הסדרה הכי טובה בטלוויזיה לשנת 2010

בפוסט הקודם שלי התחלתי למנות את 7 הסדרות הטובות ביותר השנה בטלוויזיה, וכאן המצעד שלי מגיע לסיומו…

עזבו אתכם מהסדרה התקופתית ההיא שכולם מספרים לכם שהיא הדבר הכי טוב שקרה לטלוויזיה מאז המצאת החשמל, או מהתוכנית החדשה על הזומבים או מההוא שרוצח סדרתית אנשים (המורה, מותר לי, יש לי פתק מאבא!), השנה לא באמת הייתה תחרות.
אולי הדבר הכי מדהים לגבי הסדרה הכי טובה בטלוויזיה מזה שלוש שנים, היא העובדה שרוב האנשים אפילו לא ראו אותה, ועוד פחות בכלל שמעו עליה.

ניתן להיתקל בשלוש מטאפורות שנוהגים לתאר בעזרתן את הסדרה המגוללת את סיפורו של וולטר ווייט, מורה לכימיה בתיכון המגלה שהוא חולה סופני ומחליט לחבור אל תלמידו לשעבר ג'סי פינקמן, ולייצר ולמכור קריסטל מת' בכדי לדאוג למשפחתו אחר לכתו.
זו המקבילה את הצפייה בסדרה לנסיעה ברכבת הרים – נפילה חופשית מסחררת על גבול הבחילה, המשלבת כיף לא נורמלי עם פחד ואדרנלין.
זו המקבילה אותה לחוויית סאדו מאזו – אני לא אמורה להינות מכל הכאב הלא נוח הזה, וזו סטייה, אבל די נעים לי.
וזו המקבילה אותה להתמכרות למתאמפתמין – את יודעת שזה רע בשבילך, וזה גורם לך להרגיש חרא, וזה מדיר שינה מעינייך וגורם לך לעשות במכנסיים, אבל את לא יכולה להפסיק.
כולן מדויקות.
כי מי שצפו ב-Breaking Bad, או בשמה המעוברת "שובר שורות" (שושו בקצרה?), יודעים שבעונתה השלישית, אף שלא הייתה אחידה ברמתה, היא נסקה לגבהים חדשים של מצוינות ומקוריות והסתיימה בשיא רגשי ואומנותי מפעים שהותיר את כל הסדרות האחרות מאחור, נשנקות מהאבק.

הפוסט הזה בעיקרו מוקדש לכל מי שלא ראו ולא שמעו, ושוקלים לתקן את המעוות. קבלו את הסיבות נטולות הספוילרים
ל-למה Breaking Bad היא הסדרה הטובה ביותר כיום, ולמה אתם פשוט חייבים לראות אותה.

Eat our radioactive dust!

בגלל המקוריות
שובר שורות בונה בקפידה את חיי הפשע של אלבקרקי כעולם סגור שהוא בו זמנית ריאליסטי מאוד ופנטסטי לגמרי, עם חוקיות והיגיון פנימי שלם, והכול על רקע מדבריות ניו מקסיקו. תחשבו "הסמויה" פוגש את  Wild. E. Coyote ו-Beep Beep.
השילוב הזה בין סיפור פשע אמין עד כאב, התפתחויות הזויות וטקסיות מקסיקנית, כמו גם הלוקיישן המקורי, הלוק המדברי והצילום הייחודי הופכים את הסדרה ליצירה כמו שום דבר אחר שתראו בטלוויזיה.

בגלל הכתיבה
אני מחשיבה את עצמי כצופה ביקורתית ומפוקחת למדי. במהלך חיי, הן כצופה והן כתסריטאית, נתקלתי בכל כך הרבה טלוויזיה וקולנוע שמאוד קשה להפתיע אותי מבחינת עלילתית. לרוב אין מהלכים שאני לא מריחה ממרחק וצופה קילומטרים מראש. לא כאן.
הבסיס של הסדרה ברור – וולטר ווייט מתחיל כאיש נחמד ונורמטיבי וסופו לגמור איש מאוד רע, בכרוניקה של מוות ידוע מראש. זה לא ספוילר, זה מה שכתוב על הפחית.
אבל מתוך המסגרת הזו מתפתחת לה עלילה שהיא אמינה ובה בעת בלתי צפויה לחלוטין – אין לכם שום דרך לנחש כמעט שום צעד בעלילה, חבל לנסות. המהלכים והטוויסטים שהתסריטאים נוקטים כאן יכו בכם כרעם ביום בהיר, אבל הם (כמעט) תמיד יהיו מוצדקים, אמינים ומעוגנים במציאות של העולם הפנימי, והכי חשוב – לעולם לא יישכחו. זו סדרה על השלכות ולא על גאולה, וכמו תגובות כימיות בלתי נמנעות, אין שום דבר בעולם של ברייקינג באד, ולא משנה כמה קטן, שאין לו השלכות – פיזיות, דרמטיות, ובעיקר פסיכולוגיות.
משהו בסגנון "אקדח שמופיע במערכה הראשונה, סופו לדרוך על מוקש במערכה השלישית".

בגלל מקדם ה-HOLY CRAP!?!
אין עוד, ואני עומדת איתנה מאחורי האמירה הזו, שום סדרה שמצליחה ככה לשמוט לצופה את הלסת לרצפה או לגרום לו לתפוס את הלב המאיים לפרוץ את בית החזה ולגשש ביד השנייה בחיפוש אחר שקית חומה שתסדיר את ההיפר-ונטילציה.
אין לשו"שו מבנה וקצב אחיד, לא כל פרק סובב מתח ואקשן, אבל כאשר היא רוצה, והיא רוצה די הרבה, היא הסדרה הכי מורטת עצבים שאי פעם נתקלתי בה. והיא מכילה אינספור רגעים פתאומיים ובלתי צפויים שבסופם תמצא עצמך צועק אל המרקע בקול רם WHAT THE FUCK?! או NOOOOO! משל היית זאטוט (אנגלוסקסי ומטונף-פה) בהצגת ילדים.
המוטיבציה של היוצרים לעולם לא תהיה "הלם לשם הלם", הרגעים הללו אינם סתם גימיקים, הם חלק בלתי נפרד מהעולם שנבנה והם מבססים את חוסר הוודאות בו מצויים הגיבורים ואנחנו.
הכול נפיץ, והכול יכול להשתנות בין רגע. קא-בום!

בגלל הצחוקים והשיגועים
באופן מפתיע לגמרי, שובר שורות היא סדרה שלא לוקחת את עצמה ברצינות תהומית. היא לא קלה לעיכול אך מהנה לגמרי לצפייה בזכות ההומור המרושע, האירוני והפרוע.
נכון, יש לה נקודת פתיחה מאוד מדפרסת, וגם קו היעד לא יכול להיות עגום יותר, ומה שקורה בדרך באמת לא נעים, אבל אחד הדברים שהסדרה עושה באופן כל כך מבריק הוא לאזן בדיוק רב בין דרמה כבדה לקלילות קומית. אם זה בדיאלוגים שנונים, דינמיקות מבריקות, סיטואציות אבסורדיות ומקבריות או דמויות קורעות (זה אומר משהו כאשר חצי מהקאסט שלך הם שחקנים קומיים מדופלמים וקומיקאים). החבר'ה יודעים שהנושאים שהם מתעסקים בהם שוקלים טון ולכן סצנות האקשן עוצרות הנשימה ורגעי האתנחתאות הקומיות הן הכרחיות ומבורכות, וההנאה המופקת מהסדרה היא ייחודית, עילאית, ובוא נודה, מאניה דפרסיבית.

בגלל הביצים
הסדרה הזו היא חיה רעה שעושה מה שהיא רוצה. היא לא מפחדת להיות באמת, אבל באמת אפלה, להסתכן בלהשניא את הגיבורים שלה על הצופים, לא חוששת פתאום להנמיך את הקצב לכמעט עצירה על מנת לחקור את הדמויות, או לשלב סצינות סלפסטיק אה-לה לוני טונס, ואם יבוא לה, היא תפתח בקליפ שאין לו שום קשר ישיר או עקיף לעלילה או תבנה פרק שלם סביב מרדף אחר זבוב. היא לא מפחדת להשתנות בין עונה לעונה, בין פרק לפרק, ולנסות דברים חדשים.
לרוב זה מצליח לה, ולפעמים היא נאלצת להודות בטעויות ולתקן את עצמה, אבל מה שבטוח –  זו יצירת אמנות מסעירה, פרועה ואמיצה שלוקחת סיכונים ולא רואה אף אחד ממטר. מופת טלוויזיונית, לא פחות.

בגלל המשחק הכי טוב בטלוויזיה
צפייה של חמש דקות בפיילוט תבהיר לכם מיד שבריאן קרנסטון (בין אם אתם זוכרים שהוא גילם במופתיות את האל, אביו הטמבלול של מלקולם, ובין  אם לאו) הוא אחד מגדול השחקנים אי פעם, ושלושת פרסי האמי בהם זכה על התפקיד הם ממקרי הקיצון הנדירים האלה שבאמי אשכרה עשו משהו נכון.

למן ההתחלה קרנסטון בונה את וולטר ווייט שלו כדמות כל כך מגובשת, כל כך שלמה, עשירה ומורכבת עד שהוא נמצא במישור אחר לגמרי מעל כל שאר בני זמנו, וזה לא משנה שמדובר בכמה מהשחקנים המוכשרים ביותר בעולם (יו לורי, מייקל סי הול או סטיב בושמי, לדוגמא).
המשחק רווי הניואנסים של קרנסטון כל כך חד פעמי עד שהוא מעלה את הרף ליתר חבריו לסדרה, ואם בעונה הראשונה זו תוכנית הסולו שלו, הרי שבעונה השנייה והשלישית זה גרם לשאר סוללת הקאסט (ביניהם דין נוריס, ג'יאנקרלו אקספוזיטו, בוב אודנקירק) לעלות ליגה.
הדברים תקפים במיוחד לגבי אהרון פול (האמי הכי מוצדק בטקס האחרון, על עונה 3), שמגלם בטוטאליות את ג'סי פינקמן, ההופך מילד הכאפות של הסדרה לגיבור הטרגי האמיתי בסיפור.
המשחק של כל אחד משניהם, ובפרט (סליחה על משחק המילים) הכימיה המפוצצת ביניהם, היא אחד מפלאי הטלוויזיה בשנים האחרונות, והיא שמביאה אותנו לסיבה האחרונה והמהותית מכולן.

yo, mister White, I won an Emmy, bitch.

 

בגלל סיפור האהבה הכי מפתיע
כל הסיבות שמניתי עד כה הם הבונוסים שבקצפת, אבל זוהי הסיבה האמיתית לגדולתה של שו"שו.
בעידן בו המרקע שלנו גדוש בדינמיקות נהדרות בין דמויות, אין עוד מערכת יחסים מורכבת, מרגשת, חולנית, מצחיקה, תלותית, הרסנית ואוהבת כמו זו הנרקמת בין מר וייט לתלמידו, החושפת את האיכויות השייקספיריות והעומק הפסיכולוגי האדיר של ברייקינג בד, שאין להם אח ורע באף סדרה שיש כרגע על המרקע שלכם. ועוד מצליחה לעשות זאת ללא סאבטקסט הומוסקסואלי (נוט דאט דר איז אנית'ינג רונג ויד איט)!
מערכת היחסים משלבת דינמיקה של הזוג המוזר עם עיוות ממזרי של יחסי מורה ותלמיד/ אב ובן חוסה, משרטטת גורל משותף הנשזר בפלונטר עבות של החלטות שגויות ובחירות לא נכונות, ויוצרת סיפור אהבה שהוא אחד הדברים המענגים ביותר לעקוב (בסקרנות חולנית) אחר ההתפתחות שלו.
בעתיד אקדיש פוסט נפרד וגדוש ספוילרים לניתוח היחסים הטרגי-קומיים, למטיבי-צפי שסיימו את העונה השלישית, כי מערכת היחסים פשוט דורשת את זה (וגם כי זה הבלוג שלי ואין מי שיעצור אותי).

חסרון בולט#1
היא לא בדיוק סקסית. לפחות לא במובן הנורמטיבי או השפוי של המילה. זו לא סדרה של אנשים יפים שעושים דברים שובבים, אלא סדרה של אנשים מצ'וקמקים בסיטואציות מצ'קמקות.
ואף כי בריאן קרנסטון הוא אחד הגברים השרמנטיים והשווים בסביבה, במצבו הקירח, החיוור והרופס הוא לא בדיוק אלילי. הדבר הכי קרוב לסמל מין בסדרה הוא פינקמן, שבולט בתור המת'-הד היחיד בעולם עם סט שיניים מבהיקות והזכר היחיד בניו מקסיקו עם שיער (גם אם לא הרבה ממנו). איפשהו במהלך העונה השנייה הוא מפסיק להתנהג כמו וויגר בן 12 ומתחיל ללחוץ לכל המאמות שצופות בסדרה על השחלות. אם לא לזיין אותו, אז לפחות לאמץ.
ועל זה נאמר: נו, שוין.

חסרון בולט#2
היא תגרום לסדרות הדרמה/ פשע/ מתח/ אקשן שאתם צופים בהם להיראות די אנמיות ופחות רלוונטיות.
קשה לבוא אחרי יצירה שלוחצת לצופים שלה על כל הכפתורים ומעבירה אותם חוויות רגשיות קיצוניות (הכי עמוק, הכי מפחיד, הכי אפל, הכי פרוע, הכי מפתיע, הכי טרגי) מבלי להיראות חיוור, שמרני, נדוש, שטחי ומתאמץ מדי.
קצת כמו לחזור להסתפק בסיגריות אחרי שניסית קריסטל מת'.

לסיכום,
שובר שורות אינה סדרה לכולם. היא לא מתאימה למי שחוזרים מותשים מהעבודה ומחפשים טלוויזיה שלא תאתגר אותם בשום אופן, היא לא מתאימה למי שמבקשים רק לבהות בפרצופים יפים בלבוש אופנתי, למי שסולדים באופן מוחלט מגילויי אלימות, למי שצופים בטלוויזיה רק עם ילדיהם הצעירים או למי שרוצים טלוויזיה שהיא אסקפיזם קליל, חיובי ובלתי מחייב.

זו טלוויזיה פראית, סוחפת, מאתגרת, מטלטלת, פורצת גבולות ועוצרת נשימה שתגרום לכם לחשוב, להסתכל במראה ולבחון עצמכם עת תמצאו אתכם מעודדים (בקול רם) ברנשים מפוקפקים על מעשים נוראים. היא תענג, תבהיל, תצחיק ותפתיע אתכם, והיא תשבור לכם את הלב ותשסע לכם את הנשמה, אבל אתם תחזרו אדומי עיניים לעוד מנה.
Breaking Bad אינה סדרה קלה אבל אין עוד משהו דומה לה ואם אתם אוהבים טלוויזיה, ולהבדיל מקריסטל כחול, את ההתמכרות הזו אתם פשוט חייבים לעצמכם.

לצפייה בשלוש העונות של Breaking Bad אנא גשו לספריית הוידאו שלכם או פנו לאפיקים אלטרנטיבים.
רק קחו בחשבון, 3 הפרקים הראשונים הם המעיקים והקשים ביותר לצפייה, אחר כך הכול נהיה קסום כמו דילוגים באחו.

ולכבוד החגיגה, גם השיר היומי שלנו מוקדש לפסקול הסדרה. נסו ותיהנו.

מי לא אוהב רשימות? 7 הסדרות הטובות ביותר לשנת 2010!

דיסקליימר לפני שנתחיל:
זו הייתה שנה מצוינת לטלוויזיה, והיא בהחלט הייתה הרבה יותר פורה, מלהיבה ואיכותית ממה שהלך בקולנוע ובמוזיקה.
הסיכום הזה היה קשה.
היו המון סדרות, היו גם המון סדרות טובות, ופשוט לא ראיתי את כולן. יש סדרות שלא דגמתי שאני מתכוונת להשלים (למשל "טריירס", על אף הביטול ו-"טרמה", כי אני מתה על דיוויד סימון) ואם הם יתעלו על המקומות שצוינו כאן, אני מבטיחה לפרסם בדיעבד התנצלות פומבית. ויש סדרות שאני כנראה לא אטרח לצפות בהן כי הן מעולם לא תפסו את עיניי, מוחי ולבי (למשל "דם אמיתי" שמצאתי את עונתה הראשונה איומה, או סדרות כמו "האנטומיה של גריי" שפשוט לא מעניינות אותי).

המדרוג כאן קרה לאחר לבטים רבים ונכסו אליו מני שיקלולים ציניים כמו "כמות פרקים בעונה" ו-"אזוטריות ההנאה". בכל מקרה העיקרון המנחה כאן, אולי יותר מערך אומנותי, הוא הנאת הצפייה.  בשורש ע.נ.ג תיתקלו כאן הרבה ברשימה הזו.

7. אמפריית הטיילת
פותח את הרשימה שלי Boardwalk Empire, הפרויקט הגרנדיוזי והיומרני של מרטין סקורסזה שאומנם לא היה האירוע הטלוויזיוני שהוא ביקש להיות, אבל בהחלט סיפק דרמה מצוינת שנראית נפלא עם משחק טוב וכמה דמויות מאוד מסקרנות. היי, כל סדרה שגורמת לך להזדהות עם מייקל פיט יכולה לרשום לעצמה חתיכת הישג מרשים!

אני מוצאת את הפתיח של boardwalk מתמיה למדי. מצד אחד הוא מאוד מרשים ויזואלית ומעביר היטב את התקופה, הסיפור והמקום, מצד שני הנעימה היא במפגיע בת זמננו.
הפתיח אמור לסמן לצופה "הנושא תקופתי, הטיפול עכשווי". אלא שזה רחוק מלהיות מדויק. יש בסדרה משהו שמזכיר את הסרטים התקופתיים שנעשו בסוף שנות ה-60' וה-70' ובהחלט נראה שסקורסזה מתכתב עם חבריו לגל האמריקני החדש, שכן הסדרה מרפררת גם בלוק, וגם ב- story telling, ליצירות כמו "הסנדק 2" ו"בוני וקלייד" (אגב, לשניהם, מאז ועד היום, יש עדיין הרבה יותר אדג').
זו חלילה אינה תלונה, הסדרה נראית, מצולמת, מבוימת, מלוהקת וערוכה נפלא, אלא שלומר על הטיילת שהיא טלוויזיה עדכנית ו-cutting edge זה אעפס לא נכון.
התסריט הוא הנקודה החלשה כאן. הסיפור ידוע, המהלכים ברובם שקופים והפתרונות לעתים לא מאוד אלגנטיים, וזה בהחלט מוריד לה נקודות. אבל דמותה של מרגרט שרודר, בגילומה העדין והצובט בלב של קלי מק'דונלד, כנראה האישה היפה ביותר בטלוויזיה, היא זו שמספקת לסדרה את לבה הפועם וגורמת למערכת היחסים בינה לבין נאקי תומפסון (סטיב בושמי) להיות כל כך משובבת ומורכבת.

6. ג'סטיפייד
הגילט-לס פלז'ר של השנה. בפוסט הקודם שלי הסברתי מדוע בדיוק כדאי לצפות בה ואני עומדת מאחורי הצהרותיי, והנה עוד אחת: זו הסדרה הסקסית של השנה.
לצערי לא מצאתי ביוטיוב את הסצינות שרציתי להעלות כאן, אז קבלו את הקשקוש הזה במקום (נ.ב. לא זו הסקסיות שהתייחסתי אליה במשפט לעיל).

5. Louie
מזה עשרים שנה שלואי סי קיי הוא אחד הסטנד-אפיסטים החריפים, המבריקים והמוערכים בארצות הברית. בסטנד אפ המביך שלו הוא מבסס את עצמו כ-Asshole שפשוט אי אפשר שלא לחבב. יש משהו בכנות הברוטלית שלו, בלוזריות ובזלזול העצמי שאוטומטית מייצר אצלך אהדה והערכה, גם כאשר הוא קורא לבתו בת השנתיים Cunt.

לפני מספר שנים הוא ניסה לעשות סיטקום ו-"LUCKY LOUIE" הייתה מאכזבת, בלשון המעטה. המבנה המאולץ פשוט לא עבד עם האישיות וההומור של סיקיי והסיטקום בוטל לאחר עונה.
השנה הוא חזר עם היצירה הזו, שקשה להגדירה. ברשת FX הציעו לו את עסקת חייו, "אנחנו לא ניתן לך כמעט כסף, אבל גם לא נתערב באף אחת מההחלטות" והתוצאה היא לא קומדיית מצבים אלא קומדיה אקזיסטנציאליסטית, שהיא לפרקים מצחיקה מאוד, לרוב מביכה, לעתים תמוהה ממש, ותמיד חושפנית.
אני מאוד אהבתי את זה. "לואי" היא יצירה מוזרה, יוצאת דופן וחכמה והיא הצצה מבהילה למוחו הקודח של קומיקאי מדהים, החוגג את העליבות האנושית.

4. The Trip
הסדרה הזו ודאי הייתה ממוקמת בדירוג גבוה יותר אלמלא היו כל כך הרבה אנשים בארץ שהם אנגלו-פובים והמחשבה על קומדיה בריטית מרתיעה אותם. תכלס, מסכנים.
ב-2005 יצא "טריסטרם שנדי" (a cock and bull story), שיתוף הפעולה הראשון של הבמאי מייקל וינטרבוטום עם הקומיקאים האנגלים רוב בריידון וסטיב קוגן (עם קוגן זה היה שיתוף הפעולה השני, אחרי "אנשי המסיבות" הנהדר). בסרט ההוא הם גילמו את עצמם משחקים בסרט שהוא עיבוד לספרו הבלתי-אפשרי-לעיבוד של לורנס סטרן, והתוצאה הייתה אחת הקומדיות הייחודיות, האלגנטיות והשנונות שיצאו מאנגליה מזה שנים.

הכימיה שביססו בסרט ההוא, סוג של ידידות-יריבות של שני שחקנים מוכשרים להחריד שהם גם שניים מהאנשים הטרחנים, האינפנטיליים וחסרי הביטחון ביותר בממלכה, היא הבסיס לסדרה הנפלאה הזאת (גם היא בבימויו של וינטרבוטום).
גיא עומד להקדיש לסדרה פוסט ולכן לא אכנס לפרטי פרטים, רק אציין שלסדרה כמעט אין עלילה. יש סיפור מסגרת – קוגן הוזמן לערוך ביקורת על כמה מהמסעדות הטובות ביותר באנגליה והוא מזמין את בריידון להצטרף אליו. השניים נוסעים למסעדה בנופים מדהימים, אוכלים אוכל טוב, מדברים והולכים לישון. אלא שסדרת הדיאלוגים האינסופית בין השניים, המורכבת בעיקר מאילתורים וחיקויים היסטריים של שחקנים ואנשי ציבור, מייצרת קומדיה מבריקה שגרמה לי ליילל מצחוק (הסצינה בה קוגן עושה את סטפן הוקינג כמעט הרגה אותי) ומציירת דיוקן לא מחמיא אך שובר לב של שני אנשים מאוד מצחיקים ומאוד עצובים. תענוג.

3. שרלוק
הפנינה של ה-BBC  אולי הייתה ניצבת בגאון במקום השני אלמלא העובדה המצערת, שלא לומר מעוררת התקפי זעם, שהיא מונה רק 3 פרקים.
בתקופה שהיא גם ככה רוויה בשרלוק הולמס, אם בסרטו המהנה באופן גבולי של גיא ריצ'י, ואם בגלגול המודרני בדמות ד"ר האוס וד"ר וילסון, עדיין מצליחה הסדרה האנגלית להיות הפתעה אדירה. עיבוד מענג שהוא גם נאמן למקור מספיק שחננות-הולמס קפדניות למדי (*כחכוח* גיא *שיעול*) יוכלו ליהנות מהרפרנסים והמחוות הפנימיות, וגם אדפטציה משכנעת ללונדון בת ימינו, כך ששאר האדם יוכלו להצטרף לכיף.
נכון, הפרק השני לא עמד בסטנדרטים של הראשון, ומוריארטי אכזב והקליף-הנגר בסיום היה מרגיז ומיותר, אבל לא די בזה בשביל לחבל בהנאה הכללית.
בנדיקט קמברבטץ (שחקן מדהים עם פרצוף בלתי אפשרי כמעט כמו השם) נפלא בתור הולמס, המתואר כאן כגאון איפשהו על ספקטרום האוטיזם (מה שלא מונע ממנו להיות סקסי), ומרטין פרימן המהמם סופסוף מוצא שוב תפקיד המתאים לטיימינג הקומי שלו וליכולתו המכמירה למצוא את הקסם שב"אדם הפשוט". הכימיה ביניהם מעולה והאנדרטונים הגאים כבר לגמרי עלו לפני השטח לקול מצהלות כל מי שהוא לא ווטסון.
ההצלחה המסחררת לה זכתה ה(חצי)עונה הראשונה באנגליה ובארה"ב (הסדרה הנצפית ביותר של הבי-בי-סי בשנים האחרונות) הבטיחה עונה שנייה מלאה (מאידך אין מה ממש להתרגש, זה אנגלים, מה שאומר שמדובר בכ-6 פרקים).
עכשיו רק צריך לחכות.

2. קומוניטי
הסדרה שהחלה כ"ממש בסדר", ו-"באמת מאוד מתוקה" הפכה, תוך כדי תנועה, לעונג צפוף. איפשהו לקראת מחצית העונה זנחו היוצרים את המבנה הקבוע ונתנו דרור לטמטום, והפכו את קומוניטי ללא פחות מנפלאה. מטופשות, להבדיל מ-טיפשות, היא אחד הדברים המהותיים בקומדיה, והיא לרוב דורשת רמה מאוד גבוהה של דיוק ואינטליגנציה. וזה בדיוק מה שיש כאן.

אז מה עוד יש לנו? דמויות שאתה אוהב אהבת אמת כל אחת ואחת מהן, קצב מצוין, מחוות קולנועיות וטלוויזיוניות על ימין ועל שמאל, ובעיקר לב. הרבה הרבה לב.
אני לא נמנית על אלו שחושבים שקומוניטי המציאה את הגלגל מחדש או עשתה משהו באמת חתרני או מהפכני. אם מדברים על אנרכיה קומית, אז הבריטים היו שם קודם. בערך 30 שנה קודם.
לעזאזל, "משפחה בהפרעה" הייתה שם קודם, וגם עשתה את זה פרוע יותר.
כוחה של קומוניטי הוא בדמויותיה ובאהבה של היוצרים והצופים אליהן. אה, ויש פה 25 פרקים!!! בעידן בו סדרות מהנות הולכות ומצטמצמות, קומוניטי עוד נתנה פרקי בונוס, וזה פקטור רציני: פי שניים פרקים = פי שניים כיף.

חומצזה, שלא הייתה אף קומדיה אחרת השנה שסיפקה fun צרוף יותר מפרק הכריסטמס/ חנוכה " Comparative Religion" או ספיישל המחווה לכל סרטי האקשן/ היום שאחרי אפוקליפסה/ זומבים בהיסטוריה אי פעם – " Modern Warfare"

ומי נמצאת במקום הראשון? ניחושים (רק ממי שלא פגש אותי, אי פעם קרא סטטוס שלי בפייסבוק או עקב אחריי דקה בטוויטר) יתקבלו בברכה.
או שפשוט תעברו לתשובה שנמצאת ממש כאן.