בחינה סובייקטיבית של השנה בקולנוע (בערך סיכום שנה) – חלק ב'

תקציר הפרק הקודם:

לאחר מאמצים על אנושיים הצליח סוף סוף גיא לברוח מהבלוב, רק כדי לגלות שאשתו וארבעת ילדיו מוחזקים על ידי פינת השיר היומי של הסופרבלוב. כשגילה זאת לא נותר לו אלא להחליף אותם באשה וילדים חדשים. אך הבלוב לא ויתר ואיים בגילוי סודו הנורא והגדול ביותר של גיא. את זה לא יוכל גיא להרשות. הוא נאלץ להודות בתבוסה והחל לכתוב פוסט סובייקטיבי על מה שאהב ב-2010 בקולנוע. וכל זה היה מתקבל בצורה טובה אלמלא היה חייב לכתוב את תקציר הפרק הקודם בגוף שלישי. אידיוט.

לפני התחלת ההמשך

לפני שאתחיל ארצה לציין בקצרה שני סרטים שספגו ביקורות די גרועות אבל אני ממש חיבבתי. אני לא באמת יכול להסביר למה, אבל משהו שם עבד בשבילי. אני מודע לכך שיש להם הרבה מגרעות, ואולי זה בגלל שאני כל כך אוהב את הבמאים שלהם, אבל מאוד נהנתי מהם ואני ממליץ לכם לא לשפוט אותם על פי ביקורות של אחרים אלא לתת להם הזדמנות.

הראשון הוא "אגורא" של אלחנדרו אמנאבר המצוין, שמוכר כבמאי של "האחרים", "פקח את עינך" ו"הים". (עןד המלצה- סרטו הראשון "Thesis" הוא סרט מצוין ומורט עצבים), סרט אפי היסטורי שמתרחש באלכסנדריה ומספר, תוך לקיחת חירות אמנותית, את סיפורה של השתלטות הדת הנוצרית על האימפריה הרומית ועל העיר.

השני הוא "מופע הפלאים של ד"ר פרנסוס" של טרי גיליאם. זה הסרט שהית' לדג'ר מת תוך כדי צילומיו. על מנת לסיים את הסרט משחקים את הקטעים שנותרו מתפקידו ג'וני דפ, ג'וד לאו וקולין פארל (שעושה זאת טוב במיוחד). חוץ מזה כריסטופר פאלמר עושה תפקיד מצוין והסרט הוא סרט גיליאמי טיפוסי עם כל המטען הויזואלי והשטיקים הקבועים. בהרבה ביקורות שקראתי עלתה השאלה האם הסרט היה נראה אחרת, טוב יותר, לולא היה לדג'ר מת. אני מאמין שהסרט היה נשאר בדיוק כפי שיצא בסופו של דבר. זה טרי גיליאם. זה מה שהוא עושה בחמש עשרה השנים האחרונות. ולמרות הפגמים, מי שאוהב אותו יאהב גם את הסרט הזה.

גיבורי העל של הקומיקס העצמאי

אחד הסרטים שהכי חיכיתי להם השנה, והיה ברור לי שיכנסו לסיכום היה "סקוט פילגרים" וכגודל הציפיה כך גודל האכזבה. מדובר בסרט שמלבד שטיקים לא כולל כלום. סרט שעייף ואיבד אותי כרבע שעה אחרי שהתחיל. אז הוא אכן נכנס לסיכום אבל בדרך קצת שונה ממה שחשבתי.

לעומתו "קיק-אס" התגלה כסרט מקסים ומהנה. ראשית הוא כולל את ניקולאס קייג' בתפקיד טוב. כן , אני יודע מה אתם חושבים, גם אני לא האמנתי שזה עדיין יכול לקרות, אבל הנה זה קרה. שנית הסרט הזה מקיים את כל מה שהוא מבטיח – משעשע, בוטה במידה (בכל זאת ילדה בת 12 מחסלת ו[שומו שמיים] מקללת), לא לוקח עצמו ברצינות רבה מדי ומאוד מאוד מהנה. ואפילו הצלחתי לסלוח לאהרון ג'ונסון (שמשחק את קיק-אס) על הלנון העלוב שהוא הציג כמה חודשים לפני.

סרטים המבוססים על אנשים אמיתיים, מתים או חיים

והלנון שהוא הציג היה ממש עלוב. זה אולי החטא החמור ביותר של "נער משום מקום", כיוון שעם השיעמום והפסיכולוגיה בגרוש של הסרט עוד יכולתי להתמודד אבל כסרט שמציג את ג'ון לנון, הנער שיקים את הלהקה הגדולה בעולם, הוא נכשל לחלוטין. אני לא מאמין שמישהו יכול לקבל את העובדה שהנער הבכיין וחסר הכאריזמה הזה יעשה משהו בחיים שלו מלבד להיות פועל נמל בליברפול.

לעומת זאת "הרשת החברתית" עשתה עם דמותו של צוקרברג, ממציא פייסבוק, דברים נהדרים והסרט הזה נמצא כמעט בפסגת הסיכום.

כששמעתי שפינצ'ר עושה סרט על יוצר פייסבוק לא היה מאוכזב ממני. פינצ'ר הוא אחד מהבמאים האהובים עלי ביותר הפועלים כיום, אך הוא ידוע בחוסר אחידות ופייסבוק (עד לאחרונה, יש להודות) לא עניין אותי מעולם. ואז הגיע הטריילר והיה לי ברור שמדובר בסרט נורא. זה לא הפריע לי לפתח ציפיות גדולות שקיבלו רוח גבית מהביקורות הנלהבות שהגיעו מעבר לים.

לא רק שלא התאכזבתי אלא שהסרט עלה על הציפיות. התסריט מצוין, הצילום נפלא, המוסיקה נהדרת אבל שני הכוכבים של הסרט הם פינצ'ר שמנצח על הכל בשלמות וג'סי אייזנברג שמצליח לגרום לאמפתיה כלפי דמות שאין שום סיבה לחבב אותה. באופן כללי הדמויות בסרט מוצגות באופן כזה שאין רעים וטובים. יש אינטרסים ומאבקי כח, יש דקירות סכין בגב ומעט מאוד חברות אבל אין מחנות מוגדרים מראש של טוב ורע. יש פשוט אנשים שפועלים באנושיות וכמו תמיד אצל פינצ'ר יש הרבה אובססיביות.

ויש דבר סובייקטיבי שכל הסרטים הטובים באמת שלו מצליחים לגרום לי. מדובר בסוג של מועקה בגוף. קשה לי להסביר את זה או את הדרך שבה זה נגרם. זה קל יותר להסביר ביחס ל"שבעה חטאים" או "מועדון קרב" כי הם סרטים שפועלים באלימות כזו כנגד הצופה שהוא מחוייב לחוש חוסר נעימות אבל כשסרט כמו "זודיאק" המופתי מצליח לגרום לי לשבת ולחוש בתסכול ובחוסר האונים של הדמויות באופן פיסי, זה כבר הופך את העניין למרתק, ואת פינצ'ר לסוג של קוסם.

כך היה גם ב"רשת החברתית". העצבות, הבדידות, חוסר היכולת לתקשר העיקו עלי בצורה פיסית והפכו את דמותו הטרגית של צוקרברג לגדולה אף יותר. זה לא סרט על פייסבוק. זה לא סרט על דמותו האמיתית של צוקרברג,  אני גם לא בטוח כמה זה סרט שמגדיר את הדור, כפי שלא מעט מבקרים טענו. זה בעיקר סרט שמתאר אדם בודד מאוד שלא מצליח לצאת מעצמו ולהתחבר לעולם. וזה סרט ממש ממש עצוב.

(מצטער, אבל אני לא מסוגל לשים את הטריילר שלו. הוא פשוט נורא ואיום)

כמה שורות על סרט ראוי

ממש אהבתי את "גנב עירוני". מעולם לא הבנתי למה כולם כל כך שונאים את בן אפלק. אני חשבתי תמיד שהוא עדיף על חברו הקציצה. לפחות על עבודתו כבמאי יש פחות חולקים. סרטו הקודם "נראתה לאחרונה" היה אחד מסרטי הבכורה הטובים ביותר שראיתי.

סרטו החדש טוב פחות ועדיין נפלא. בעיקר, בגלל שהוא מסוג סרטי הפשע שאני כל כך אוהב וכבר לא עושים. סרט פשע שנותן כבוד לסיפור ולדמויות ולא רק לחיתוכים המהירים ולבומים על קוליים.

כל השחקנים מצוינים (רבקה הול המקסימה הפכה להיות שחקנית שאני רוצה לראות יותר) והסיפור, על אף היותו מוכר מהרבה סרטים אחרים, עובד.

עוד כמה שורות על סרט ראוי של אחד מהבמאים הראויים ביותר בעולם

"סופר צללים" הוא תענוג. גם כי סרטים כאלה באמת שכבר לא עושים וחבל. סרטים שמתענגים על הקצב הנכון, על התסריט האלגנטי כל כך אבל מעל הכל על המיומנות והיכולות של המושך בחוטים.

והמושך בחוטים הוא רומן פולנסקי, מגדולי היוצרים בקולנוע. והסרט הזה נותן את ההרגשה שהוא נזכר במה שסרטיו האחרונים גרמו לי לחשוב שכבר שכח. הסרט הזה (בעיני) הוא הטוב ביותר שלו מאז "פרנטיק", והוא תענוג צרוף של קולנוע שכמעט חלף מהעולם. סרט מתח שהאווירה שלו חשובה מהתוכן, או יותר נכון היא עצמה התוכן. נכון, הסרט הזה אינו מתמודד רציני מול סרטיו הגדולים, אבל אם פולנסקי יוציא כל כמה שנים סרט כזה, אהיה מעריץ מאושר.

פתאום באמצע השבוע הלפני אחרון של השנה.

פתאום באמצע השבוע הלפני האחרון של השנה, כשכבר חשבתי שידעתי מהם סרטי השנה שלי, ישבתי לראות את "ברבור שחור".

את דארן ארונופסקי אני לא סובל. כן, אני יודע, כולם חושבים ש"רקוויאם לחלום" הוא סרט מופתי. אני סבלתי בסרט הזה כמו שסבלתי במעט מאוד סרטים. אני לא באמת זוכר אותו, כך שיכול להיות שאני ממציא, אבל אני זוכר שכשסיימתי לצפות בו קיטלגתי אותו כנפיחה יומרנית בעלת חיבה מוגזמת לסימליות, מראות והזיות. וכרגיל, כשכולם אוהבים סרט שאני שונא, אני מוציא את זה על הבמאי. ככה זה איתנו, האנשים שהאמוציות שלהם משתוללות כשמדובר בדברים חשובים כמו סרטים ויוצריהם. מכיוון שגם האהדה המוגזמת ש"פאי" קיבל בסביבה הקרובה אלי נראתה תמוהה בעיני, החלטתי לבטל את פגישותי הבאות עם דארן.

ובכל זאת ראיתי את "ברבור שחור". האמת, זה היה הפוסטר. היה בו משהו שמשך אותי אליו ואמרתי- נו, אז נסבול קצת, מה כבר יכול להיות.

אני לא אכתוב עליו ביקורת כרגע כי הוא עדיין לא יצא להקרנות, רק אומר שמדובר בסרט מעולה. זוכרים שבחלק הקודם של בערך סיכום השנה בחרתי ב"נעליים האדומות" כבלו-ריי השנה. אז "ברבור שחור" לא רק מושפע ממנו, אלא אף מצטט אותו ציטוט ויזואלי בחלקו הראשון. זה כבר הספיק להמיס את ליבי.

גם העובדה שניתן להגדיר אותו כשילוב של "הנעליים האדומות" עם "רתיעה" המופתי של רומן פולנסקי, שניים מהסרטים האהובים עלי ביותר בכל הזמנים, לא פעלה לרעתו. תוסיפו את הצילום הנפלא (רב קטעי החזרות על הריקוד מצולמים בשוטים ארוכים וזה כל כך יפה) והכי חשוב – נטלי פורטמן מדהימה (עומד לי על קצה הלשון "תפקיד חייה" אבל היא עדיין צעירה). וכך לאט לאט ההתנגדויות שלי לחיבה המוגזמת למראות ולהזיות נחלשו, ובסוף הסרט סלחתי לדארן על הכל.

הוא, אגב, עדיין לא כל כך סלח לי ולא עונה עדיין לטלפונים, אבל אני לא לוקח את זה אישית.

סרט מעולה.

(גם פה הטריילר נוראי. עשו לעצמכם טובה וותרו עליו)

סרט השנה

ועדיין סרט השנה שלי היה ונשאר "התחלה" של כריסטופר נולן. והאמת היא שאני לא מבין איך אפשר אחרת אך משום מה הוא נדחק אחורה בכל הסיכומים האחרונים שאני קורא.

מדובר בסרט המסחרר והוירטואוזי ביותר שראיתי השנה, אבל זה מעבר לכך. מדובר בארוע של ממש.

"התחלה" היה הסרט שהכי העסיק אותי ואת האנשים בסביבתי השנה. זה התחיל בציפייה ובטיזרים שלא ממש הסבירו מה הולך לקרות. זה המשיך עם הגעה לצפייה בסרט עם ציפיות שקשה לעמוד בהם. חווית הצפייה עצמה היתה חוייה אינטנסיבית ומטלטלת שמותירה אותך המום כמו שרק קולנוע גדול מהחיים יכול לעשות. וכשהסרט נגמר, והבנתי שלא רק שהוא עמד בציפיות, הוא אף התעלה עליהם, התחיל העניין האמיתי. במשך שבועות כל מי שדיברתי איתו הציג פרשנות משלו לסרט ולינקים לדיונים ענפים באינטרנט הועברו על בסיס יומי. וכבונוס- הסרט החזיר לי את האמון באנושות, או לפחות בצופי הקולנוע, והוכיח כי כשסרט הוא באמת טוב, הוא יכול להיות אפל, מורכב, בעל סוף פתוח ועדיין להצליח בקופות. וזו הפתעה כי מלבד התכנים האפלים, הצופה לא יכול להישאר פאסיבי לחלוטין והוא צריך לעבוד לכל אורך הסרט בניתוח ופרשנות אחרת הוא יאבד את עצמו.

הסרט הזה מעיף ניצוצות של גאונות נולאנית בכמות כזו שלא ניתן להתחמק מהן. הייתי שואל את השאלה- "לאן יש לו להתקדם מכאן", אבל מכיון ששאלתי אותה אחרי הבאטמן הקודם, נראה לי שמיותר לשאול.

אני מקווה שמי שראה את הסרט מסכים איתי. מי שלא ראה, אני לא מסכים איתו.

וזהו.

תודה שקראתם.