צפייה ב"ברבור שחור", סרטו של דארן ארונופסקי

מתוך ויקיפדיה, המקום הכי אקדמי לקבלת מידע מהימן- "על פי תאוריית הברבור השחור שגובשה על ידי המסאי-הפילוסוף וסוחר ניירות הערך נאסים טאלב, ברבור שחור הוא אירוע יוצא דופן בעל השפעה גדולה מאוד שלא היה ניתן לצפייה מראש – אך מבחינה היסטורית, יש לצפות שאירועים מסוג זה יקרו אחת לזמן מה.

המושג ברבור שחור מגיע מהתפיסה המערבית העתיקה הטוענת כי "כל הברבורים לבנים". בהקשר זה, ברבור שחור שימש כמטפורה למשהו בלתי אפשרי. משמעות המושג השתנתה במאה -17 כשגילוי ברבורים שחורים באוסטרליה הוכיח כי גם מה שנתפס כבלתי אפשרי עלול להתגלות כאמת. באופן שבו טאלב משתמש בו, "ברבור שחור" הוא מאוד יוצא דופן ובלתי צפוי, אך יש לצפות שלא כל הברבורים יהיו לבנים"

דארן ארונופסקי וסרטיו הם, איך לומר, לא בדיוק כוס התה שלי, וזה בלשון המעטה, כי אם הייתי מרשה לעצמי לומר כל מה שאני רוצה, הייתי יכול לומר למשל שהוא במאי ממש מעצבן, ש"פאי" הוא יצירת ביכורים מעייפת ומתחכמת וש"רקוויאם לחלום" זכה אצלי להריח אוויר פסגות ברשימת הסרטים השנואים עלי בגלקסייה. זה לא שלא אהבתי אותו, שנאתי אותו בכל עוצמתה של המילה. וככל שאמרו לי בסביבתי כמה הסרט נפלא, מיוחד ועמוק כך שנאתי אותו יותר, כי כזה אני, מוציא המון אנרגיות על דברים שבעיניכם נראים שוליים. בסוף גם הגיע הקברן ואמר לי שאולי פשוט לא הבנתי את הסרט. אחרי זה לא היה לדארן או לכל סרט אחר שלו סיכוי.

עברו שנים, החכמתי, מצאתי דרכים בוגרות יותר להתמודד עם סרטים ומאחר שלא ביקרתי את מר ארונופסקי כבר כמה סרטים החלטתי לנסות. מה אכפת לי, תמיד יש מקום לשנוא עוד סרט. הכנתי אפילו כותרת מבעוד מועד- בירבור שחור. (הייתי די מרוצה מעצמי).

אז אחרי שהוצאתי את כל זה אני יכול להתפנות כדי להודות כי "ברבור שחור" הוא פשוט סרט נפלא. כנראה שאם הייתי מכיר את "תאוריית הברבור השחור" הייתי צריך להכין את עצמי לאפשרות שמר ארונופסקי יפתיע אותי עם "ברבור שחור" (מבחינה תאורטית וסרטית). אבל אינני איש מדע.

הסרט מספר את סיפורה של נינה (נטלי פורטמן), שמצליחה להשיג את התפקיד הראשי בבלט "אגם הברבורים" שמעלה להקת המחול בה היא רוקדת. הבעייה היא שמבחינה נפשית נינה, איך לומר, לא כל כך בסדר. תוסיפו לזה אמא שטלתנית ואת כל הלחץ שבלהיות בעלת תפקיד ראשי (מול רקדנית העבר שהועזבה, מול בנות להקה אחרות ומול הקהל) ותבינו שהמצב לא משהו.

לפני שממשיכים אני רואה את עצמי מחוייב לומר למי שלא ראה עדיין את הסרט כי ככל שידע פחות כך ייטב לו. לא יהיה לי מנוס מלהזכיר פרטים לגבי עלילת הסרט כך שבאחריותו של הקורא לבצע את בחירתו.

הצפייה בסרט היתה בעבורי חוויה מעניינת. מצד אחד נאבקתי בכל הדארן ארונופסקיות שהרגיזה אותי גם בסרטו הקודם (מראות, הזיות, סצינות מין בעייתיות) ומצד שני מצאתי את עצמי מוקסם מהבחירות שלו ומהשחקנית הנפלאה שלו, וגם נאלץ להודות שיש הצדקה לכל הדברים. לקראת סוף הסרט נעלמו כל ההתנגדויות שלי. בנוסף לזה במהלך הסרט הבנתי שהוא בעצם שילוב מושלם בין שניים מהסרטים האהובים עלי ביותר – "הנעליים האדומות" של פאואל ופרסבורגר ו"רתיעה" של פולנסקי.

מעבר לעובדה ש"הנעליים האדומות" מצוטט בצורה ויזואלית, וששניהם סרטים שמתעסקים בבלט, שני הסרטים גם בנויים באותו האופן – יצירת בלט מרכזית שפרטי עלילתה מהדהדים למתרחש בחיי היוצרים אותה. בסרטם של פאואל ופרסבורגר מדובר ביצירה חדשה שנכתבת במיוחד על פי אגדה של האחים גרים. ב"ברבור שחור" מדובר ב"אגם הברבורים" של צ'ייקובסקי, אולי יצירת הבלט הידועה ביותר, או לפחות אחת כזאת שאין מי שלא שמע עליה. מהבחינה הזו זה נותן ל"ברבור שחור" סוג של יתרון קל עם הקהל של ימינו שקל לו יותר עם דברים שהוא מכיר וכך המוסיקה המוכרת של הבלט משתלבת יפה בסרט (העיבודים והמוסיקה המקורית משתלבים יפה מאוד אחד בשני). "הנעליים האדומות" הוא סרט על האובססיה ליצירה ומה היא דורשת מהאמן בסופו של דבר. גם "ברבור שחור" מתעסק באובססיה הזו, אבל בעוד שב"הנעליים האדומות" העיסוק הוא דרך 3 דמויות שונות שמתמודדות בצורה שונה עם המצב, ב"ברבור" הסרט מתמקד בדמותה הרעועה נפשית של נינה. אנו מתוודעים לנינה אחרי שנים של מאמץ להגיע ולהיות הכי טובה, שנים של חיים במחיצת אימה הדורשת, שנים של אימונים מפרכים, שנים של חשש שמא לעולם הרגע לא יגיע, של הדחקה של כל רגש שעלול להפריע להיותה מושלמת. וכבר בהתחלה אנחנו מבינים שהדמות הראשית שלנו במצב לא טוב. כמו ב"רתיעה", כל מה שנינה מנסה להדחיק כבר שנים מנסה לצאת החוצה, וזו היתה ההפתעה שלי. "ברבור שחור" הוא לא סרט בלט כי אם סרט אימה פסיכולוגי נפלא. אמנם פסיכולוגיה בגרוש, אם תרצו, לא משהו מעודן או נסתר אלא ברור ומפורש, אבל עדיין מצליח להעביר את ההתמוטטות של נינה בצורה מרשימה עד הסוף העוצמתי.

גם אני, כמו התת מודע של נינה כפי שמתבטא באנשי הבלט שסביבה, לא האמנתי לאורך הסרט שנינה תוכל להפוך (בבלט) מברבור לבן לברבור שחור וכמה שהופתעתי.

לכך אחראית במידה רבה נטלי פורטמן הנפלאה שמפגינה משחק מדהים. הסרט כולו מסופר ממבטה והיא מצליחה להטעות אותנו ממש כפי שהיא מצליחה להונות את עצמה.

אחת הבחירות שאהבתי מאוד בסרט היתה הבחירה לצלם את קטעי החזרות בשוטים ארוכים כשנטלי פורטמן מבצעת את הריקודים בעצמה. כבר קראתי בכל מני מקומות תלונות של חובבי ריקוד לגבי היכולות שלה. אני מניח שמבחינה מקצועית הם צודקים, אבל לעין הבלתי מקצועית שלי היא רוקדת נהדר וההחלטה לא להשתמש בעשרות חיתוכים ובכפילי ריקוד מוסיפה יופי ואמינות לסרט.

ספוילר – כשצפיתי בסרט, מבחינתי סופו היה סוף טוב. סוף שמלמד כי נינה עכשיו תיבנה מחדש לאחר שהתמודדה עם הפחדים שלה. גיליתי שאני בדעת יחיד. זה קרה לי כבר פעם, כשדיברתי עם אנשים לאחר צפייה ב"מועדון קרב" התברר לי שרק לי ברור שמדובר בסוף טוב בו הגיבור, לאחר שהצליח להתמודד מול עצמו ולהחריב את עולמו הישן יצליח לצאת לחיים חדשים. אשמח לשמוע מה אתם חושבים על הסוף של "ברבור שחור" ומה הפרשנות שלכם. (רק בבקשה תכתבו ספויילר בתחילת התגובה)

עניין נוסף- אני מסכים עם הטענות שקובעות כי הסרט מציג את הדמויות הנשיות מנקודת מבט גברית. אין ספק שהסצינה הלסבית וסצינת האוננות, אף כי יש להן הצדקה תסריטאית, מוצגות דרך הפנטזיה הגברית של הבמאי (ושלי, ואני מניח גם של רוב הגברים). ניתן למצוא צידוק בעובדה שיתכן כי אשה שהדחיקה כל חייה את המיניות שלה מכירה רק ייצוגים שלה בתרבות הפופולרית שהיא, אם נרצה או לא, נשלטת על ידי גברים. האם זה צידוק הולם? האם זו בעייה? לא יודע. אולי. מעניין יהיה לקרוא את התגובות שלכם לגבי זה. אני, בכל מקרה, שמח שהיא העדיפה את פנטזיית הפורנו הרך על פני מה שהציג בפנינו דארן בסיומו של "רקוויאם לחלום", סצינה שהיא אחת הדוחות והלא מוצדקות ביותר שראיתי בקולנוע.

ראוי גם לציין את הצילום הנפלא, את הנכונות של וינונה ריידר לשחק דמות של מישהי שכבר אינה מה שהיתה, ובעיקר את האיפור המצויין שעוזר רבות לשינוי שנינה עוברת בקטע הבלט.

לסיכום, אני ודארן עכשיו חברים ממש טובים. עד כדי כך שכשאתמול, כשישבנו בפלאפל במרכז השכונתי והוא שאל אותי מה דעתי על "רקוויאם לחלום", אמרתי לו שלא ראיתי אותו עדיין. האם השקר למטרות הגנה אינה טיבה של חברות אמיתית?

**********

תוספת 22.01.11 – ס פ ו י ל ר

בעקבות כל מיני ביקורות שקראתי בסוף השבוע רציתי להוסיף עוד משהו. בכמה מקומות, גם כאלה שאהבו את הסרט באופן כללי, התלוננו על השטחיות של הדמויות ושל הסרט בכללותו. אני מעוניין לחדד את העניין כפי שאני רואה אותו. כפי שכבר אמרתי, הפסיכולוגיה בסרט אינה משהו מורכב שיש לנתח ולחפש לו פירושים. הכל נאמר לנו במפורש – לפנינו אשה במשבר. מכיוון שאנו חווים את הסרט דרכה, צריך לקרוא אותו כך.

כאשר בחרו התסריטאים ליצור הקבלה בין סיפור הבלט עצמו לבין המתרחש מחוץ לו הם בחרו מראש בסיפור בעל מימד שטוח. למרות היחס המכובד לו זוכים הבלט והאופרה, יש לזכור שמבחינה סיפורית מדובר בשני תחומים שהסיפור המוביל אותם הינו בדרך כלל שטחי מאוד בעל הגדרות ברורות של טוב ורע ושימוש בסטריאוטיפים. לכן, מבחינה תסריטאית גם נינה רואה כך את הדברים. הדרך בה היא רואה את יריבתה, את שאר חברי הלהקה, את מנהל הלהקה – דמויות אלה והתנהגותן היא סטריאוטיפית במכוון.

הסיבה הפסיכולוגית מוסברת בצורה מאוד פשוטה – נינה אינה מחפשת הגיון בדברים שקורים סביבה. היא נאבקת עם שדים שהודחקו הרבה מאוד זמן כדי לשרוד ולנצח את דמותה השנייה, ואולי לצאת סוף סוף מהמעגל שכולא אותה בתוך עצמה. כמו בחיי כולנו, ההתפרצות אינה מתרחשת כשהיא במצב של רגיעה אלא מגיעה בשיאו של הלחץ, בדרך לבכורה בה היא תככב בפעם הראשונה בתפקיד ראשי בבלט הכי מפורסם שקיים, בלהקת בלט מוערכת. במצב כזה, לדעתי, ברור שהפחדים, עלילת הבלט וכל סיפור שראתה ושמעה אי פעם על עולם התאטרון (המנהל שמנסה לשכב עם הכוכבות, הכוכבות שמנסות לגנוב את התפקיד וכו') יהווה את הבסיס להזיות שלה. היא פועלת מתוך לחץ ופחד ואינה מחפשת הגיון או הסברים מפותלים. כל דבר אותו היא רואה או חווה מקבל פרשנות שנובעת מתוך המצב, וכפי שהראו לנו כבר מהתחלה, הזיות אינו דבר שזר לה

הסרט מראה זאת בצורה ברורה. הוא אינו מנסה לגרום לך לחשוב שהדברים באמת מתרחשים. כמובן שגם סגנון סרט האימה תומך בעניין. לכן מי שמוכן לקבל את זה יהנה מאוד מהסרט. בעיני הוא סרט מעולה. תאור מאוד מרשים של משבר פנימי.

**********

"הנעליים האדומות" הוא סרט שאם לא ראיתם מן הראוי שתעזבו הכל ותדאגו לעשות זאת. במיוחד אם יש לכם אפשרות לצפות בשחזור היפיפה שלו שיצא לאחרונה בבלו ריי. והנה קטע הבלט מתוכו. אחד הדברים המושלמים ביותר שנוצרו בקולנוע. צילום מפעים של ג'ק קרדיף. מוירה שירר בתפקיד הראשי.

בחינה סובייקטיבית של השנה בקולנוע (בערך סיכום שנה) – חלק א'

בהתחלה חשבתי לעשות דירוג לעשרת סרטי השנה. אח"כ החלטתי שמכיוון שלא ראיתי כל כך הרבה סרטים השנה, דירוג כזה יהיה מעט חסר ערך. אז החלטתי במקום לעשות מן סיכום קצר. בחלק זה הוא יתרכז יותר באכזבות ובחלק הבא בסרטים שאהבתי ובעיקר בסרט השנה שלי.

אז נתחיל.

אכזבה ראשונה – אני

אני האכזבה הגדולה ביותר שחויתי השנה בקולנוע. אני חושב שראיתי פחות סרטים מאי פעם, ומאילו שכבר ראיתי לא נהנתי במיוחד. מעולם לא הבנתי את האנשים שטוענים שניתן לבקר או להנות מסרט על בסיס פרמטרים קבועים מראש בעלי חוקיות מסוימת. בעיני מדובר בקשקוש מוחלט.

ההנאה והצפיה בסרט תלויה בהרבה פרמטרים וכולם סובייקטיביים. האם בכך אני מעיד על עצמי שהשנה היתה שנה פחות טובה עבורי כצופה קולנוע ולא בהכרח מעידה על תוצרת קולנועית דלה במצוינות? אולי.

יהיו הסיבות אשר יהיו מצאתי את עצמי צופה בסדרות טלויזיה הרבה יותר מאשר בסרטים, וכשכבר מצאתי סרט שרציתי לראות מצאתי את עצמי יושב מולו (אפילו סרט שהצפייה בו היתה די מהנה) ושואל את עצמי האם הסרט הזה באמת הצדיק את הצפייה בו. לצערי ברב המקרים התשובה היתה שלילית. התחושה שהסרטים נהיו פחות טובים התחזקה בעקבות צפייה בכמה קלאסיקות שיצאו השנה בבלו-ריי.  וזה מוביל אותי לבלו ריי השנה-

בלו ריי השנה

הבלו ריי המופלא של השנה שייך לרסטורציה המופלאה לסרטם המופתי של מייקל פאואל ואמריק פרסבורגר "הנעליים האדומות". הסרט הנפלא הזה שיצא בשנת 48 שוחזר בשנה שעברה, והצילום הכל כך מושלם של ג'ף קרדיף הגדול  (שנפטר בשנה שעברה) מוצג בשלמות. זה סרט שמתעסק באופן מושלם באובססיה השולטת בכל מי שחש את הצורך הבלתי נשלט ליצור, ובהשלכות של האובססיה הזו.

אני יכול לכתוב כל כך הרבה על הסרט הזה, יותר מאשר על כל הסרטים שאהבתי השנה גם יחד. לשמחתי הוא עורר את געגועי לפאואל ופרסבורגר – צמד היוצרים שכלולים ב-10 היוצרים האהובים עלי, וזה גרר מיני מרתון עצמי של כל סרטי הדיוידי שיש לי שלהם (כ-15 דיוידיים) וזה היה נפלא. ומדכא. כבר לא עושים סרטים כאלה.

(יש להם כל כך הרבה סרטים מעולים אבל האהוב עלי ביותר הוא The Life and Death of Colonel Blimp- סרט מושלם שכל אוהב קולנוע חייב להכיר)

טוב. אז זה לא ממש מסכם את השנה בקולנוע. בואו נעבור לתחום האנימציה. בשנה שעברה הוא היה התחום שניצח אצלי בגדול-

סרטי אנימציה

בשנה שעברה מתוך 6 סרטי השנה שלי, 4 היו סרטי אנימציה. זה הפתיע אותי אבל גם הסתדר עם העניין שגדל אצלי בשנים האחרונות בתחום. שלושה מהם היו סרטי סטופ מושן – "מרי ומקס", "Fantastic MR. fox" ו"קורליין". אליהם הצטרך "למעלה" של פיקסר. (ואליהם הצטרפו, כדי לסכם את רשימת סרטי השנה לשנת 2009 "אנשים מצחיקים" הלא מוערך מספיק ו"ארץ יצורי הפרא" המושלם – סרט השנה שלי לשנת 2009).

השנה, כפי שכבר התוודתי, ראיתי פחות אנימציה, אבל גם היו פחות סרטים שהרגשתי שאני חייב לראות. החשוד המיידי לסרט האנימציה הטוב ביותר, "צעצוע של סיפור 3" היה הפעם הראשונה שפיקסר באמת אכזבו אותי. לא שהסרט לא טוב, הוא מקסים. אבל בהשוואה לכל הסרטים שהם סיפקו לנו בשנים האחרונות הוא החלש ביותר וזה מעורר חשש לגבי "מכוניות 2" שאמור להיות סרטם הבא.

לעומת זאת הסרט שהפתיע אותי השנה והוא סרט האנימציה של השנה מבחינתי הוא (וסליחה על השימוש בשם העברי הנוראי) "גנוב על הירח" (Despicable Me). הסרט הזה הצחיק אותי מאוד, ויש בו משהו מופרע ומופרך כל כך שהוא כבש אותי לחלוטין. הדמויות הצהובות מקסימות, הילדות נפלאות ומר גרו הוא דמות ראשית נהדרת. יותר מהכל הוא הזכיר לי סרטים של בראד בירד (במיוחד את "משפחת סופר על"). אז נכון שיוצריו עדיין רחוקים מהשלמות של בראד בירד והאנימטורים של פיקסר, אבל הם בדרך הנכונה.

אם מסרטי האנימציה התאכזבתי, "סרטי האינדי" כבר ממש הרגיזו אותי.

סרטי אינדי

אני שונא את ההגדרה "סרט אינדי". כבר שנים שהכוונה אינה לסרט שדרך ההפקה שלו היא עצמאית ולא נעזרת באולפנים (במיוחד כשלכל אולפן יש היום חטיבת סרטי "אינדי"). כיום ההגדרה "סרט אינדי" מחליפה את הז'אנר (?) שהיה חביב על ציבור רחב עד לפני כמה שנים- "סרט בריטי קטן".

שנאתי את רוב הסרטים שהוגדרו כ"סרט בריטי קטן" והשנה גיליתי שקשה לי מאוד עם מה שמוגדר כסרט אינדי, במיוחד כשסרטים עצמאיים באמת לא מגיעים כמעט לארץ.

למשל סרט האינדי של השנה לדעת הרבה אנשים, "הילדים בסדר" הוא ממש סרט מעצבן. אוקי, יש גימיק –זוג לסביות. מצוין. ומה עוד יש בסרט?

לזוג הלסביות יש זוג ילדים מאותו תורם זרע. לפני עזיבת הילדה הבכורה לקולג' אחיה משכנע אותה לברר מי הוא התורם כדי שיוכלו להפגש איתו ומשם מתרחשים מגוון אירועים שיעמידו את המשפחה בפני התמודדיות לא קלות.

זאת העלילה, אבל מה באמת יש בסרט? כלום. והכל לפי הספר לסרט האינדי – כוכבים לא נוצצים מדי כדי שיתאימו לז'אנר (ג'וליאן מור המדהימה תמיד ומארק רפאלו – שתי נקודות האור בסרט, וגם זה על סמך חיבה אישית יותר מאשר על סמך ביצוע) + ליהוק "מפתיע" (אנט בנינג. היא בסדר), דמויות מורכבות ופגומות, סצינות שלא מפחדות להציג רגעים לא נעימים, קצב איטי יחסית וסוף לא סגור לגמרי.

נפלא. רק חבל שהכל מלא בקלישאות ובעיקר לא ממש מעניין. כשהסרט נגמר שאלתי את עצמי – למה זה היה טוב. ראינו כבר את הסיפור הזה מספיק פעמים ולא קיבלנו כאן שום ערך מוסף,כאמור מלבד העובדה שמדובר בזוג לסביות. ואולי זה מה שרצו להגיד? שגם זוג לסביות יכולות להקים תא משפחתי שיהיו בו את אותן בעיות בדיוק שקיימות בכל תא משפחתי "נורמלי"? טוב. אז עכשיו אני יודע.

אם הייתי צריך לבחור סרט בז'אנר הייתי בוחר ב"סיירוס", שהוא סרט מעניין יותר. ג'ון סי. ריילי מתאהב במריסה טומיי ומגלה שהוא צריך להתמודד עם בנה בן ה-22 סיירוס (ג'ונה היל), ואכן מלחמה מתפתחת בינהם.

השחקנים והסיפור נשמעים יותר כמו אחת הקומדיות של ג'אד אפטאו ואכן הסרט הזה הוא שילוב מעניין בין המבנה של הקומדיות מהז'אנר הנ"ל וסרטי האינדי מהז'אנר שנדון בפסקה הקודמת.

השילוב יוצר סרט מוזר קצת, שלא תמיד פוגע אבל מצליח ליצור משהו מעט שונה. הדמויות והסיטואציות פחות מורכבות מה"אינדי" הרגיל אבל הגישה והקצב לקוחים משם וביחד נוצר סרט שבהחלט כדאי לראות.

ואם אתם רוצים סרט "אינדי" שבאמת עושה הכל לפי הספר, צפו ב"Please Give". קתרין קינר המופלאה (שמשחקת גם ב"סיירוס") ואוליבר פלאט הם זוג + ילדה. הם קונים רהיטים מקרובהם של אנשים מתים ומוכרים אותם בחנות יד שנייה שבבעלותם. בשכנות להם גרה אישה מבוגרת ולה שתי נכדות (אמנדה פיט ורבקה הול המקסימה). המפגש בין הדמויות יוצר חיכוכים ושינויים ונותן תמונת מבט על חיי המשפחה בעולם המודרני. טוב, היתה פה ציניות ויש לסרט את הבעיות הרגילות של הז'אנר אבל יש בו גם את קתרין קינר המופלאה, את רבקה הול המקסימה, ובסך הכל חיבבתי אותו מאוד למרות ההסתייגויות.

בשבוע הבא- סרטי השנה שלי.