האזנה ל"זרים במאה ה-21" של קוואמי והחלבות

בשבוע שעבר חטפתי שפעת מעיקה וארוכה במיוחד. כצ'ופר לסבל החלטתי לרכוש את האלבום החדש של קוואמי והחלבות "זרים במאה ה-21".

ציפיתי לשירים כועסים על החברה והמדינה, משהו שאפשר להוציא דרכו את התסכול על המחלה (והמדינה). קיבלתי הרבה יותר.

נתחיל מהעובדה שהאלבום הוא אלבום רוק. בואו אף נחדד- אלבום רוק מצוין. החלבות מנגנים מעולה והאלבום נשמע נהדר. נמשיך עם העובדה שפורטיס נמצא פה – כמפיק של רב האלבום וככותב ומשתתף בשני שירים וזה תמיד טוב.

אבל הדבר הכי טוב באלבום הזה הוא שהוא אלבום. לא אסופת שירים שאוגדו יחדיו אלא אלבום שיש לשמוע מהתחלה עד הסוף. לצערי השפעת פינתה לי הרבה זמן. לשמחתי זה איפשר לי להאזין לאלבום הזה כמו שהאזנתי למוסיקה פעם, כשהיה לי זמן שבמונחים של חיי הנוכחיים נראה אינסופי, כשחיפשתי את המשמעויות ואת הסיפורים, כשיצרתי מהאמנים דמויות שיכולתי להתחבר אליהם (ללא קשר הכרחי ליוצר האמיתי). והאלבום הזה התאים לי בדיוק לדרך ההקשבה הזו.

אני לא יודע אם זה מקרי או מכוון, אבל על העטיפה האחורית של הדיסק מופיע סדר השירים כשהוא מחולק לשני טורים ובכך יוצר למעשה חלוקה לצדדים כפי שהיה פעם, בימים השמחים של התקליטים. זה לא משהו שהבחנתי בו תחילה, אבל כשהגעתי לשיר 6, "אף אחד", השיר שבעיני הוא היפה באלבום, עצרתי את הדיסק. השיר הזה ריגש אותי מאוד וגרם לי רצון עז לשמוע אותו עוד פעם ואז כשהבחנתי בסדר השירים על העטיפה חשבתי לעצמי שזה פשוט שיר נהדר לסגור איתו צד. מהשירים האלה שכשהם נגמרים היה קשה להחליט אם להפוך את התקליט לצד השני או לשמוע את הצד הזה שוב. אז שמעתי את הצד הזה שוב, כמו פעם.

וזו מסקנתי – הצד הראשון של התקליט החדש של קוואמי והחלבות הוא פשוט מ ע ו ל ה. הוא מתחיל עם "בושות" שממקם את הקוואמי של האלבום אחרי פרידה. משם הוא ממשיך ל"יום ראשון" המעולה שכל כך הזכיר לי את החברים הבריטים שלי מסוף שנות ה-70 עד כדי חיוך גדול שעלה על פני וחום נעים (בשונה מזה של המחלה) מילא את ליבי. זהו היום הראשון שאחרי. אבל כל הכעס לא נעלם. הוא ממשיך גם ליום השני ולשירים הבאים ויוצא (בצורה מוצדקת, יש לציין) על מה שקורה כאן במדינה. והרבה זעם נשפך כאן. זעם ורוקנ'רול. וזה עובד.

אחד הדברים היפים באלבום הוא שלפעמים לא ברור אם קוואמי מדבר על המדינה או על אותה בחורה/בחורות ממערכת היחסים שפגעה בו. זה יפה, כי גם אם ננסה להתנגד, המדינה הזו היא חלק בלתי נפרד מאיתנו. היא אחראית לחינוך שלנו, למזג שלנו, לתרבות שלנו, לתפישת העולם שלנו והיא נמצאת בכל מערכות היחסים שלנו – הן הזוגיות והן החברתיות. סליחה על הקלישאה – היא נמצאת אצלינו בדם, לכן אין פלא שהיא כל כך מכעיסה אותנו וגורמת לאמוציות כל כך חזקות.

אבל אחרי כל הכעס הזה בא אותו שיר 6 "אף אחד", ושם, בשקט, בלי ציטוטים, ניימדרופינג והתחכמויות, קוואמי מודה שאף אחד לא פוגע בו כמוה. ולפחות מבחינתי כמאזין הכמוה הזו היא בחורה.

הצד השני מתחיל עם כעס מחודש. אחרי שהכיר במקור הכעס, אותה בחורה שעזבה, הוא שוב נזקק לציטוטים המוכרים כמגינים מפני הכאב. הוא זקוק לבאפי שלו, לגיטר הירו, לביטלס ומשם הוא ממשיך ברצף של שירים זועמים שהטוב שבהם, "תסחטי אותי" מבוצע עם פורטיס למילים משותפות וללחן של פורטיס.

האלבום מסתיים בשני שירים נפלאים. הראשון, "רושם" שוב עם פורטיס בכתיבה ושירה, הוא קבלה מפתיעה של השנאה המאכלת. זה מה שיש בינתיים. בתקווה שזה לא ימשך לתמיד  "ועוצם עיניים/ ושומר בלב/ ושואל מדוע/ בדרכי התם/ מבויש ותמהה/ וסובב במחול אכזר"

השיר שמסיים מדבר על סוף הדרך. קוואמי מקווה שהלוויה שלו תהיה "בלתי נשכחת, סוחפת/ שלא יהיה מצב שבנאדם לא ירצה להיות שם". אבל פתאום כל האווירה הנרקיסיסטית הזו מתחלפת בשברון לב כשבסיום השיר הוא מקווה לפגוש למעלה את אמא שלו, את סבא שלו, חבר טוב. והוא חותם בכמה מוזר יהיו לו שם ושהוא יתגעגע. וכשזה מלווה בקטע נהדר שאחראי לו נדב רביד נשאר למאזין רק לקוות שהזמן שיעבור מהכעס והכאב ועד ללוויה יהיה ארוך ושבדרך קוואמי ימצא סיבות טובות להניח לתכנון הלוויה לבינתיים.

אז כמו שכנראה כבר הבנתם, משהו באלבום הזה החזיר אותי לעבר, לחשיבות ולתשומת הלב שהענקתי למוסיקה, לסיפורים שחיפשתי (ולרוב היו קיימים רק בראשי), לדמויות שיצרתי מהשירים, לתחושה שמוסיקה היא הדבר המופלא בעולם.

זה כנראה נבע גם מהעובדה שהייתי חולה והיה לי זמן, אבל זה בעיקר התרחש כי מדובר פשוט באלבום מצויין.