סקירת אלבומי פול סיימון, חלק ד' – על הכישלון הגדול שלו, Hearts and Bones, שהוא גם האהבה הגדולה שלי

Hearts and Bones (1983)

מבחינתי האלבום הזה מסמל את פסגת יצירתו של פול סיימון. השילוב המופתי בין מילים למוסיקה. אלבום אישי מאוד, חשוף מאוד, חכם מאוד ומרגש מאוד. זאת הסיבה שהפוסט הזה יוקדש במלואו לאלבום זה.

לאחר חוסר ההצלחה שחווה עם הסרט "One trick pony" וקבלת הפנים הפושרת שזכה לה האלבום הנפלא שליווה אותו, התאחדו סיימון וגרפונקל למופע בסנטרל פארק בניו-יורק בשנת 1981. מופע זה הוליד סיבוב הופעות חובק עולם שבמהלכו גם הופיעו באיצטדיון רמת גן בשנת 1983. עם החום וההצלחה בה התקבלה החזרה שלהם הקלטת אלבום משותף היה מהלך הגיוני מאוד. Hearts and bones תוכנן להיות אלבום הקאמבק של הצמד, אבל חילוקי הדעות שגרמו לפירוק ב-70 לא אחרו לשוב. בסופו של דבר, גרפונקל לא היה מרוצה מהאופי האישי של השירים ופול מצידו לא ממש רצה את קולו של גרפונקל בשירים האישיים שלו. לאחר שהוחלט שהפרוייקט לא ימשיך כפרוייקט משותף מחק סיימון את קולו של גרפונקל מהשירים שהוקלטו, דבר שגרם לגרפונקל להעלב מאוד.

אבל למען ההגינות יש לומר כי אין אלבום בדיסקוגרפיה של סיימון שרחוק יותר מהצמד מאשר אלבום זה. זהו ללא ספק אלבומו האישי ביותר, אלבום בו מנסה סיימון להשליט סדר בכאוס ששורר בראשו ולהתמודד עם עצמו, עם הזוגיות שהיתה לו, עם חייו בעבר ובהווה. זהו אלבום של אדם שמחפש את מקומו אבל מרגיש תלוש. לא לחינם נבחרה התמונה שמעטרת את עטיפת האלבום. תמונת וידאו באיכות נמוכה, בצבעים דהויים. סיימון נמצא בצד התמונה ונראה כאילו תפסו אותו לא מוכן, לא מיישיר מבט למצלמה אלא מביט הצידה, מתבונן בעצב במשהו שנמצא מחוץ לתמונה.

האלבום מתחיל בשיר "אלרגיות" ומציג ישר בתחילת האלבום את "פול סיימון" – הדמות ששרה את שירי האלבום (בשונה מפול סיימון היוצר האמיתי שאין לי מושג באמת אם מה שאני משליך עליו הוא אכן נכון). אין ספק שהוא נמצא במצב קשה מאוד – אצבעותיו לא מסוגלות לפרוט, ליבו אלרגי לנשים שהוא אוהב ובאופן כללי מצבו קשה. בסופו של השיר, רגע לפני שהוא עובר לסולו הגיטרה הנוירוטי שמסיים את השיר, הוא צועק את השורה – "אני לא יכול לנשום"

שורת המפתח בעבור היפוכונדר כמוני-

From what I can see of the people like me
We get better
But we never get well

(הקליפ מכיל את מילות השיר)

מיד אחריו מגיע השיר שלטעמי, יחד עם "אמריקה" המופתי של סיימון וגרפונקל, הוא השיר הגדול ביותר שכתב סיימון ואחד השירים המדהימים ביותר שאני מכיר. בשיר הזה, כמו בחלק נכבד באלבום, שולט מקצב שמנבא את הסגנון בו יבחר סיימון באלבום הבא ושלמעשה ילווה אותו עד ימינו, שירים שמרכז הלב שלהם הוא המקצב, אבל בניגוד להרבה מהשירים שיכתוב בהמשך הקריירה שלו, בשיר זה המילים הם לב ליבו של השיר והקצב וכלי ההקשה הם הליווי, נותני אווירה שמטרתם לעטוף את הפשטות המופלאה בקצב שנע קדימה ומזכיר שלא משנה מה קורה, אנחנו ממשיכים לנוע קדימה. זה חוזר מאוחר יותר באלבום בשיר אדיר אחר.

השיר ממספר על מסע שעורכים סיימון וזוגתו לבחון את סיפור האהבה שלהם דרך הזכרונות המתוקים והפחות מתוקים, רק כדי לחזור שבורים. הטקסט האדיר הזה מגובה בלחן ועיבוד נפלאים. שיר מושלם.

One and one-half wandering Jews
Free to wander wherever they choose
Are travelling together
In the Sangre de Cristo
The Blood of Christ Mountains
Of New Mexico
On the last leg of the journey
They started a long time ago
The arc of a love affair
Rainbows in the high desert air
Mountain passes slipping into stones
Hearts and bones
Hearts and bones
Hearts and bones
Thinking back to the season before
Looking back through the cracks in the door
Two people were married
The act was outrageous
The bride was contagious
She burned like a bride
These events may have had some effect
On the man with the girl by his side
The arc of a love affair
His hands rolling down her hair
Love like lightning shaking till it moans
Hearts and bones
Hearts and bones
Hearts and bones
And whoa whoa whoa
She said why?
Why don't we drive through the night
And we'll wake up down in Mexico
Oh I
I don't know nothin' about nothin'
About Mexico
And tell me why
Why won't you love me
For who I am
Where I am
He said:
'Cause that's not the way the world is baby
This is how I love you, baby
This is how I love you, baby
One and one-half wandering Jews
Returned to their natural coasts
To resume old acquaintances
Step out occasionally
And speculate who had been damaged the most
Easy time will determine if these consolations
Will be their reward
The arc of a love affair
Waiting to be restored
You take two bodies and you twirl them into one
Their hearts and their bones
And they won't come undone
Hearts and bones
Hearts and bones
Hearts and bones
Hearts and bones

היופי באלבום הזה הוא שגם שירים מינוריים כדוגמת "כשמספרים נהיים רציניים" מוצאים את מקומם בנרטיב. אם עד עכשיו היה בלבול שנבע מהפנימיות של סיימון, בשיר הזה הוא מדבר על כמות המידע המספרי שאנו נאלצים להתמודד איתו. אבל גם כאן הוא חוזר בסופו של דבר לעניין הזוגיות. ומה שבסופו של דבר הוא מבקש הוא לא "אהבה" שהוא מושג מופשט. במקום Love me do שביקשו הביטלס הוא מבקש Wrap me do, משהו מוחשי שיגרום לו להרגיש שייך. אבל בסופו של דבר זה לא עוזר לו ובסוף השיר המספרים מתקפלים ה-4 הופך לשלוש ואז לשניים (מחברה לזוג) והשניים לאחד (מזוג לבדידות).

השיר הרביעי "Think too much (b)" הוא שיר שכל התבנית המוסיקלית שלו בנוייה על כלי הקשה ועם זאת הוא כל כך עגום ועצוב וקטן. בנוסף, אם הייתי צריך תמיכה בתאורייה שלי שהאלבום הזה כולו מכוון להיות מובן כמגוון תחושות ומחשבות שעוברות לאדם שנתון במשבר, הבחירה לשים את החלק השני של Think too much בצד הראשון, בעוד שהחלק הראשון פותח את הצד השני, יותר מתומכת בתאוריה הזו. בגלל שהכל אסוציאטיבי ומתערבב אצלו בראש, סדר ההופעה של השירים אינו מחוייב לחוקי הלוגיקה אלא למהלך המחשבה. מכייון שגם החלוקה של השירים לחלק א' וב' היא שרירותית, החלוקה מדגישה את הלך הרוח המבולבל אף יותר. שיר זה הוא מעין המשך ישיר Hearts and bones כתאור ההתפוררות של הזוגיות וההשלכות הנפשיות שלה.(לצערי הרב אין את השיר ביו-טיוב).

הצד הזה מסתיים עם Song about the moon. עוד שיר מינורי בו הוא נותן עצות כיצד לכתוב שיר על הלב, על פנים, על המין האנושי, אבל בסופו של דבר הוא מדבר אל עצמו. הלחן כובש והביצוע הקולי נפלא. השיר כולל שורה מופתית שמתארת בדיוק את הנסיון של סיימון באלבום למצוא את הדבר החמקמק שיוכל לעזור לו אולי להבין טוב יותר את מה שקורה איתו-

If you want to write a song about A face
Think about a photograph
That you really can't remember
But you can't erase

באופן מוזר לא הצלחתי למצוא את השיר ביו טיוב. שכן נמצא שם היא הגרסה שהוקלטה עם גרפונקל, כך שמי שמכיר את השיר ורוצה לדעת איך זה נשמע עם ארט יכול למצוא את זה כאן.

בצד השני של האלבום הגישה משתנה. אולי מתוך נסיון לברוח מהמחשבה על ההווה, הוא הופך לנוסטלגי יותר ונזכר בעבר ובאמנים שעיצבו את דרכו. הוא מתחיל עם חלק א' של "אולי אני חושב יותר מדי". הפעם הוא אולי קצת פחות עגמומי מאשר בגרסה הקודמת, אבל כשהוא נזכר בילדותו, גם זה גורם לו לבלבול לגבי מה הוא מרגיש עכשיו או איך הוא צריך לנהוג.

Train in the distance הוא פשוט שיר אדיר. סיפור מערכת יחסים על זוג שהתאהב, התחתן, החלו בעיות, התגרש, אבל לא משנה מה קורה להם, בני הזוג לא יכולים באמת להיפרד אחד מהשני. שם השיר מופיע בפזמון שאומר שכולם שומעים את הרכבת מגיעה מרחוק ומאמינים שהיא תיקח אותם למקום טוב יותר. ככה הזוג ממשיך לנוע עם החיים קדימה, מתוקף הבטחת הרכבת לקחת אותם למקום טוב יותר, למרות שהם לא באמת מצליחים או רוצים להתנתק מהעבר או ההווה שלהם. העיבוד של השיר גאוני. השימוש בקולות הרקע ובכלי ההקשה המדמים את רעשי הרכבת תורמים רבות. השיא, מבחינתי, מתקיים בסופו, כשנגינת הכלים נמוגה ורק הצ'לו ממשיך לנגן בצורה דומיננטית ובסופו של דבר לבד, כשהוא מדמה את קצב הנסיעה של הרכבת, כאילו להדגיש שגם כשהרכבת שלנו מגיעה לתחנה, אנחנו עדיין שומעים רכבת אחרת, פנימית, שמעוררת אצלינו באופן מיידי את הרצון להמשיך הלאה מגובים בהבטחה לעתיד טוב יותר.

She was beautiful as Southern skies
The night he met her
She was married to someone
He was doggedly determined that he would get her
He was old, he was young
From time to time he'd tip his heart
But each time she withdrew
Everybody loves the sound of a train in the distance
Everybody thinks it's true
Well eventually the boy and the girl get married
Sure enough they have a son
And though they both were occupied
With the child she carried
Disagreements had begun
And in a while they fell apart
It wasn't hard to do
Everybody loves the sound of a train in the distance
Everybody thinks it's true
Two disappointed believers
Two people playing the game
Negotiations and love songs
Are often mistaken for one and the same
Now the man and the woman
Remain in contact
Let us say it's for the child
With disagreements about the meaning
Of a marriage contract
Conversations hard and wild
But from time to time
He makes her laugh
She cooks a meal or two
Everybody loves the sound of a train in the distance
Everybody thinks it's true
Everybody loves the sound of a train in the distance
Everybody thinks it's true
What is the point of this story
What information pertains
The thought that life could be better
Is woven indelibly
Into our hearts
And our brains

Rene and Georgette Magritte with Their Dog after the War הוא שיר מעניין מאוד. סיימון מתאר סיטואציה דמיונית בה הצייר הסוראליסט הנפלא, אשתו וכלבם לאחר מלחמת העולם השנייה, רוקדים לצלילי להקות דו-בופ שסיימון אהב כילד. שוב מדובר בתלישות, באנשים שלא שייכים. במקרה הזה הם לא שייכים לסיטואציה שסיימון יצר להם, אבל בראשו של סיימון יש הרבה הגיון בקישור בין הסוראליזם של מגריט למוסיקה שהוא כל כך אהב בילדותו בשילוב עם סצינות שכנראה מדברות אליו. שיר די מופלא. (הלחן היפייפה הזה הוא האחרון בסגנון הכל כך יפה שסיימון יצר בשנות ה-70- לחנים יפים, פשוטים, מרגשים ומלודיים מאוד. סוג הלחנים הללו לא יחזור יותר באלבומי האולפן הרגילים שלו עד אלבומו האחרון והמצויין, בו השיר הנפלא Love and Hard Times גרם לעיניי לדמוע כששמעתי אותו, ממש כשם שלהקות הדו-בופ גרמו לדמעות בעיניי רנה וג'ורג'ט מגריט בשיר)

לשיר היה בזמנו קליפ נפלא, אבל לצערי לא ניתן למצוא אותו.

Cars are cars ממשיך עם התאור של תחושת התלישות. מכוניות הן מכוניות בכל העולם אבל אנשים הם שונים. שיר מעניין, הבתים שלו קופצניים ומדברים על מכוניות באופנים שונים ואז מגיע הפזמון השקט, הנוגע והאישי. זה סיימון.

שיר הסיום המדהים, The late great Johnny Ace, הוא השיר שסיימון כתב לזכרו של ג'ון לנון. הוא מתחיל בשנת 54, כשכנער צעיר שרק החל לנגן, הוא שמע ברדיו שזמר בשם ג'וני אייס נהרג ולמרות שלא היה מעריץ זה נגע לליבו, עובר לשנת 64, השנה בה הוציאו סיימון וגרפונקל את אלבומם הראשון, אבל גם השנה בה הביטלס והסטונס שלטו באנגלייה וסיימון גר בלונדון. הוא מתאר איך המהפכה המוסיקלית שהחלה באותן שנים סחפה אותו איתה. הוא מסיים בדצמבר 80, כשהוא שומע שלנון נרצח מזר שניגש אליו ברחוב ומספר לו. את השיר מסיים קטע שכתב פיליפ גלאס והוא מהווה מעין רקוויאם.

I was reading a magazine
And thinking of a rock and roll song
The year was nineteen fiftysix
And I hadn't been playing that long
When a man came on the radio
And this is what he said
He said I hate to break it to his fans
But Johnny Ace is dead, yeah, yeah, yeah

Well, I really wasn't
Such a Johnny Ace fan
But I felt bad alI the same
So I sent away for his photograph
And I wait untill it came
It came all the way from Texas
With a sad and sim-ple face
And they signed it on the bottom
From the Late Great Johnny Ace, yeah, yeah, yeah

It was the year of The Beatles
It was the year of The Stones
It was nineteen sixtyfour
I was living in London
With the girl from the summer be-fore

It was the year of The Beatles
It was the year of The Stones
A year after J.F.K.
We were staying up all night
And giving the days away
And the music was flowing amazing
And blowing my way

On a cold December evening
I was walking through the Christmas tide
When a stranger came up and asked me
If I'd heard John Lennon had died
And the two of us went to this bar
And we stayed to close the place
And every song we played
Was for The Late Great Johnny Ace, yeah, yeah, yeah

במופע בסנטרל פארק של סיימון וגרפונקל, סיימון מבצע את השיר בפעם הראשונה לפני קהל. כמעט מיד לאחר האזכור של ג'ון לנון מתפרץ אדם לבמה ואומר לסיימון שהוא צריך לדבר איתו. סיימון נראה המום אבל ממשיך עם השיר. מטריד מאוד. ללא ספק ההשפעה של הרצח היתה מאוד חזקה, בוודאי פחות משנה לאחר שהתרחש. הארוע קורה ב-3:28

זה אלבום שמסתיים בעצבות, בחוסר הבנה לאן הולכים מכאן. מה שברור הוא שהסתיימה לה תקופה. האלבום היה כישלון ענק. הכישלון הזה גרם לסיימון בו זמנית לזנוח סגנון אחד ולהתמקד בסגנון אחר שהעניין בו התחזק אצלו עם השנים. בכל הקשור לחקר המקצבים שהחלו למעשה עוד בימי סיימון וגרפונקל עם המוסיקה הדרום אמריקאית והגיעו לשיא באלבום הזה, הוא הלך צעד רחוק יותר באלבום הבא "גרייסלנד", שהתבסס בעיקר על מקצבים אפריקאיים שונים. ההחלטה הזו הוכיחה את עצמה והאלבום היה הצלחה ענקית, לבטח ההצלחה הגדולה ביותר של תקופת הסולו של סיימון. הבעייה, מבחינתי, היא שבמקביל הוא וויתר על כתיבת השירים האישיים ועל ההלחנה הנוגעת ללב שלו. כלומר הוא עדיין נשאר ענק ובהמשך הקריירה שלו יש לו לפחות עוד שלושה אלבומים מצויינים. הוא גם עדיין כותב המילים המבריק ביותר של המוסיקה הפופולרית לטעמי ומוסיקאי מצויין, אבל מאז הכישלון של אלבום זה וההצלחה של האלבום הבא הוא לא חזר להיות הפול סיימון שיושב לי עמוק בתוך הראש והלב, משתף ומשתתף, אחד החברים הכי טובים שהיו לי אי פעם.

אולי כל הניתוח של התנהגותו הוא בכלל רק בראשי, אבל כשאני חושב על הויתור על המימד האישי שגרם הכישלון של האלבום הזה (ולמעשה גם האלבום והסרט שקדמו לו), עולה לי בראש השורה האחרונה בשירם של סיימון וגרפונקל I am a rock:

"And a rock feels no pain

and an island never cries"

ציון: קצת גבוה יותר מהציון הכי גבוה שניתן לתת (6 בסולם של 5)

למי שהגיע עד כאן, תודה. אני מבטיח שמהפוסט הבא בסדרה אני חוזר לסקירה מתומצתת יותר 🙂

היכנסו כדי לקרוא את החלקים בקודמים בסקירה-

סקירת אלבומי פול סיימון, חלק א' – שנות הגרפונקל 1964-1968

סקירת אלבומי פול סיימון חלק ב' – תודה מר גרפונקל, אבל אני רוצה לבד (1970-1973)

סקירת אלבומי פול סיימון, חלק ג' – שני אלבומים וסרט (1975-1980)

סקירת אלבומי פול סיימון חלק ב' – תודה מר גרפונקל, אבל אני רוצה לבד (1970-1973)

תקציר הפרקים הקודמים: שני בחורים יהודים וצעירים מחליטים להקים צמד. אחד מהם מאוד מוכשר, השני גבוה עם קול מלאכי. ביחד הם זוכים להצלחה אדירה למרות שהם יותר רכים מהמוסיקה שסובבת אותם בסוף שנות ה-60. למה זה קורה? כי הם מעולים. אבל לכל דבר טוב יש סוף.

ולפני שנתחיל – בסוף הפוסט יש קטע נחמד מהגראמי משנת 1975, כך שאם אין לכם כוח לקרוא אתם עדיין מוזמנים לתחתית הפוסט.

Bridge over troubled water -1970

זה רק אני או שהגמד מנסה לסתום לי את הפה?

אלבומם האחרון של סיימון וגרפונקל יצא בינואר 1970. הוא מכר עד היום למעלה מ-25 מליון עותקים ונחשב לאחד הנמכרים ביותר אי פעם, אבל צר לי לאכזב אתכם, הוא טוב פחות משלושת אלבומיהם הקודמים. זה אלבום מאוד לא הומוגני המורכב משירים מעולים לצד שירים חביבים. הוא כולל שירי סולו וגם הסגנון השתנה. למשל שיר הנושא ואחד הלהיטים הגדולים של הצמד, הוא למעשה שיר סולו של גרפונקל. מדובר בבלדת שמאלץ בומבאסטית. מאיפה זה בא? בעיני רחוק מלהיות אחד משיריהם הגדולים. ולמה מגיע לנו את ססיליה ואת הקשקוש הדרום אמריקאי המציק El condor pasa? (שני השירים האלה הם הניצוצות לשינוי שיעבור על סיימון ביחס למקצבים ולמשמעותם בשיר, שינוי שיגיע לשיא באלבום "גרייסלנד". שם זה יעבוד טוב, פה זה לא עובד בכלל. אבל עד אז יש זמן.)

אבל אל תתייחסו אלי יותר מדי ברצינות, בסך הכל זה אלבום די מקסים ואני סתם אנטי. פשוט שלושת השירים האלה והחיבה שאנשים רוחשים להם נורא מעצבנים אותי. מה יש פה חוץ מהם? הרבה הומאז' לעבר. יש ביצוע לייב לBye bye love של האברלי ברודרס שהיוו את ההשפעה הגדולה הראשונית על הצמד. יש את Baby driver החמוד ואת Keep the customer satisfied. ויש גם ארבעה שירים מצויינים.

The boxer הנפלא מזכיר למה הם היו כל כך גדולים. Song for the asking, שהוא סולו של פול, מתחיל להראות את הדרך בה ילך בשנים הבאות.

ויש את So long, Frank Lloyd Wright המרגש, שאין סיכוי שאינו מוקדש לארט גרפונקל, הסטודנט לאדריכלות. פרנק לויד רייט היה אדריכל מאוד מפורסם ואני לא מבין איך אפשר להבין אחרת את השורות:

So long, Frank Lloyd Wright
All of the nights we'd harmonize till dawn.
I never laughed so long
So long
So long.

האין זה שיר פרידה לחבר עם הקול המשלים? ואיזה שיר פרידה יפייפה.

אבל השיר שאני הכי אוהב בדיסק הזה הוא The only living boy in New York. זה מהשירים שאני לא באמת יודע למה דווקא הם, אבל יש בו משהו שמרגש אותי בכל פעם שאני שומע אותו. גם שיר זה הוא סולו של פול. (הקליפ האינטרנטי שמצאתי פה מכיל תמונות של הצמד מימי טום וג'רי והלאה. נחמד מאוד)

ציון: 1/2***

Paul Simon – 1972

קר שם בחוץ, מתי תלמד שהחיים הם לא קיבוץ

שנתיים אחרי האלבום האחרון של סיימון וגרפונקל הוציא פול סיימון אלבום שהוכיח שהצמד הוא נחלת העבר. האלבום הנפלא הזה הוא ההפך מהאלבום הגרנדיוזי האחרון של הצמד. רובו מתבסס על גיטרה, בס, תופים ומעט קלידים בעיבודים בסיסיים מאוד. גם כשכבר יש עיבוד לכלי נשיפה (ב-Armistice Day) אז זה כל כך לואו קי שזה שונה לחלוטין מאותה שמחה מתפרצת שמופיעה בבייבי דרייבר מהאלבום האחרון של הצמד.

השירים עצמם יותר אישיים ולא ניתן להתכחש לעובדה שסיימון בשל להיות לבד. השירה שלו מתגלה כמוצלחת מאוד ויכולתו כמבצע לא נזקקת יותר לתמיכה של חברו. גם בכתיבת המילים חל שינוי. אפילו כשהוא כותב שיר אהבה כואב כמו Everything Put Together Falls Apart, שלכאורה מכיל דמיון לOvers הנפלא מBookends של הצמד, השינוי מורגש. הוא כבר לא כותב לשניים על שניים אלא הוא כותב לעצמו על עצמו.

שני הלהיטים מהאלבום – "Mother and Child Reunion" ו-"Me and Julio Down by the Schoolyard" יכולים לתת את התחושה שמדובר באלבום שמח וקופצני אבל ההפך הוא הנכון. זהו אלבום מאוד מאוד מלנכולי. להיטים אלה היו הסיבה שכשהתחלתי בנעוריי להאזין לפול סיימון בצורה רצינית יותר, אי שם לפני 20 ומשהו שנה, זה היה האלבום האחרון שקניתי. היתה לי תחושה שהוא יהיה המשך ישיר ל"גשר על מים סוערים". כמובן שטעיתי. בניגוד לאלבום ההוא שמרגיש כמו שמיכת טלאים, כאן מדובר באלבום שלא מכיל אף אחד מהשירים הגדולים באמת של פול סיימון, אבל משהו בחיבור בינהם יוצר אלבום מצויין.

זו הסיבה גם שקשה לי לבחור שיר אחד שאני אוהב יותר מהשני. ועדיין הייתי בשמחה שם את Armistice Day המעולה, אך הוא אינו מופיע ביוטיוב.

אז במקומו אבחר את Everything Put Together Falls Apart המלנכולי ואת Duncan שכמו El condor pasa מכיל חליל אנדי דרום אמריקאי שאני לא יכול לסבול, אבל הוא שיר כל כך טוב שהוא יוצא מזה בסדר.

כדאי לשים לב שגם כאן סיימון ממשיך את העניין שלו עם מקצבים. חוץ מדנקן, יש גם את "Mother and Child Reunion שהוקלט בג'מייקה והיה אחד משירי הרגאיי הראשונים שהקליט זמר לבן, וגם המקצב הלטיני של "חוליו ואני" יחזור כמה פעמים בהמשך.

ציון: 1/2****

There Goes Rhymin' Simon – 1973

יופי הוא עניין אובייקטיבי

הצלחתו של האלבום הקודם הן בסינגלים והן במכירות כנראה שימחה את סיימון, ובאלבום הזה הוא הרבה פחות עגמומי, אם לא במילים אז לפחות במוסיקה ובאווירה. האלבום הזה מגוון יותר מקודמו והוא חוזר לבחון בו את אמריקה בצורה ישירה יותר, גם טקסטואלית וגם מוסיקלית. בנוסף לסגנון הסיימוני הרגיל יש בו גם דיקסי (Take Me to the Mardi Gras) וגוספל (Loves Me Like a Rock).

האלבום נפתח עם הלהיט הגדול "Kodachrome" שמתחיל בשורות האהובות עליי כל כך:

When I think back
On all the crap I learned in high school
It's a wonder
I can think at all

אחרי זה מגיע מה שאני מפרש כביקורת על ההעדפה שלנו את הצבעים המלאכותיים של תשלילי הקודאקכרום (כמטאפורה על כל זיוף כלשהו) על פני העולם האמיתי שמסביבנו, שאולי הוא פחות מבריק ונוצץ אבל הוא בכל זאת הדבר האמיתי.

הלהיט הענק השני מהאלבום הוא Loves me like a rock שחותם אותו. באמצע יש מישמש של סגנונות, כך שללא ספק האלבום הזה הוא פחות הומוגני מקודמו.

ושם באמצעו של האלבום יש שני שירים אדירים. האחד, American tune הוא שיר מדהים שללא ספק מתקשר לתקופת השפל שחוותה ארה"ב בשנים הראשונות של שנות ה-70 (ושהולידה גל קולנועי מרתק). הטראומה של מלחמת ויאטנם וטראומת ניקסון הובילה לדכדוך שהעיב על חגיגות ה-200 שנה שהתקרבו (ארה"ב חגגה 200 בשנת 1976). בשיר מוצגת מדינה שאיבדה את דרכה דרך עיניי אזרח שמרגיש שהכל מסביבו מתפרק, אבל התגובה היחידה שזה מעורר בו הוא הצורך לנוח כי מחר הוא עוד יום עבודה.
יש צורך לעשות את הקישור המתבקש?

Many's the time I've been mistaken
And many times confused
Yes, and I've often felt forsaken
And certainly misused
Oh, but I'm alright, I'm alright
I'm just weary to my bones
Still, you don't expect to be
Bright and bon vivant
So far a-way from home, so far away from home

And I don't know a soul who's not been battered
I don't have a friend who feels at ease
I don't know a dream that's not been shattered
or driven to its knees
but it's alright, it's alright
for we lived so well so long
Still, when I think of the
road we're traveling on
I wonder what's gone wrong
I can't help it, I wonder what has gone wrong

And I dreamed I was dying
I dreamed that my soul rose unexpectedly
And looking back down at me
Smiled reassuringly
And I dreamed I was flying
And high up above my eyes could clearly see
The Statue of Liberty
Sailing away to sea
And I dreamed I was flying

We come on the ship they call the Mayflower
We come on the ship that sailed the moon
We come in the a-ge's most uncertain hours
and sing an American tune
Oh, and it's alright, it's alright, it's alright
You can't be forever blessed
Still, tomorrow's going to be another working day
And I'm trying to get some rest
That's all I'm trying to get some rest

והמנגינה של השיר היתה מבוססת על מנגינה של באך מתוך St. Matthew Passion

אבל באופן אישי השיר האהוב עליי הוא Something so right. אני רואה אותו כשיר שנכתב על ידי הבחור מהשיר I am a rock אחרי שהצליח לצאת מהחומה שהקיפה אותו ונכנס למערכת יחסים. זה אחד השירים היפים של סיימון, שבעיניי תמיד נמצא במיטבו כשהוא מתאר מערכות יחסים זוגיות, או אם לחזור לסופרלטיבים שאני כל כך אוהב- אין מישהו שמתאר מערכות יחסים (ובעיקר בעיות במערכות יחסים) כמו פול סיימון.

You've got the cool water
When the fever runs high
You've got the look of love light in your eyes
And I was in crazy motion
'Til you calmed me down
It took a little time
But you calmed me down

When something goes wrong
I'm the first to admit it
I'm the first to admit it
But the last one to know
when something goes right
Well it's likely to lose me
It's apt to confuse me
It's such an unusual sight
I can't get used to something so right
Something so right

They've got a wall in China
It's a thousand miles long
To keep out the foreigners
They made it strong
I've got a wall around me
You can't even see
It took a little time
To get to me

Chorus

Some people never say the words
I love you
It's not their style
to be so bold
Some people never say those words
I love you
But like a child they're longing to be told

ציון: ****

זהו להיום. בפעם הבאה שלושת האלבומים האהובים עליי ביותר של סיימון.
ולסיום – קטע בו פול סיימון וג'ון לנון מגישים פרס בטקס הגראמי ומישהו מפתיע עולה בסיום. אם אין לכם כח לראות את הכל עברו לדקה 3:20.

היכנסו כדי לקרוא חלקים נוספים בסקירה-

סקירת אלבומי פול סיימון, חלק א' – שנות הגרפונקל 1964-1968

סקירת אלבומי פול סיימון, חלק ג' – שני אלבומים וסרט (1975-1980)

סקירת אלבומי פול סיימון, חלק ד' – על הכישלון הגדול שלו, Hearts and Bones, שהוא גם האהבה הגדולה שלי

סקירת אלבומי פול סיימון, חלק א' – שנות הגרפונקל 1964-1968

לכבוד השמועות על הגעתו הקרובה של פול סיימון, במקביל לאלבום החדש שהוציא ובהתחשב בכך שזה הבלוב שלי ואני יכול לעשות מה שבא לי אני מגיש לכם את סקירת אלבומי האולפן של פול סיימון. אז איפה מתחילים? אפשר להתחיל מזה שאספר לכם שפול סיימון הוא גדול כותבי המילים של מוסיקת הפופ, או שהוא אמן אדיר שמעטים משתווים אליו. אבל אפשר גם להתחיל בהתחלה וההתחלה היא סיימון וגרפונקל, או נכון יותר טום וג'רי. פול סיימון וארט גרפונקל נפגשו ב-1953 בבית הספר והתחברו מיד. בשנת 1957, כשהם בני 15, הקימו צמד בשם "טום וג'רי" והקליטו שני שירים. בהמשך שינו את שמם לסיימון וגרפונקל ויצאו לכבוש את העולם.

Wednesday Morning, 3 A.M – 1964

בשנת 64 יצא אלבום הבכורה של הצמד שכלל הרבה מאוד גרסאות כיסוי וארבע שירים מקוריים של סיימון, שהושפע קשות מבוב דילן. מכיוון שאין לי שום חיבה לדילן אני שמח להאשים אותו בכך שהאלבום המשמים הזה נשמע כמו שהוא נשמע. פולק אמריקני במלוא שיעמומו. גם היום, כשאני מעריץ מושבע של סיימון והצמד אני לא מצליח לצלוח את האלבום הזה. יש בו שיר אחד שישנה את הכל, אבל זה יהיה שנה מאוחר יותר. בינתיים, בביצוע של הדיסק הזה הוא אמנם השיר הכי טוב, אבל עדיין זה לא זה. לשיר קוראים Sound of silence וככה הוא נשמע בביצוע של האלבום הזה:

לזכותם יאמר שעטיפת האלבום היתה מוצלחת מאוד.

ציון: **

 The Paul Simon Songbook – 1965

מלבד אותי, אלבומם הראשון של הצמד לא הרשים גם אנשים אחרים. הם התפרקו, גרפונקל הלך ללמוד ארכיטקטורה וסיימון נסע לאנגליה. בעת שהותו שם הוא הקליט אלבום מינימליסטי, רק הוא וגיטרה מוקלטים במיקרופון אחד. ברוב שירי האלבום ישתמש הצמד בהמשך, במיעוטם כבר עשו שימוש לאלבום הראשון, אבל רובם יוקלטו לשני האלבומים המבריקים שיקליטו בהמשך. זו למעשה הפעם הראשונה שיכולת הכתיבה של סיימון מצליחה להתגלות. עם שירים כמו I am a rock, Kathy's song וMost peculiar man הוא כבר נמצא בשיא כוחו ככותב. אבל כמבצע הוא עדיין לא נשמע בטוח. כל אחד מהשירים האלה נשמע טוב יותר בהקלטות העתידיות של הצמד וההנאה מההאזנה לדיסק נובעת מהתחושה שלמעשה אנו מאזינים לדיסק של דמואים. ככזה הוא מהנה מאוד, אבל לחלוטין שולי.

ציון: ***

Sound of silence – 1966

כשנה אחרי שהקליטו את גירסתם האקוסטית לSound of silence, חזר אל השיר המפיק טום וילסון שעבד איתם על האלבום ההוא. הוא היה אחד השותפים בהקלטות בהם דילן הפך לחשמלי, נזכר בשיר וחשב שזה יכול להתאים לו. הוא חשב שבעזרת הוספת גיטרה חשמלית, בס ותופים לאותה הקלטה של סיימון וגרפונקל, השיר הזה יכול להפוך ללהיט. מכיוון שהיה איש של מעשים הוא עשה זאת מבלי לערב את הצמד בכך וכך נולד הלהיט שהגיע למקום הראשון במצעד הפזמונים והזניק את הקריירה שלהם. סיימון וגרפונקל כבר התנסו בהקלטות בסגנון זה, אבל אין ספק שהצלחתו האדירה של השיר הבהירה להם שזה הכיוון.

האלבום הזה כבר היה שונה לגמרי. הסאונד הפולקי הרכרוכי השתנה בשילוב מופלא ועשיר של גיטרות חשמליות ואקוסטיות, תופים וקלידים ומעל הכל שילוב הקולות שלהם נשמע טוב בהרבה. כשהם בטוחים ביכולתם, שירתם היתה ממוקדת יותר ויחד עם השירים נוצר הסגנון הייחודי שלהם.

מבחינת רמת השירים מדובר בשינוי של שמיים וארץ עם שירים מופלאים כמו "ריצ'רד קורי" שמספר את סיפורו של השיר המפורסם מבעד לעיני אחד הפועלים שעובד במפעל של קורי, I am a rock הנהדר שעל רקע מוסיקה שמחה וקצבית מסביר בהחלטיות שהוא אי, שהוא סלע, שאין לו צורך בחברות או אהבה, שטוב לו בביתו עם הספרים והשירה, והכל טוב ויפה עד שמגיעות שתי השורות האחרונות ושוברות את הלב כשבקול חלוש הוא מסביר שסלע לא מרגיש כאב ואי לא בוכה.

וזו היתה רק הסנונית המבשרת את בוא הסיימון, כשבהמשך שיריו יהפכו לרגישים יותר ומורכבים יותר.

ציון: 1/2 ****

הלהיטים: The Sound of silence, I am a rock

השיר האהוב עליי:  Kathy's song הוא השיר האדיר הראשון של סיימון. כנער צעיר, יצירתי, מתחכם, רומנטי ומתייסר השיר הזה היה כל מה שיכולתי לבקש. קאתי, שהיתה אהובתו של סיימון בתקופת לונדון (ותופיע גם בשיר המופתי "אמריקה") מככבת בשיר כיחידה שמצליחה להפיח חיים בכותב. הוא לא מצליח לכתוב, הוא כבר לא מאמין בכל מה שהאמין בו בעבר וכל מה שהוא מאמין בו הוא קאתי והאהבה. איזה יופי.

Parsley, Sage, Rosemary and Thyme – 1966

9 חודשים אחרי אלבומם הקודם יצא האלבום הנהדר הזה. המשך ישיר לקו שהתחיל באלבום הקודם עם עוד שירים מושלמים וסאונד נהדר ושילוב הקולות בינהם.

אין לי משהו מיוחד להוסיף על האלבום מלבד המלצה חמה להאזין לו. הוא נושק לשלמות והוא מכיל את השיר, שאלמלא "אמריקה", היה השיר היפה ביותר של הצמד – The Dangling Conversation, שיר שסיימון היה משוכנע שיהיה להיט אבל לא היה. באמת מעניין איך שיר איטי שמדבר על חוסר תקשורת בין בני זוג, שמוסווה תחת הצביון הבורגני שהם מנסים לשוות לעצמם, לא הפך ללהיט ענק.

ציון: *****

הלהיטים והמוכרים: Scarborough Fair/Canticle,  Homeward Bound, The 59th Street Bridge Song (Feelin' Groovy), For Emily, Whenever I May Find Her

השיר האהוב עליי:

The dangling conversation

It's a still life water color,
Of a now late afternoon,
As the sun shines through the curtained lace
And shadows wash the room.
And we sit and drink our coffee
Couched in our indifference,
Like shells upon the shore
You can hear the ocean roar
In the dangling conversation
And the superficial sighs,
The borders of our lives.

And you read your Emily Dickinson,
And I my Robert Frost,
And we note our place with bookmarkers
That measure what we've lost.
Like a poem poorly written
We are verses out of rhythm,
Couplets out of rhyme,
In syncopated time
Lost in the dangling conversation
And the superficial sighs,
Are the borders of our lives.

Yes, we speak of things that matter,
With words that must be said,
"Can analysis be worthwhile?"
"Is the theater really dead?"
And how the room is softly faded
And I only kiss your shadow,
I cannot feel your hand,
You're a stranger now unto me
Lost in the dangling conversation.
And the superficial sighs,
In the borders of our lives.

 Bookends – 1968

יש הרבה אלבומים שאני אוהב, ורבים מהם זוכים ממני לתאור "מהאלבומים הטובים ביותר שיש", אבל האלבום הזה הוא באמת מושלם בצורה יוצאת דופן.

הצד הראשון של האלבום שיצא בשנת 68, הוא יצירת מופת. אסופת שירים שנתמכת משני צידיה בBookends – קטע אינסטרומנטלי שפותח את הצד ושיר קצרצר שמסיים את הצד. ובאמצע יש הרבה קסם.

זה מתחיל עם סאונד מוג של ממציא המוג בכבודו ובעצמו, שמגיע מיד אחרי הגיטרות האקוסטיות הכל כך מזוהות של סיימון וגרפונקל ומסביר שהפעם זה הולך להיות אחרת. השיר Save the life of my child שמגיע אח"כ אינו אופייני לצמד בסגנונו המוסיקלי ומספר על בחור צעיר שמחליט לסיים את החיים הללו שאינו יכול להתמודד איתם (שירי התאבדות היו פופולריים אצל הצמד – גם Most peculiar man וריצרד קורי מדברים על נושא דומה). ואז אחרי כל הבלאגן מגיע "אמריקה", השיר הכי יפה של סיימון וגרפונקל. שיר מושלם שמעטים משתווים אליו. קמרון קרואו, בסרטו המופלא "כמעט מפורסמים" נותן לז'ואי דשנל להסביר את עזיבתה את הבית בעזרתו

ואכן השיר הנפלא הזה מצליח לתאר באופן מושלם את החיפוש של גיבוריו, הזוג הצעיר והאופטימי אחר המושג המופשט הזה, אמריקה, שכולל בתוכו את אותו חלום אמריקאי שכולם מחפשים אבל לא ברור אם מישהו אכן מוצא. או כמו שאומר בונאסרה במשפט שפותח את הסנדק, רגע לפני שיבקש מדון קורליאונה לעשות צדק, "אני מאמין באמריקה". וכמובן שכבר בשלב זה אין מישהו שמצליח לתאר מערכות יחסים טוב יותר מפול סיימון.

משם זה ממשיך לOvers שלא נותן תקווה רבה לאהבה, אבל גם כן. ואז יש קטע בן 2 דקות בו ערכו שיחות שערך גרפונקל בבתי אבות עם המתגוררים שם. עריכה שיוצרת 2 דקות שמתארות בצורה מצמררת איך נראים החיים הבודדים בסופם. אח"כ מופיע השיר Old Friends שמתאר שני חברים קשישים על ספסל עם עיבוד המיתרים המדהים שמצליח לתאר את כל הרגש שבתוך שני האנשים שנראים כל כך דהוהים, ואז הצד נחתם עם Bookends שמציע לנצור את התמונות והזכרונות, כי זה כל שנותר לך.

הצד השני כולל את "גברת רובינסון" שהיה להיט הענק מתוך הסרט "הבוגר" (שפס הקול שלו התבסס בעיקר על שירי הצמד) ועוד כמות נאה של שירים מופלאים. יחד הם יוצרים באמת את אחת מיצירות המופת של מוסיקה הפופ/רוק.

ציון: ****** (מתוך 5)

הלהיטים: Mrs Robinson, אמריקה, Old Friends, Hazy shade of winter

השיר היפה בעולם: אמריקה. כל מילה, כל תו, כל סאונד, הכל מושלם.

"Let us be lovers we'll marry our fortunes together"
"I've got some real estate here in my bag"
So we bought a pack of cigarettes and Mrs. Wagner pies
And we walked off to look for America

"Kathy," I said as we boarded a Greyhound in Pittsburgh
"Michigan seems like a dream to me now"
It took me four days to hitchhike from Saginaw
I've gone to look for America

Laughing on the bus
Playing games with the faces
She said the man in the gabardine suit was a spy
I said "Be careful his bowtie is really a camera"

"Toss me a cigarette, I think there's one in my raincoat"
"We smoked the last one an hour ago"
So I looked at the scenery, she read her magazine
And the moon rose over an open field

"Kathy, I'm lost," I said, though I knew she was sleeping
I'm empty and aching and I don't know why
Counting the cars on the New Jersey Turnpike
They've all gone to look for America
All gone to look for America
All gone to look for America

ובונוס – Old friend

בפעם הבאה – אלבום הפרידה של הצמד ויציאה לחיים חדשים

היכנסו כדי לקרוא את החלקים הנוספים בסקירה-

סקירת אלבומי פול סיימון חלק ב' – תודה מר גרפונקל, אבל אני רוצה לבד (1970-1973)

סקירת אלבומי פול סיימון, חלק ג' – שני אלבומים וסרט (1975-1980)

סקירת אלבומי פול סיימון, חלק ד' – על הכישלון הגדול שלו, Hearts and Bones, שהוא גם האהבה הגדולה שלי