סיכום אלבומי השנה, 2010 (חלק ב')

Janelle monae, “The ArchAndroid” (כי תמיד יש מקום לעוד רוק צ'יק אחת)

ז'אנל מונה היא רוק צ׳יק אפרו אמריקאית אלמונית (יחסית) שמתהדרת באלבום בכורה שהוא פופ עלית מרשים אנרגטי ומהנה. באלבום 18 רצועות, כל אחת היא עולם ומלואו, כשהחוט הדק או עבה התופר את כולן (תלוי איך מסתכלים על זה) הוא קולה הוורסטילי והעוצמתי של הגברת. האלבום נע בין מרקמי הפקה ״הפוכים״, תזמורים נוגים, גיטרות סמיכות, פופ קצבי ועוד, ומונה, שמושפעת בתצורה היפה של המילה מגדולי הפופיסטים של המוזיקה השחורה (פרינס, סטיבי וונדר, ביונסה, וויטני יוסטון הצעירה, אאוטקאסט – ואם אתם מחפשים שם מקדם מכירות אז אחד מחברי אאוטקאסט הוא מבין מחתימיה) , לוקחת אותנו יחד איתה לטיול במחוזות ה R&B , ראפ, דיסקו, קבארט, דו-וופ, ג׳אז, פרוגרסיב רוק ועוד, אך עדיין מצליחה להישמע מספיק מקורית, רעננה ומובחנת כדי להיקרא ז׳אנר בפני עצמה. בהחלט אחד האלבומים היותר טובים שיצאו השנה.

Broken Bells, “Broken Bells” (פופ נוסח MGMT)

ברוקן בלז הם סופר דואו אמריקאי שמורכב מסולן וגיטריסט להקת The Shins ומפיק העל דיינג׳ר מאוס. השניים הכירו בפסטיבל רוק באירופה והחליטו לעבוד יחד לאחר שהפגינו חיבה הדדית האחד כלפי עבודתו של השני. המחווה הרומנטית הניבה תוצאות רק כעבור מספר שנים, והשנה יצא אלבומם הראשון של החברים שקצר שבחים רבים וזכה להצלחה מסחרית בקרב קהל צרכני המוזיקה האלטרנטיבית העולמית. מי שאוהב את זרם הפופ האלטרנטיבי ״הקטן״ של השנים האחרונות (רק נותן תחושה של קטן, מדובר בהפקות סופר מושקעות) שבין מייסדיו נמנים mgmt יאהב את האלבום הזה. את הלחנים הטובים ממילא, מגבים ווקליסט חביב פלוס ומפיק-סלב סופר מנוסה, שיודע איך לקחת כל שיר וחצי שיר ולהפוך אותם ליצירת מופת קטנה.

Kanye West, “My Beautiful Dark Twisted Fantasy” (כי הגיע הזמן להודות שאני הדפוקה)

מי שמכיר אותי ועקב אחרי פרסומי הבלוג הזה יכול לנחש שאני לא חסידת היפ הופ או ראפ. הכי רחוק שהלכתי בעניין מוזיקה שחורה שכזו הוא.. המממ.. הכושי הידוע אמינם. על אלבומו של קניה ווסט דובר כה רבות שפשוט לא יכולתי להישאר מחוץ למסיבה. דבר ראשון שראוי לומר (שכן זה לא ברור מאליו במוזיקה מסוג זה) שמדובר באלבום מאוד קליט. דיקלומי הטקסט של ווסט (רצינות תהומית, שוביניזם וכל הטוב שמציע הז׳אנר) עטופים בפרזות רפטטיביות מלודיות מאוד שמיד מתחבבות על האוזן ומבקשות עוד. תוסיפו לזה הפקה מושקעת שמשנה כיוונים וצורות, מוסיפה ומחסירה שכבות של סאונד, וזורקת פנימה זמרי/ות רקע משתנים שנותנים גוון שונה לכל שיר, וקיבלתם אלבום שמאלץ אותי להודות שהיפ הופ יכול להיות לא רק טוב אלא גם מהנה.

MGMT, “Congratulations” (כי קצת אתגר עוד לא הרג אף אחד)

את MGMT גיליתי יחסית מאוחר לשאר העולם, אך כשהם כבר הגיעו למפתן אייפודי הם מעולם לא עזבו. אין בזה שמץ מגניבות או חתרנות לומר את מילותי הטובות על אלבום הבכורה שלהם, שהיה כפי שהוזכר קודם לכן פופ אלטרנטיבי ואיכותי. אז אחסוך מכם. השנה הוציאו החבר׳ה את אלבומם השני וכולם ציפו לסינדרום האלבום השני שהוא כידוע קריסת האיכות ממשקל האובר הציפייה. ואכן מדובר באלבום שונה מקודמו שלא לגמרי החלטתי אם יוצא נפסד מההשוואה. על פניו אלבום הבכורה הרבה יותר טוב, מהודק, ממוקד, קליט וכיפי, בעוד שהאחרון הוא מן בלגן מוזיקלי מאתגר המבקש כמה האזנות מאומצות כדי להתחבב על האוזן. אך באחרון יש משהו שהוא אולי המרכיב החשוב ביותר בעשייה מוזיקלית. נשמה. ויש בו הרבה ממנה. אחרי כמה האזנות לאלבום הלא פשוט הזה, פתאום תגלו את העולם הפלאות של אליסה. קטעי מלודיה יפיפייים שכאילו מתחבאים בתור ציור הילדים הזה ומבקשים להימצא, תגלו שינויי סולמות, ומקצבים, ומרקמי צליל, תיאחזו בענף של השפעות מוזיקליות מוכרות, רק כדי שהענף הזה ישבר ויעיף אתכם לעלה של משהו חדש ורענן לגמרי. מדובר באלבום שהוא הרפתקאה, ואני ממליצה בחום לקחת את הטריפ הזה 🙂

Gorillaz, “Plastic Beach” (כי דיימון אלברן היה ונשאר, תותח על)

האלבום הזה, בו התמה המרכזית היא ביקורת מונפשת ועתירת דמיון על המצב האקולוגי של הכדור, הופך את הקוריוז הנקרא "גורילז" ליצירה שקשה לא לקחת ברצינות. אתם מבינים, כי גם כשדיימון אלברן עושה מוזיקת פופ קלילה, מה שהוא בעצם עושה זה מנסח את הפופ כולו מחדש. היכונו למושג חדש. דרים פופ. מוזיקת פופ אווררירית סמי אפויה, שהוצאה מאולפן ההקלטות טרם הספיקו להטביע אותה בערוצים וכלים. וכך למעשה אנו מקבלים את המקצב והקו המלודי הבסיסי, כשהם עטופים בתופיני הפקה מינימליסטים, קלילים וסוחפים. בשמיעה ראשונה זה עלול להרגיש זר, משום שהאוזן רגילה להפקות עמוסות ודחוסות. אך אחרי מספר שמיעות לא תוכלו להוציא את האלבום הזה מהראש או מהמערכת. הרבה אורחים, הרבה סגנונות (ראפ, היפ הופ, טריפ הופ, מוזיקת עולם ועוד), וקוסם אחד בשם דיימון אלברן, שמנצח על התזמורת המופלאה הזו.

והיו עוד מספר אלבומים ראויים לציין משום שהגיעו גבוה ברשימות רבות. אלבומים אלה לא קיבלו סקירה נרחבת יותר מהסיבה שלא תפסו את אוזני בשמיעות ראשונות זה לא בהכרח אומר שהם לא מספיק טובים.

Beach house, “Teen Dream”

The Black Keys, “Brothers”

John Grant, “Queen Of Denmark”

LCD Soundsystem, “This is Happening”

The National, “High Violet”

הסדרה הכי טובה בטלוויזיה לשנת 2010

בפוסט הקודם שלי התחלתי למנות את 7 הסדרות הטובות ביותר השנה בטלוויזיה, וכאן המצעד שלי מגיע לסיומו…

עזבו אתכם מהסדרה התקופתית ההיא שכולם מספרים לכם שהיא הדבר הכי טוב שקרה לטלוויזיה מאז המצאת החשמל, או מהתוכנית החדשה על הזומבים או מההוא שרוצח סדרתית אנשים (המורה, מותר לי, יש לי פתק מאבא!), השנה לא באמת הייתה תחרות.
אולי הדבר הכי מדהים לגבי הסדרה הכי טובה בטלוויזיה מזה שלוש שנים, היא העובדה שרוב האנשים אפילו לא ראו אותה, ועוד פחות בכלל שמעו עליה.

ניתן להיתקל בשלוש מטאפורות שנוהגים לתאר בעזרתן את הסדרה המגוללת את סיפורו של וולטר ווייט, מורה לכימיה בתיכון המגלה שהוא חולה סופני ומחליט לחבור אל תלמידו לשעבר ג'סי פינקמן, ולייצר ולמכור קריסטל מת' בכדי לדאוג למשפחתו אחר לכתו.
זו המקבילה את הצפייה בסדרה לנסיעה ברכבת הרים – נפילה חופשית מסחררת על גבול הבחילה, המשלבת כיף לא נורמלי עם פחד ואדרנלין.
זו המקבילה אותה לחוויית סאדו מאזו – אני לא אמורה להינות מכל הכאב הלא נוח הזה, וזו סטייה, אבל די נעים לי.
וזו המקבילה אותה להתמכרות למתאמפתמין – את יודעת שזה רע בשבילך, וזה גורם לך להרגיש חרא, וזה מדיר שינה מעינייך וגורם לך לעשות במכנסיים, אבל את לא יכולה להפסיק.
כולן מדויקות.
כי מי שצפו ב-Breaking Bad, או בשמה המעוברת "שובר שורות" (שושו בקצרה?), יודעים שבעונתה השלישית, אף שלא הייתה אחידה ברמתה, היא נסקה לגבהים חדשים של מצוינות ומקוריות והסתיימה בשיא רגשי ואומנותי מפעים שהותיר את כל הסדרות האחרות מאחור, נשנקות מהאבק.

הפוסט הזה בעיקרו מוקדש לכל מי שלא ראו ולא שמעו, ושוקלים לתקן את המעוות. קבלו את הסיבות נטולות הספוילרים
ל-למה Breaking Bad היא הסדרה הטובה ביותר כיום, ולמה אתם פשוט חייבים לראות אותה.

Eat our radioactive dust!

בגלל המקוריות
שובר שורות בונה בקפידה את חיי הפשע של אלבקרקי כעולם סגור שהוא בו זמנית ריאליסטי מאוד ופנטסטי לגמרי, עם חוקיות והיגיון פנימי שלם, והכול על רקע מדבריות ניו מקסיקו. תחשבו "הסמויה" פוגש את  Wild. E. Coyote ו-Beep Beep.
השילוב הזה בין סיפור פשע אמין עד כאב, התפתחויות הזויות וטקסיות מקסיקנית, כמו גם הלוקיישן המקורי, הלוק המדברי והצילום הייחודי הופכים את הסדרה ליצירה כמו שום דבר אחר שתראו בטלוויזיה.

בגלל הכתיבה
אני מחשיבה את עצמי כצופה ביקורתית ומפוקחת למדי. במהלך חיי, הן כצופה והן כתסריטאית, נתקלתי בכל כך הרבה טלוויזיה וקולנוע שמאוד קשה להפתיע אותי מבחינת עלילתית. לרוב אין מהלכים שאני לא מריחה ממרחק וצופה קילומטרים מראש. לא כאן.
הבסיס של הסדרה ברור – וולטר ווייט מתחיל כאיש נחמד ונורמטיבי וסופו לגמור איש מאוד רע, בכרוניקה של מוות ידוע מראש. זה לא ספוילר, זה מה שכתוב על הפחית.
אבל מתוך המסגרת הזו מתפתחת לה עלילה שהיא אמינה ובה בעת בלתי צפויה לחלוטין – אין לכם שום דרך לנחש כמעט שום צעד בעלילה, חבל לנסות. המהלכים והטוויסטים שהתסריטאים נוקטים כאן יכו בכם כרעם ביום בהיר, אבל הם (כמעט) תמיד יהיו מוצדקים, אמינים ומעוגנים במציאות של העולם הפנימי, והכי חשוב – לעולם לא יישכחו. זו סדרה על השלכות ולא על גאולה, וכמו תגובות כימיות בלתי נמנעות, אין שום דבר בעולם של ברייקינג באד, ולא משנה כמה קטן, שאין לו השלכות – פיזיות, דרמטיות, ובעיקר פסיכולוגיות.
משהו בסגנון "אקדח שמופיע במערכה הראשונה, סופו לדרוך על מוקש במערכה השלישית".

בגלל מקדם ה-HOLY CRAP!?!
אין עוד, ואני עומדת איתנה מאחורי האמירה הזו, שום סדרה שמצליחה ככה לשמוט לצופה את הלסת לרצפה או לגרום לו לתפוס את הלב המאיים לפרוץ את בית החזה ולגשש ביד השנייה בחיפוש אחר שקית חומה שתסדיר את ההיפר-ונטילציה.
אין לשו"שו מבנה וקצב אחיד, לא כל פרק סובב מתח ואקשן, אבל כאשר היא רוצה, והיא רוצה די הרבה, היא הסדרה הכי מורטת עצבים שאי פעם נתקלתי בה. והיא מכילה אינספור רגעים פתאומיים ובלתי צפויים שבסופם תמצא עצמך צועק אל המרקע בקול רם WHAT THE FUCK?! או NOOOOO! משל היית זאטוט (אנגלוסקסי ומטונף-פה) בהצגת ילדים.
המוטיבציה של היוצרים לעולם לא תהיה "הלם לשם הלם", הרגעים הללו אינם סתם גימיקים, הם חלק בלתי נפרד מהעולם שנבנה והם מבססים את חוסר הוודאות בו מצויים הגיבורים ואנחנו.
הכול נפיץ, והכול יכול להשתנות בין רגע. קא-בום!

בגלל הצחוקים והשיגועים
באופן מפתיע לגמרי, שובר שורות היא סדרה שלא לוקחת את עצמה ברצינות תהומית. היא לא קלה לעיכול אך מהנה לגמרי לצפייה בזכות ההומור המרושע, האירוני והפרוע.
נכון, יש לה נקודת פתיחה מאוד מדפרסת, וגם קו היעד לא יכול להיות עגום יותר, ומה שקורה בדרך באמת לא נעים, אבל אחד הדברים שהסדרה עושה באופן כל כך מבריק הוא לאזן בדיוק רב בין דרמה כבדה לקלילות קומית. אם זה בדיאלוגים שנונים, דינמיקות מבריקות, סיטואציות אבסורדיות ומקבריות או דמויות קורעות (זה אומר משהו כאשר חצי מהקאסט שלך הם שחקנים קומיים מדופלמים וקומיקאים). החבר'ה יודעים שהנושאים שהם מתעסקים בהם שוקלים טון ולכן סצנות האקשן עוצרות הנשימה ורגעי האתנחתאות הקומיות הן הכרחיות ומבורכות, וההנאה המופקת מהסדרה היא ייחודית, עילאית, ובוא נודה, מאניה דפרסיבית.

בגלל הביצים
הסדרה הזו היא חיה רעה שעושה מה שהיא רוצה. היא לא מפחדת להיות באמת, אבל באמת אפלה, להסתכן בלהשניא את הגיבורים שלה על הצופים, לא חוששת פתאום להנמיך את הקצב לכמעט עצירה על מנת לחקור את הדמויות, או לשלב סצינות סלפסטיק אה-לה לוני טונס, ואם יבוא לה, היא תפתח בקליפ שאין לו שום קשר ישיר או עקיף לעלילה או תבנה פרק שלם סביב מרדף אחר זבוב. היא לא מפחדת להשתנות בין עונה לעונה, בין פרק לפרק, ולנסות דברים חדשים.
לרוב זה מצליח לה, ולפעמים היא נאלצת להודות בטעויות ולתקן את עצמה, אבל מה שבטוח –  זו יצירת אמנות מסעירה, פרועה ואמיצה שלוקחת סיכונים ולא רואה אף אחד ממטר. מופת טלוויזיונית, לא פחות.

בגלל המשחק הכי טוב בטלוויזיה
צפייה של חמש דקות בפיילוט תבהיר לכם מיד שבריאן קרנסטון (בין אם אתם זוכרים שהוא גילם במופתיות את האל, אביו הטמבלול של מלקולם, ובין  אם לאו) הוא אחד מגדול השחקנים אי פעם, ושלושת פרסי האמי בהם זכה על התפקיד הם ממקרי הקיצון הנדירים האלה שבאמי אשכרה עשו משהו נכון.

למן ההתחלה קרנסטון בונה את וולטר ווייט שלו כדמות כל כך מגובשת, כל כך שלמה, עשירה ומורכבת עד שהוא נמצא במישור אחר לגמרי מעל כל שאר בני זמנו, וזה לא משנה שמדובר בכמה מהשחקנים המוכשרים ביותר בעולם (יו לורי, מייקל סי הול או סטיב בושמי, לדוגמא).
המשחק רווי הניואנסים של קרנסטון כל כך חד פעמי עד שהוא מעלה את הרף ליתר חבריו לסדרה, ואם בעונה הראשונה זו תוכנית הסולו שלו, הרי שבעונה השנייה והשלישית זה גרם לשאר סוללת הקאסט (ביניהם דין נוריס, ג'יאנקרלו אקספוזיטו, בוב אודנקירק) לעלות ליגה.
הדברים תקפים במיוחד לגבי אהרון פול (האמי הכי מוצדק בטקס האחרון, על עונה 3), שמגלם בטוטאליות את ג'סי פינקמן, ההופך מילד הכאפות של הסדרה לגיבור הטרגי האמיתי בסיפור.
המשחק של כל אחד משניהם, ובפרט (סליחה על משחק המילים) הכימיה המפוצצת ביניהם, היא אחד מפלאי הטלוויזיה בשנים האחרונות, והיא שמביאה אותנו לסיבה האחרונה והמהותית מכולן.

yo, mister White, I won an Emmy, bitch.

 

בגלל סיפור האהבה הכי מפתיע
כל הסיבות שמניתי עד כה הם הבונוסים שבקצפת, אבל זוהי הסיבה האמיתית לגדולתה של שו"שו.
בעידן בו המרקע שלנו גדוש בדינמיקות נהדרות בין דמויות, אין עוד מערכת יחסים מורכבת, מרגשת, חולנית, מצחיקה, תלותית, הרסנית ואוהבת כמו זו הנרקמת בין מר וייט לתלמידו, החושפת את האיכויות השייקספיריות והעומק הפסיכולוגי האדיר של ברייקינג בד, שאין להם אח ורע באף סדרה שיש כרגע על המרקע שלכם. ועוד מצליחה לעשות זאת ללא סאבטקסט הומוסקסואלי (נוט דאט דר איז אנית'ינג רונג ויד איט)!
מערכת היחסים משלבת דינמיקה של הזוג המוזר עם עיוות ממזרי של יחסי מורה ותלמיד/ אב ובן חוסה, משרטטת גורל משותף הנשזר בפלונטר עבות של החלטות שגויות ובחירות לא נכונות, ויוצרת סיפור אהבה שהוא אחד הדברים המענגים ביותר לעקוב (בסקרנות חולנית) אחר ההתפתחות שלו.
בעתיד אקדיש פוסט נפרד וגדוש ספוילרים לניתוח היחסים הטרגי-קומיים, למטיבי-צפי שסיימו את העונה השלישית, כי מערכת היחסים פשוט דורשת את זה (וגם כי זה הבלוג שלי ואין מי שיעצור אותי).

חסרון בולט#1
היא לא בדיוק סקסית. לפחות לא במובן הנורמטיבי או השפוי של המילה. זו לא סדרה של אנשים יפים שעושים דברים שובבים, אלא סדרה של אנשים מצ'וקמקים בסיטואציות מצ'קמקות.
ואף כי בריאן קרנסטון הוא אחד הגברים השרמנטיים והשווים בסביבה, במצבו הקירח, החיוור והרופס הוא לא בדיוק אלילי. הדבר הכי קרוב לסמל מין בסדרה הוא פינקמן, שבולט בתור המת'-הד היחיד בעולם עם סט שיניים מבהיקות והזכר היחיד בניו מקסיקו עם שיער (גם אם לא הרבה ממנו). איפשהו במהלך העונה השנייה הוא מפסיק להתנהג כמו וויגר בן 12 ומתחיל ללחוץ לכל המאמות שצופות בסדרה על השחלות. אם לא לזיין אותו, אז לפחות לאמץ.
ועל זה נאמר: נו, שוין.

חסרון בולט#2
היא תגרום לסדרות הדרמה/ פשע/ מתח/ אקשן שאתם צופים בהם להיראות די אנמיות ופחות רלוונטיות.
קשה לבוא אחרי יצירה שלוחצת לצופים שלה על כל הכפתורים ומעבירה אותם חוויות רגשיות קיצוניות (הכי עמוק, הכי מפחיד, הכי אפל, הכי פרוע, הכי מפתיע, הכי טרגי) מבלי להיראות חיוור, שמרני, נדוש, שטחי ומתאמץ מדי.
קצת כמו לחזור להסתפק בסיגריות אחרי שניסית קריסטל מת'.

לסיכום,
שובר שורות אינה סדרה לכולם. היא לא מתאימה למי שחוזרים מותשים מהעבודה ומחפשים טלוויזיה שלא תאתגר אותם בשום אופן, היא לא מתאימה למי שמבקשים רק לבהות בפרצופים יפים בלבוש אופנתי, למי שסולדים באופן מוחלט מגילויי אלימות, למי שצופים בטלוויזיה רק עם ילדיהם הצעירים או למי שרוצים טלוויזיה שהיא אסקפיזם קליל, חיובי ובלתי מחייב.

זו טלוויזיה פראית, סוחפת, מאתגרת, מטלטלת, פורצת גבולות ועוצרת נשימה שתגרום לכם לחשוב, להסתכל במראה ולבחון עצמכם עת תמצאו אתכם מעודדים (בקול רם) ברנשים מפוקפקים על מעשים נוראים. היא תענג, תבהיל, תצחיק ותפתיע אתכם, והיא תשבור לכם את הלב ותשסע לכם את הנשמה, אבל אתם תחזרו אדומי עיניים לעוד מנה.
Breaking Bad אינה סדרה קלה אבל אין עוד משהו דומה לה ואם אתם אוהבים טלוויזיה, ולהבדיל מקריסטל כחול, את ההתמכרות הזו אתם פשוט חייבים לעצמכם.

לצפייה בשלוש העונות של Breaking Bad אנא גשו לספריית הוידאו שלכם או פנו לאפיקים אלטרנטיבים.
רק קחו בחשבון, 3 הפרקים הראשונים הם המעיקים והקשים ביותר לצפייה, אחר כך הכול נהיה קסום כמו דילוגים באחו.

ולכבוד החגיגה, גם השיר היומי שלנו מוקדש לפסקול הסדרה. נסו ותיהנו.

מי לא אוהב רשימות? 7 הסדרות הטובות ביותר לשנת 2010!

דיסקליימר לפני שנתחיל:
זו הייתה שנה מצוינת לטלוויזיה, והיא בהחלט הייתה הרבה יותר פורה, מלהיבה ואיכותית ממה שהלך בקולנוע ובמוזיקה.
הסיכום הזה היה קשה.
היו המון סדרות, היו גם המון סדרות טובות, ופשוט לא ראיתי את כולן. יש סדרות שלא דגמתי שאני מתכוונת להשלים (למשל "טריירס", על אף הביטול ו-"טרמה", כי אני מתה על דיוויד סימון) ואם הם יתעלו על המקומות שצוינו כאן, אני מבטיחה לפרסם בדיעבד התנצלות פומבית. ויש סדרות שאני כנראה לא אטרח לצפות בהן כי הן מעולם לא תפסו את עיניי, מוחי ולבי (למשל "דם אמיתי" שמצאתי את עונתה הראשונה איומה, או סדרות כמו "האנטומיה של גריי" שפשוט לא מעניינות אותי).

המדרוג כאן קרה לאחר לבטים רבים ונכסו אליו מני שיקלולים ציניים כמו "כמות פרקים בעונה" ו-"אזוטריות ההנאה". בכל מקרה העיקרון המנחה כאן, אולי יותר מערך אומנותי, הוא הנאת הצפייה.  בשורש ע.נ.ג תיתקלו כאן הרבה ברשימה הזו.

7. אמפריית הטיילת
פותח את הרשימה שלי Boardwalk Empire, הפרויקט הגרנדיוזי והיומרני של מרטין סקורסזה שאומנם לא היה האירוע הטלוויזיוני שהוא ביקש להיות, אבל בהחלט סיפק דרמה מצוינת שנראית נפלא עם משחק טוב וכמה דמויות מאוד מסקרנות. היי, כל סדרה שגורמת לך להזדהות עם מייקל פיט יכולה לרשום לעצמה חתיכת הישג מרשים!

אני מוצאת את הפתיח של boardwalk מתמיה למדי. מצד אחד הוא מאוד מרשים ויזואלית ומעביר היטב את התקופה, הסיפור והמקום, מצד שני הנעימה היא במפגיע בת זמננו.
הפתיח אמור לסמן לצופה "הנושא תקופתי, הטיפול עכשווי". אלא שזה רחוק מלהיות מדויק. יש בסדרה משהו שמזכיר את הסרטים התקופתיים שנעשו בסוף שנות ה-60' וה-70' ובהחלט נראה שסקורסזה מתכתב עם חבריו לגל האמריקני החדש, שכן הסדרה מרפררת גם בלוק, וגם ב- story telling, ליצירות כמו "הסנדק 2" ו"בוני וקלייד" (אגב, לשניהם, מאז ועד היום, יש עדיין הרבה יותר אדג').
זו חלילה אינה תלונה, הסדרה נראית, מצולמת, מבוימת, מלוהקת וערוכה נפלא, אלא שלומר על הטיילת שהיא טלוויזיה עדכנית ו-cutting edge זה אעפס לא נכון.
התסריט הוא הנקודה החלשה כאן. הסיפור ידוע, המהלכים ברובם שקופים והפתרונות לעתים לא מאוד אלגנטיים, וזה בהחלט מוריד לה נקודות. אבל דמותה של מרגרט שרודר, בגילומה העדין והצובט בלב של קלי מק'דונלד, כנראה האישה היפה ביותר בטלוויזיה, היא זו שמספקת לסדרה את לבה הפועם וגורמת למערכת היחסים בינה לבין נאקי תומפסון (סטיב בושמי) להיות כל כך משובבת ומורכבת.

6. ג'סטיפייד
הגילט-לס פלז'ר של השנה. בפוסט הקודם שלי הסברתי מדוע בדיוק כדאי לצפות בה ואני עומדת מאחורי הצהרותיי, והנה עוד אחת: זו הסדרה הסקסית של השנה.
לצערי לא מצאתי ביוטיוב את הסצינות שרציתי להעלות כאן, אז קבלו את הקשקוש הזה במקום (נ.ב. לא זו הסקסיות שהתייחסתי אליה במשפט לעיל).

5. Louie
מזה עשרים שנה שלואי סי קיי הוא אחד הסטנד-אפיסטים החריפים, המבריקים והמוערכים בארצות הברית. בסטנד אפ המביך שלו הוא מבסס את עצמו כ-Asshole שפשוט אי אפשר שלא לחבב. יש משהו בכנות הברוטלית שלו, בלוזריות ובזלזול העצמי שאוטומטית מייצר אצלך אהדה והערכה, גם כאשר הוא קורא לבתו בת השנתיים Cunt.

לפני מספר שנים הוא ניסה לעשות סיטקום ו-"LUCKY LOUIE" הייתה מאכזבת, בלשון המעטה. המבנה המאולץ פשוט לא עבד עם האישיות וההומור של סיקיי והסיטקום בוטל לאחר עונה.
השנה הוא חזר עם היצירה הזו, שקשה להגדירה. ברשת FX הציעו לו את עסקת חייו, "אנחנו לא ניתן לך כמעט כסף, אבל גם לא נתערב באף אחת מההחלטות" והתוצאה היא לא קומדיית מצבים אלא קומדיה אקזיסטנציאליסטית, שהיא לפרקים מצחיקה מאוד, לרוב מביכה, לעתים תמוהה ממש, ותמיד חושפנית.
אני מאוד אהבתי את זה. "לואי" היא יצירה מוזרה, יוצאת דופן וחכמה והיא הצצה מבהילה למוחו הקודח של קומיקאי מדהים, החוגג את העליבות האנושית.

4. The Trip
הסדרה הזו ודאי הייתה ממוקמת בדירוג גבוה יותר אלמלא היו כל כך הרבה אנשים בארץ שהם אנגלו-פובים והמחשבה על קומדיה בריטית מרתיעה אותם. תכלס, מסכנים.
ב-2005 יצא "טריסטרם שנדי" (a cock and bull story), שיתוף הפעולה הראשון של הבמאי מייקל וינטרבוטום עם הקומיקאים האנגלים רוב בריידון וסטיב קוגן (עם קוגן זה היה שיתוף הפעולה השני, אחרי "אנשי המסיבות" הנהדר). בסרט ההוא הם גילמו את עצמם משחקים בסרט שהוא עיבוד לספרו הבלתי-אפשרי-לעיבוד של לורנס סטרן, והתוצאה הייתה אחת הקומדיות הייחודיות, האלגנטיות והשנונות שיצאו מאנגליה מזה שנים.

הכימיה שביססו בסרט ההוא, סוג של ידידות-יריבות של שני שחקנים מוכשרים להחריד שהם גם שניים מהאנשים הטרחנים, האינפנטיליים וחסרי הביטחון ביותר בממלכה, היא הבסיס לסדרה הנפלאה הזאת (גם היא בבימויו של וינטרבוטום).
גיא עומד להקדיש לסדרה פוסט ולכן לא אכנס לפרטי פרטים, רק אציין שלסדרה כמעט אין עלילה. יש סיפור מסגרת – קוגן הוזמן לערוך ביקורת על כמה מהמסעדות הטובות ביותר באנגליה והוא מזמין את בריידון להצטרף אליו. השניים נוסעים למסעדה בנופים מדהימים, אוכלים אוכל טוב, מדברים והולכים לישון. אלא שסדרת הדיאלוגים האינסופית בין השניים, המורכבת בעיקר מאילתורים וחיקויים היסטריים של שחקנים ואנשי ציבור, מייצרת קומדיה מבריקה שגרמה לי ליילל מצחוק (הסצינה בה קוגן עושה את סטפן הוקינג כמעט הרגה אותי) ומציירת דיוקן לא מחמיא אך שובר לב של שני אנשים מאוד מצחיקים ומאוד עצובים. תענוג.

3. שרלוק
הפנינה של ה-BBC  אולי הייתה ניצבת בגאון במקום השני אלמלא העובדה המצערת, שלא לומר מעוררת התקפי זעם, שהיא מונה רק 3 פרקים.
בתקופה שהיא גם ככה רוויה בשרלוק הולמס, אם בסרטו המהנה באופן גבולי של גיא ריצ'י, ואם בגלגול המודרני בדמות ד"ר האוס וד"ר וילסון, עדיין מצליחה הסדרה האנגלית להיות הפתעה אדירה. עיבוד מענג שהוא גם נאמן למקור מספיק שחננות-הולמס קפדניות למדי (*כחכוח* גיא *שיעול*) יוכלו ליהנות מהרפרנסים והמחוות הפנימיות, וגם אדפטציה משכנעת ללונדון בת ימינו, כך ששאר האדם יוכלו להצטרף לכיף.
נכון, הפרק השני לא עמד בסטנדרטים של הראשון, ומוריארטי אכזב והקליף-הנגר בסיום היה מרגיז ומיותר, אבל לא די בזה בשביל לחבל בהנאה הכללית.
בנדיקט קמברבטץ (שחקן מדהים עם פרצוף בלתי אפשרי כמעט כמו השם) נפלא בתור הולמס, המתואר כאן כגאון איפשהו על ספקטרום האוטיזם (מה שלא מונע ממנו להיות סקסי), ומרטין פרימן המהמם סופסוף מוצא שוב תפקיד המתאים לטיימינג הקומי שלו וליכולתו המכמירה למצוא את הקסם שב"אדם הפשוט". הכימיה ביניהם מעולה והאנדרטונים הגאים כבר לגמרי עלו לפני השטח לקול מצהלות כל מי שהוא לא ווטסון.
ההצלחה המסחררת לה זכתה ה(חצי)עונה הראשונה באנגליה ובארה"ב (הסדרה הנצפית ביותר של הבי-בי-סי בשנים האחרונות) הבטיחה עונה שנייה מלאה (מאידך אין מה ממש להתרגש, זה אנגלים, מה שאומר שמדובר בכ-6 פרקים).
עכשיו רק צריך לחכות.

2. קומוניטי
הסדרה שהחלה כ"ממש בסדר", ו-"באמת מאוד מתוקה" הפכה, תוך כדי תנועה, לעונג צפוף. איפשהו לקראת מחצית העונה זנחו היוצרים את המבנה הקבוע ונתנו דרור לטמטום, והפכו את קומוניטי ללא פחות מנפלאה. מטופשות, להבדיל מ-טיפשות, היא אחד הדברים המהותיים בקומדיה, והיא לרוב דורשת רמה מאוד גבוהה של דיוק ואינטליגנציה. וזה בדיוק מה שיש כאן.

אז מה עוד יש לנו? דמויות שאתה אוהב אהבת אמת כל אחת ואחת מהן, קצב מצוין, מחוות קולנועיות וטלוויזיוניות על ימין ועל שמאל, ובעיקר לב. הרבה הרבה לב.
אני לא נמנית על אלו שחושבים שקומוניטי המציאה את הגלגל מחדש או עשתה משהו באמת חתרני או מהפכני. אם מדברים על אנרכיה קומית, אז הבריטים היו שם קודם. בערך 30 שנה קודם.
לעזאזל, "משפחה בהפרעה" הייתה שם קודם, וגם עשתה את זה פרוע יותר.
כוחה של קומוניטי הוא בדמויותיה ובאהבה של היוצרים והצופים אליהן. אה, ויש פה 25 פרקים!!! בעידן בו סדרות מהנות הולכות ומצטמצמות, קומוניטי עוד נתנה פרקי בונוס, וזה פקטור רציני: פי שניים פרקים = פי שניים כיף.

חומצזה, שלא הייתה אף קומדיה אחרת השנה שסיפקה fun צרוף יותר מפרק הכריסטמס/ חנוכה " Comparative Religion" או ספיישל המחווה לכל סרטי האקשן/ היום שאחרי אפוקליפסה/ זומבים בהיסטוריה אי פעם – " Modern Warfare"

ומי נמצאת במקום הראשון? ניחושים (רק ממי שלא פגש אותי, אי פעם קרא סטטוס שלי בפייסבוק או עקב אחריי דקה בטוויטר) יתקבלו בברכה.
או שפשוט תעברו לתשובה שנמצאת ממש כאן.

בחינה סובייקטיבית של השנה בקולנוע (בערך סיכום שנה) – חלק ב'

תקציר הפרק הקודם:

לאחר מאמצים על אנושיים הצליח סוף סוף גיא לברוח מהבלוב, רק כדי לגלות שאשתו וארבעת ילדיו מוחזקים על ידי פינת השיר היומי של הסופרבלוב. כשגילה זאת לא נותר לו אלא להחליף אותם באשה וילדים חדשים. אך הבלוב לא ויתר ואיים בגילוי סודו הנורא והגדול ביותר של גיא. את זה לא יוכל גיא להרשות. הוא נאלץ להודות בתבוסה והחל לכתוב פוסט סובייקטיבי על מה שאהב ב-2010 בקולנוע. וכל זה היה מתקבל בצורה טובה אלמלא היה חייב לכתוב את תקציר הפרק הקודם בגוף שלישי. אידיוט.

לפני התחלת ההמשך

לפני שאתחיל ארצה לציין בקצרה שני סרטים שספגו ביקורות די גרועות אבל אני ממש חיבבתי. אני לא באמת יכול להסביר למה, אבל משהו שם עבד בשבילי. אני מודע לכך שיש להם הרבה מגרעות, ואולי זה בגלל שאני כל כך אוהב את הבמאים שלהם, אבל מאוד נהנתי מהם ואני ממליץ לכם לא לשפוט אותם על פי ביקורות של אחרים אלא לתת להם הזדמנות.

הראשון הוא "אגורא" של אלחנדרו אמנאבר המצוין, שמוכר כבמאי של "האחרים", "פקח את עינך" ו"הים". (עןד המלצה- סרטו הראשון "Thesis" הוא סרט מצוין ומורט עצבים), סרט אפי היסטורי שמתרחש באלכסנדריה ומספר, תוך לקיחת חירות אמנותית, את סיפורה של השתלטות הדת הנוצרית על האימפריה הרומית ועל העיר.

השני הוא "מופע הפלאים של ד"ר פרנסוס" של טרי גיליאם. זה הסרט שהית' לדג'ר מת תוך כדי צילומיו. על מנת לסיים את הסרט משחקים את הקטעים שנותרו מתפקידו ג'וני דפ, ג'וד לאו וקולין פארל (שעושה זאת טוב במיוחד). חוץ מזה כריסטופר פאלמר עושה תפקיד מצוין והסרט הוא סרט גיליאמי טיפוסי עם כל המטען הויזואלי והשטיקים הקבועים. בהרבה ביקורות שקראתי עלתה השאלה האם הסרט היה נראה אחרת, טוב יותר, לולא היה לדג'ר מת. אני מאמין שהסרט היה נשאר בדיוק כפי שיצא בסופו של דבר. זה טרי גיליאם. זה מה שהוא עושה בחמש עשרה השנים האחרונות. ולמרות הפגמים, מי שאוהב אותו יאהב גם את הסרט הזה.

גיבורי העל של הקומיקס העצמאי

אחד הסרטים שהכי חיכיתי להם השנה, והיה ברור לי שיכנסו לסיכום היה "סקוט פילגרים" וכגודל הציפיה כך גודל האכזבה. מדובר בסרט שמלבד שטיקים לא כולל כלום. סרט שעייף ואיבד אותי כרבע שעה אחרי שהתחיל. אז הוא אכן נכנס לסיכום אבל בדרך קצת שונה ממה שחשבתי.

לעומתו "קיק-אס" התגלה כסרט מקסים ומהנה. ראשית הוא כולל את ניקולאס קייג' בתפקיד טוב. כן , אני יודע מה אתם חושבים, גם אני לא האמנתי שזה עדיין יכול לקרות, אבל הנה זה קרה. שנית הסרט הזה מקיים את כל מה שהוא מבטיח – משעשע, בוטה במידה (בכל זאת ילדה בת 12 מחסלת ו[שומו שמיים] מקללת), לא לוקח עצמו ברצינות רבה מדי ומאוד מאוד מהנה. ואפילו הצלחתי לסלוח לאהרון ג'ונסון (שמשחק את קיק-אס) על הלנון העלוב שהוא הציג כמה חודשים לפני.

סרטים המבוססים על אנשים אמיתיים, מתים או חיים

והלנון שהוא הציג היה ממש עלוב. זה אולי החטא החמור ביותר של "נער משום מקום", כיוון שעם השיעמום והפסיכולוגיה בגרוש של הסרט עוד יכולתי להתמודד אבל כסרט שמציג את ג'ון לנון, הנער שיקים את הלהקה הגדולה בעולם, הוא נכשל לחלוטין. אני לא מאמין שמישהו יכול לקבל את העובדה שהנער הבכיין וחסר הכאריזמה הזה יעשה משהו בחיים שלו מלבד להיות פועל נמל בליברפול.

לעומת זאת "הרשת החברתית" עשתה עם דמותו של צוקרברג, ממציא פייסבוק, דברים נהדרים והסרט הזה נמצא כמעט בפסגת הסיכום.

כששמעתי שפינצ'ר עושה סרט על יוצר פייסבוק לא היה מאוכזב ממני. פינצ'ר הוא אחד מהבמאים האהובים עלי ביותר הפועלים כיום, אך הוא ידוע בחוסר אחידות ופייסבוק (עד לאחרונה, יש להודות) לא עניין אותי מעולם. ואז הגיע הטריילר והיה לי ברור שמדובר בסרט נורא. זה לא הפריע לי לפתח ציפיות גדולות שקיבלו רוח גבית מהביקורות הנלהבות שהגיעו מעבר לים.

לא רק שלא התאכזבתי אלא שהסרט עלה על הציפיות. התסריט מצוין, הצילום נפלא, המוסיקה נהדרת אבל שני הכוכבים של הסרט הם פינצ'ר שמנצח על הכל בשלמות וג'סי אייזנברג שמצליח לגרום לאמפתיה כלפי דמות שאין שום סיבה לחבב אותה. באופן כללי הדמויות בסרט מוצגות באופן כזה שאין רעים וטובים. יש אינטרסים ומאבקי כח, יש דקירות סכין בגב ומעט מאוד חברות אבל אין מחנות מוגדרים מראש של טוב ורע. יש פשוט אנשים שפועלים באנושיות וכמו תמיד אצל פינצ'ר יש הרבה אובססיביות.

ויש דבר סובייקטיבי שכל הסרטים הטובים באמת שלו מצליחים לגרום לי. מדובר בסוג של מועקה בגוף. קשה לי להסביר את זה או את הדרך שבה זה נגרם. זה קל יותר להסביר ביחס ל"שבעה חטאים" או "מועדון קרב" כי הם סרטים שפועלים באלימות כזו כנגד הצופה שהוא מחוייב לחוש חוסר נעימות אבל כשסרט כמו "זודיאק" המופתי מצליח לגרום לי לשבת ולחוש בתסכול ובחוסר האונים של הדמויות באופן פיסי, זה כבר הופך את העניין למרתק, ואת פינצ'ר לסוג של קוסם.

כך היה גם ב"רשת החברתית". העצבות, הבדידות, חוסר היכולת לתקשר העיקו עלי בצורה פיסית והפכו את דמותו הטרגית של צוקרברג לגדולה אף יותר. זה לא סרט על פייסבוק. זה לא סרט על דמותו האמיתית של צוקרברג,  אני גם לא בטוח כמה זה סרט שמגדיר את הדור, כפי שלא מעט מבקרים טענו. זה בעיקר סרט שמתאר אדם בודד מאוד שלא מצליח לצאת מעצמו ולהתחבר לעולם. וזה סרט ממש ממש עצוב.

(מצטער, אבל אני לא מסוגל לשים את הטריילר שלו. הוא פשוט נורא ואיום)

כמה שורות על סרט ראוי

ממש אהבתי את "גנב עירוני". מעולם לא הבנתי למה כולם כל כך שונאים את בן אפלק. אני חשבתי תמיד שהוא עדיף על חברו הקציצה. לפחות על עבודתו כבמאי יש פחות חולקים. סרטו הקודם "נראתה לאחרונה" היה אחד מסרטי הבכורה הטובים ביותר שראיתי.

סרטו החדש טוב פחות ועדיין נפלא. בעיקר, בגלל שהוא מסוג סרטי הפשע שאני כל כך אוהב וכבר לא עושים. סרט פשע שנותן כבוד לסיפור ולדמויות ולא רק לחיתוכים המהירים ולבומים על קוליים.

כל השחקנים מצוינים (רבקה הול המקסימה הפכה להיות שחקנית שאני רוצה לראות יותר) והסיפור, על אף היותו מוכר מהרבה סרטים אחרים, עובד.

עוד כמה שורות על סרט ראוי של אחד מהבמאים הראויים ביותר בעולם

"סופר צללים" הוא תענוג. גם כי סרטים כאלה באמת שכבר לא עושים וחבל. סרטים שמתענגים על הקצב הנכון, על התסריט האלגנטי כל כך אבל מעל הכל על המיומנות והיכולות של המושך בחוטים.

והמושך בחוטים הוא רומן פולנסקי, מגדולי היוצרים בקולנוע. והסרט הזה נותן את ההרגשה שהוא נזכר במה שסרטיו האחרונים גרמו לי לחשוב שכבר שכח. הסרט הזה (בעיני) הוא הטוב ביותר שלו מאז "פרנטיק", והוא תענוג צרוף של קולנוע שכמעט חלף מהעולם. סרט מתח שהאווירה שלו חשובה מהתוכן, או יותר נכון היא עצמה התוכן. נכון, הסרט הזה אינו מתמודד רציני מול סרטיו הגדולים, אבל אם פולנסקי יוציא כל כמה שנים סרט כזה, אהיה מעריץ מאושר.

פתאום באמצע השבוע הלפני אחרון של השנה.

פתאום באמצע השבוע הלפני האחרון של השנה, כשכבר חשבתי שידעתי מהם סרטי השנה שלי, ישבתי לראות את "ברבור שחור".

את דארן ארונופסקי אני לא סובל. כן, אני יודע, כולם חושבים ש"רקוויאם לחלום" הוא סרט מופתי. אני סבלתי בסרט הזה כמו שסבלתי במעט מאוד סרטים. אני לא באמת זוכר אותו, כך שיכול להיות שאני ממציא, אבל אני זוכר שכשסיימתי לצפות בו קיטלגתי אותו כנפיחה יומרנית בעלת חיבה מוגזמת לסימליות, מראות והזיות. וכרגיל, כשכולם אוהבים סרט שאני שונא, אני מוציא את זה על הבמאי. ככה זה איתנו, האנשים שהאמוציות שלהם משתוללות כשמדובר בדברים חשובים כמו סרטים ויוצריהם. מכיוון שגם האהדה המוגזמת ש"פאי" קיבל בסביבה הקרובה אלי נראתה תמוהה בעיני, החלטתי לבטל את פגישותי הבאות עם דארן.

ובכל זאת ראיתי את "ברבור שחור". האמת, זה היה הפוסטר. היה בו משהו שמשך אותי אליו ואמרתי- נו, אז נסבול קצת, מה כבר יכול להיות.

אני לא אכתוב עליו ביקורת כרגע כי הוא עדיין לא יצא להקרנות, רק אומר שמדובר בסרט מעולה. זוכרים שבחלק הקודם של בערך סיכום השנה בחרתי ב"נעליים האדומות" כבלו-ריי השנה. אז "ברבור שחור" לא רק מושפע ממנו, אלא אף מצטט אותו ציטוט ויזואלי בחלקו הראשון. זה כבר הספיק להמיס את ליבי.

גם העובדה שניתן להגדיר אותו כשילוב של "הנעליים האדומות" עם "רתיעה" המופתי של רומן פולנסקי, שניים מהסרטים האהובים עלי ביותר בכל הזמנים, לא פעלה לרעתו. תוסיפו את הצילום הנפלא (רב קטעי החזרות על הריקוד מצולמים בשוטים ארוכים וזה כל כך יפה) והכי חשוב – נטלי פורטמן מדהימה (עומד לי על קצה הלשון "תפקיד חייה" אבל היא עדיין צעירה). וכך לאט לאט ההתנגדויות שלי לחיבה המוגזמת למראות ולהזיות נחלשו, ובסוף הסרט סלחתי לדארן על הכל.

הוא, אגב, עדיין לא כל כך סלח לי ולא עונה עדיין לטלפונים, אבל אני לא לוקח את זה אישית.

סרט מעולה.

(גם פה הטריילר נוראי. עשו לעצמכם טובה וותרו עליו)

סרט השנה

ועדיין סרט השנה שלי היה ונשאר "התחלה" של כריסטופר נולן. והאמת היא שאני לא מבין איך אפשר אחרת אך משום מה הוא נדחק אחורה בכל הסיכומים האחרונים שאני קורא.

מדובר בסרט המסחרר והוירטואוזי ביותר שראיתי השנה, אבל זה מעבר לכך. מדובר בארוע של ממש.

"התחלה" היה הסרט שהכי העסיק אותי ואת האנשים בסביבתי השנה. זה התחיל בציפייה ובטיזרים שלא ממש הסבירו מה הולך לקרות. זה המשיך עם הגעה לצפייה בסרט עם ציפיות שקשה לעמוד בהם. חווית הצפייה עצמה היתה חוייה אינטנסיבית ומטלטלת שמותירה אותך המום כמו שרק קולנוע גדול מהחיים יכול לעשות. וכשהסרט נגמר, והבנתי שלא רק שהוא עמד בציפיות, הוא אף התעלה עליהם, התחיל העניין האמיתי. במשך שבועות כל מי שדיברתי איתו הציג פרשנות משלו לסרט ולינקים לדיונים ענפים באינטרנט הועברו על בסיס יומי. וכבונוס- הסרט החזיר לי את האמון באנושות, או לפחות בצופי הקולנוע, והוכיח כי כשסרט הוא באמת טוב, הוא יכול להיות אפל, מורכב, בעל סוף פתוח ועדיין להצליח בקופות. וזו הפתעה כי מלבד התכנים האפלים, הצופה לא יכול להישאר פאסיבי לחלוטין והוא צריך לעבוד לכל אורך הסרט בניתוח ופרשנות אחרת הוא יאבד את עצמו.

הסרט הזה מעיף ניצוצות של גאונות נולאנית בכמות כזו שלא ניתן להתחמק מהן. הייתי שואל את השאלה- "לאן יש לו להתקדם מכאן", אבל מכיון ששאלתי אותה אחרי הבאטמן הקודם, נראה לי שמיותר לשאול.

אני מקווה שמי שראה את הסרט מסכים איתי. מי שלא ראה, אני לא מסכים איתו.

וזהו.

תודה שקראתם.

בחינה סובייקטיבית של השנה בקולנוע (בערך סיכום שנה) – חלק א'

בהתחלה חשבתי לעשות דירוג לעשרת סרטי השנה. אח"כ החלטתי שמכיוון שלא ראיתי כל כך הרבה סרטים השנה, דירוג כזה יהיה מעט חסר ערך. אז החלטתי במקום לעשות מן סיכום קצר. בחלק זה הוא יתרכז יותר באכזבות ובחלק הבא בסרטים שאהבתי ובעיקר בסרט השנה שלי.

אז נתחיל.

אכזבה ראשונה – אני

אני האכזבה הגדולה ביותר שחויתי השנה בקולנוע. אני חושב שראיתי פחות סרטים מאי פעם, ומאילו שכבר ראיתי לא נהנתי במיוחד. מעולם לא הבנתי את האנשים שטוענים שניתן לבקר או להנות מסרט על בסיס פרמטרים קבועים מראש בעלי חוקיות מסוימת. בעיני מדובר בקשקוש מוחלט.

ההנאה והצפיה בסרט תלויה בהרבה פרמטרים וכולם סובייקטיביים. האם בכך אני מעיד על עצמי שהשנה היתה שנה פחות טובה עבורי כצופה קולנוע ולא בהכרח מעידה על תוצרת קולנועית דלה במצוינות? אולי.

יהיו הסיבות אשר יהיו מצאתי את עצמי צופה בסדרות טלויזיה הרבה יותר מאשר בסרטים, וכשכבר מצאתי סרט שרציתי לראות מצאתי את עצמי יושב מולו (אפילו סרט שהצפייה בו היתה די מהנה) ושואל את עצמי האם הסרט הזה באמת הצדיק את הצפייה בו. לצערי ברב המקרים התשובה היתה שלילית. התחושה שהסרטים נהיו פחות טובים התחזקה בעקבות צפייה בכמה קלאסיקות שיצאו השנה בבלו-ריי.  וזה מוביל אותי לבלו ריי השנה-

בלו ריי השנה

הבלו ריי המופלא של השנה שייך לרסטורציה המופלאה לסרטם המופתי של מייקל פאואל ואמריק פרסבורגר "הנעליים האדומות". הסרט הנפלא הזה שיצא בשנת 48 שוחזר בשנה שעברה, והצילום הכל כך מושלם של ג'ף קרדיף הגדול  (שנפטר בשנה שעברה) מוצג בשלמות. זה סרט שמתעסק באופן מושלם באובססיה השולטת בכל מי שחש את הצורך הבלתי נשלט ליצור, ובהשלכות של האובססיה הזו.

אני יכול לכתוב כל כך הרבה על הסרט הזה, יותר מאשר על כל הסרטים שאהבתי השנה גם יחד. לשמחתי הוא עורר את געגועי לפאואל ופרסבורגר – צמד היוצרים שכלולים ב-10 היוצרים האהובים עלי, וזה גרר מיני מרתון עצמי של כל סרטי הדיוידי שיש לי שלהם (כ-15 דיוידיים) וזה היה נפלא. ומדכא. כבר לא עושים סרטים כאלה.

(יש להם כל כך הרבה סרטים מעולים אבל האהוב עלי ביותר הוא The Life and Death of Colonel Blimp- סרט מושלם שכל אוהב קולנוע חייב להכיר)

טוב. אז זה לא ממש מסכם את השנה בקולנוע. בואו נעבור לתחום האנימציה. בשנה שעברה הוא היה התחום שניצח אצלי בגדול-

סרטי אנימציה

בשנה שעברה מתוך 6 סרטי השנה שלי, 4 היו סרטי אנימציה. זה הפתיע אותי אבל גם הסתדר עם העניין שגדל אצלי בשנים האחרונות בתחום. שלושה מהם היו סרטי סטופ מושן – "מרי ומקס", "Fantastic MR. fox" ו"קורליין". אליהם הצטרך "למעלה" של פיקסר. (ואליהם הצטרפו, כדי לסכם את רשימת סרטי השנה לשנת 2009 "אנשים מצחיקים" הלא מוערך מספיק ו"ארץ יצורי הפרא" המושלם – סרט השנה שלי לשנת 2009).

השנה, כפי שכבר התוודתי, ראיתי פחות אנימציה, אבל גם היו פחות סרטים שהרגשתי שאני חייב לראות. החשוד המיידי לסרט האנימציה הטוב ביותר, "צעצוע של סיפור 3" היה הפעם הראשונה שפיקסר באמת אכזבו אותי. לא שהסרט לא טוב, הוא מקסים. אבל בהשוואה לכל הסרטים שהם סיפקו לנו בשנים האחרונות הוא החלש ביותר וזה מעורר חשש לגבי "מכוניות 2" שאמור להיות סרטם הבא.

לעומת זאת הסרט שהפתיע אותי השנה והוא סרט האנימציה של השנה מבחינתי הוא (וסליחה על השימוש בשם העברי הנוראי) "גנוב על הירח" (Despicable Me). הסרט הזה הצחיק אותי מאוד, ויש בו משהו מופרע ומופרך כל כך שהוא כבש אותי לחלוטין. הדמויות הצהובות מקסימות, הילדות נפלאות ומר גרו הוא דמות ראשית נהדרת. יותר מהכל הוא הזכיר לי סרטים של בראד בירד (במיוחד את "משפחת סופר על"). אז נכון שיוצריו עדיין רחוקים מהשלמות של בראד בירד והאנימטורים של פיקסר, אבל הם בדרך הנכונה.

אם מסרטי האנימציה התאכזבתי, "סרטי האינדי" כבר ממש הרגיזו אותי.

סרטי אינדי

אני שונא את ההגדרה "סרט אינדי". כבר שנים שהכוונה אינה לסרט שדרך ההפקה שלו היא עצמאית ולא נעזרת באולפנים (במיוחד כשלכל אולפן יש היום חטיבת סרטי "אינדי"). כיום ההגדרה "סרט אינדי" מחליפה את הז'אנר (?) שהיה חביב על ציבור רחב עד לפני כמה שנים- "סרט בריטי קטן".

שנאתי את רוב הסרטים שהוגדרו כ"סרט בריטי קטן" והשנה גיליתי שקשה לי מאוד עם מה שמוגדר כסרט אינדי, במיוחד כשסרטים עצמאיים באמת לא מגיעים כמעט לארץ.

למשל סרט האינדי של השנה לדעת הרבה אנשים, "הילדים בסדר" הוא ממש סרט מעצבן. אוקי, יש גימיק –זוג לסביות. מצוין. ומה עוד יש בסרט?

לזוג הלסביות יש זוג ילדים מאותו תורם זרע. לפני עזיבת הילדה הבכורה לקולג' אחיה משכנע אותה לברר מי הוא התורם כדי שיוכלו להפגש איתו ומשם מתרחשים מגוון אירועים שיעמידו את המשפחה בפני התמודדיות לא קלות.

זאת העלילה, אבל מה באמת יש בסרט? כלום. והכל לפי הספר לסרט האינדי – כוכבים לא נוצצים מדי כדי שיתאימו לז'אנר (ג'וליאן מור המדהימה תמיד ומארק רפאלו – שתי נקודות האור בסרט, וגם זה על סמך חיבה אישית יותר מאשר על סמך ביצוע) + ליהוק "מפתיע" (אנט בנינג. היא בסדר), דמויות מורכבות ופגומות, סצינות שלא מפחדות להציג רגעים לא נעימים, קצב איטי יחסית וסוף לא סגור לגמרי.

נפלא. רק חבל שהכל מלא בקלישאות ובעיקר לא ממש מעניין. כשהסרט נגמר שאלתי את עצמי – למה זה היה טוב. ראינו כבר את הסיפור הזה מספיק פעמים ולא קיבלנו כאן שום ערך מוסף,כאמור מלבד העובדה שמדובר בזוג לסביות. ואולי זה מה שרצו להגיד? שגם זוג לסביות יכולות להקים תא משפחתי שיהיו בו את אותן בעיות בדיוק שקיימות בכל תא משפחתי "נורמלי"? טוב. אז עכשיו אני יודע.

אם הייתי צריך לבחור סרט בז'אנר הייתי בוחר ב"סיירוס", שהוא סרט מעניין יותר. ג'ון סי. ריילי מתאהב במריסה טומיי ומגלה שהוא צריך להתמודד עם בנה בן ה-22 סיירוס (ג'ונה היל), ואכן מלחמה מתפתחת בינהם.

השחקנים והסיפור נשמעים יותר כמו אחת הקומדיות של ג'אד אפטאו ואכן הסרט הזה הוא שילוב מעניין בין המבנה של הקומדיות מהז'אנר הנ"ל וסרטי האינדי מהז'אנר שנדון בפסקה הקודמת.

השילוב יוצר סרט מוזר קצת, שלא תמיד פוגע אבל מצליח ליצור משהו מעט שונה. הדמויות והסיטואציות פחות מורכבות מה"אינדי" הרגיל אבל הגישה והקצב לקוחים משם וביחד נוצר סרט שבהחלט כדאי לראות.

ואם אתם רוצים סרט "אינדי" שבאמת עושה הכל לפי הספר, צפו ב"Please Give". קתרין קינר המופלאה (שמשחקת גם ב"סיירוס") ואוליבר פלאט הם זוג + ילדה. הם קונים רהיטים מקרובהם של אנשים מתים ומוכרים אותם בחנות יד שנייה שבבעלותם. בשכנות להם גרה אישה מבוגרת ולה שתי נכדות (אמנדה פיט ורבקה הול המקסימה). המפגש בין הדמויות יוצר חיכוכים ושינויים ונותן תמונת מבט על חיי המשפחה בעולם המודרני. טוב, היתה פה ציניות ויש לסרט את הבעיות הרגילות של הז'אנר אבל יש בו גם את קתרין קינר המופלאה, את רבקה הול המקסימה, ובסך הכל חיבבתי אותו מאוד למרות ההסתייגויות.

בשבוע הבא- סרטי השנה שלי.

סיכום אלבומי השנה, 2010 (חלק א')

בכל שנה מתאספים להם מיטב (?)  המוחות וקובעי דעת קהל לדלות ממוחם הקודח רשימות וסיכומים עבורינו. האמת, אני בכלל לא בטוחה מי נהנה מזה יותר, אנחנו או הם. אני חושדת שהם. ביננו, זוהי גרסא משודרגת ובוגרת לאהבת הילדות הבלתי נשלטת להכנת מיקסטייפס. בניגוד למה שהיה פעם, בשנים האחרונות העניין נהייה קצת יותר מסובך. פעם היו שני מקורות עיקריים מהם קיבלנו את מנות התרבות שלנו, היו אלה הטלויזיה והרדיו. עידן האינטרנט טרף את הקלפים לגמרי ונתן במה להרבה יותר מדי יוצרים משאנו מסוגלים להכיל. אם בשנות ה 90 רשימות השנה והעשור היו פחות או יותר צפויות, אחרי הכל אי אפשר היה להתחמק מהפלייליסט של גלגלצ ואם.טי.וי, בשנת 2010 הנכבדה, בעידן הראפידשר והיוטיוב, שני עשורים לתוך האינרנט, אני נתקלת באינספור רשימות סיכום, בחסות מגזיני מוזיקה, בלוגים ותחנות רדיו מקוונות, הטוענות כי העשיריה שלהם, היא היא עשיריית השנה. לכל רשימה מגיעים עשרה אלבומים שונים בתכלית והצרכן האומלל צריך פשוט לנסות שלא ללכת לאיבוד בתוך בליל הפלצנות הזו. אז חברים, באתי לעזרה וליקטתי עבורכם רשימה של אלבומים שלדעתי הצנועה דורשים התיחסות. חלקם מצויים באותן רשימות, חלקם ברשימה הפרטית האישית שלי. 

 

 

  

Arcade Fire, "The suburbs"    (אלבום השנה לטענת רבים)

  

כל אלבום המתקבל בחיבוק כזה מצד מבקרי מוזיקה מעורר אצלי רפלקס שלילי. כשבאתי להקשיב לאלבום הזה, מתוך היכרות עם הקודמים של הלהקה (שאותם חיבבתי איך בפירוש לא הערצתי כמו רבים) דעתי כבר הייתה מצויה על הצד השלילי של הציר. אז הקשבתי. פעם פעמיים, עשר. דעתי השתנתה בצורה מעגלית אך לבסוף חזרה לדעה המקורית. זהו דיסק לא רע. השירים החזקים בו הם השקטים יותר, המשרים תחושה נוגה כזו, נוסטלגית. זהו אלבום שנעים לנגן גם אם הוא לא מתהדר בחדשנות יתר. מן אלטרנטיב מחמד כזה, ושכזה מכלה עצמו די מהר לטעמי. אם זהו אלבום השנה, וכך מסתמן מהסיכומים ההולכים ומתפרסמים באינטרנט, אני חוששת שהייתה זו שנה חלשה למדי. כי לפחות מבחינתי, זהו אלבום שבפירוש ישכח עם חלוף הבינוניות המוזיקלית התקופתית. מה שנקרא ראש לשועלים. אם מוותרים על היומרות וההצהרות, אני מוכנה בהחלט לחיות עם הימצאותו בראש רשימת אלבומי השנה.

 

 

 

 

 

 

Mark Ronson &  The Business Intl, "Record Collection"   (כי מה רע בקצת פאן?)

 

יש לי אהבה גדולה מאוד למפיקי על. מודה. אני חושבת שמפיקים הם הבימאים של תעשיית המוזיקה ואני לוקחת זאת באופן כמעט אישי כשאני נתקלת בבורות מצד צרכני מוזיקה (אינספור פעמים שמעתי מאזינים שבמקרה הרע תוהים על קנקנם של מפיקים  ובמקרה הטוב תוהים על תרומתם ועוולה זו תתוקן בפוסט שיוקדש לעניין בקרוב). בין המפיקים הבולטים בעשור האחרון נמצא מארק רונסון שמוכר בעיקר בזכות עבודתו עם איימי ויינהאוס. מה יש לומר על האיש שכתב את ״באק טו בלאק״? לומר עליו שהוא גאון מוזיקלי זה להעליב אותו. האיש בוחש מכל וכל ותמיד יוצא מלך. בוחש באומנים בוחש בסגנונות, עושה מה בראש, ותמיד מצליח לו. מניאק. כהמשך ישיר לאלבום הקאברים שהוציא לפני כשלוש שנים, השנה הוציא האדון אלבום בו הוא מארח חברים אינספור לביצועים של שירי הפופ המאוד שווים שכתב. אז מה אנחנו מקבלים הפעם? אלבום פופ אלטרטיבי, סופר מופק, עם שלל ווקליסטים, שלל מקצבים כולם עם טביעת הגרוב הכ"כ מזוהה עם רונסון. כן, עוד אלבום שווה של רונסון. מה חדש?