912 מילים ראשונות על האוסקר

היום אחר הצהריים פורסמו המועמדים לטקס האוסקר שייערך בשבוע הבא. מדהים לגלות עד כמה גדול הפער בין האחוז שארוע זה תפס מתוך יומי לבין האחוז שארוע זה תפס מיומם של רוב האנשים מסביבי.

אני מודע לעובדה שטקס האוסקר לא ממש מעניין אף אחד. רוב הצופים בו (וכמותם יורדת משנה לשנה) לא ממש מתעניינים בסרטים המועמדים וכל מה שהם רוצים זה לצפות במעט אבק כוכבים, וגם הם נמצאים בעיקר בארה"ב.

מי מסביבי שמודע לטקס המתקרב, מתחיל, כמו בכל שנה, לשאול שאלות. אז בסדר, אין לי בעייה לומר זאת- פרסי האוסקר לא מחולקים לסרטים או היוצרים הטובים ביותר, הרבה סרטים ויוצרים גדולים לא קיבלו את האוסקר, והרבה יוצרים גדולים שקיבלו אותו עשו זאת על הסרט הלא נכון, ועדיין, מבחינתי האוסקר לא איבד מאום מאותו קסם שאפף אותו כשהייתי ילד, הרבה לפני עידן האינטרנט והשידור הישיר בכבלים. כשהיינו מקבלים טקס ערוך הרבה זמן אחרי שהוא התקיים, ורוב הסרטים שהתחרו בו לא הציגו עדיין בארץ.

טקס האוסקר מצליח לנתק אותי מהמציאות ולגרום לי לשבת מול הצגת התכלית של הזיוף ההוליוודי. אני אוהב את הנמברים המוסיקליים (אלו שנכתבים במיוחד, לא את השירים מתוך הסרטים המועמדים), אני אוהב את ההומור המנומס, אני אוהב את המחוות למתים ואת פרסי הכבוד ואני אוהב מאוד את הנאומים. בכל שנה זה משעשע אותי מחדש, אבל הדברים האלה באמת מרגשים אותי ואני מוצא עצמי דומע לא אחת מול המסך. מבחינתי ממש כפי שאני מקבל את עולמו של סרט מד"ב על מנת להנות ממנו כך אני מקבל לחלוטין את עולמו של הטקס ונהנה לראות אותו פועל לפי החוקים הפנימיים שבו.

אני מניח שמקורו של כל העניין הזה בפנטזיות הילדות שלי. כשהקולנוע הפך לאהבה אובססיבית, 2 פנטזיות התגבשו והפכו לחלומות שליוו אותי במשך כל התבגרותי (אני אשקר אם אומר שהם לא קיימים גם כיום). הראשונה היא ששמי יופיע כבמאי על מסך רב-חן 1 בכיכר דיזנגוף בתל אביב (כילד שגר בראשון לציון וראה יומיות בבתי קולנוע עלובים למדי, שם, בבית הקולנוע ההוא, החלום היה אמיתי במיוחד). השני היה לזכות באוסקר, להיות חלק מהקסם שגובה כל כך הרבה אנרגיות מחיי, לזכות בהכרה מהאנשים שעוסקים באמנות הנשגבת ביותר. בתקופה שהקולנוע ההוליוודי נראה לי כמו פסגת החלומות האוסקר היה הדובדבן שבקצפת. הוא נראה לי כקסום ומכובד. שיא השאיפות של כל קולנוען. כשהתבגרתי והתחלתי להיות ביקורתי יותר, התפתחו ביני לבין הטקס יחסי אהבה/שנאה. שנאה על הבחירות השגויות, על ההתעלמויות ממה שאני אוהב. אהבה על כך שהוליווד והחלום האמריקאי שטען שגם ילד מראשון לציון יכול לזכות באוסקר יום אחד, יכולים בכלל להתקיים בעולם שלנו. לאורך כל השנים לא פספסתי אפילו טקס אחד. בשנה היחידה שלא הייתי בארץ בזמן הטקס, ישבתי וצפיתי בסלון של הוסטל באקוודור בטקס כשהוא מתורגם סימולטנית לספרדית. זו ללא ספק היתה חוויה מעניינת. (אגב, בינתיים עוד לא זכיתי באוסקר. יכול להיות שזה קשור לעובדה שעדיין לא יצרתי שום סרט. אבל אני מבטיח לכם שכשזה יקרה אתם תהיו הראשונים לדעת)

את הזוכים אני אף פעם לא זוכר. אם תשאלו אותי מי זכה לפני 4 שנים, אין לי מושג. זה גם לא ממש משנה. החשוב הוא שהטקס והשבועות שקודמים לו מאפשרים לי לנתב את העיסוק האובססיבי שלי בנושא הקולנוע לאירוע קונקרטי. לצערי במשך השנים חברים שחלקו איתי את ההנאה הזו "התבגרו" והמשיכו הלאה. לשמחתי יש לי עדיין חברים מעטים שאפשר לחלוק זאת איתם (ובראשם נטלי, שותפתי לבלוב).

מכיוון שלא ראיתי את כל הסרטים המועמדים אני לא באמת יכול להיות אובייקטיבי ביחס למועמדויות. כמוני, אתם יכולים לבקר בסינמסקופ – בלוג הקולנוע האולטימטיבי של יאיר רוה כדי להתעדכן מעתה ועד הטקס בכל פרט ופרט. אבל מכיוון שבבלוב שלי אני השליט ואני יכול לעשות מה שבא לי, זה הזמן לומר שאובייקטיביות אינה הצד החזק שלי בחודש הזה שיוביל אותנו לטקס.

לכן אני מרשה לעצמי להתחיל את החודש הזה בבוווווווווווזזזזזזזזזזזזזזזזזזז לאקדמיה. נכון. במשך רוב השנה נראתה שנת 2010 כשנה גרועה במיוחד, ואז בבת אחת הגיעה כמות לא מבוטלת של סרטים טובים. אבל יש לזכור כי כשלפני חצי שנה יצא "התחלה" של כריסטופר נולאן הוא הפך לאירוע שאף סרט אחר (למעט אולי "הרשת החברתית") לא התקרב אליו. מעבר לנתונים המפתיעים (והמעודדים מבחינת טעם הקהל) של הסרט בקופות, הוא גם העסיק את המרחב הוירטואלי באינסוף דיונים על משמעותו. לא להעמיד את כריסטופר נולאן על בימוי הסרט הזה זהו פשע. ונכון לא ראיתי את "נאום המלך", אבל אני מוכן לאכול את הכובע אם הוא מבויים טוב יותר. ולא סתם כובע, אלא כובע מדברי אוסטרלי בעל שוליים רחבים.

לא שחשבתי שיש לנולאן סיכוי לזכות. לא היה לו סיכוי גם אם היה מועמד. גם אני באופן אישי, למרות שאני חושב שהזכייה מגיעה לו השנה ולמרות העובדה שאני מאוד אוהב אותו, לא הייתי נותן לו את הפרס. מכיוון שבסופו של דבר השיקול באוסקר אינו הסרט או היוצר הטוב ביותר באותה שנה אלא שקלול של יחסי ציבור עם יוקרה (איזה סרט ענק של נולאן), טרנדים עונתיים וכלל עבודות האמן ומעל הכל – הגחמות הפרטיות של הבוחרים, אני הייתי נותן את האוסקר לדייויד פינצ'ר (ויש לקוות שגם האקדמיה תעשה זאת), במאי "הרשת החברתית" ואף חשוב מזה, במאי "7 חטאים", "מועדון קרב" ו"זודיאק". מבחינתי מגיע לו כי הוא במאי כל כך טוב, וגם אם "הרשת החברתית" טוב פחות מ"התחלה" כסרט, ואף ספציפית בקטגוריית הבימוי, הוא עדיין במאי שאהוב עליי יותר מנולאן ומגיע לו מבחינתי אוסקר. סרטיו הטובים העבירו אותי חוויה שמעט מאוד סרטים עשו והיכולת שלו לגרום לי לחוש פיזית בזמן הצפייה את התחושות שחשות הדמויות, מפתיעה אותי כל פעם מחדש. נולאן עוד יקבל את שלו. אני די בטוח. ומצד שני, אולי לא.

באופן כללי נראה שגם "התחלה" וגם "הרשת החברתית" שהיו שני סרטים שקיבלו הרבה אהבה כשיצאו, זוכים עכשיו ברחבי הרשת ליחס קריר. יותר ויותר בלוגרים כותבים נגד הסרטים האלה והסיבה לא ממש ברורה לי. מדובר (בעיני) בשני  סרטים מעולים.

ולסיום, כדי שלא תרגישו שכל המלל הזה התרכז רק בארוע חסר תרבות, הנה אוסקר פיטרסון הגדול

עדכון – The Goon

לצערי אני קורא פחות ופחות קומיקסים ככל שאני מתבגר. זה לא חוסר זמן כמו העובדה שקומיקס הוא תחביב יקר.

ובכל זאת אני אתן כאן הצהרה לא אחראית – The Goon של אריק פאואל הוא הקומיקס המשובח ביותר שקראתי בעשור האחרון. מדובר בקומיקס שהתחיל כשעשוע בז'אנר הזומבים והמפלצות, הפך לקומיקס מצחיק ומופרע ועבר פאזה לסיפור אפל, אלים ועצוב.

הסיפור הכללי מספר על הגון, בריון שתקן וחברו פרנקי. הגון גדל עם דודתו בקרקס. רצה הגורל ומאפיונר בשם לאברזיו, שהגיע למצוא שם מחסה, חיסל את דודתו של הגון. הגון נקם את נקמתה והרג אותו. כשעשה זאת הוא גם לקח את הפנקס השחור שלו שבו רשומים כל האנשים שחייבים לו כסף ושאיתם הוא עשה עסקים. מאז הוא מתחזה לשליחו של המאפיונר. במקביל המטיף הזומבי השתלט על אזור של העיר והזומבים מאיימים כל הזמן על כולם. במקביל, דוקטור הירונימוס אלוי המופלא יוצר מפלצות ורובוטי ענק. במקביל צ'ארלי נודלס לא מפסיק לספק מעשיות. במקביל, הגון איבד מישהי בצ'יינטאון ואסור לדבר על זה. ועוד ועוד. הבנתם? יופי.

כששמעתי שהולכים לעבד את הגון לקולנוע, שמחתי מאוד.

כששמעתי שפאואל עצמו יכתוב את התסריט, שמחתי מאוד מאוד.

כששמעתי שדייויד פינצ'ר מפיק את הסרט, שמחתי מאוד מאוד מאוד.

הסרט שיעשה (אם ירצה השם) יהיה כולו באנימציית תלת מימד ומאחורי האנימציה עומדת חברת Blur שזה סרטה הראשון באורך מלא. הבעייה – מימון. מסתבר שאפילו אם יש לך את דייויד פינצ'ר עדיין קשה להשיג מימון לסרט אנימציה שקהל היעד שלו הוא מבוגרים.

השבוע התפרסם ראיון עם פינצ'ר באתר Ain't it cool. הראיון התרכז בעיקר ב"הרשת החברתית", הסרט על מייסד פייסבוק מארק צוקרברג שביים השנה פינצ'ר ושלו סיכויים גדולים (לפחות כרגע) לזכות באוסקרים. אבל בסופו הוא עדכן על מצב הסרט –

David Fincher: Animation that isn’t singing furry animals is hard. Especially something as outré as Eric Powell. And it’s his script! (laughs) It’s main-lined Eric Powell. We kind of went out with it at the end of the year and I don’t know that a lot of people were paying attention, but hopefully someone will step in and want to (pick it up

I gotta hope there are more avenues for animation than… I certainly wouldn’t call The Goon “adult animation.” I think that ends up starting to sound like Fritz The Cat and that’s not what it is. It’s more like “teen animation.” And it’s funny

Hopefully this will be the year that people go, “Wait a minute! We don’t all have to be trying to imitate Pixar”

Quint: I’m a big fan of the comics

David Fincher: Oh, it’s amazing

Quint: So, I’m really pulling for you guys

David Fincher: Thanks, man

Quint: If there’s anything you need on our end

David Fincher: Just give me $55 million

Quint: Alright, I’ll start a PayPal account right now

David Fincher: We’ll set up a tip jar

55 מיליון דולר זה לא מעט, אבל יש משהו מתסכל בעובדה שאדם כמו פינצ'ר מתקשה לגייס את הסכום הזה לסרט שאני משוכנע שיהיה מצויין.

ואני אומר זאת למרות הסרטון שיצא לו. לפני כשנה יצא סרטון שנועד להעביר את התחושה הכללית של הגון והסרט. אני חייב לציין שבעייני הוא לא ממש הצליח להעביר עד כמה הקומיקס גדול. ועדיין הוא כלל את השורה שלא מפסיקה להצחיק אותי- "Hey, what about shlomo". רוצים להבין על מה אני מדבר? הנה הסרטון-

וזה סרט קצר וחמוד שאולפני Blur יצרו. ג'ף פאולר שביים וכתב, וטים מילר שהפיק הם הבמאים של הגון.

ואם עוד לא הבנתם, אני ממש מקווה שפעם הבאה שאזכיר כאן את הגון, זה יהיה כדי לכתוב ביקורת. אני רק מקווה שהסרט יגיע לפני שיחליטו שזומבים מייצגים את ארגוני הטרור ויאסרו על הקרנת סרטים בהשתתפותם.

בחינה סובייקטיבית של השנה בקולנוע (בערך סיכום שנה) – חלק ב'

תקציר הפרק הקודם:

לאחר מאמצים על אנושיים הצליח סוף סוף גיא לברוח מהבלוב, רק כדי לגלות שאשתו וארבעת ילדיו מוחזקים על ידי פינת השיר היומי של הסופרבלוב. כשגילה זאת לא נותר לו אלא להחליף אותם באשה וילדים חדשים. אך הבלוב לא ויתר ואיים בגילוי סודו הנורא והגדול ביותר של גיא. את זה לא יוכל גיא להרשות. הוא נאלץ להודות בתבוסה והחל לכתוב פוסט סובייקטיבי על מה שאהב ב-2010 בקולנוע. וכל זה היה מתקבל בצורה טובה אלמלא היה חייב לכתוב את תקציר הפרק הקודם בגוף שלישי. אידיוט.

לפני התחלת ההמשך

לפני שאתחיל ארצה לציין בקצרה שני סרטים שספגו ביקורות די גרועות אבל אני ממש חיבבתי. אני לא באמת יכול להסביר למה, אבל משהו שם עבד בשבילי. אני מודע לכך שיש להם הרבה מגרעות, ואולי זה בגלל שאני כל כך אוהב את הבמאים שלהם, אבל מאוד נהנתי מהם ואני ממליץ לכם לא לשפוט אותם על פי ביקורות של אחרים אלא לתת להם הזדמנות.

הראשון הוא "אגורא" של אלחנדרו אמנאבר המצוין, שמוכר כבמאי של "האחרים", "פקח את עינך" ו"הים". (עןד המלצה- סרטו הראשון "Thesis" הוא סרט מצוין ומורט עצבים), סרט אפי היסטורי שמתרחש באלכסנדריה ומספר, תוך לקיחת חירות אמנותית, את סיפורה של השתלטות הדת הנוצרית על האימפריה הרומית ועל העיר.

השני הוא "מופע הפלאים של ד"ר פרנסוס" של טרי גיליאם. זה הסרט שהית' לדג'ר מת תוך כדי צילומיו. על מנת לסיים את הסרט משחקים את הקטעים שנותרו מתפקידו ג'וני דפ, ג'וד לאו וקולין פארל (שעושה זאת טוב במיוחד). חוץ מזה כריסטופר פאלמר עושה תפקיד מצוין והסרט הוא סרט גיליאמי טיפוסי עם כל המטען הויזואלי והשטיקים הקבועים. בהרבה ביקורות שקראתי עלתה השאלה האם הסרט היה נראה אחרת, טוב יותר, לולא היה לדג'ר מת. אני מאמין שהסרט היה נשאר בדיוק כפי שיצא בסופו של דבר. זה טרי גיליאם. זה מה שהוא עושה בחמש עשרה השנים האחרונות. ולמרות הפגמים, מי שאוהב אותו יאהב גם את הסרט הזה.

גיבורי העל של הקומיקס העצמאי

אחד הסרטים שהכי חיכיתי להם השנה, והיה ברור לי שיכנסו לסיכום היה "סקוט פילגרים" וכגודל הציפיה כך גודל האכזבה. מדובר בסרט שמלבד שטיקים לא כולל כלום. סרט שעייף ואיבד אותי כרבע שעה אחרי שהתחיל. אז הוא אכן נכנס לסיכום אבל בדרך קצת שונה ממה שחשבתי.

לעומתו "קיק-אס" התגלה כסרט מקסים ומהנה. ראשית הוא כולל את ניקולאס קייג' בתפקיד טוב. כן , אני יודע מה אתם חושבים, גם אני לא האמנתי שזה עדיין יכול לקרות, אבל הנה זה קרה. שנית הסרט הזה מקיים את כל מה שהוא מבטיח – משעשע, בוטה במידה (בכל זאת ילדה בת 12 מחסלת ו[שומו שמיים] מקללת), לא לוקח עצמו ברצינות רבה מדי ומאוד מאוד מהנה. ואפילו הצלחתי לסלוח לאהרון ג'ונסון (שמשחק את קיק-אס) על הלנון העלוב שהוא הציג כמה חודשים לפני.

סרטים המבוססים על אנשים אמיתיים, מתים או חיים

והלנון שהוא הציג היה ממש עלוב. זה אולי החטא החמור ביותר של "נער משום מקום", כיוון שעם השיעמום והפסיכולוגיה בגרוש של הסרט עוד יכולתי להתמודד אבל כסרט שמציג את ג'ון לנון, הנער שיקים את הלהקה הגדולה בעולם, הוא נכשל לחלוטין. אני לא מאמין שמישהו יכול לקבל את העובדה שהנער הבכיין וחסר הכאריזמה הזה יעשה משהו בחיים שלו מלבד להיות פועל נמל בליברפול.

לעומת זאת "הרשת החברתית" עשתה עם דמותו של צוקרברג, ממציא פייסבוק, דברים נהדרים והסרט הזה נמצא כמעט בפסגת הסיכום.

כששמעתי שפינצ'ר עושה סרט על יוצר פייסבוק לא היה מאוכזב ממני. פינצ'ר הוא אחד מהבמאים האהובים עלי ביותר הפועלים כיום, אך הוא ידוע בחוסר אחידות ופייסבוק (עד לאחרונה, יש להודות) לא עניין אותי מעולם. ואז הגיע הטריילר והיה לי ברור שמדובר בסרט נורא. זה לא הפריע לי לפתח ציפיות גדולות שקיבלו רוח גבית מהביקורות הנלהבות שהגיעו מעבר לים.

לא רק שלא התאכזבתי אלא שהסרט עלה על הציפיות. התסריט מצוין, הצילום נפלא, המוסיקה נהדרת אבל שני הכוכבים של הסרט הם פינצ'ר שמנצח על הכל בשלמות וג'סי אייזנברג שמצליח לגרום לאמפתיה כלפי דמות שאין שום סיבה לחבב אותה. באופן כללי הדמויות בסרט מוצגות באופן כזה שאין רעים וטובים. יש אינטרסים ומאבקי כח, יש דקירות סכין בגב ומעט מאוד חברות אבל אין מחנות מוגדרים מראש של טוב ורע. יש פשוט אנשים שפועלים באנושיות וכמו תמיד אצל פינצ'ר יש הרבה אובססיביות.

ויש דבר סובייקטיבי שכל הסרטים הטובים באמת שלו מצליחים לגרום לי. מדובר בסוג של מועקה בגוף. קשה לי להסביר את זה או את הדרך שבה זה נגרם. זה קל יותר להסביר ביחס ל"שבעה חטאים" או "מועדון קרב" כי הם סרטים שפועלים באלימות כזו כנגד הצופה שהוא מחוייב לחוש חוסר נעימות אבל כשסרט כמו "זודיאק" המופתי מצליח לגרום לי לשבת ולחוש בתסכול ובחוסר האונים של הדמויות באופן פיסי, זה כבר הופך את העניין למרתק, ואת פינצ'ר לסוג של קוסם.

כך היה גם ב"רשת החברתית". העצבות, הבדידות, חוסר היכולת לתקשר העיקו עלי בצורה פיסית והפכו את דמותו הטרגית של צוקרברג לגדולה אף יותר. זה לא סרט על פייסבוק. זה לא סרט על דמותו האמיתית של צוקרברג,  אני גם לא בטוח כמה זה סרט שמגדיר את הדור, כפי שלא מעט מבקרים טענו. זה בעיקר סרט שמתאר אדם בודד מאוד שלא מצליח לצאת מעצמו ולהתחבר לעולם. וזה סרט ממש ממש עצוב.

(מצטער, אבל אני לא מסוגל לשים את הטריילר שלו. הוא פשוט נורא ואיום)

כמה שורות על סרט ראוי

ממש אהבתי את "גנב עירוני". מעולם לא הבנתי למה כולם כל כך שונאים את בן אפלק. אני חשבתי תמיד שהוא עדיף על חברו הקציצה. לפחות על עבודתו כבמאי יש פחות חולקים. סרטו הקודם "נראתה לאחרונה" היה אחד מסרטי הבכורה הטובים ביותר שראיתי.

סרטו החדש טוב פחות ועדיין נפלא. בעיקר, בגלל שהוא מסוג סרטי הפשע שאני כל כך אוהב וכבר לא עושים. סרט פשע שנותן כבוד לסיפור ולדמויות ולא רק לחיתוכים המהירים ולבומים על קוליים.

כל השחקנים מצוינים (רבקה הול המקסימה הפכה להיות שחקנית שאני רוצה לראות יותר) והסיפור, על אף היותו מוכר מהרבה סרטים אחרים, עובד.

עוד כמה שורות על סרט ראוי של אחד מהבמאים הראויים ביותר בעולם

"סופר צללים" הוא תענוג. גם כי סרטים כאלה באמת שכבר לא עושים וחבל. סרטים שמתענגים על הקצב הנכון, על התסריט האלגנטי כל כך אבל מעל הכל על המיומנות והיכולות של המושך בחוטים.

והמושך בחוטים הוא רומן פולנסקי, מגדולי היוצרים בקולנוע. והסרט הזה נותן את ההרגשה שהוא נזכר במה שסרטיו האחרונים גרמו לי לחשוב שכבר שכח. הסרט הזה (בעיני) הוא הטוב ביותר שלו מאז "פרנטיק", והוא תענוג צרוף של קולנוע שכמעט חלף מהעולם. סרט מתח שהאווירה שלו חשובה מהתוכן, או יותר נכון היא עצמה התוכן. נכון, הסרט הזה אינו מתמודד רציני מול סרטיו הגדולים, אבל אם פולנסקי יוציא כל כמה שנים סרט כזה, אהיה מעריץ מאושר.

פתאום באמצע השבוע הלפני אחרון של השנה.

פתאום באמצע השבוע הלפני האחרון של השנה, כשכבר חשבתי שידעתי מהם סרטי השנה שלי, ישבתי לראות את "ברבור שחור".

את דארן ארונופסקי אני לא סובל. כן, אני יודע, כולם חושבים ש"רקוויאם לחלום" הוא סרט מופתי. אני סבלתי בסרט הזה כמו שסבלתי במעט מאוד סרטים. אני לא באמת זוכר אותו, כך שיכול להיות שאני ממציא, אבל אני זוכר שכשסיימתי לצפות בו קיטלגתי אותו כנפיחה יומרנית בעלת חיבה מוגזמת לסימליות, מראות והזיות. וכרגיל, כשכולם אוהבים סרט שאני שונא, אני מוציא את זה על הבמאי. ככה זה איתנו, האנשים שהאמוציות שלהם משתוללות כשמדובר בדברים חשובים כמו סרטים ויוצריהם. מכיוון שגם האהדה המוגזמת ש"פאי" קיבל בסביבה הקרובה אלי נראתה תמוהה בעיני, החלטתי לבטל את פגישותי הבאות עם דארן.

ובכל זאת ראיתי את "ברבור שחור". האמת, זה היה הפוסטר. היה בו משהו שמשך אותי אליו ואמרתי- נו, אז נסבול קצת, מה כבר יכול להיות.

אני לא אכתוב עליו ביקורת כרגע כי הוא עדיין לא יצא להקרנות, רק אומר שמדובר בסרט מעולה. זוכרים שבחלק הקודם של בערך סיכום השנה בחרתי ב"נעליים האדומות" כבלו-ריי השנה. אז "ברבור שחור" לא רק מושפע ממנו, אלא אף מצטט אותו ציטוט ויזואלי בחלקו הראשון. זה כבר הספיק להמיס את ליבי.

גם העובדה שניתן להגדיר אותו כשילוב של "הנעליים האדומות" עם "רתיעה" המופתי של רומן פולנסקי, שניים מהסרטים האהובים עלי ביותר בכל הזמנים, לא פעלה לרעתו. תוסיפו את הצילום הנפלא (רב קטעי החזרות על הריקוד מצולמים בשוטים ארוכים וזה כל כך יפה) והכי חשוב – נטלי פורטמן מדהימה (עומד לי על קצה הלשון "תפקיד חייה" אבל היא עדיין צעירה). וכך לאט לאט ההתנגדויות שלי לחיבה המוגזמת למראות ולהזיות נחלשו, ובסוף הסרט סלחתי לדארן על הכל.

הוא, אגב, עדיין לא כל כך סלח לי ולא עונה עדיין לטלפונים, אבל אני לא לוקח את זה אישית.

סרט מעולה.

(גם פה הטריילר נוראי. עשו לעצמכם טובה וותרו עליו)

סרט השנה

ועדיין סרט השנה שלי היה ונשאר "התחלה" של כריסטופר נולן. והאמת היא שאני לא מבין איך אפשר אחרת אך משום מה הוא נדחק אחורה בכל הסיכומים האחרונים שאני קורא.

מדובר בסרט המסחרר והוירטואוזי ביותר שראיתי השנה, אבל זה מעבר לכך. מדובר בארוע של ממש.

"התחלה" היה הסרט שהכי העסיק אותי ואת האנשים בסביבתי השנה. זה התחיל בציפייה ובטיזרים שלא ממש הסבירו מה הולך לקרות. זה המשיך עם הגעה לצפייה בסרט עם ציפיות שקשה לעמוד בהם. חווית הצפייה עצמה היתה חוייה אינטנסיבית ומטלטלת שמותירה אותך המום כמו שרק קולנוע גדול מהחיים יכול לעשות. וכשהסרט נגמר, והבנתי שלא רק שהוא עמד בציפיות, הוא אף התעלה עליהם, התחיל העניין האמיתי. במשך שבועות כל מי שדיברתי איתו הציג פרשנות משלו לסרט ולינקים לדיונים ענפים באינטרנט הועברו על בסיס יומי. וכבונוס- הסרט החזיר לי את האמון באנושות, או לפחות בצופי הקולנוע, והוכיח כי כשסרט הוא באמת טוב, הוא יכול להיות אפל, מורכב, בעל סוף פתוח ועדיין להצליח בקופות. וזו הפתעה כי מלבד התכנים האפלים, הצופה לא יכול להישאר פאסיבי לחלוטין והוא צריך לעבוד לכל אורך הסרט בניתוח ופרשנות אחרת הוא יאבד את עצמו.

הסרט הזה מעיף ניצוצות של גאונות נולאנית בכמות כזו שלא ניתן להתחמק מהן. הייתי שואל את השאלה- "לאן יש לו להתקדם מכאן", אבל מכיון ששאלתי אותה אחרי הבאטמן הקודם, נראה לי שמיותר לשאול.

אני מקווה שמי שראה את הסרט מסכים איתי. מי שלא ראה, אני לא מסכים איתו.

וזהו.

תודה שקראתם.