על מכוניות באופנים שונים ואז מגיע הפזמון השקט, הנוגע והאישי. זה סיימון.
שיר הסיום המדהים, The late great Johnny Ace, הוא השיר שסיימון כתב לזכרו של ג'ון לנון. הוא מתחיל בשנת 54, כשכנער צעיר שרק החל לנגן, הוא שמע ברדיו שזמר בשם ג'וני אייס נהרג ולמרות שלא היה מעריץ זה נגע לליבו, עובר לשנת 64, השנה בה הוציאו סיימון וגרפונקל את אלבומם הראשון, אבל גם השנה בה הביטלס והסטונס שלטו באנגלייה וסיימון גר בלונדון. הוא מתאר איך המהפכה המוסיקלית שהחלה באותן שנים סחפה אותו איתה. הוא מסיים בדצמבר 80, כשהוא שומע שלנון נרצח מזר שניגש אליו ברחוב ומספר לו. את השיר מסיים קטע שכתב פיליפ גלאס והוא מהווה מעין רקוויאם.
I was reading a magazine
And thinking of a rock and roll song
The year was nineteen fiftysix
And I hadn't been playing that long
When a man came on the radio
And this is what he said
He said I hate to break it to his fans
But Johnny Ace is dead, yeah, yeah, yeah
Well, I really wasn't
Such a Johnny Ace fan
But I felt bad alI the same
So I sent away for his photograph
And I wait untill it came
It came all the way from Texas
With a sad and sim-ple face
And they signed it on the bottom
From the Late Great Johnny Ace, yeah, yeah, yeah
It was the year of The Beatles
It was the year of The Stones
It was nineteen sixtyfour
I was living in London
With the girl from the summer be-fore
It was the year of The Beatles
It was the year of The Stones
A year after J.F.K.
We were staying up all night
And giving the days away
And the music was flowing amazing
And blowing my way
On a cold December evening
I was walking through the Christmas tide
When a stranger came up and asked me
If I'd heard John Lennon had died
And the two of us went to this bar
And we stayed to close the place
And every song we played
Was for The Late Great Johnny Ace, yeah, yeah, yeah
במופע בסנטרל פארק של סיימון וגרפונקל, סיימון מבצע את השיר בפעם הראשונה לפני קהל. כמעט מיד לאחר האזכור של ג'ון לנון מתפרץ אדם לבמה ואומר לסיימון שהוא צריך לדבר איתו. סיימון נראה המום אבל ממשיך עם השיר. מטריד מאוד. ללא ספק ההשפעה של הרצח היתה מאוד חזקה, בוודאי פחות משנה לאחר שהתרחש. הארוע קורה ב-3:28
זה אלבום שמסתיים בעצבות, בחוסר הבנה לאן הולכים מכאן. מה שברור הוא שהסתיימה לה תקופה. האלבום היה כישלון ענק. הכישלון הזה גרם לסיימון בו זמנית לזנוח סגנון אחד ולהתמקד בסגנון אחר שהעניין בו התחזק אצלו עם השנים. בכל הקשור לחקר המקצבים שהחלו למעשה עוד בימי סיימון וגרפונקל עם המוסיקה הדרום אמריקאית והגיעו לשיא באלבום הזה, הוא הלך צעד רחוק יותר באלבום הבא "גרייסלנד", שהתבסס בעיקר על מקצבים אפריקאיים שונים. ההחלטה הזו הוכיחה את עצמה והאלבום היה הצלחה ענקית, לבטח ההצלחה הגדולה ביותר של תקופת הסולו של סיימון. הבעייה, מבחינתי, היא שבמקביל הוא וויתר על כתיבת השירים האישיים ועל ההלחנה הנוגעת ללב שלו. כלומר הוא עדיין נשאר ענק ובהמשך הקריירה שלו יש לו לפחות עוד שלושה אלבומים מצויינים. הוא גם עדיין כותב המילים המבריק ביותר של המוסיקה הפופולרית לטעמי ומוסיקאי מצויין, אבל מאז הכישלון של אלבום זה וההצלחה של האלבום הבא הוא לא חזר להיות הפול סיימון שיושב לי עמוק בתוך הראש והלב, משתף ומשתתף, אחד החברים הכי טובים שהיו לי אי פעם.
אולי כל הניתוח של התנהגותו הוא בכלל רק בראשי, אבל כשאני חושב על הויתור על המימד האישי שגרם הכישלון של האלבום הזה (ולמעשה גם האלבום והסרט שקדמו לו), עולה לי בראש השורה האחרונה בשירם של סיימון וגרפונקל I am a rock:
"And a rock feels no pain
and an island never cries"
ציון: קצת גבוה יותר מהציון הכי גבוה שניתן לתת (6 בסולם של 5)
למי שהגיע עד כאן, תודה. אני מבטיח שמהפוסט הבא בסדרה אני חוזר לסקירה מתומצתת יותר 🙂
Esti Eliyahu
גדעון דרור
גיא ברמן מכליס
Nathalie Dobrzan
sabrescribe
SuperBlob
סופרבלוב 