ארכיון הרשומות עם התג "מפגשים מהסוג השלישי"

כל מי שקורא את הבלוב הזה יודע כבר שהסרטים ששפילברג ביים והפיק במהלך השנים 75'-86' הם החומר ממנו עשויה הילדות שלי. מי שטרח לקרוא את ה"פגישה" שהתקיימה ביני לבינו לפני כמה שבועות גם הבין שלאחר תקופה קשה "השלמנו" וחזרנו להיות חברים.

חברי היקר, פבלו אוטין, ציין שזה בדיוק ההבדל בין לאהוב סרטים ללאהוב קולנוע. זה לא שאני אוהב את הסרטים שקשורים בשפילברג בתקופה ההיא. אני אוהב את הסרטים, את שפילברג ואת כל המיתולוגיה שאני יצרתי סביבו בתקופה ההיא. עכשיו, אחרי צפייה ב"סופר 8" אני יודע שגם  ג'יי ג'יי אברמס אוהב אותו לא פחות ממני.

"אתה חמוד", "לא, אתה חמוד"

לכתוב על "סופר 8" לקהל הרחב שלא בהכרח חולק איתי אובססיה שפילברגית זו, ויותר מכך (ועד כמה שקשה לי להאמין שזה אפשרי) לא בהכרח מכיר את הסרטים ההם, היא משימה קשה עבורי. אין לי דרך לשפוט את הסרט בעיניים אחרות מהעיניים שלי.
מה ראו עיניי המעריץ? הם ראו את אחד משירי האהבה הגדולים ביותר שראיתי בקולנוע. אברמס לא מחקה את שפילברג, הוא אוהב אותו, הוא אוהב את הקולנוע שלו והוא יוצר סרט שבחלקים רבים מזכיר את הסרטים הגדולים ההם.

אני לא באמת יכול לכתוב ביקורת על הסרט מבלי למסור פרטי העלילה שאני לא בטוח אם הם מוגדרים ספויילרים קריטיים, אבל אני מודה שאני אישית הייתי מעדיף לא לדעת אותם… אז לשיקולכם.

בקצרה – "סופר 8" מספר את סיפורם של חבורת ילדים בסוף שנות ה-70' שמצלמת סרט זומבים במצלמת סופר 8. רכבת שיורדת מהפסים באופן מפתיע בזמן הצילומים שלהם משנה את מהלך חייהם וחיי העיירה כשמאותה רכבת משתחרר חייזר ששנים של שבי הפכו אותו לשונא אדם, אבל שלמעשה בסך הכל רוצה לחזור הביתה.

בתוך הסיפור הלא מתוחכם מדי משולבים אלמנטים ויזואליים ורעיוניים ממורשתו של שפילברג, כשהסרטים המצוטטים ביותר הם סרטים מהעשור ההוא -מ"מפגשים מהסוג השלישי" דרך "איטי" ועד "הגוניס". כמובן שיש ציטוטים ויזואליים רבים, שוטים דומים (העיר ממבט מלמעלה כמו באי.טי. החללית בסוף, רכיבות האפניים שמצטלמות כל כך יפה ועוד ועוד ועוד), ויש גם רעיונות סיפוריים דומים רבים. אבל כל הציטוטים והשימושים הללו לא יוצרים הומאז' חלול, וזה מבחינתי ההישג המרכזי של הסרט. במקום בו היתה יכולה להיווצר חקיינות, נוצר סרט שבאופן נדיר וכמעט בלתי אפשרי מצליח לפעול (ברובו) במישור של הסרטים ההם. הוא עושה זאת על ידי שילוב מנצח של אלמנטים השאולים מהסרטים ההם בצירוף אותה תמימות נפלאה ונטולת ציניות ששלטה אז וכל כך חסרה היום.

אחת הסצינות היפות והמרגשות שראיתי בקולנוע בתקופה האחרונה

הלוק, הסיפור, השוטים, המראה – הכל תורם לזה, אבל יותר מכל תורמים לתחושה הזאת הילדים השחקנים. הם ללא ספק מהילדים הנפלאים שראיתי בשנים האחרונות בקולנוע. תמיד חשבתי שאין מישהו שמשתווה לשפילברג בבימוי ילדים – הוא תמיד הצליח להוציא מהם דברים מופלאים. באופן מפתיע, הקסם הזה קורה גם כאן. הם פשוט נפלאים, כל אחד ואחד מהם. לא רק שהם מחזיקים על כתיפהם את המשקל הדרמטי של הסרט, אלא שהם מתמודדים בצורה מופלאה עם המכשולים שאברמס שם לפניהם.

ואברמס הוא המכשול המרכזי של עצמו כאן. הרגעים בהם הסרט שלו הוא שפילברגיזם מושלם הביאו דמעות לעיניי. הרגעים בהם הוא אברמס הביאו גם כן דמעות לעיניי אבל לא מהסיבות הנכונות. למרות שתמיד היו מבקרים שטענו כנגד שפילברג שהסרטים שלו הם שיר הלל לפעלולים על חשבון הדמויות והסיפור, היו אלה טענות שיכלו להעלות רק אנשים שבאופן מכוון ניסו שלא באמת לראות את הסרטים המדוברים כמות שהם. אצל שפילברג הדמויות תמיד היו חשובות הרבה יותר מהאפקטים. בחלק הזה אברמס כושל. בשיאה של סצינה מהיפות של הסרט ומהיפות שראיתי בקולנוע בשנים האחרונות, סצינה מופלאה שכל כולה תמימות, רגישות ויופי אדיר מגיעה תאונת הרכבת. והיא מגיעה כמו שהכל מגיע היום – בעוצמה פי 10 מהדרוש, העוצמה הזו כמעט ומצליחה להחליש את הסצינה שקדמה לה, למרות שבסופו של דבר התאונה חשובה הרבה פחות ממה שהתרחש לפניה. שפילברג לעולם לא היה נותן לסצינה הזו לנסות להאפיל על הסצינה הקודמת. אז אני מודה שזו רעה חולה כללית בבלוקבסטרים של היום שאני מתקשה להתמודד איתה. אני מהאסכולה שגורסת כי פחות הוא יותר. אברמס לצערי נופל פה בפח.
למזלו הוא יצר סצינה כל כך מופלאה שהיא רק מוכיחה איך רעש ובלאגן תמיד יפסידו ליופי ורגש.

בעיה דומה מתרחשת עם עיצוב החייזר. במקום בובה חביבה כמו איטי שהיתה משרתת בצורה נפלאה את המטרה, אנחנו מקבלים מפלצת CGI כעורה שלא משרתת את התסריט. הלא הרבה לפני המפגש של הילדים עם החייזר אנו יודעים שממש כמו ב"קינג קונג" לא מדובר במפלצת אלא ביצור מפוחד שכל רצונו הוא לחזור לביתו ושהתוקפנות שלו היא פועל יוצא של היחס אותו קיבל, אז למה הוא מוצג בצורה בה אין שום דרך לפתח אליו חיבה כלשהי? ולמה הוא נראה כגוש צואה נוטף?

אבל בסופו של דבר, לפחות מבחינת הצופה הזה, ההפרעות הללו והביקורות נשארו איפשהו ברקע, כמחיר סמלי שאני מוכן בשמחה לשלם כדי לצפות בסרט שהוא הדבר הכי קרוב לסרטים שהרכיבו את ילדותי. אברמס עשה כאן עבודה פשוט נפלאה, הן כתסריטאי והן כבמאי, והצליח ליצור סרט שריגש אותי עד דמעות. מתי ראיתם לאחרונה סרט ילדים שגיבוריו הם ילדים ועדיין התחברתם אליו בצורה רגשית כה עמוקה? בסרט הזה הדבר המופלא הזה קורה. אני די משוכנע שאם הייתי ילד בן 13 "סופר 8" היה הופך להיות הסרט שאני הכי אוהב בעולם, ובצדק. על כל מגרעותיו יש בו משהו נדיר בסרטי הבלוקבאסטרים של העשור האחרון, משהו שבשנות ה-80' היה המרכיב המרכזי של סרטי הילדים והנעורים – אהבת קולנוע אמיתית, ולא פחות מזה, אהבה אמיתית של היוצרים לקהל שלהם. ועל החוויה שעברתי בסרט הזה מגיע לאברמס נשיקה.

שתי הערות קטנות לסיום:

1)      אברמס זקוק לטיפול פסיכולוגי דחוף כדי לברר איזה flare התעלל בו כשהיה ילד. מה שקורה בסרט הזה ברמת הפליירים גובל בהפרעה נפשית חמורה.

2)      חוץ מסרטיו של שפילברג, הזכיר לי הסרט בסצינות רבות את אחד מסרטי האנימציה האהובים עליי, "ענק הברזל" של בראד בירד. האם תוך כדי עשיית הסרט נזכר אברמס כמה הסרט ההוא נפלא וזו הסיבה שבראד בירד קיבל את תפקיד הבימוי של "משימה בלתי אפשרית 4"?

אינדיאנה ג'ונס ושודדי התיבה האבודה? הממממממ

במקום הזה היה אמור להתפרסם ראיון עם במאי הקולנוע סטיבן ספילברג שסרטו "שודדי התיבה האבודה" חוגג בימים אלה 30 שנה. מפגש בין ספילברג לביני התקיים השבוע. הוא ארך כ-45 דקות והושמעו בו משפטים שנוסחו כשאלות; אך ראיון עיתונאי במובן המקובל של המושג לא יצא ממנו. והמעשה שהיה, כך היה:

כשהייתי בעבודה בעיר ושמה "פתח תקוה" נשאלתי על ידי עורכת סופרבלוב אם ארצה לראיין את ספילברג. השבתי בחיוב. חשבתי שיהיה מעניין להתיישב עם הבמאי לשיחה ארוכה ולדבר על סרטיו, על תפישת העולם הקולנועית שלו, מקורותיה ומהותה, ועל נושאים נוספים שקשורים לקולנוע ההוליוודי ולקולנוע בכלל. במיוחד חשבתי להתמקד במסמך המרתק הזה שהביא לידיעתי אביחי מרק ובו תמלול שיחות העבודה בין ג'ורג' לוקאס, שפילברג ולורנס קאסדן בעבודה על "שודדי התיבה האבודה".

בשובי הביתה התחלתי בארגון המשימה. אשת יחסי הציבור של ספילברג אמרה לי שהבמאי רוצה להיפגש במקום שקט. אמרתי לה משהו כמו "איפה שהוא רק רוצה" (אפילו הצעתי שניפגש בדירתי, שהיא ללא ספק מקום שקט אם לא מתחשבים בכלב ובשני ילדים קטנים שנמצאים בחופשת הקיץ שלהם). לבסוף הודיעה לי אשת יחסי הציבור שהפגישה נקבעה ליום ראשון בבוקר, בשעה עשר, בחדר שיוקדש למטרה הזאת במשרדי חברת "אמבלין 2" השוכנים בקומה הרביעית בבניין ברחוב אלנבי בתל אביב (שבמרתפו היה פעם קולנוע זמיר).

אתה שמח לראות אותי או שכדור ענק רודף אחריך?

הגעתי בזמן, ספילברג כבר היה שם. הוא או המזכירה שישבה שם או אולי שניהם גם יחד שאלו אותי אם אני רוצה לשתות משהו; קפה? מים? אמרתי מים, קיבלתי מים, נכנסנו לחדר הישיבות שהוקדש למפגש והתיישבנו בקצה של שולחן, זה מול זה.

שלפתי מתיקי את האייפון הישן שיש לי, דור 3, בדקתי שהוא פועל (כבר קרו לי פאנצ'רים בעבר) והנחתי אותו על השולחן בינינו. ואז שאל אותי ספילברג אם אני מוכן שגם הוא יקליט את השיחה בינינו. קצת הופתעתי, לומר את האמת: מעולם מרואיין, הוליוודי ולא הוליוודי, לא ביקש להקליט לעצמו ראיון שקיימתי עמו; אך אמרתי לעצמי למה לא. אם אני מקליט את השיחה בינינו למה שלא תהיה גם לו הזכות להקליט את השיחה בינינו. אז אמרתי "בטח" או משהו מהסוג הזה.

כפי שאני נוהג לעשות לרוב, לחצתי על כפתור ההפעלה של האייפון ואמרתי לספילברג על מה אני רוצה שנדבר תחילה (רציתי תחילה, עוד לפני שנגיע לחגיגות, לדבר על רקעו ועל איך הוא הגיע לעשיית סרטים). ואז הוא אמר שהוא לא רוצה לדבר על זה. על מה הוא כן רוצה לדבר? על מערכת היחסים בינינו. זה מה שמעסיק אותו כרגע ולכן הוא בחר להיפגש אתי, מבקר הקולנוע של הבלוב שהוא קורא והבלוב שבשלב מאוחר יותר במפגש הוא יגדיר כבלוב החשוב ביותר בישראל. את שאר המידע עליו ועל סרטיו יוכלו קוראי "סופרבלוב" למצוא במקומות אחרים, אמר.

חשתי תחושה של דז'ה וו. את הטקסט הזה כבר קראתי איפשהו בעבר אז למה אני כותב אותו? תוך כדי המחשבה הזו הפתיע אותי ספילברג בשאלה – "למה אתה לא אוהב אותי". אני חייב לציין שמעולם, בכל הראיונות שערכתי לבלוב הזה ולבלובים אחרים לא שאל אותי איש את השאלה הזו. אולי גדעון, אבל גם לגבי זה אני לא בטוח.

"ואיך קשורה השאלה הזו לחגיגות 30 השנה?" שאלתי, מנסה להרוויח זמן.

יש לי תחושה רעה לגבי זה, יש לכם ביטוח על הציוד?

"היא קשורה לתחושה שלי שאתה כועס עליי, או יותר נכון מוציא עליי כעסים שבכלל לא קשורים אליי"

השתררה דממה. מאיפה הוא מביא את זה. יותר חשוב, מאיפה הוא יודע את זה.

קצת היסטוריה:

כשנולדתי הייתי ממש קטן ולא ממש הבנתי כלום על העולם. ככל שהתבגרתי הבנתי שמה שכבר כן חשבתי שהבנתי היה טעות. כך או כך הסתובבתי בעולם כשאני מנסה לשרוד על ידי תכונת הזיקית המאפשרת להשתייך לכל מקום מבלי להיות שייך באמת. ואז בא שפילברג. זה קרה ביום ההולדת שלי. כיתה ג' או ד'? לא זוכר. הוריי שכרו מקרן 8 מילימטר, סרטים מצויירים ותקציר של "מפגשים מהסוג השלישי". התקציר כלל את כל המערכה האחרונה על ההר כשכל השעה וחצי שקדמו לו נערכו ל-20 דקות שלא מסבירות הרבה. אבל זה ממש לא שינה כי מה שקרה על ההר היתה התגלות. ממש כמו לפני אלפי שנים, כשאנשים התחזקו באמונתם בזכות התגלות הררית רווית אפקטים, כך גם אני קיבלתי את אמונתי החדשה על ההר. השילוב של הצלילים והאורות היפנטו אותי. התחושה שהצפייה גרמה לי היתה שונה מכל חוויה שהכרתי עד אז. הרגשתי שלא משנה מה זה בדיוק, זה הדבר שאני רוצה להשתייך אליו. מאותו הרגע, כך מספרת האגדה, הודעתי לכולם שכשאגדל אהיה סטיבן שפילברג והקולנוע הפך לי לדת.

בשנים הבאות שפילברג שלט בעולמי. בין אם היו אלה סרטים שהוא ביים ובין אם סרטים שהתהדרו בכתובית "Steven Spielberg Presents:" אני הייתי שם והערצתי כמו שרק מעריץ אמיתי יכול להעריץ.

"אתה רואה," אומר ספילברג מאחורי הכתף שלי, "אתה מודה שפעם הייתי הכל ושמשהו קרה"

"בטח שמשהו קרה", אני צועק עליו.

****************************************************************************

סטיבן שפילברג וחברה

יש לי תאורייה רבת שנים לגבי מה שקרה. זה קצת כמו הסיפור על פול מקרטני. מכירים את הסיפור שטוען שפול מקרטני מת בתאונת דרכים בשנת 66 ושהוא הוחלף על ידי כפיל? זה אמור להיות קשקוש מוחלט, למרות שיש לציין שאם זה נכון אז הפול החדש היה הרבה יותר שווה. כך או כך, אני טוען שזה מה שקרה לשפילברג. מה ההוכחות שלי, אתם שואלים. אז ככה-

שמתם לב שבכל שנות ילדותינו שפילברג היה שפילברג. ואז הוא התחיל להיות רציני. כלומר לעשות סרטים "רציניים". להיות "אמן" שמנסה לקלוע לטעם המבקרים. באותו הרגע הוא נהיה ספילברג. זה ודאי. אתם יכולים לבדוק זאת בארכיון של בית אריאלה.

************************************************************************

הוא ממשיך: "אני זוכר אותך מגן בחירוף נפש על "נס ברחוב שמונה". אתה זוכר? "נס ברחוב שמונה" המחורבן זכה ממך להגנה. אבל "שינדלר" ו"ראיין" זכו לבוז מוחלט. מה הם טובים פחות?"

"כן", אני מטיח בו והולך למטבחון. ברור שלא. אבל הם סרטים שממש עצבנו אותי לעומת "נס" שהיה זניח עוד לפני שהוא התחיל.

"הייתי הבמאי האהוב עליך" הוא צועק מחדר הישיבות.

אז מה קרה? קרו כמה דברים. באופן אובייקטיבי אני יכול לומר שבמהלך שנות חיי ראיתי סרטים טובים יותר מסרטיו של ש/ספילברג וגיליתי במאים שאני אוהב יותר את סרטיהם. אבל זה לא באמת מסביר את העניין.

הוא שוב אכל פירות יבשים

גם היום אני חושב שהרצף בן 10 השנים שכולל את "מלתעות", "מפגשים מהסוג השלישי", "1941", "שודדי התיבה האבודה", "פולטרגייסט" (שנכלל כי הוא כל כך שפילברגי), "איטי" ו"אינדיאנה ג'ונס והמקדש הארור" הוא רצף מבריק שמעטים היוצרים שהצליחו להגיע להישג דומה. אני גם חושב שכל אחד מהסרטים האלה הוא לא פחות ממעולה.

אבל אחר כך הוא השתנה. הוא רצה להיות אמן "רציני" ומוערך ומתוקף רצון זה למעשה הודה במה שמבקריו אמרו עליו, שהוא עושה בידור ולא אמנות. אותם מבקרים שיכלו להלל את וינסנט מינלי (ובצדק) על יכולתו ליצור בידור עילאי ביקרו את אותה יכולת שהיתה לשפילברג.

אני אף פעם לא האמנתי במבקרים האלה. צופה שלא דומע ב"איטי" הוא או חסר לב או חסר רגישות. או שניצר, אבל זה כבר סיפור אחר.

נו, אז מה באמת קרה? קרו כמה דברים מבחינתי. אני התבגרתי ופתאום חיפשתי בסרטים משהו אחר. פתאום נחשפתי לקולנוע של תחילת שנות ה-70 בארה"ב ונשבתי בקסם האפלוליות שנשבה מהם ונמצאת גם ב"מלתעות" וב"מפגשים". במקביל הסרטים של ספילברג נהיו, איך לומר, אינפנטיליים. זה לא רק "הוק" הנורא. פארק היורה היה מבחינתי שעמומון מוחץ. "שינדלר" היה אחד הסרטים המביכים שראיתי ול"ראיין", למרות שנורא רציתי, ממש לא התחברתי. במקביל התחלתי להתחבר יותר ויותר לקולנוע הקלאסי (שרבות מתכונותיו נמצאות בסרטים הראשונים של שפילברג), וליוצרים עכשיויים ופיתחתי טעם שונה ממה שהיה לי בילדותי.

לאורך כל התקופה הזו הקולנוע של ספילברג איכזב אותי פעם אחר פעם. הקסם נעלם. גם הברק השובב שתמיד זיהיתי בעיניו כבה. בנוסף, כל פעם שנתקלתי בראיונות איתו הוא דיבר על כסף. הסרט הזה עשה כך וכך ושבר כך וכך שיאים ועלה כך וכך, ופתאום האיש הזה נראה לי יותר עסקן מקולנוען. זה ממש הרגיז אותי.

"מה זאת אומרת יותר עסקן מקולנוען. למה, אתה לא מתעסק בכסף?" הוא שואל.

"כן, אבל כצורך מחייה, אני לא מתהדר בכסף כבנוצות טווס כדי להתפאר בהצלחות שלי"

"זה כי אין לך הצלחות", הוא מגחך.

" אז איך אתה מסביר את אינדי 4?"

הוא מביט בי כלא מבין. "מה אני צריך להסביר באינדי 4"?

"זה הרי סרט כל כך גרוע שאין סיכוי שאתה או לוקאס או פורד באמת חשבתם שמשהו טוב יצא ממנו. תראה לי מישהו אחד שאהב אותו"

איזה מגניבים לוקאס ואני היינו

"עדן גוריון אהב אותו" הוא פוסק בידענות.

זה השתיק אותי. "מה הקשר של עדן גוריון. אתה אפילו לא מכיר אותו"

"גם אתה לא" (זה נכון. כלומר עדן הוא חבר פייסבוק מוערך אבל אין לי באמת מושג מיהו. מה שאני כן יודע זה שהוא האיש היחיד שאני מכיר שמוכן להודות שהוא אהב את אינדי 4)

אני מנסה לסדר את המחשבות. "אל תבלבל אותי. הנה לך מקרה ברור של רדיפת בצע"

עכשיו תורו להתחיל להתרגז. "אתה די חצוף, אתה יודע? אתה יכול לשבת ולהזכר בכל הדברים ש(לא)עשית כשהיית צעיר בערגה, מתוך רצון לחזור לשם, ולי אסור? אני חושב שאינדי 4 הוא סרט כייפי. גם אני, גם ג'ורג' וגם האריסון ממש רצינו לחזור קצת לדמות ההיא ולהנאה ששאבנו כשעשינו את הסרטים ההם אז עשינו את זה. כסף? אתה באמת חושב שאני עושה את זה בשביל כסף? בשביל כסף אני לא עושה סרטים, אני משקיע בבורסה."

אני וסטיבן ספילברג יושבים אחד מול השני כועסים. למה אני כועס עליו?

"אולי אתה כועס עליי כי התבגרת?". פסיכולוג בגרוש. עדיף שיעזוב את זה. הסרטים שלו אף פעם לא הצטיינו בעומק.

"אני לא יודע למה אני כועס עליך. אולי כי אהבתי אותך כל כך והרגשתי שהסרטים שלך זנחו אותי. שכשרציתי עוד משפילברג שאהבתי היה לך חשוב להראות שאתה יודע לעשות מרצ'נט ואייבורי בלי להתחשב בכך שיש הרבה כמוהם, אבל לא היה אף אחד כמוך. אולי כי כשהתחלתי לחפש קצת עומק ורצינות קיבלתי ממך סרט נורא כמו "שינדלר" וכשרציתי הנאה קיבלתי ממך סרט כבד וחסר הנאה כמו "פארק היורה". אולי כי ציפיתי שתישאר שפילברג שלי שמספק סרטים שמדברים אליי ומתקדמים איתי בשלבי התבגרותי. אולי כי היית הבמאי הראשון שלי ולא הבנתי למה זה לא יכול להיות כמו פעם"

שפילברג מתקרב אליי. "אני רוצה שתדע שמעולם לא עשיתי סרט כלאחר יד. לצערי אין לי שליטה על מה תאהב ומה לא. אבל בכל מקרה, לא משנה מה עשיתי, אף פעם לא עזבתי אותך. גיא, המשפחה היא הדבר הכי חשוב ובני משפחה אף פעם לא עוזבים אחד את השני"

"אלא אם כן הם עולים לחללית בחיפוש אחר חלומם. או שאתה רובוט" אני ממלמל.

"נו, ומה הסיכוי שאתה רובוט או שתגשים את חלומותיך?"

אני מחייך. הוא יודע שאני עדיין אוהב אותו. הוא יודע שבעשר השנים הראשונות של המילניום הוא כבש בחזרה מקום בליבי עם שניים מהסרטים הטובים של העשור – AI  ששבר את ליבי ו"טרמינל", שהוא פשוט סרט הספוג בכל כך הרבה אהבת קולנוע שלקח הרבה זמן עד שנרגעתי ממנו. הוא יודע שאני חושב שגם "דו'ח מיוחד" וגם "תפוס אותי אם תוכל" הם סרטים מצויינים ושלמרות בעייות ופגמים רבים "מלחמת העולמות" שלו הוא סרט מרשים ביותר.

הוא גם יודע שלמרות הטריילר הנורא שלו אני עדיין מחכה בקוצר רוח לסרט על סוס וילד מתוך ציפייה ואהבה אמיתית.

"אז עכשיו תגיד. אני הבמאי האהוב עלייך?"

אני מחליט לא לשקר. "לא"

הוא חושב מחדש על ניסוח אחר. "אחד מחמשת הבמאים האהובים עלייך?"

אני מחייך. "בוא נסכם שאתה הבמאי שהשפיע על חיי בצורה הגדולה ביותר ושאני מאוד מאוד אוהב אותך".

"אני יכול לחיות עם זה". הוא אומר וקם אל התיק שלו.

"מה עכשיו?" אני שואל

סטיבן ספילברג

"ממשיכים" הוא אומר ומוציא רשימה ארוכה. כשאני מתקרב אני רואה שהוא מוחק את שמי מראש הרשימה. אחריי יש עוד שמות רבים, חלקם מוכרים לי.

"למה אתה עושה את זה?" אני שואל, "למה זה כל כך חשוב לך מה גיא ברמן מכליס, ילד מראשון לציון, חושב עליך?

"אני לא יודע" הוא עונה. "אני חושב שזה חשוב לי כי בסופו של דבר אתה וילדים עם חלומות כמו שלך עשיתם אותי למי שאני. אולי כי אני מרגיש שצריך לחזור הביתה"

הוא מחבק אותי. עלי הסתיו של בוסטון מרשרשים, האוויר קריר ואני דומע. "לעולם לא אעזוב אותך עוד" הוא לוחש. המוסיקה של וויליאמס גוברת. גם הוא איבד קצת את העידון. לא נורא.

כשאני צועד לי ברחוב אלנבי, תוך כדי הזעה אינסופית, אני נזכר שבכלל לא דיברנו על "שודדי התיבה האבודה". חבל, צפיתי בו שוב השבוע כדי להתכונן לפגישה ונזכרתי עד כמה הוא סרט אדיר.

לא נורא, נטלי הבטיחה שהיא תכתוב על זה בקיץ הקרוב. אני רק מקווה שהמפגש שלה עם ס/שפילברג לא יסיח את דעתה. אבל מה אכפת לי. לי זה נותן עכשיו זמן לעשות את מה שרציתי מהרגע שסיימתי את צפיית ההכנה ב"שודדי התיבה" וזה לראות שוב את "אינדיאנה ג'ונס והמקדש הארור", סרט האינדי החביב עליי ואחד הסרטים המסעירים ביותר שראיתי בחיי.

*******************************************

אני רוצה להודות לאורי קליין ממנו שאלתי (ללא ידיעתו) את כל החלק הראשון של הפוסט. זו כתבתו המקורית על המפגש המוזר שהיה לו עם יוסף סידר.