פרסססאמי – למה אני שונאת את טקס פרסי הטלוויזיה.

אני שונאת את טקס האמי. לא נשארתי ערה לצפות בטקס אתמול בלילה, לא אוריד אותו היום ואני די בטוחה שלא אצפה בגרסתו הערוכה והמקוצרת מחר.
והשנה לא היו מבין המועמדים אנשים וסדרות שעודדתי (ומי שכן יכולתי לעודד היו מועדים להפסיד ממילא), אז באמת שלא היה טעם להכאיב לעצמי.
מה שכן, צפיתי בחלק מהמערכונים ושיאי הערב המדוברים ביוטיוב. ככה. כי מבחינתי הדרך הראויה לחגוג את טקס פרסי הטלוויזיה הזה הוא באופן חלקי, אונליין, במסך קטן, באיחור ובעותק מרצד. שייחנקו.

הבוז שלי לטקס הזה הוא ישן וידוע, והוא גם לא במיוחד מקורי. כולם שונאים את האמי.
קצת פחות מאת גלובוס הזהב, הנלעג שבפרסי האומנויות המצולמות, וקצת יותר מהאוסקרים. מקום טוב באמצע.

בוזי (שום קשר להרצוג) נובע מההיסטוריה הארוכה שלו של פרסים שהלכו לאנשים הפחות ראויים, בעוד שיוצרים חשובים ששינו את פני הטלוויזיה הלכו הבייתה בידיים ריקות, או חמור מזה, לא הועמדו לפרס מימיהם.
הדוגמאות הנוצצות ביותר של המחדל הסססאמי-אמק הם כמובן ג'וס ווידון ובאפי, ודייויד סיימון והסמויה, ושלא הועמדו לפרסים החשובים של האמי, ומעולם לא זכו, וזאת למרות שמדובר בשתיים מהסדרות הטובות, האמיצות והמשפיעות בהיסטוריה של הטלוויזיה. בין הרשימה של כמה שמות שכן הועמדו באותן שנים ניתן למצוא את CSI והפרקליטים. ובין מי שלקחו לשרה מישל גלר את המועמדות לשחקנית אפשר למצוא את רומה דאוני (על "תראי לי על הבובה איפה המלאך נגע בך"), ג'יין סימור (על ד"ר קווין קופה במערב) וג'ניפר גארנר (שנייה, אני צריכה לקרוא זאת שוב. גארנר? על משחק?!?!? בזהות בדויה?!?!?). כן, ברצינות.
אפילו 24 ו-חוק וסדר, שהיו סדרות שהשאירו חותם אדיר, סגנוני לפחות, על עולם הטלוויזיה מתגמדות בראי הזמן כסדרות הז'אנר שהן אל מול ההשפעה והאיכות של הסמויה ובאפי. טירוף.

וכל זאת למה? כי הייפ הוא מרכיב מרכזי בנוכחות של סדרות כאלה על פני אחרות. פרסטיז'ה מבוססת היטב של יוצר "רציני" היא מרכיב נוסף, ובל נשכח את נטייתם החולה להידבק כמסטיק לסוליית סדרות ודמויות שהם זיהו פעם כאיכותיות, גם אם הרלוונטיות שלהם כבר חלפה מזמן מהעולם. והכול טובל בדיעות קדומות וחוסר הפרגון תמוה ליוצרים טריים, ליצירות ז'אנריות ולחדשנות.
אבל נו, גלובוס הזהב עדיין יותר גרוע. האמי אולי לוקים בחוסר טעם משווע ובשמרנות, אבל לפחות הם לא שונאים טלוויזיה וקולנוע. זה גם משהו, אני מניחה.

להלן רשימת רוב הזוכים ומי היו צריכים לזכות בעיניי, לפי סדר תסכול עולה.
+ ההיילייטים הוידיאלים.

שחקנית משנה בדרמה: מרגו מרטינדייל, "צדק פרטי"
הייתה צריכה לזכות: מרגו מרטינדייל. הפרס היחיד בטקס כולו (לא כולל הקטגוריות הטכניות) שגם הכיל את המועמדת הנכונה וגם אשכרה נתן לה לזכות בו. ולא אכפת לי מי הן המועמדות האחרות בקטגורייה כי כן, רק למרטינדייל הגיע באופן חותך וחד משמעי לזכות. השנה לא הייתה לאף אחת תחרות עם האישה הזו שהייתה, אולי יותר מכל הקאסט המדהים, הגיבורה של העונה המצמררת הזו. היא נתנה הופעה נדירה על דמות נדירה.

שחקן משנה בדרמה: פיטר דינקלייג', "משחקי הכס"
היה צריך לזכות: פיטר דינקלייג'. מתוך קטגוריה של מועמדים בהחלט ראויים (וולטון גוגינס!!!), לגמד של משחקי הכס הגיע יותר מכל האמי משום שהדמות שיצר מחזיקה בלעדית את סדרת הפנטזיה הטובה-אך-המוערכת-יתר-על-המידה על כתפיה. בלעדיו הסדרה הייתה קורסת אל תוך עצמה מכובד הטרחנות, היעדר ההזדהות והרצינות העצמית.
כמובן שדינקלייג' יכול להודות לכל האלים והמפלצות על כך שאהרון פול של "שובר שורות" לא היה זכאי למועמדות השנה. הקטגוריה הזו שלו מעכשיו ועד סוף הסדרה. ביטש.

שחקן משנה בקומדיה: טיי בורל, "משפחה מודרנית"
היה צריך לזכות: טיי בורל. על היותו הדבר המצחיק היחיד בסדרה הזו. וגם הנאום שלו היה חמוד. (הנאום שלו בטקס פרסי הקומדיה האיום של קומדי סנטרל היה מצחייק יותר).
מאידך, בקטגוריות היו צריכים להיות מועמדים, במקום כל הקאסט של "משפחה מודרנית", כל הקאסט של קומוניטי (עאבד וטרוי וג'ף ופירס והדיקן!!!) וכל הקאסט הגברי של "מחלקת גנים ונוף" (מביניהם הכי צורמת היא היעדרותו של ניק הופרמן, הוא רון סוונסון האגדי. הדמות שלו היא כבר איקונה של התרבות הפופולרית, איך לעזאזל לא מכירים בה בכלל?!) ואז הייתה פה תחרות אמיתית. ביזיון.

בימוי בסדרת דרמה: מרטין סקורסזה, "אימפריית הפשע"
זה לא שאני באמת יכולה להגיד משהו גורף נגד הבימוי של סקורסזה בפיילוט של אמפריית, אבל, נו, איך אומרים? חוכמה גדולה לתת את זה לאחד מבימאי הקולנוע הוותיקים והמוערכים ביותר בהיסטוריה של הוליווד, גם אם הפרק היה בנוי כולו מפריים סטטי של צבע  כחול, הוא היה זוכה. זה פאקינג סקורסזה ובאמי חושבים שהוא אוהב את הלשון שלהם בתחת שלו כל שעה עגולה.
אבל בסיכומו של דבר, סקורסזה זכה על בימוי מרשים וראוותני בתקציבי עתק קולנועיים אך כזה שהוא גם שמרני ומיושן ולא מקדם את הטלוויזיה במאום. פוטס דה Meh אין מילא.

שחקנית משנה בקומדיה: ג'ולי בוואן,
כאמור "משפחה מודרנית" היא סדרה בינונית ובלתי מצחיקה בעיניי. ולמרות שג'ולי בוואן היא השחקנית היותר סימפטית וחיננית מבין השתיים בסדרה והדינמיקה שלה מול טיי בורל טובה, השחקנית שהייתה צריכה לזכות כלל לא מועמדת. הפרס הזה היה צריך להיות של אליסון ברי מקומוניטי או של אוברי פלאזה ממחלקת גנים ונוף. כי הן, אתם יודעים, אשכרה מצחיקות.

שחקנית ראשית בדרמה: ג'וליאנה מרגוליס, "האישה הטובה"
הייתה צריכה לזכות: אם לומר את האמת, טרם ראיתי האישה הטובה, אז אין לי מושג אם מרגוליס חורכת את המרקע או לא. אבל התחשק לי לראות את קוני בריטון או את אליזבת מוס זוכות לפני מרגוליס, יקירת האמי מימיי אי-אר.

שחקן ראשי בדרמה: קייל צ'נדלר, "אורות ליל שישי"
היה צריך לזכות: היה מרגש לראות את צ'נדלר מייצג את הסדרה שלו בכבוד וזוכה למתנת פרידה. אבל הפרס כנראה היה צריך ללכת ליו לורי. 7 עונות הוא מחזיק את "האוס" על כתפיו ומעולם לא זכה. שנה הבאה היא עונתו האחרונה של לורי בסדרה ובראיין קרנסטון חוזר למירוץ (או אהרון פול?) ואין לו שום סיכוי נגדו. לאף אחד אין.
כדי להוכיח כמה אין לו סיכוי נגדו, שידרה AMC את פרק המונולוגים של קרנסטון באותו זמן ששודר האמי, ותיזמנה את סצינת השבר של וולטר ווייט שתיפול בדיוק במקביל לבחירת השחקן הראשי. (לא באמת… אבל אולי).
קיבלנו את טופס ההרשמה שלכם, אבל המירוץ נסגר.

תוכנית בידור/וראייטי: "הדיילי שואו עם ג'ון סטיוארט"
היה צריך לזכות: תשמעו, קשה לכעוס. הדיילי שואו היא עדיין תוכנית בידור אינטליגנטית, רלוונטית ומצוינת, אבל אין מה לעשות, הזמן נתן בה את אותותיו והיא והמגיש שלה כבר די עייפים. האם לא הגיע הזמן לצ'פר את קונאן אובראיין או את ד"וח קולבר?
אבל לכו דברו עם האמי שתקועים על ניוטרל פסבדו-אינטלקטואלי וחושבים שלראות הדיילי שואו זה הכי חתרני ונאור (שזה לא בהכרח לא נכון, אבל לאמי באנו כדי לחגוג מצוינות בעשייה טלוויזיונית ולא בכדי לטפוח לעצמינו על השכם על היותנו הקול השפוי של המדינה).

שחקן ראשי במיני-סדרה או סרט: בארי פפר, "משפחת קנדי"
שחקנית ראשית במיני-סדרה או סרט: קייט ווינסלט, "מילדרד פירס"
היו צריכים לזכות: לא ראיתי את שתי הסדרות המדוברות, אבל שניהם. תמיד.
הופ, וככה בדיוק נשמעת ההצבעה של חברי האקדמיה של האמי.

שחקנית ראשית בקומדיה: מליסה מקרתי'  "מייק ומולי"
הייתה צריכה לזכות: "מייק ומולי" היא (למרות איך שהיא נדמית) סדרה קומית יעילה. סיטקום שמרני במבנה ובתכנים, אבל מבדח למדי. חוץ מזה שמקרתי היא קומיקאית אולד סקול והיה כיף לא לראות את הפרס הולך לשחקנית דרמה שמקבלת פרס על משחק בלתי קומי. לא, אמי, לורה לייני אולי שחקנית דרמה מצוינת אבל טרם נתקלתי בה עושה שימוש בטיימינג קומי או מגישה פאנץ' ליין. Quirky and Funny ARE NOT THE SAME!!!
אבל הפרס הזה, לעזאזל, שייך לאיימי פולר, על "מחלקת גנים ונוף". מזה שתי עונות (עונה 1 לא נחשבת), הבחורה מצליחה להיות גם מצחיקה, גם מקסימה, גם רומנטית וגם חומצת לב. היא נשדדה, אני אומרת לכם, נשדדה!

סדרה קומית: "משפחה מודרנית"
הייתה צריכה לזכות: "מחלקת גנים ונוף" על עונה של עונג טהור, אחריה "המשרד" – עונה 7 שלה (למעט שני הפרקים האחרונים האיומים) הייתה מופלאה. עוד ראויות –  עונות הביכורים של "קומוניטי" ו"לואי" שלא זכו אפילו למועמדות.
ולמי חד וחלק לא הגיע הכבוד? לזוכה. אבל האמי הם חבורת טרחנים ושמרנים שמעדיפים לחגוג עשייה בינונית, בנאלית ופסבדו-ליברלית בדמות הסדרה המעפנה הזו. פויה.

סדרת דרמה: "מד מן"
הייתה צריכה לזכות: והנה הטוויסט בעלילה – מבין המועמדים הקיימים, למד מן כנראה הכי הגיע לזכות. הסדרה המוערכת יתר על המידה הצליחה להגיש את עונתה הטובה ביותר עד כה (הישג מרשים במיוחד אחרי שתי העונות המחפירות שקדמו לה).  אז מאין התסכול? מהעובדה שעל אף טיבה, מד מן הנפיקה עונה לא אחידה ברמתה (חצי עונה ראשונה מצוינת במיוחד ואז התדרדרות באמצע הדרך שוב אל סתמיות אסתטית. מה לעשות, בסדרות טלוויזיה עדיף התחלה חלשה וסוף חזק על פני ההפך. לתשומת לב הקורא וויינר). ובעיקר מהעובדה שהיא פשוט לא הייתה הסדרה הטובה ביותר ששודרה. לא, התואר הזה שייך לעונה השנייה המפתיעה, המרשימה והמפעימה של "צדק פרטי", שכלל לא הועמדה לפרס (על אף נוכחות משמעותית ברוב קטגוריות המשחק). זה אשכרה נראה כאילו לא העמידו אותה כדי שלא יצטרכו לבחור בינה לבין הפרסומנייאקים. אחרת איך אפשר להסביר את נוכחתן של העונה השישית והמעפנית של "דקסטר" או "האישה הטובה" היעילה אך הגנרית שתפסו את מקומה בקטגוריות?
ואיה טרמה וללא בושה המדוברות? (לפחות הפסיקו להעמיד את טרו בלאד האיומה ולא העמידו את "ההרג" הבזיונית)
לנוכח הדלדול בפרסים בשאר הקטגוריות, נראה שגם לאמי נמאס ממד מן (דווקא בעונתה הטובה ביותר) וזכייתה כאן היא על שום אינרציה שלאיש אין את האומץ לשבור. מה?!
אבל, אבל, אבל מי ינקום את העוול שנעשה לצדק פרטי?! את הביזה? ומי יחגוג את המצוינות החד פעמית שסיפקה לנו?! האם עלינו לתלות תקוותנו בגלובוס הזהב?!?!

שחקן ראשי בקומדיה: ג'ים פארסונס
היה צריך לזכות: ל-"המפץ הגדול" הייתה עונה כה מחורבנת שאפילו ג'ים פארסונס, הגאון הקומי, לא הצליח להציל. להפך, הוא נשאב פנימה לכתיבה האיומה והנפיק הופעה חיוורת. לא, הפרס לא מגיע לו.
ועם כל אהבתי העזה ללואי סי קיי והתפעלותי לנוכח ההופעה השנונה של מאט לה בלנק (שהמציא עצמו מחדש בעורמה), השנה הזו הייתה שייכת לאיש אחד. סטיב קארל.
העונה השביעית של המשרד עסקה כולה בפרידה מדמותו האגדית והאיקונית של מייקל סקוט וקארל הנפיק הופעה היסטרית, מדויקת וקורעת לב. האיש גרם לי לטבוע בדמעות, והעובדה שהאידיוטים המנוולים הללו באמי שולחים אותו הבייתה אחרי 7 עונות בלי פסלון אחד היא לא סתם מקוממת, היא נלעגת ומהווה הוכחה חותכת לאי הרלוונטיות של הטקס כולו.
מושחתים, נמאסתם!

אז מה היה לנו?
ממבט ברשימת הזוכים והצצה ביוטיוב: טקס צפוי להחריד, עם מספר קטן של הפתעות, מספר זערורי של קליפים מגניבים ומספר מצומצם של מועמדים וזוכים ראויים.
ומי הם הזוכים האמיתיים?
מי שהמשיכו לנחור במיטה ומי שבחרו לצפות בפרק המעולה של "שובר שורות", כמובן.
כי אמי שממי, הדרך הטובה לחגוג טלווייה מצטיינת – היא לצפות בה. אז שתהיה לנו שנת גנים ונוף, מייקל סקוט וצדק פרטי לכל!

למי שפספסו…
הנה הפתיח החביב של ג'יין לינץ' המנחה. היא לא עושה לי את זה וכבר ראינו קליפי פתיחה מרשימים יותר בעבר, אבל הקטע במד-מן חמוד מאוד (וג'ון האם נותן בו את הופעתו הטובה ביותר).

והנה טיי בורל, בנאום המצטיין של הטקס.

אבל לו הייתי טורחת לראות אותו, נקודת האור של הטקס הייתה בוודאי הקליפ הבא. אתם יודעים איזה חלק מתוכו.

זה צריך לקרות באמת. הם עדיין מחפשים בוס חדש שם, לא?

עוד נאומים וקטעים בערוץ האמי ביוטיוב.
http://www.youtube.com/user/PrimetimeEmmys

כנסו, כנסו. אין קוסם, אבל יש גמד (וציצים)! על פנטזיה ורצינות בעקבות "משחקי הכס" 9.

זהירות ספוילרים עד סוף פרק 9. שומר נפשו ירחק!

אני חייבת להודות שיש לי מערכת יחסים מורכבת עם הסדרה הזו.

אפוס הפנטזיה של HBO, עובד נכון בהמון מובנים.
סופסוף מישהו מספק לנו פנטזיה מרשימה בטלוויזיה, כזו שנראית פשוט מדהים, מצולמת להפעים, מלוהקת נהדר (כולם פרצופים שהכרתם מכל מני יצירות פנטזיה וסיי-פיי אחרות. שון בין הגיע מספינת האם "שר הטבעות", מארק אדי הוא בוגר "סיפורו של אביר", לנה הדי הייתה שרה קונור ב"טרמינטור" הסדרה, ג'ייסון מומואה החתיך היה חתיך גם ב"סטארגייט אטלנטיס", ורק איידן גילן הגיע מהמגה-ריאליזם של "הסמויה". טיהי), עם פתיח יפהפה, כמה דמויות מסקרנות וסיפור מורכב, שלוקחת את הז'אנר ברצינות ולא מתוך עמדת נחיתות מתנצלת. מקייאוולי פוגש את שר הטבעות ויחד הם יוצאים לטיול בעולם בו גם גמדים מזדיינים.
לאור האכזבה של "המתים המהלכים", הדרמה האחרת שביקשה ליצור פנטזיה למבוגרים השנה – שלא ידעה לשרטט דמויות, לספר סיפור או לבנות מתח, "משחקי הכס" היא מאורע משמח, וזו ללא ספק סדרת הדרמה החדשה הטובה ביותר כרגע על המסכים שלכם, בכל ז'אנר, פנטסטי או לא.

אבל משהו שם לא לגמרי עושה לי את זה.

זה מתחיל מהפוליטיקה המינית הבעייתית-בואכה-דוחה שלה.
כן, כן, זה לא באמת הכרחי להראות לי את דנייריס בת ה-16 במערומיה כדי להסביר לי שאחיה נצלן ודפוק בשכל, והפסבדו-פמיניזם בסיפור האהבה שמתחיל באונס רומנטי בליל הכלולות (שלא מופיע בספר, מסתבר) ונמשך בקשר הנבנה כשהבחורה לומדת איך לתקשר עם בעלה דרך סקס – היה מאוס עוד בתקופת קליאופטרה (מנטל נוט: החיים קשים כמו הזקפה של בעלך).
שלא לדבר על מיכלול הזונות והמלכות המקבלות מאחור (כשהסדרה מתהדרת בתירוץ של דיוק היסטורי. מעתה אמרו: דיוק היסטורי, בתחת שלי!) שהסדרה זורקת לעברי במקביל למונולוגים ארוכים, תוך שהיא מעמידה פנים שבאמת אכפת לה מהטקסט הנאמר.

כי לגישתי, אם כבר עירום אז שיהיה גורף. נשים, גברים, הטרוסקסואלים, הומוסקסואלים, יפים, מכוערים, צעירים ומקשישים, גידמים וגמדים. כך אולי אאמין שמדובר בניסיון ליצירת חיספוס ריאליסטי.
אם הזונות הן רק קישוט במבע הטלוויזיוני הבא לתבל מונולוגים ארוכים ומשעממים מדי, הרשו לי להפנות את היוצרים אל הקונספט של עורך תסריט.
ואם המטרה היא סתם לחרמן, אדרבא, אך נא לחרמן את רוב האוכלוסייה, ונא להיות כנים ולזנוח את העמדת הפנים כאילו מדובר בצורך סיפורי, אומנותי או מציאותי. זה סתם מטופש.
כרגע, כמויות העירום הנשי (ולא, שוט אחד של בולבול באאוט-אוף-פוקוס לא נחשב) גורמות ל"משחקי הכס" לסטות מהמסלול המרשים שלה כסדרת דרמה מכובדת לכל דבר, ומאירות אותה כפנטזיה מינית לחנון המתבגר.

היי, אין לי בעיה עם עירום וסצינות סקס גראפיות על המסך (לראייה: חיבבתי את "שורטבאס", שזה כמו חגורה שחורה בגראפי), אבל כשאני צופה בסדרת טלוויזיה לא בא לי להרגיש כאילו התפרצתי לחדרו הסגור של טינאייג'ר מחוצ'קן שביקש להתייחד עם הפוסטר המצויר של הלוחמת העירומה הרכובה על סוס, התלוי מעל מיטתו. אופס, סליחה, לא ראיתי את השלט. תמשיך למרק את חרב הקסמים.

חוץ מזה שבאתי כדי שתספרו לי סיפור, אז תפסיקו לעצור את העלילה כל שנייה כדי לספר לי על תסביך האמא-לא-הניקה-אותי-מספיק המיזוגני שלכם.

זה ממשיך בהיעדר חוש ההומור.
סוגיה כואבת בז'אנר, שאני מאשימה את פיטר ג'קסון בקידום הלגיטימציה שלה.
נכון שאמרתי שנחמד שיש פנטזיה שלוקחת את עצמה ברצינות, אבל זו חייבת להיות רצינות תהומית טבולה בחשיבות עצמית?

בעת לימודיי באוניברסיטה תמיד טענתי שהתיאוריה הקולנועית היא הפלצנית מכולן.
מדיום הקולנוע הוא הבן הצעיר הנאבק עדיין על מקומו לצד האומנויות הגבוהות, והתיאוריקנים שלו הרגישו צורך לפצות על תחושת הנחיתות בכתיבת טקסטים uber-אינטלקטואלים, מסורבלים, מעיקים וארוכים, שלא ניתנים להבנה ללא מילון צמוד, תרשימי זרימה וקבוצות תמיכה.
היי, למה להגיד במשפט אחד את מה שניתן לרמוז בפיסקה בת 5 עמודים ללא פיסוק, בתחביר של פורמליזם רוסי?
זו, לדעתי, גישתו הדומה של ז'אנר הפנטזיה לעצמו. כילד הכאפות של הסיפורת, הוא מתפתה לדחות מעליו כל זכר לקלילות או מודעות עצמית כדי לנסות ולהילקח ברצינות.
ואני שואלת: אקספלויטציה סקסיסטית חרמנית כן, וחוש הומור לא? אותי זה לא משכנע.

בטרילוגיית "שר הטבעות" מה שחיפה על הרצינות הטרחנית של התסריט המייגע היו התנופה בבימוי, האפקטים הויזואלים ותנועות המצלמה המסעירות (ועדיין, לטעמי, העבודות הטובות באמת של ג'קסון הן אלה בהן הוא נותן דרור לחוש ההומור הדפוק שלו).
ב"משחקי הכס" אין תקציב לפילי ענק הרומסים סוסים (או לסצינת קרב הגונה אחת, אבל עוד נגיע לזה), לכן מן הראוי היה לתבל אותה בקצת יותר בדיחות ופורקן הומוריסטי.

כרגע האתנחתה הקומית יושבת כמעט בלעדית על כתפיו של טיריון לנסיטר, הנסיך הגמד (פיטר דינקלייג' המצוין. מועמדות לאמי. תודה.), שהוא ללא ספק נקודת האור המנצנצת של הסדרה, ואחת הדמויות האהובות ומעוררות ההזדהות ביותר שלה אי לכך. לא שוטה הכפר שהצחוקים על חשבונו, אלא דמות שנונה ומודעת לעצמה שכאב בבסיסה.
(חוש ההומור שלו גם הופך אותו לדמות הכי סקסית בסדרה, בעיניי) אבל זה לא מספיק, לטעמי.

ואם כבר גמדים, אז איפה הפנטזיה?
זו לא ממש קובלנה, אבל "משחקי הכס", נכון לפרק 9, הכילה רק 2.5 סצינות שהציגו מראות שלא מן העולם הזה.
נכון, חלק מההישג של הסדרה זה הריאליזם העלילתי הקר ותיאור של מציאות קשה ובלתי קסומה בעליל, אבל בהתחשב בעובדה שהסצינה הפותחת את הסדרה כולה (ובפרט שהיא אחת הסצינות המצמררות, המסקרנות והטובות שראיתי בטלוויזיה!) הייתה על טבעית, הייתי מצפה שאיזה תחילתו של פתרון מה לעזאזל ראינו שם יתחיל לבצבץ בעלילה כבר.
הסקרנות שלי אפילו לא מתחילה לבוא על סיפוקה בשלב זה, וזה קצת חבל בהתחשב בהתרגשות שעוררה הפתיחה, ששום דבר שהסדרה עשתה מאז לא השתווה לה.

ולא, אין לי כוח לחכות לכרך 6. פה זה טלוויזיה, גיברת.
אתם מוזמנים להגיד לי אם כך זה גם בספרים? (זה לא ישנה את תחושתי, אבל זה מסקרן).

משהו לא מתחבר בסיפור.
באופן כללי, האפוס עובד טוב והעלילה מתקדמת במרץ. אבל מה שהתחיל בתנופה אדירה, הלך ודעך קצת עם התקדמות הפרקים.
חורים פה, עומס פרטים, עלילות ומלל שם, והמון מהלכים פסיכולוגים ותככניים שמרגישים לא לגמרי מבושלים או מנומקים עד הסוף מקשים עליי באמת להתחבר לפאתוס וושמרים עליי בריחוק ציני קל.
לא יודעת איך נפערים החורים הללו, האם הם באשמת הספרים של ג'ורג' מרטין (ואם כך אולי מוטב לו המשיך להפיק את הביטלס. *סטגדיש*), או משהו שהולך לאיבוד בעיבוד, אבל לרגעים זה פשוט לא זורם.
במצטבר, צפיתי בהרבה מדי סצינות בהן איבדתי ריכוז או כאלה שחשבתי שהבנתי מה קורה ובסופן עשיתי double-take. רגע, מה?

 מצביא ותיק שמוצא איבוד שתיים מאצבעות יד ימין שלו מבדח? יוצרים יקרים, רציתם להגניב אותי בהצגת סצינה של מגניבות הארד-קורית, אחלה, אבל לוחם שזקוק לכל האצבעות לאחיזה, איזון והנפת חרב בחיים לא היה מחליק את זה. אף או אפילו אוזן כן, אצבעות לא.
ואיך זה שליידי סטארק החכמה ובעלת התושייה מאבדת פתאום כל אינטואיציה והיגיון וחוטפת את טיריון מבלי להתייעץ קודם עם בעלה (ובכך אחראית למותם של אלפים. נשים, לך תבין)?
ולא, אין סיבה לג'יימי לניסטר לאמבש את לורד סטארק במטרה להרוג אותו, להימלך בדעתו לאחר שזה האחרון יזכיר לו שלא כדאי לו, ואז לצאת להרוג את כל מגיניו של סטארק כדי שיהיה קל לשבות אותו רק כדי להשאיר אותו מאחור בתום הקרב. מה?! שכחתם את המוטיבציה שהסברתם דקה קודם באותה סצינה? דקה! הבנתי, הרסו לו את המומנטום הרצחני עם הרומח לרגל, אבל מה זה זיכרון דג הזהב הזה?

כל הגליטצ'ים האלה, ולא משנה אם הם משניים לעלילה, אט אט סודקים את שיריון האמינות.
וזה מצער, משום שהסדרה לרוב מטיבה לנמק את המוטיבציות של הדמויות שלה ולספק תמונה פוליטית שמרגישה מאוד אמינה ועשירה בהיסטוריה.

ומה לגבי הבילד-אפ של הקרב הגדול בין כוחות רוב סטארק הצעיר לצבאות מטעם בית לניסטר? מבחר סצינות במחנות, שוטים של צבאות מתארגנים, נאומי מוטיבציה, גיוסי כוחות, שלא לדבר על היסטוריה של אינספור תיאורים גראפיים של שיסוף גרונות… וגורנישט.
גמד חוטף בומבה לראש ומתעורר, יחד עם הצופים, אחרי הפאנץ' ליין.
זה ממש לא צריך לעניין אותי, הצופה, כמה תקציב עמד לרשותם של היוצרים. אני בוחנת רק את מה שמובא אליי ואם יש בנייה לקראת מלחמה ולא מראים לי אותה, נותרתי כשחצי תאוותי בידי.
מאוד חיבבתי את העובדה שטיריון פספס את הקרב שלו, אבל ברגע שנודע לו שהקרב הזה חלף ורוב סטארק נמצא עם יתר החיילים שלו, כל ה-18,000, בקרב גדול יותר, במקום אחר, אז הייתה הסצינה צריכה לעבור בקאט זריז לשיאו של הקרב, אל רוב השועט בסלואו מושן תוך קריאות Charge, ג'יימי דוהר ונועץ חרבו, ואז כמה שיסופים, גדיעות וחיתוכים בין אנשים על סוסים בסדרה מהירה של שוטים דחוסים, והופ, הגענו לג'יימי לניסטר על ברכיו, ורוב חס על חייו ולוקח אותו בשבי.
קלי קלות ובלי חריגות בתקציב.

משם, מתחושת הניצחון הקתרטית של שבט סטארק היה המעבר אל הסצינה הבאה, בכיכר העיר, כואב עוד יותר.
בלי אפילו הצצה אל סופו של הקרב זה היה אחד הדברים הכי אנטי-קלימקטים והכי פחות מספקים שראיתי מזה הרבה זמן, וזה לא יאה לסדרה בסדר גודל כזה. בטח לסדרה ששמה לה למטרה לדחוף לי מנת יתר של בשר לפרצוף.

חתיך. לא חבל?

"משחקי הכס" יכולה לזקוף לזכותה את העובדה כי יש לה המון דמויות ססגוניות שנעות בין השנואות (ג'ופרי, פניך צריכים לעטר את הפוסטר בעד הפלות במקרים של גילוי עריות), למגעילות (אחיה של דינייריס והאחות, הדוחה שבנשים, של קייטלין סטארק, המניקה את בנה המבחיל בן ה-7. bitsy!) למפוקפקות המרתקות (ג'יימי וליטל פינגר) לסימפטיות (המלך, דינייריס ודרוגו וכל משפחת סטארק, חוץ מהג'ינג'ית) אל האהובות (ארייה וטיריון בראשן), אבל מעטות האינטראקציות שמרגישות כנות ואמיתיות, כאלה שלא נמצאות שם רק כדי להעביר רקע היסטורי, להוות זרז עלילתי או לשטוח אסטרטגיה בפאתוס רועם.
היחידים, לפחות בעיניי, שיש להם איזו אינטראקציה אנושית, קלילה ומרגשת זו ארייה והמורה לחרבות שלה, וטיריון ושומר הראש הנרגן שלו (למרות שלמען האמת, טיריון הוא היחיד שכיף לראות אותו מדבר עם כל דמות). אפילו מערכת היחסים בעלת הפוטנציאל המרתק בין נד סטארק לבנו הממזר כבר לא תיחקר לעולם.
שון בין, שחקן ענק ולא מוערך דיו, חורך את המסך גם, ואולי בעיקר, כשאין לו טקסט ואין לו אינטראקציה אלא עם עצמו: כל התהליכים הפסיכולוגיים כמו חרוטים לו על פניו למודות הקשיים. הוא ואנחנו לא צריך אף אחד איתו בסצינות…

מה שמוביל אותנו לנקודה, הכואבת, האחרונה. 
מחד, שאפו, דרוש אומץ אדיר כדי להיפטר מהדמות המרכזית שלך (ועוד שבועיים אחרי שנפטרת מהמלך!!!), מי שנדמית כציר המרכזי של העלילה, זו שהפסיכולוגיה שלה הכי מובנת בסדרה, ושהשחקן שלה כזה אדיר.
מאידך, למה, למה, למה, הו למה?!

המוות של סטארק היה שובר לב וחתיכת Game Changer. לא מוות שגורם לך לבכות, אלא כזה שעושה לך איכסה פיכסה מהמעלה הראשונה בנשמה. וזה הישג מרשים.
הוצאתו להורג על לא עוול בכפו, לעיניהן של בנותיו הצעירות, דקה לאחר שוויתר על כבודו הצפונבוני, כנגד רצונו והאינסטינקטים שלו, בהשפלה פומבית, כדי לעשות את הדבר הנכון, כדי להציל את משפחתו, ושנייה לפני שבנו, שהקריב כבר 2000 איש למטרה, פורץ את שערי העיר כדי לשחרר אותו, היה כל כך סתמי ומיותר שהטראגיות פשוט אוחזת בנשמתו של הצופה ומסרבת להרפות.
במציאות הקשה של משחקי הכס, אין חשיבות למוסר או אפילו להיגיון בריא ואין כזה דבר בחירות נכונות. גם לאדם שלא בחר, אלא נכפה עליו, לשחק ברולטת בית הכיסא.
אבל מוחי הקטן מתקשה לסדר את כל זה. למה זה טוב, כל הכאב הזה? מה המסר? מה האמירה? היכן הנחמה? לאן לעזאזל ממשיכים מכאן? ולמה אין קוסם?!?!

אני מעריכה את העוז ואת העשייה, והסצינה הזו, עם האימפקט הרגשי שלה, היא אחד מההישגים הגדולים של העונה של "משחקי הכס", אבל כרגע נפטרתם משליש כלל הדמויות המעוררות הזדהות שלכם שלמישהו יהיה אכפת אם ימותו. זה מעמיק את הטון הקודר ומלמד אותנו שאיש אינו מוגן, אבל כשלא לגמרי אכפת לי מגורלם של רובם, זו מתמטיקה די מייאשת.

בסדרה על ממלכות רחוקות ואסטרטגיות זרות, שההיגיון בה לא עקבי וקשה למתוח ממנה קווים לפוליטיקה בת זמננו באופן משכנע, אני לא יודעת מה אני יכולה לקחת מזה ומה הקשר לחיי שלי? (מלבד לאמץ את המוטו של סבתי עליה השלום – "כל העולם זונה") ואם זו פנטזיה מוחלטת ולא משל לכלום, הייתי שמחה למצוא בה יותר נחמה וסיפוק הומוריסטי, פסיכולוגי ומבני, ולא רק מיני.
"משחקי הכס" היא פנטזיה נטולת פנטזיה, אכזרית ויפהפיה, ומעלותיה עולות בהרבה על מגרעותיה, אבל היא לא מושלמת, הנאת הצפייה בה לא אחידה והיא לא שולחת אותי לטפס על הקירות בשבוע שעובר בין פרק לפרק.

זה לא אומר, אגב, שאיני מצפה לפרק הסיום. הפרק הלפני אחרון בהחלט עורר מחדש את סקרנותי ווידא את הצפייה שלי.
תבואי, הוא הבטיח, יהיה ההפך מקוסם.

מוצדקת – צדק פרטי משתדרגת בעונתה השנייה לדרמה הטובה של 2011 (בינתיים)

מאיזו סיבה לא ברורה "צדק פרטי" לא זוכה כאן בארץ הקודש לכבוד ולפופולריות לה היא ראויה.
משהו ברקע הדרומי בשילוב עם המבנה הלא מאוד סריאלי ועם סגנון הצ'אק נוריס פוגש את ריימונד צ'אנלדר לא בא טוב לקהל המקומי ורובו נשבר הרבה לפני שהוא מבין שיש לו פה ממתק מול העיניים. וחבל.
אני  אהבתי אותה באופן מתועד עוד מהעונה הראשונה למרות, גילוי נאות, שהייתי צריכה שגיא, סוג של תאום נפש טלוויזיוני, יתעקש בפניי הלוך והתעקוש שמדובר ביהלום שלוקח לו זמן להתלטש. והוא צדק, עונה 1 הייתה סקסית וכיפית באופן אלגנטי ואינטליגנטי, היא סיפקה שילוב נעים של אקשן, אווירתיות וגיבור שהוא בו זמנית לוהט וקריר כקרח.
אבל בעונתה השנייה, ששידורה הסתיים לפני שבוע בארצות הברית, הסדרה עלתה אל הליגה של הגדולות.

השאלה מה הופך סדרה מבידור מצוין ליצירת אומנות היא ויכוח פילוסופי לא פתור. אני יכולה בהזדמנות להזמין אתכם לקפה ולשטוח במשך כשלוש שעות את נקודת מבטי וגישתי בעיניין, אבל בקצרה אוכל לומר שאני מאמינה שיצירה מסוימת צריכה להישפט על פי היומרות של היוצר שלה.
לרוב היומרות הללו מוצהרות ונמצאות על פני השטח. אם יוצר מייעד לתלות את היצירה שלו במוזיאון, לשדר אותה ב-HBO או להשמיע אותה בבית האופרה, רוב הסיכויים שהוא מתיימר ליצור אומנות (זה לא איזו הבחנה שלי, מרסל דושאן עשה מלדקור, לחתור תחת ולחטט בעובדה הזו קריירה).

לעתים הכוונות מוצנעות ונגלות רק מעושר הטקסט עצמו. כמו במקרה של סדרה שהייתה אמיצה מספיק להתהדר בשם אידיוטי, להיות משודרת בערוץ המיועד לבני נוער, ולשלב בין קומדיות נעורים לז'אנר הפנטזיה ועדיין לספק אמירה אמיתית ועמוקה על החיים ולהביא משהו חדש לגמרי לעולם הטלוויזיה (והקולנוע). כן, די לו היו קוראים ל"באפי קוטלת הערפדים" – Slayer או Doomed או The Stakes והיא הייתה נשפטת אחרת למן ההתחלה.
והיי, לפעמים היוצר לא מנסח בפני עצמו שהוא אמן אבל התעוזה, העושר הקריאטיבי והעומק הם אלה שהופכים בדיעבד את מעשיו ליומרה אומנותית.

השאלה האם זו יצירת אומנות טובה או רעה, או האם היוצר בכלל עמד ביומרה שלו ליצור יצירת אמנות – נו, זו כבר דרמה בפני עצמה.
אבל בין אם במוצהר או לא, בעונתה השנייה הרגישה ג'סטיפייד, המגוללת את סיפורו של המרשל ריילן גיבנס, מספיק טוב עם עצמה כדי להחליט שהיא רוצה לעשות יותר. וכנרמז בשם הפוסט, היא הצליחה.

כיצד הפכה הסדרה מ"צדק פרטי", בתו האלגנטית של ווקר טקסט ריינג'ר, ל-Justified, יצירת אומנות (ספוילרי במידה שטחית בלבד).

בטלוויזיה, קשה לייצר סדרה שתיחשב אומנות מבלי להפוך אותה להמשכית. הדיעה הרווחת, באופן די מתבקש, היא שהמשכיות משמעה התפתחות ומתוך כך העמקה.
מה לימדו אותנו בספרות בבית הספר היסודי לגבי דמויות עגולות לעומת שטוחות? דמות עגולה היא דמות שמתפתחת. זוהי מוסכמה שאנחנו סוחבים בכל בדיקה טקסטואלית עד היום. שטיחות היא שטחיות, שינוי הוא עומק. אף כי אני יכולה לתת דוגמאות נגדיות לסדרות (רובן קומיות) בלתי סריאליות בעליל שהן יצירות אומנות (למשל העונה השנייה של "המייטי בוש" שהיא מבחינתי יצירת מופת קטנה המורכבת ממקבץ סיפורים שכל אחד מהם הוא כדור קריסטל עצמאי ונוצץ של טמטום מזוקק וקסם ילדותי טהור), הכלל הזה הוא לרוב, לבטח בדרמות, נכון (בקומדיה, אגב, סטגנציה היא לעתים אמירה מכוונת).

בעונתה השנייה, ג'סטיפייד מיישרת קו עם הרעיון הסריאליות.
אמנם הכיוון ההמשכי התחיל להתפתח כבר מאמצע העונה הראשונה כשהסיפורים של ריילן עם ארלו (AKA אבו-ריילן) ובויד, החבר/אויב, כמו גם יחסיו הרומנטים עם אווה ו-וינונה הלכו והסתבכו, אבל לא ניתן להכחיש שהמבנה של הסדרה היה בעיקר זה של "נבל השבוע".  כמעט כל פרק הציג תעלומה חדשה הדורשת פיתרון, ופושע חדש התובע חירור. היה לזה חן אייטיזי לא מבוטל, אבל זה גם הדיף ריח מעט קליל יותר, קליל מדי, בכדי להיחשב אומנות של ממש.
בעונה שהסתיימה זה עכשיו, כאמור, ישנו arc סיפורי הנמשך לכל אורכה וסוחב איתו צרות מהעונה הקודמת.
וזה עובד, וואו, כמה שזה עובד.

בעונה 2, צדק פרטי ממשיכה את כל הסיפורים שהתפתחו בזו הקודמת ופותחת חזית סיפורית חדשה ומסעירה עם הצגתו של ארכי-נבל מרכזי חדש. או משפחה שלמה של כאלה.
מאפיה של הילביליז המזרה אימה במחוז הארלן זה לא משהו שחשבתי שאזכה לראות אי פעם, אבל משפחת בנט המטריאכלית, בהנהגתה של מאגס (האם המלחיצה האוחזת בילדיה בביצים ובמכלול האייקיו המשפחתי), היא בדיוק כזו.
בניצוחה הבנטים הם חבורה בלתי נשלטת, בלתי צפויה, ערמומית, אכזרית וקריפית בטירוף, שגורמת לשבט קראודר של עונה 1 להיראות כמו שגר חתלתולים.

וזה מוביל אותנו לדבר השני שהשתנה בעונה האחרונה. הדמויות. 

כדי לבנות עולם עשיר יותר דמותו של ריילן, עדיין הגיבור הבלתי מעורער של הסיפור, לוקחת צעד אחד אחורה ונותנת במה למבחר דמויות חדשות ולפיתוח מעמיק יותר של יתר הדמויות המוכרות. כל דמות משורטטת ברגישות, שום דבר לא חד משמעי וכל סוללת הקאסט פשוט מדהימה!
טימותי אוליפנט ממשיך להיות הגבר הכי מגניב בטלוויזיה, אבל מהלכי העונה מאפשרים הצצה עדינה ואלגנטית לנפשו החצויה של ריילן, לרצון החדש לאבהות ולתחושת המיאוס והגועל שלו מעצמו ומעברו.

בנוסף, ההחלטה לא להגיש את בויד קראודר כנבל המרכזי של הסדרה גם בעונה השנייה הייתה חכמה ונכונה, שהרי בסוף העונה הקודמת היה ברור שלו ולריילן יש יחסים יותר אוהבים משונאים (ויש שיאמרו חושקניים-מודחקים).
השניים נמצאים על אותו מישור, גם אם משני צדי המתרס, מסתכלים זה לזה בעיניים וגם אם בקלות נוכל לראות אותם מתחמנים אחד את השני, נתקשה לדמיין אותם באמת פוגעים זה בזה.
פרוטגוניסט כמו ריילן צריך אנטגוניסט חסר רחמים וגבולות שימחוק לו את החיוך הזחוח מהפנים. וכזו היא מאגס בנט,  בגילומה המצמרר והמרטיט של מרגו מרטינדייל (אולי תזהו אותה מתפקיד חברת המשפחה חובבת עוגות הליים והגוססת בעונה 3 של דקסטר), שאין סיכוי שהיא יוצאת מטקס האמי הבא בלי פסלון (ושאם אני טועה, אוכל את כובע נהג המשאית המיוזע של דיקי).
איזה יופי של אנטגוניסטית ואיזה יופי של דמות! ובכלל, מתי לאחרונה נתקלתם, בטלוויזיה או בקולנוע, בתפקיד של נבלת באמת ראויה, כזו שאתה באמת מפחד ממנה, אבל לא יכול שלא להבין אותה?!

Le-Chaim!

כעת כשהוא פתור מהצורך להוות אויב לריילן, גם דמותו של בויד חופשייה להתפתח לה בנפרד ולתת לוולטן גוגינס הזדמנות למתוח את שרירי המשחק שלו.
ואפילו ג'רמי דייויס בתפקיד דיקי בנט שהטיקים והשטיקים שלו בדרך כלל עולים לי על העצבים נפלא ומדויק כאן בתפקיד בנה הצעיר, המתוסכל והמטומבל של מאגס.

ואולי מעל כולם, מתבלטת קייטלין דבר העילוי, בתפקיד לורטה בת ה-13, שנותנת פה תפקיד חומץ לב בגילום בשל מכפי גילה (מאיפה לעזאזל מקריצים לאחרונה את כל השחקניות הצעירות הקשוחות והנפלאות האלה, כמו היילי סטיינפילד אהובתי מ"אומץ אמיתי"?!).
דמותה של לורטה היא כמו אחותה הצעירה של הדמות ששיחקה ג'ניפר לורנס ב"קר עד העצם". ילדה שנאלצת להתמודד עם דמות של אב מנוטרל, בעולם של סוחרי סמים בדרום המפגר של ארצות הברית. גם כאן, כמו בסרט (שעיקר כוחו, לטעמי, נבע מהתיאור הפמיניסטי של עולם של גברים נפקדים ושל הנשים שנאלצות לנקות את הבלגן וההרס שהותירו אחריהם) הנשים חזקות, קשוחות ועצמאיות והן אלה המשלמות את המחיר על משחקי ה"למי יש פיפי יותר גדול" של הגברים.
בכלל, ניכר שלסרט הייתה השפעה גדולה על העלילה, האסתטיקה והאווירה הקודרת של העונה הזו, ולכל אורך הצפייה תהיתי איך לא ניסו לייבא אליה לתפקיד אורח  גם את ג'ון הוקס המהמם שירביץ איזה סיבוב נוסטלגי עם אוליפנט לזכר הימים הטובים של דדווד.
אבל למרות ההשפעה האדירה של "קר עד העצם", "צדק פרטי" נותרת יצירה מקורית בפני עצמה. היא לא מוותרת על הפילם-נואריות שלה וממשיכה לשלב את המבנה העלילתי הייחודי של ספריו של אלמור לנארד עם קצת המפרי בוגרט וטיפה ג'ון וויין, מעט דשיל האמט עם קמצוץ "גברים במלכודת", ויש גם צמד פרקים שעושים מחווה סגנונית להיצ'קוק בכלל, עם קריצה עלילתית ל"פסיכו" בפרט, ובסופו של דבר, בעיניי לפחות, היא מתעלה על הסרט באופן הטיפול האלגנטי, העשיר והאינטיליגנטי שלה בחומרים והיכולת לשלב בין עומק לקלילות.

מה שמוביל אותי לגורם נוסף לזינוק ברמה של הסדרה. חוש ההומור.
צדק פרטי תמיד הייתה מבדחת ועל אף כל התימות העמוקות והאפלות יותר שהסדרה מתמודדת איתן בעונה השנייה, היא לא מוותרת לרגע על הקלילות שלה.
למעשה, העונה השנייה מצחיקה הרבה יותר מהעונה הראשונה. We're talking snort out loud funny.
הדיאלוגים מבריקים יותר, העקיצות שנונות יותר והיא מפזרת ללא הרף אבחנות ציניות מדויקות הצוחקות על הגיבור, חבריו ואויביו.
לגישתי, אם סדרה מנסה לספק לצופיה אמירה עמוקה והיא מוותרת על חוש הומור, היא אוטומטית מפסידה נקודות.
הומור הוא חלק בלתי נפרד מהחיים והוא דרך לראות את המציאות כתמונה מלאה וממרחק שפוי. היעדר מוחלט של הומור או שנינה בעולם הסיפורי, כל עולם סיפורי, הוא אי לכך פחות אנושי ויותר שקרי.
יצירה שבוחרת לצלול אל נושאים עמוקים יותר ולהתעסק בתימות אפלות יותר וכוללת בתוכה קומיות מסוימת היא בהכרח יצירה חכמה, בוגרת, כנה ובפירוש אמיצה יותר.
והיא כמובן מהנה יותר. אין דבר מקומם ושטחי יותר בהקשר הזה ממנשר הפלצן היומרני:
אני עמוק משמע אני סובל.
העונה השנייה של "צדק פרטי" לא נופלת למלכודת המשמימה הזו. היא יומרנית אך לא פלצנית.

בריאות נוסח עונה 1

ושינוי אחרון, אם כי אני לא חד משמעית בעמדתי בעיניין הזה – העירום. כלומר, היעדרו. בעונה השנייה תמו הימים שאנחנו זוכים לשזוף את עינינו ככה סתם בגופו המזהיר של אוליפנט. הסדרה עדיין סקסית, אבל כנראה כדי להילקח יותר ברצינות, היא נוקטת בגישה יותר מעודנת ופחות מחפצנת, ומפחיתה משמעותית את כמות השוטים הכוללים פטמות גבריות.
התמונה משמאל מוגשת לכם כתחליף לדקת דמוייה לזכר הערווה של ריילן. על לא דבר.

מעל לכול, Justified בעונתה השנייה מספקת לצופיה חוויה אינטלקטואלית מלהיבה, מהנה ומפתיעה, ואחת שבסופו של דבר קצת תשבור לכם את הלב.
דמויותיה הרב מימדיות לכודות בעולם שהן לא מעוניינות להיות חלק ממנו ולוקחות על עצמן תפקידים שהן לא בטוחות שהן רוצות לגלם וזה מרתק באותה מידה שזה מלנכולי וזה מה שבמחציתה של 2011 הופך את הסדרה ליצירה הטלוויזיונית הכי מרשימה עד כה.
כן, היא טובה יותר מ"משחקי הכס" ו"ההרג" (בינתיים), כנראה אף טובה יותר מ"קומוניטי" הסדרה הקומית המצטיינת של 2011, ולפחות עד שובה של שובר שורות למרקע, היא זו שמחממת את כס המלוכה בכבוד ובצדק.