"העזרה" – "The Help" – גדעון מבקר בקולנוע

כמה שאהבתי את הסרט הזה. אני מאוד אוהב את הכושים הטובים של פעם, לפני שהם קיבלו אומץ והתחילו לעשות בלאגן עם כל הראפ שלהם והקללות והשפה והסמים והאיידס. אני מדבר על הכושים החמים והאוהבים, כושים פשוטים אבל עם לב טוב והרבה חוכמת חיים.

הסרט "העזרה", שמבוסס על ספר באותו שם מחזיר את הכושים הטובים למסך. הסיפור מתרחש בתחילת שנות ה-60 כאשר כל משפחה אמריקאית טובה העסיקה עזרה בצורת אישה אפריקנית שחורה. העוזרות האלה גידלו את הילדים בצורה מושלמת, החדירו בהם ביטחון והרעיפו עליהם אהבה. אמנם לפי הסרט, על אף דרך הגידול הזו הם הפכו לאנשים רעים, קרים וחסרי ביטחון, אבל אל תתנו לזה להפריע לסיפור. הנה דוגמה: תראו איזה חמודה-

למרות שהמשרתים גידלו את הילדים ודאגו לכל מה שקורה בבית, התייחסו אליהם לא יפה, כי לצערי מסתבר שהנשים הלבנות בשנות ה-60 היו, סליחה על הצרפתית שלי, כלבות קרירות. אליהן אני לא מתגעגע. הן לא התנהגו יפה למשרתות, הן לא נגעו בילדים שלהן וכל מה שהיה להן אכפת ממנו היה פעילויות צדקה חברתיות חסרות משמעות אמיתית ורכילות. למעשה ככל שהכושית היתה יותר חמה הלבנה היתה יותר קרירה. זה כנראה נובע מאיזשהו חוק איזון בטבע.

וככה הכושיות היו עצובות והלבנות היו רעות עד שבאה לבנה קצת אחרת. איך יודעים שהיא אחרת? קודם כל יש לה תלתלים. חוץ מזה, היא היתה מאוד מלומדת כי היא למדה באוניברסיטה וכנראה שבגלל זה היא ידעה שגם לכושים יש רגשות ושזה לא יפה לצחוק על מישהו רק כי הוא מדבר מצחיק. לאט לאט היא התחילה לאהוב יותר את הכושים מאשר את הלבנים ועברה לצד שלהם. היא הסכימה לגעת בהם, היא ביקרה בבתים שלהם והיא החליטה לכתוב ספר על איך זה להיות משרתת של לבנים רעים. הנה, כאן היא מנסה לשכנע את הכושית החמה מהקליפ הקודם להיות בספר שלה.

זה לא היה קל, ובשלב מסויים המשרתת מהקליפ אפילו רצה ונפלה, אבל בסופו של דבר הספר הצליח וכולם היו מאוד שמחים. הלבנים שהיו רק קצת רעים הבינו שהם טעו, הלבנה הרעה הראשית קיבלה את מה שהגיע לה והלבנה הטובה עזבה את כולם ונסעה לניו יורק כדי להתרחק מהעיירה המפגרת שהיא גרה בה.

מה שאהבתי במיוחד בסרט, מלבד את השחקניות המצויינות, זה את העובדה שהוא היה אמיץ מספיק כדי לומר לקהל שלו – הכושים הם גם בני אדם ושונים מהלבנים רק בכך שהם עניים, לא כל כך מחונכים ולא כל כך נקיים. זה לא מעשה פשוט לעשות בשנת 2011 וזו אולי גם הסיבה שהיוצרים של הסרט מעט ריככו אותו.
מרוכך או לא, היוצרים עדיין מתעקשים לא ליפול למלכודות ובשביל לשמור על הנועזות חסרת הגבולות והאמינות הסיפורית הם לא מהססים ועושים שני דברים In your face-
1) גברים ונשים ישנים באותה מיטה (כלומר גברים ונשים לבנים כמובן. אין גברים שחורים בסרט, כלומר יש אבל התפקיד שלהם הוא התפקיד המורכב של להיות מטיף או בעל מכה, ואת שניהם אנחנו לא באמת רוצים לראות).
2) האשה הלבנה הטובה היחידה (חוץ מההיא מהאוניברסיטה) היא זונה טובת לב, כלומר לא ממש זונה אבל ווייט טראש שנכנסה להריון והתחתנה עם עשיר. אבל כמו כל ווייט טראש בסגנון היא מתגלה כאשה חמה בעלת לב טוב ואוהב שמאמצת לחיקה (המרשים) את המשרתת הכושית שאף אחת אחרת לא רצתה.

אבל מעבר לנועזות ולחתירה לייצוג האמת יהיה אשר יהיה, מה שאני באופן אישי אהבתי יותר מכל הוא את העיבוד הגאוני שהסופרת והיוצרים עשו לסרט אנגלי נשכח משנת 1965. בתקופה ההיא אסור היה עדיין לדבר על זכויות אזרח ושטויות כאלה אז המסר של אותו סרט אסור הוסתר היטב מאחורי סיפור על 4 בחורים שלא יכולים להרשות לעצמם לגור לבד אז הם שוכרים דירה משותפת. החברה הבריטית השמרנית שאינה יכולה לקבל 4 הומ, כלומר, כאלה, נאלצת לשלוח את היחידה הסודית של הכנסייה על מנת להחזיר אותם למוטב, אבל ארבעת הבחורים, כנראה מחוזקים מכמויות הנוזל הסמיך שהם מעניקים אחד לשני, מצליחים למצוא את שלוותם בהאיטי כשאנשי המשמר השחורים באים להגנתם. הדבר היפה בעיבוד הזה הוא שהקידמה מאפשרת לנו לעלות מדרגה במי עוזר למי. ב-65 הכושים יכלו לעזור רק להומ, כלומר לכאלה שהיו נחותים מהם, בימינו אנחנו כבר יכולים להראות שזה בסדר שגם לבנים יעזרו לנחותים מהם. אני שמח לחיות בתקופה כזו.

בונוס – הסרט האסור המקורי משנת 1965

וקצת בידור טוב ואיכותי בטעם של פעם-

****************************************************************************************************

הבהרה חשובה – כל הנאמר בפוסט זה הוא על דעת גדעון והנהלת הבלוב לא עומדת מאחורי הדברים או תומכת בהם (במיוחד עכשיו, כשלכושים יש כזו השפעה בעולם. אנחנו הזהרנו מהקטע הזה של שוויון זכויות)

אז הנה כמה עובדות בלוביות אמיתיות:

הידעתם – אמה סטון מהממת. בסרט הזה היא אפילו מציגה את פרצוף הבכי האמין ביותר שראינו לאחרונה.

הידעתם – הבת של רון האוורד עולה על העצבים ממש כמו רון האוורד.

הידעתם – טקס האוסקר הבא מעולם לא נראה עגום יותר, או לפחות העגום ביותר מאז הטקס ההוא שהמגמגם זכה.

הידעתם – you is kind you is smart you is important.