מי לא אוהב רשימות? 7 הסדרות הטובות ביותר לשנת 2010!

דיסקליימר לפני שנתחיל:
זו הייתה שנה מצוינת לטלוויזיה, והיא בהחלט הייתה הרבה יותר פורה, מלהיבה ואיכותית ממה שהלך בקולנוע ובמוזיקה.
הסיכום הזה היה קשה.
היו המון סדרות, היו גם המון סדרות טובות, ופשוט לא ראיתי את כולן. יש סדרות שלא דגמתי שאני מתכוונת להשלים (למשל "טריירס", על אף הביטול ו-"טרמה", כי אני מתה על דיוויד סימון) ואם הם יתעלו על המקומות שצוינו כאן, אני מבטיחה לפרסם בדיעבד התנצלות פומבית. ויש סדרות שאני כנראה לא אטרח לצפות בהן כי הן מעולם לא תפסו את עיניי, מוחי ולבי (למשל "דם אמיתי" שמצאתי את עונתה הראשונה איומה, או סדרות כמו "האנטומיה של גריי" שפשוט לא מעניינות אותי).

המדרוג כאן קרה לאחר לבטים רבים ונכסו אליו מני שיקלולים ציניים כמו "כמות פרקים בעונה" ו-"אזוטריות ההנאה". בכל מקרה העיקרון המנחה כאן, אולי יותר מערך אומנותי, הוא הנאת הצפייה.  בשורש ע.נ.ג תיתקלו כאן הרבה ברשימה הזו.

7. אמפריית הטיילת
פותח את הרשימה שלי Boardwalk Empire, הפרויקט הגרנדיוזי והיומרני של מרטין סקורסזה שאומנם לא היה האירוע הטלוויזיוני שהוא ביקש להיות, אבל בהחלט סיפק דרמה מצוינת שנראית נפלא עם משחק טוב וכמה דמויות מאוד מסקרנות. היי, כל סדרה שגורמת לך להזדהות עם מייקל פיט יכולה לרשום לעצמה חתיכת הישג מרשים!

אני מוצאת את הפתיח של boardwalk מתמיה למדי. מצד אחד הוא מאוד מרשים ויזואלית ומעביר היטב את התקופה, הסיפור והמקום, מצד שני הנעימה היא במפגיע בת זמננו.
הפתיח אמור לסמן לצופה "הנושא תקופתי, הטיפול עכשווי". אלא שזה רחוק מלהיות מדויק. יש בסדרה משהו שמזכיר את הסרטים התקופתיים שנעשו בסוף שנות ה-60' וה-70' ובהחלט נראה שסקורסזה מתכתב עם חבריו לגל האמריקני החדש, שכן הסדרה מרפררת גם בלוק, וגם ב- story telling, ליצירות כמו "הסנדק 2" ו"בוני וקלייד" (אגב, לשניהם, מאז ועד היום, יש עדיין הרבה יותר אדג').
זו חלילה אינה תלונה, הסדרה נראית, מצולמת, מבוימת, מלוהקת וערוכה נפלא, אלא שלומר על הטיילת שהיא טלוויזיה עדכנית ו-cutting edge זה אעפס לא נכון.
התסריט הוא הנקודה החלשה כאן. הסיפור ידוע, המהלכים ברובם שקופים והפתרונות לעתים לא מאוד אלגנטיים, וזה בהחלט מוריד לה נקודות. אבל דמותה של מרגרט שרודר, בגילומה העדין והצובט בלב של קלי מק'דונלד, כנראה האישה היפה ביותר בטלוויזיה, היא זו שמספקת לסדרה את לבה הפועם וגורמת למערכת היחסים בינה לבין נאקי תומפסון (סטיב בושמי) להיות כל כך משובבת ומורכבת.

6. ג'סטיפייד
הגילט-לס פלז'ר של השנה. בפוסט הקודם שלי הסברתי מדוע בדיוק כדאי לצפות בה ואני עומדת מאחורי הצהרותיי, והנה עוד אחת: זו הסדרה הסקסית של השנה.
לצערי לא מצאתי ביוטיוב את הסצינות שרציתי להעלות כאן, אז קבלו את הקשקוש הזה במקום (נ.ב. לא זו הסקסיות שהתייחסתי אליה במשפט לעיל).

5. Louie
מזה עשרים שנה שלואי סי קיי הוא אחד הסטנד-אפיסטים החריפים, המבריקים והמוערכים בארצות הברית. בסטנד אפ המביך שלו הוא מבסס את עצמו כ-Asshole שפשוט אי אפשר שלא לחבב. יש משהו בכנות הברוטלית שלו, בלוזריות ובזלזול העצמי שאוטומטית מייצר אצלך אהדה והערכה, גם כאשר הוא קורא לבתו בת השנתיים Cunt.

לפני מספר שנים הוא ניסה לעשות סיטקום ו-"LUCKY LOUIE" הייתה מאכזבת, בלשון המעטה. המבנה המאולץ פשוט לא עבד עם האישיות וההומור של סיקיי והסיטקום בוטל לאחר עונה.
השנה הוא חזר עם היצירה הזו, שקשה להגדירה. ברשת FX הציעו לו את עסקת חייו, "אנחנו לא ניתן לך כמעט כסף, אבל גם לא נתערב באף אחת מההחלטות" והתוצאה היא לא קומדיית מצבים אלא קומדיה אקזיסטנציאליסטית, שהיא לפרקים מצחיקה מאוד, לרוב מביכה, לעתים תמוהה ממש, ותמיד חושפנית.
אני מאוד אהבתי את זה. "לואי" היא יצירה מוזרה, יוצאת דופן וחכמה והיא הצצה מבהילה למוחו הקודח של קומיקאי מדהים, החוגג את העליבות האנושית.

4. The Trip
הסדרה הזו ודאי הייתה ממוקמת בדירוג גבוה יותר אלמלא היו כל כך הרבה אנשים בארץ שהם אנגלו-פובים והמחשבה על קומדיה בריטית מרתיעה אותם. תכלס, מסכנים.
ב-2005 יצא "טריסטרם שנדי" (a cock and bull story), שיתוף הפעולה הראשון של הבמאי מייקל וינטרבוטום עם הקומיקאים האנגלים רוב בריידון וסטיב קוגן (עם קוגן זה היה שיתוף הפעולה השני, אחרי "אנשי המסיבות" הנהדר). בסרט ההוא הם גילמו את עצמם משחקים בסרט שהוא עיבוד לספרו הבלתי-אפשרי-לעיבוד של לורנס סטרן, והתוצאה הייתה אחת הקומדיות הייחודיות, האלגנטיות והשנונות שיצאו מאנגליה מזה שנים.

הכימיה שביססו בסרט ההוא, סוג של ידידות-יריבות של שני שחקנים מוכשרים להחריד שהם גם שניים מהאנשים הטרחנים, האינפנטיליים וחסרי הביטחון ביותר בממלכה, היא הבסיס לסדרה הנפלאה הזאת (גם היא בבימויו של וינטרבוטום).
גיא עומד להקדיש לסדרה פוסט ולכן לא אכנס לפרטי פרטים, רק אציין שלסדרה כמעט אין עלילה. יש סיפור מסגרת – קוגן הוזמן לערוך ביקורת על כמה מהמסעדות הטובות ביותר באנגליה והוא מזמין את בריידון להצטרף אליו. השניים נוסעים למסעדה בנופים מדהימים, אוכלים אוכל טוב, מדברים והולכים לישון. אלא שסדרת הדיאלוגים האינסופית בין השניים, המורכבת בעיקר מאילתורים וחיקויים היסטריים של שחקנים ואנשי ציבור, מייצרת קומדיה מבריקה שגרמה לי ליילל מצחוק (הסצינה בה קוגן עושה את סטפן הוקינג כמעט הרגה אותי) ומציירת דיוקן לא מחמיא אך שובר לב של שני אנשים מאוד מצחיקים ומאוד עצובים. תענוג.

3. שרלוק
הפנינה של ה-BBC  אולי הייתה ניצבת בגאון במקום השני אלמלא העובדה המצערת, שלא לומר מעוררת התקפי זעם, שהיא מונה רק 3 פרקים.
בתקופה שהיא גם ככה רוויה בשרלוק הולמס, אם בסרטו המהנה באופן גבולי של גיא ריצ'י, ואם בגלגול המודרני בדמות ד"ר האוס וד"ר וילסון, עדיין מצליחה הסדרה האנגלית להיות הפתעה אדירה. עיבוד מענג שהוא גם נאמן למקור מספיק שחננות-הולמס קפדניות למדי (*כחכוח* גיא *שיעול*) יוכלו ליהנות מהרפרנסים והמחוות הפנימיות, וגם אדפטציה משכנעת ללונדון בת ימינו, כך ששאר האדם יוכלו להצטרף לכיף.
נכון, הפרק השני לא עמד בסטנדרטים של הראשון, ומוריארטי אכזב והקליף-הנגר בסיום היה מרגיז ומיותר, אבל לא די בזה בשביל לחבל בהנאה הכללית.
בנדיקט קמברבטץ (שחקן מדהים עם פרצוף בלתי אפשרי כמעט כמו השם) נפלא בתור הולמס, המתואר כאן כגאון איפשהו על ספקטרום האוטיזם (מה שלא מונע ממנו להיות סקסי), ומרטין פרימן המהמם סופסוף מוצא שוב תפקיד המתאים לטיימינג הקומי שלו וליכולתו המכמירה למצוא את הקסם שב"אדם הפשוט". הכימיה ביניהם מעולה והאנדרטונים הגאים כבר לגמרי עלו לפני השטח לקול מצהלות כל מי שהוא לא ווטסון.
ההצלחה המסחררת לה זכתה ה(חצי)עונה הראשונה באנגליה ובארה"ב (הסדרה הנצפית ביותר של הבי-בי-סי בשנים האחרונות) הבטיחה עונה שנייה מלאה (מאידך אין מה ממש להתרגש, זה אנגלים, מה שאומר שמדובר בכ-6 פרקים).
עכשיו רק צריך לחכות.

2. קומוניטי
הסדרה שהחלה כ"ממש בסדר", ו-"באמת מאוד מתוקה" הפכה, תוך כדי תנועה, לעונג צפוף. איפשהו לקראת מחצית העונה זנחו היוצרים את המבנה הקבוע ונתנו דרור לטמטום, והפכו את קומוניטי ללא פחות מנפלאה. מטופשות, להבדיל מ-טיפשות, היא אחד הדברים המהותיים בקומדיה, והיא לרוב דורשת רמה מאוד גבוהה של דיוק ואינטליגנציה. וזה בדיוק מה שיש כאן.

אז מה עוד יש לנו? דמויות שאתה אוהב אהבת אמת כל אחת ואחת מהן, קצב מצוין, מחוות קולנועיות וטלוויזיוניות על ימין ועל שמאל, ובעיקר לב. הרבה הרבה לב.
אני לא נמנית על אלו שחושבים שקומוניטי המציאה את הגלגל מחדש או עשתה משהו באמת חתרני או מהפכני. אם מדברים על אנרכיה קומית, אז הבריטים היו שם קודם. בערך 30 שנה קודם.
לעזאזל, "משפחה בהפרעה" הייתה שם קודם, וגם עשתה את זה פרוע יותר.
כוחה של קומוניטי הוא בדמויותיה ובאהבה של היוצרים והצופים אליהן. אה, ויש פה 25 פרקים!!! בעידן בו סדרות מהנות הולכות ומצטמצמות, קומוניטי עוד נתנה פרקי בונוס, וזה פקטור רציני: פי שניים פרקים = פי שניים כיף.

חומצזה, שלא הייתה אף קומדיה אחרת השנה שסיפקה fun צרוף יותר מפרק הכריסטמס/ חנוכה " Comparative Religion" או ספיישל המחווה לכל סרטי האקשן/ היום שאחרי אפוקליפסה/ זומבים בהיסטוריה אי פעם – " Modern Warfare"

ומי נמצאת במקום הראשון? ניחושים (רק ממי שלא פגש אותי, אי פעם קרא סטטוס שלי בפייסבוק או עקב אחריי דקה בטוויטר) יתקבלו בברכה.
או שפשוט תעברו לתשובה שנמצאת ממש כאן.