מפגשים מהסוג הבובי

הקדמה:

נטלי שאלה: "גיא. אולי תעלה את הקטעים של ג'ים הנסון מהבלוג הקודם שלך".

"באמת?" שאלתי, בעודי עושה עריכה מהירה משני הפוסטים הישנים.

"כן" אמרה נטלי, "זה יכול להיות נחמד"

"אני לא יודע" השבתי תוך כדי שאני מכניס מחדש את קטעי היוטיוב.

"טוב, זו לא חובה", אמרה נטלי. אבל זה כבר היה אבוד.

פוסט זה מורכב ממבחר קטעי ג'ים הנסון האהוב שהועלו בבלוג הישן שלי (http://nothahafunny.blogspot.com/).

תהנו.

(ואם למישהו יש שם טוב יותר לפוסט מהשיקוץ שנבחר, אנא הציעו והוא יוחלף מיד)

היו זמנים שאמנים יצרו קולנוע לילדים ונוער. אנשים בעלי חזון, כאלה שלא ניסו לייצר להיט אלא רצו באמת ובתמים ליצור יצירה שתרגש, תחדש ומעל הכל- יצירה שתכבד את הצופה בה, ולא משנה מה גילו.
באופן מפתיע, זה קרה בשנות ה-80' ובאופן יותר מפתיע, סרטים רבים מתוכם הפכו ללהיטים (מה שבסופו של דבר הרס הכל. טעמו של להיט מתוק מדבש, חזון או אמנות).
ב-82 בובה אחת מכוכב אחר כבשה את העולם והשאירה רחוק מאחור את כולם, וזה כלל בובות שגם הן שכנו ביקום אחר. ככה זה עם דור ה-N. חוסר אמפתיה.
בובות אלה אכלסו את סרטו של ג'ים הנסון The Dark Crystal. הנסון השתתף בכתיבה וביים יחד עם פרנק אוז (שותפו מהחבובות) ויחד הם יצרו את אחד הסרטים המיוחדים והמרשימים (ויזואלית) שראיתי בחיי. סרט שכולו בנוי על טהרת הבובות אבל לא נועד לילדים ממש קטנים אלא לבני נוער. סרט שניסה ליצור מיתולוגיה שעוגנה בתפישה ויזואלית מרשימה ויחודית ובעשייה שנותנת תחושה שהכל אפשרי.
במקום לבלבל את המוח בתיאורים, צפו בקטע זה של מות הקיסר ותבינו על מה אני מדבר-

וכל היופי הזה התבזבז על סיפור ותסריט חלשים שלא מעוררים שום הזדהות או עניין מיוחד. והתסכול גדול, כיוון שברור תוך כדי צפייה שמדובר ביצירת אמנות יחודית ומסעירה מכל בחינה מלבד הדבר הפעוט הזה שהורס את הסרט.
השאלה הנשאלת היא – האם בגלל חוסר ההצלחה של הסרט החליט הנסון ללכת על בטוח בסרטו הבא (המבוך), להפוך אותו לידידותי יותר, להוסיף שחקנים בשר ודם ולותר על הכתיבה לטובת הפייטון הפחות מוצלח (מר טרי ג'ונס)?
חוסר היכולת להבטיח כי חזון יתממש בסופו של תהליך ליצירת אמנות הוא משתק. הוא שיתק רבים וטובים ועושה עבודה לא רעה גם כיום.
האם החשש הוא שניטרל את הנסון מלעבוד על ההמשך עליו הוא דיבר בזמן עשיית הסרט או מלחזור ולעשות סרט שמבתסס על בובות בלבד. אולי. ואולי היה זה המוות שניטרל אותו.
האם היה חוזר לכך אם לא היה נפטר צעיר כל כך? אין לדעת.

מה שניתן לדעת הוא שמשום מה מנסים להחיות את ההמשך לDark Crystal. למה? למה? למה?
זה מה שקורה כשעושים משהו פשוט כי יכולים. ולחשוב שכל היופי הזה שבנוי על יכולות מדהימות בעולם קולנועי טרם שליטת המחשבים יהפוך לסרט רווי CGI בתלת ממד.

ג'ים הנסון הוא אחד היוצרים האהובים עלי ואין לי ספק שחיי היו נראים אחרת בלעדיו. להפתעתי תוכניות וסרטי הבובות שלו, שכל כך תפסו אותי כילד, מתגלים לי גם היום, בצפייה בוגרת יותר, כמורכבים וחכמים להפליא. נכון, רוב הדברים התיישנו, אבל הקסם עדיין שם. בעיקר בחבובות. משהו בתוכנית הזו היה כל כך מושלם ומצליח לדבר היום, כל כך הרבה שנים אחרי, אליי ואל ילדיי.

הנה כמה קטעי הנסון:

הנסון התחיל את דרכו המסחרית בשנת 55' עם סדרה בשם Sam and friends. הסדרה שרצה עד 1961, היתה בנויה מפרקים בני 5 דקות שברובם היו מורכבים מבובות שעשו ליפ סינקים לשירים. אבל היו גם מערכונים. זה אחד הבודדים שנשארו והוא מכיל גם את הבובה היחידה שהמשיכה מסדרה זו עם הנסון – קרמיט.

המערכון המשיך עם הנסון והופיע בגרסה שונה ב-65'  בתוכנית של אד סאליבן ולבסוף התגלגל ל-3 מערכונים ברחוב סומסום בתחילת שנות ה-70'. זה אחד מהם.

תמיד מדהים אותי לחשוב שסדרה כל כך פופולרית שנכנסה לכל בית וצפו בה דורות של ילדים היא כל כך מופרעת בבסיסה. זה כמובן הדבר היפה בכל העניין.

עוד קטע שהופיע כמה פעמים והפך לקלאסיקה היה השיר מאנה מאנה. הוא הופיעה לראשונה ב-69' ברחוב סומסום

בשנים שיעברו השיר יבוצע בכמה תוכניות וראייטי בסגנון מאוד דומה. הביצוע הטוב ביותר לטעמי פותח את העונה הראשונה של החבובות:

ועוד חבובות. קטע מהעונה השנייה, שלא משנה כמה פעמים ראיתי, הוא עדיין מצחיק אותי עד אובדן חושים (לפחות ריח וטעם).

המוות של הנסון היה שוק עבורי. אני חושב שזו היתה הפעם הראשונה שהתמודדתי עם מוות של יוצר אהוב בזמן אמת. סרטי החבובות איבדו לגמרי את דרכם לאחר מותו, וגם נסיון החידוש לסדרה לא התרומם.

לאחרונה מצטלם סרט חדש לחבובות. הסרט שמכיל הופעות אורח רבות כמיטב המסורת, נכתב על ידי ג'ייסון סיגל (שגם מככב) וניקולס סטולר. בהתחלה הייתי נרגש, זה התחלף בחשש, אבל צריך לשמור על אופטימיות.

הנה שני קטעי הספד לאחר מותו. ראשית החבובות ואחריהן קיפי בגרסה האמריקאית מבצעת בטקס זיכרון, תוך כדי שהיא מחניקה דמעות, את "קשה להיות ירוק" של קרמיט לזכרו של הצפרדע שקולו מת עם הנסון.

ולסיום, הסיבה האמיתית לפוסט הזה.

מטרתו הראשונית היתה פשוט תירוץ כדי להעלות קישורים לאחת מיצירות המופת האהובות של ילדותי.
טוב, אולי לא ממש יצירת מופת.
ואני גם לא יודע כמה היא קשורה ישירות להנסון קשר עמוק,
אבל כן אהובה וכן ילדותי-

חבובוטף.

בימים אלה אני מושיב את ילדי מול פרקי הסדרה ומגלה סדרה שכולה אהבת קולנוע- מהקלאסיקה של "קינג קונג" ועד "שודדי התיבה האבודה". זה מסתדר טוב עם התקופה עתירת הנוסטלגיה שאני עובר כרגע. לבהות בילדי מרותקים לדמויות האהובות שמבקרות בכמה מהסרטים שעיצבו את חיי היא חוייה שלא צפיתי כשהפכתי להורה.

(וכן, הסדרה הזו מאוד התיישנה.)

אז הנה – קבלו את הפרק הזכור עלי ביותר (ועל כל מי שדיברתי איתו על הסדרה בשנים האחרונות)

Muppet Babies: Raiders of the Lost Muppet