למה הסמויה היא הסדרה הטובה בכל הזמנים

Yes התחילו לשדר בשבוע שעבר את כל עונות The Wire מההתחלה ב-HD, וזה תירוץ נפלא בשבילי להמליץ בחום על סדרת הדרמה הטובה ביותר שנוצרה!
כן, כן, בטח שמעתם את זה לא אחת. אבל זה נכון, ובפוסט הזה אני אנסה להסביר מדוע בעיניי היא זכתה בתואר הזה ולמה התואר הזה לא צריך להרתיע אתכם מלצפות בה.

השוטר מקנולטי וסטרינגר בל בתחרות stare off.

לרוב, סדרות הזוכות לתואר מפוצץ שכזה מעוררות אצל הקהל הפוטנציאלי אחת משתי תגובות: סקרנות סקפטית או דחייה.
הרצון הציני לבחון אם אכן ההייפ תואם את המציאות, או המחשבה שמדובר במוצר הצריכה הכי כבד מאז המצאת האווז ותודה, לא.
במקרה של "הסמויה", שתי התגובות בעייתיות באותה מידה.
הדחייה אינה במקומה משום שנכון, הסמויה היא יצירת מופת תובענית, א-ב-ל היא מאוד מהנה והיא אחד הדברים הכי ממכרים לצפייה.
והסקפטיות פועלת לרעתה משום שלוקח לסמויה זמן להיבנות והאינסטינקט של הצופה הוא לבחון אותה ע"פ הפיילוט ומשם לפטור אותה כ-"שיעמום אטי" ו-"לא הבנתי כלום".

יהיו מי שיגידו, סדרה שמכריחה אותי לצפות חצי עונה עד שהיא מגיעה לפואנטה שלה, היא לא סדרה מספיק טובה.
אבל הם יטעו, ובענק.
אחד הדברים שהופכים את "הסמויה" ליצירת המופת המרטיטה שהיא זו העובדה שהיא בעזות מצח בלתי נתפשת דורשת מהצופה זמן חסד.
הצופים בפרק הראשון של הסדרה נתקלים בסלנג לא ידוע, עדים למהלכים לא ברורים ומתקשים לסדר את החלקים לכדי נרטיב בהיר, ואין מי שיסביר להם מה לכל הרוחות הולך כאן, ומבלי שהסדרה מפורשות תבקש "הישארו אתי. התאזרו בקצת סבלנות ואני מבטיחה לכם שזה ישתלם".
הסמויה לא מנפנפת מול הצופים סצנות אקשן מנקרות עיניים, שותלת הבטחות או טורחת להסביר.

לא, הסמויה, ושימו לב לביצים שיש עליה, יוצאת מנקודת הנחה שהצופה אינטליגנט וסבלני (!!!) ובאומץ חסר תקדים היא תובעת ממנו אמון הדדי.
מתי לאחרונה סדרת טלוויזיה פירגנה לכם כל כך? רק על המחמאה הזו מגיע לה שתצפו בה!

השוטר פרזבלוצקי מדגמן ריקבון אורבני.

בעונתה הראשונה הסמויה עושה מהלך מבריק.
היא מלמדת את גיבוריה השוטרים כי עבודת משטרה אמיתית היא לא שרשרת מעצרים נמהרת בדרג הרחוב, אלא מלאכת טוויה אטית של פרטים, הדבקה סבלנית, טלאי על טלאי, של  רסיסים מודיעינים. וכאשר סופסוף מורכב הפאזל בן האלף חלקים לכדי תמונה מלאה, זה דבר יפהפה.
למעשה, עבודת הבילוש משולה לעבודת הצפייה ועל השוטרים והצופים עובר תהליך זהה. שניהם בתחילה מתמרמרים "איפה לעזאזל האקשן, היכן מנת האדרנלין שלי?!", ועם התפתחות הסדרה מתאהבים במלאכת איסוף הפרטים, באומנות (בשורוק. יעני, ה-craft), עד כלות.
וזה נכון לגבי כל אחת מעונותיה ולגבי והיצירה בשלמותה. הסמויה היא שיעור במלאכת בניית סיפור.

עבודת המשטרה, קרי הסדרה, גם מלמדת את שוטריה ואותנו הצופים להעריך את הפושעים העומדים מולה ולהתעמת עם הדעות הקדומות שלנו.
היא משתמשת בהתנשאות הגזענית המוטבעת בנו והופכת אותה על פיה. הכושים האלה, חסרי ההשכלה, בקרנות הרחוב, הם לא פראי אדם מסוממים או מטומטמים אלא בני אדם חריפים עם קוד אתי מובהק ותוכנית רחוב מפתיעה במורכבותה, שעושה לכולם בית ספר. וכל אחד מהם עולם ומלואו.

השריף עומאר, לא תהיה עוד דמות כזו!

וזה מביא אותנו למוטיב השני המדהים בסמויה.
הסדרה אינה מספרת רק את סיפורם של השוטרים קשי היום, אלא גם את סיפורם של הפושעים ברחוב, וגם את זה של משתמשי הסמים, הפוליטיקאים, המורים, התלמידים והעיתונאים.
גדולתה של הסדרה ביכולת שלה לשטוח בפנינו מארג אנושי בן עשרות דמויות, המשורטט בדיוק מפעים וברגישות מטורללת לפרטים. כל דמות מרגישה כאדם אמיתי שיש לו קיום ממשי בעולם חיצוני, המנהל חיים נפרדים לחלוטין מהסדרה. וכך, דמות מרכזית בעונה אחת הופכת משנית בעונה אחרת, דמות אחת נעלמת בעונה, רק כדי לנופף לשלום על רקע מכונית חולפת בעונה שלישית, כאילו הצטלבה רק לרגע עם העלילה והמשיכה בחייה. זה הופך את עולמה של הסמויה למרחב ממשי, חי ונושם.

הסמויה מציגה כמה מהדמויות הכי בלתי נשכחות בהיסטוריה של הטלוויזיה וגם אם לא את כולן הייתם מאחלים לעצמכם לפגוש בסמטה חשוכה, תמצאו אותן מרתקות ומעוררות הזדהות (או לפחות סוג של הבנה).
ויש כמה וכמה דמויות שכמותן לא ראיתן בשום מקום אשר יפלסו את דרכן אל הלב שלכם לעולמי עד.

אף על פי שכל הדמויות שלמות, מוגשמות ומרגישות כבשר ודם, האמת היא שהדמות המרכזית שמשורטטת כאן היא העיר בולטימור.
ופה אנחנו מגיעים לסיבה השלישית והעיקרית לגדולתה של "הסמויה".
"הסמויה" היא ניתוח פסיכולוגי ופירוט מבנה האישיות של עיר שלמה, על תושביה ומנגנוניה.
כל עונה מוסיפה הסדרה עוד נדבך, עוד שכבה, לסיפור של העיר. ממשחק מקומי של חתול ועכבר, אל המשטרה המחוזית, מערכת החינוך, הפוליטיקה והתקשורת.
בזה אחר זה היא חושפת באיפוק את הכשלים בכל המערכות הציבוריות. כשלים שכבר מזמן פיתחנו כלפיהם אדישות צינית.
כשלים שכל כך ברור שניתן לתקן ועוד יותר ברור שהם בלתי ניתנים לשינוי. והיא עושה זאת בעורמה, חושפת את המנגנונים הרקובים מבלי להרגיש מטיפנית, מבלי להעיק ומבלי לשכוח לרגע את הגורם האנושי הנרמס תחתיהם.
זו צפייה מרתקת, מייאשת ומחכימה המספקת כתב אישום חזק יותר מכל דוח מבקר המדינה או כותרת בעיתון.

הילדים האלה עוד ישברו לכם את הלב.

"הסמויה" היא יצירת מופת חד פעמית בגלל ההיקף שלה, ומשום שהיא מנצלת את המדיום שלה עד תום. הסדרה לוקחת את העיקרון המגדיר של הטלוויזיה – הסדרתיות, והופכת אותו לכלי נשקה המרכזי. יש לה תוכנית חומש בת 5 עונות, מתוכננת מראש עד לפרט האחרון והיא שוטחת אותה בסבלנות ובתעוזה בלתי נתפשות ממש.

זו גם הסיבה ש"הסמויה" היא הישג שלא יחזור על עצמו.
כותביה דיויד סיימון ואד ברנס היו, בהתאמה, הכתב הפלילי בעיתון הבולטימור סאן, ובלש משטרה שהפך למורה, וביחד יש להם ידע שלא יסולא בפז, שנצבר במשיך שנים של מגורים ועבודה בעיר. הדמויות שכתבו מבוססות במישרין או בעקיפין על אנשים שפגשו (ועל עצמם) והכשלים הם הכשלים המערכתיים שחוו על בשרם. זו עבודת תחקיר אדירה שאין, וכנראה לא תהיה, שנייה לה.

אבל, ובאמת חשוב לזכור זאת, "הסמויה" היא סדרה מאוד, מאוד מבדרת. זוהי סדרה שהיומרה שלה, והיא וואחד יומרנית, עדיין לא גורמת לה לקחת את עצמה ברצינות תהומית ולהתנהל בזחיחות מול הצופה. יש לה חוש הומור, היא משופעת אתנחתאות קומיות והיא מותחת, מורטת עצבים ומענגת.
רק זכרו לתת לה, ובעיקר לעצמכם, את הזמן.
בעונות 1-3 ההתחלות תמיד קשות. כל סיפור כאילו נבנה מאפס ולוקח לצופה כ-3 פרקים להתאפס על עצמו ולהבין מי נגד מי.
אבל זה שווה את המאמץ, כי כל עונה נגמרת בשיא רגשי מפעים ומחכים ובסופן של העונות ה-4 וה-5*, כשהתמונה הגדולה מתבררת והריקבון האורבני מגיע לעומק  6 קומות והטרגדיה העירונית-אנושית נחשפת במלוא היקפה, אתם תמצאו את עצמכם אסירי תודה על שזכיתם לצפות בה. באמת.

"הסמויה" עושה את מה שלא ברור איך לא עשו קודם בטלוויזיה וברור שלא יוכלו לעולם לעשות שוב –
היא מספרת אפוס ב-5 מערכות.
היא סדרה של עונות, של One massive story-arc, ולא של פרקים ספציפיים והיא מלמדת אותנו שאלוהים נמצא בפרטים הקטנים.
היא מהנה, פוקחת עיניים ויש לה לב רחב, גדול מספיק בשביל להכיל עיר שלמה.

יותר שובה לב מהקוף של מייקל ג'קסון...

* לצערנו, את העונה החמישית קיצצה HBO (מטעמי תקציב ורייטינג יש לשער) מ-13 פרקים ל-10 פרקים וזה עובד לרעתה, משום שהיא פתאום עושה משהו שהסמויה מעולם לא עשתה – היא ממהרת ומסבירה את עצמה.
אי לכך, העונה החמישית היא העונה החלשה בסדרה, אבל פרק הסיום שלה, שהוא הפרק החותם את הסדרה, הוא סגירת מעגל מדהימה.

הסדרה הכי טובה בטלוויזיה לשנת 2010

בפוסט הקודם שלי התחלתי למנות את 7 הסדרות הטובות ביותר השנה בטלוויזיה, וכאן המצעד שלי מגיע לסיומו…

עזבו אתכם מהסדרה התקופתית ההיא שכולם מספרים לכם שהיא הדבר הכי טוב שקרה לטלוויזיה מאז המצאת החשמל, או מהתוכנית החדשה על הזומבים או מההוא שרוצח סדרתית אנשים (המורה, מותר לי, יש לי פתק מאבא!), השנה לא באמת הייתה תחרות.
אולי הדבר הכי מדהים לגבי הסדרה הכי טובה בטלוויזיה מזה שלוש שנים, היא העובדה שרוב האנשים אפילו לא ראו אותה, ועוד פחות בכלל שמעו עליה.

ניתן להיתקל בשלוש מטאפורות שנוהגים לתאר בעזרתן את הסדרה המגוללת את סיפורו של וולטר ווייט, מורה לכימיה בתיכון המגלה שהוא חולה סופני ומחליט לחבור אל תלמידו לשעבר ג'סי פינקמן, ולייצר ולמכור קריסטל מת' בכדי לדאוג למשפחתו אחר לכתו.
זו המקבילה את הצפייה בסדרה לנסיעה ברכבת הרים – נפילה חופשית מסחררת על גבול הבחילה, המשלבת כיף לא נורמלי עם פחד ואדרנלין.
זו המקבילה אותה לחוויית סאדו מאזו – אני לא אמורה להינות מכל הכאב הלא נוח הזה, וזו סטייה, אבל די נעים לי.
וזו המקבילה אותה להתמכרות למתאמפתמין – את יודעת שזה רע בשבילך, וזה גורם לך להרגיש חרא, וזה מדיר שינה מעינייך וגורם לך לעשות במכנסיים, אבל את לא יכולה להפסיק.
כולן מדויקות.
כי מי שצפו ב-Breaking Bad, או בשמה המעוברת "שובר שורות" (שושו בקצרה?), יודעים שבעונתה השלישית, אף שלא הייתה אחידה ברמתה, היא נסקה לגבהים חדשים של מצוינות ומקוריות והסתיימה בשיא רגשי ואומנותי מפעים שהותיר את כל הסדרות האחרות מאחור, נשנקות מהאבק.

הפוסט הזה בעיקרו מוקדש לכל מי שלא ראו ולא שמעו, ושוקלים לתקן את המעוות. קבלו את הסיבות נטולות הספוילרים
ל-למה Breaking Bad היא הסדרה הטובה ביותר כיום, ולמה אתם פשוט חייבים לראות אותה.

Eat our radioactive dust!

בגלל המקוריות
שובר שורות בונה בקפידה את חיי הפשע של אלבקרקי כעולם סגור שהוא בו זמנית ריאליסטי מאוד ופנטסטי לגמרי, עם חוקיות והיגיון פנימי שלם, והכול על רקע מדבריות ניו מקסיקו. תחשבו "הסמויה" פוגש את  Wild. E. Coyote ו-Beep Beep.
השילוב הזה בין סיפור פשע אמין עד כאב, התפתחויות הזויות וטקסיות מקסיקנית, כמו גם הלוקיישן המקורי, הלוק המדברי והצילום הייחודי הופכים את הסדרה ליצירה כמו שום דבר אחר שתראו בטלוויזיה.

בגלל הכתיבה
אני מחשיבה את עצמי כצופה ביקורתית ומפוקחת למדי. במהלך חיי, הן כצופה והן כתסריטאית, נתקלתי בכל כך הרבה טלוויזיה וקולנוע שמאוד קשה להפתיע אותי מבחינת עלילתית. לרוב אין מהלכים שאני לא מריחה ממרחק וצופה קילומטרים מראש. לא כאן.
הבסיס של הסדרה ברור – וולטר ווייט מתחיל כאיש נחמד ונורמטיבי וסופו לגמור איש מאוד רע, בכרוניקה של מוות ידוע מראש. זה לא ספוילר, זה מה שכתוב על הפחית.
אבל מתוך המסגרת הזו מתפתחת לה עלילה שהיא אמינה ובה בעת בלתי צפויה לחלוטין – אין לכם שום דרך לנחש כמעט שום צעד בעלילה, חבל לנסות. המהלכים והטוויסטים שהתסריטאים נוקטים כאן יכו בכם כרעם ביום בהיר, אבל הם (כמעט) תמיד יהיו מוצדקים, אמינים ומעוגנים במציאות של העולם הפנימי, והכי חשוב – לעולם לא יישכחו. זו סדרה על השלכות ולא על גאולה, וכמו תגובות כימיות בלתי נמנעות, אין שום דבר בעולם של ברייקינג באד, ולא משנה כמה קטן, שאין לו השלכות – פיזיות, דרמטיות, ובעיקר פסיכולוגיות.
משהו בסגנון "אקדח שמופיע במערכה הראשונה, סופו לדרוך על מוקש במערכה השלישית".

בגלל מקדם ה-HOLY CRAP!?!
אין עוד, ואני עומדת איתנה מאחורי האמירה הזו, שום סדרה שמצליחה ככה לשמוט לצופה את הלסת לרצפה או לגרום לו לתפוס את הלב המאיים לפרוץ את בית החזה ולגשש ביד השנייה בחיפוש אחר שקית חומה שתסדיר את ההיפר-ונטילציה.
אין לשו"שו מבנה וקצב אחיד, לא כל פרק סובב מתח ואקשן, אבל כאשר היא רוצה, והיא רוצה די הרבה, היא הסדרה הכי מורטת עצבים שאי פעם נתקלתי בה. והיא מכילה אינספור רגעים פתאומיים ובלתי צפויים שבסופם תמצא עצמך צועק אל המרקע בקול רם WHAT THE FUCK?! או NOOOOO! משל היית זאטוט (אנגלוסקסי ומטונף-פה) בהצגת ילדים.
המוטיבציה של היוצרים לעולם לא תהיה "הלם לשם הלם", הרגעים הללו אינם סתם גימיקים, הם חלק בלתי נפרד מהעולם שנבנה והם מבססים את חוסר הוודאות בו מצויים הגיבורים ואנחנו.
הכול נפיץ, והכול יכול להשתנות בין רגע. קא-בום!

בגלל הצחוקים והשיגועים
באופן מפתיע לגמרי, שובר שורות היא סדרה שלא לוקחת את עצמה ברצינות תהומית. היא לא קלה לעיכול אך מהנה לגמרי לצפייה בזכות ההומור המרושע, האירוני והפרוע.
נכון, יש לה נקודת פתיחה מאוד מדפרסת, וגם קו היעד לא יכול להיות עגום יותר, ומה שקורה בדרך באמת לא נעים, אבל אחד הדברים שהסדרה עושה באופן כל כך מבריק הוא לאזן בדיוק רב בין דרמה כבדה לקלילות קומית. אם זה בדיאלוגים שנונים, דינמיקות מבריקות, סיטואציות אבסורדיות ומקבריות או דמויות קורעות (זה אומר משהו כאשר חצי מהקאסט שלך הם שחקנים קומיים מדופלמים וקומיקאים). החבר'ה יודעים שהנושאים שהם מתעסקים בהם שוקלים טון ולכן סצנות האקשן עוצרות הנשימה ורגעי האתנחתאות הקומיות הן הכרחיות ומבורכות, וההנאה המופקת מהסדרה היא ייחודית, עילאית, ובוא נודה, מאניה דפרסיבית.

בגלל הביצים
הסדרה הזו היא חיה רעה שעושה מה שהיא רוצה. היא לא מפחדת להיות באמת, אבל באמת אפלה, להסתכן בלהשניא את הגיבורים שלה על הצופים, לא חוששת פתאום להנמיך את הקצב לכמעט עצירה על מנת לחקור את הדמויות, או לשלב סצינות סלפסטיק אה-לה לוני טונס, ואם יבוא לה, היא תפתח בקליפ שאין לו שום קשר ישיר או עקיף לעלילה או תבנה פרק שלם סביב מרדף אחר זבוב. היא לא מפחדת להשתנות בין עונה לעונה, בין פרק לפרק, ולנסות דברים חדשים.
לרוב זה מצליח לה, ולפעמים היא נאלצת להודות בטעויות ולתקן את עצמה, אבל מה שבטוח –  זו יצירת אמנות מסעירה, פרועה ואמיצה שלוקחת סיכונים ולא רואה אף אחד ממטר. מופת טלוויזיונית, לא פחות.

בגלל המשחק הכי טוב בטלוויזיה
צפייה של חמש דקות בפיילוט תבהיר לכם מיד שבריאן קרנסטון (בין אם אתם זוכרים שהוא גילם במופתיות את האל, אביו הטמבלול של מלקולם, ובין  אם לאו) הוא אחד מגדול השחקנים אי פעם, ושלושת פרסי האמי בהם זכה על התפקיד הם ממקרי הקיצון הנדירים האלה שבאמי אשכרה עשו משהו נכון.

למן ההתחלה קרנסטון בונה את וולטר ווייט שלו כדמות כל כך מגובשת, כל כך שלמה, עשירה ומורכבת עד שהוא נמצא במישור אחר לגמרי מעל כל שאר בני זמנו, וזה לא משנה שמדובר בכמה מהשחקנים המוכשרים ביותר בעולם (יו לורי, מייקל סי הול או סטיב בושמי, לדוגמא).
המשחק רווי הניואנסים של קרנסטון כל כך חד פעמי עד שהוא מעלה את הרף ליתר חבריו לסדרה, ואם בעונה הראשונה זו תוכנית הסולו שלו, הרי שבעונה השנייה והשלישית זה גרם לשאר סוללת הקאסט (ביניהם דין נוריס, ג'יאנקרלו אקספוזיטו, בוב אודנקירק) לעלות ליגה.
הדברים תקפים במיוחד לגבי אהרון פול (האמי הכי מוצדק בטקס האחרון, על עונה 3), שמגלם בטוטאליות את ג'סי פינקמן, ההופך מילד הכאפות של הסדרה לגיבור הטרגי האמיתי בסיפור.
המשחק של כל אחד משניהם, ובפרט (סליחה על משחק המילים) הכימיה המפוצצת ביניהם, היא אחד מפלאי הטלוויזיה בשנים האחרונות, והיא שמביאה אותנו לסיבה האחרונה והמהותית מכולן.

yo, mister White, I won an Emmy, bitch.

 

בגלל סיפור האהבה הכי מפתיע
כל הסיבות שמניתי עד כה הם הבונוסים שבקצפת, אבל זוהי הסיבה האמיתית לגדולתה של שו"שו.
בעידן בו המרקע שלנו גדוש בדינמיקות נהדרות בין דמויות, אין עוד מערכת יחסים מורכבת, מרגשת, חולנית, מצחיקה, תלותית, הרסנית ואוהבת כמו זו הנרקמת בין מר וייט לתלמידו, החושפת את האיכויות השייקספיריות והעומק הפסיכולוגי האדיר של ברייקינג בד, שאין להם אח ורע באף סדרה שיש כרגע על המרקע שלכם. ועוד מצליחה לעשות זאת ללא סאבטקסט הומוסקסואלי (נוט דאט דר איז אנית'ינג רונג ויד איט)!
מערכת היחסים משלבת דינמיקה של הזוג המוזר עם עיוות ממזרי של יחסי מורה ותלמיד/ אב ובן חוסה, משרטטת גורל משותף הנשזר בפלונטר עבות של החלטות שגויות ובחירות לא נכונות, ויוצרת סיפור אהבה שהוא אחד הדברים המענגים ביותר לעקוב (בסקרנות חולנית) אחר ההתפתחות שלו.
בעתיד אקדיש פוסט נפרד וגדוש ספוילרים לניתוח היחסים הטרגי-קומיים, למטיבי-צפי שסיימו את העונה השלישית, כי מערכת היחסים פשוט דורשת את זה (וגם כי זה הבלוג שלי ואין מי שיעצור אותי).

חסרון בולט#1
היא לא בדיוק סקסית. לפחות לא במובן הנורמטיבי או השפוי של המילה. זו לא סדרה של אנשים יפים שעושים דברים שובבים, אלא סדרה של אנשים מצ'וקמקים בסיטואציות מצ'קמקות.
ואף כי בריאן קרנסטון הוא אחד הגברים השרמנטיים והשווים בסביבה, במצבו הקירח, החיוור והרופס הוא לא בדיוק אלילי. הדבר הכי קרוב לסמל מין בסדרה הוא פינקמן, שבולט בתור המת'-הד היחיד בעולם עם סט שיניים מבהיקות והזכר היחיד בניו מקסיקו עם שיער (גם אם לא הרבה ממנו). איפשהו במהלך העונה השנייה הוא מפסיק להתנהג כמו וויגר בן 12 ומתחיל ללחוץ לכל המאמות שצופות בסדרה על השחלות. אם לא לזיין אותו, אז לפחות לאמץ.
ועל זה נאמר: נו, שוין.

חסרון בולט#2
היא תגרום לסדרות הדרמה/ פשע/ מתח/ אקשן שאתם צופים בהם להיראות די אנמיות ופחות רלוונטיות.
קשה לבוא אחרי יצירה שלוחצת לצופים שלה על כל הכפתורים ומעבירה אותם חוויות רגשיות קיצוניות (הכי עמוק, הכי מפחיד, הכי אפל, הכי פרוע, הכי מפתיע, הכי טרגי) מבלי להיראות חיוור, שמרני, נדוש, שטחי ומתאמץ מדי.
קצת כמו לחזור להסתפק בסיגריות אחרי שניסית קריסטל מת'.

לסיכום,
שובר שורות אינה סדרה לכולם. היא לא מתאימה למי שחוזרים מותשים מהעבודה ומחפשים טלוויזיה שלא תאתגר אותם בשום אופן, היא לא מתאימה למי שמבקשים רק לבהות בפרצופים יפים בלבוש אופנתי, למי שסולדים באופן מוחלט מגילויי אלימות, למי שצופים בטלוויזיה רק עם ילדיהם הצעירים או למי שרוצים טלוויזיה שהיא אסקפיזם קליל, חיובי ובלתי מחייב.

זו טלוויזיה פראית, סוחפת, מאתגרת, מטלטלת, פורצת גבולות ועוצרת נשימה שתגרום לכם לחשוב, להסתכל במראה ולבחון עצמכם עת תמצאו אתכם מעודדים (בקול רם) ברנשים מפוקפקים על מעשים נוראים. היא תענג, תבהיל, תצחיק ותפתיע אתכם, והיא תשבור לכם את הלב ותשסע לכם את הנשמה, אבל אתם תחזרו אדומי עיניים לעוד מנה.
Breaking Bad אינה סדרה קלה אבל אין עוד משהו דומה לה ואם אתם אוהבים טלוויזיה, ולהבדיל מקריסטל כחול, את ההתמכרות הזו אתם פשוט חייבים לעצמכם.

לצפייה בשלוש העונות של Breaking Bad אנא גשו לספריית הוידאו שלכם או פנו לאפיקים אלטרנטיבים.
רק קחו בחשבון, 3 הפרקים הראשונים הם המעיקים והקשים ביותר לצפייה, אחר כך הכול נהיה קסום כמו דילוגים באחו.

ולכבוד החגיגה, גם השיר היומי שלנו מוקדש לפסקול הסדרה. נסו ותיהנו.