ארכיון הרשומות עם התג "הילדים בסדר"

בהתחלה חשבתי לעשות דירוג לעשרת סרטי השנה. אח"כ החלטתי שמכיוון שלא ראיתי כל כך הרבה סרטים השנה, דירוג כזה יהיה מעט חסר ערך. אז החלטתי במקום לעשות מן סיכום קצר. בחלק זה הוא יתרכז יותר באכזבות ובחלק הבא בסרטים שאהבתי ובעיקר בסרט השנה שלי.

אז נתחיל.

אכזבה ראשונה – אני

אני האכזבה הגדולה ביותר שחויתי השנה בקולנוע. אני חושב שראיתי פחות סרטים מאי פעם, ומאילו שכבר ראיתי לא נהנתי במיוחד. מעולם לא הבנתי את האנשים שטוענים שניתן לבקר או להנות מסרט על בסיס פרמטרים קבועים מראש בעלי חוקיות מסוימת. בעיני מדובר בקשקוש מוחלט.

ההנאה והצפיה בסרט תלויה בהרבה פרמטרים וכולם סובייקטיביים. האם בכך אני מעיד על עצמי שהשנה היתה שנה פחות טובה עבורי כצופה קולנוע ולא בהכרח מעידה על תוצרת קולנועית דלה במצוינות? אולי.

יהיו הסיבות אשר יהיו מצאתי את עצמי צופה בסדרות טלויזיה הרבה יותר מאשר בסרטים, וכשכבר מצאתי סרט שרציתי לראות מצאתי את עצמי יושב מולו (אפילו סרט שהצפייה בו היתה די מהנה) ושואל את עצמי האם הסרט הזה באמת הצדיק את הצפייה בו. לצערי ברב המקרים התשובה היתה שלילית. התחושה שהסרטים נהיו פחות טובים התחזקה בעקבות צפייה בכמה קלאסיקות שיצאו השנה בבלו-ריי.  וזה מוביל אותי לבלו ריי השנה-

בלו ריי השנה

הבלו ריי המופלא של השנה שייך לרסטורציה המופלאה לסרטם המופתי של מייקל פאואל ואמריק פרסבורגר "הנעליים האדומות". הסרט הנפלא הזה שיצא בשנת 48 שוחזר בשנה שעברה, והצילום הכל כך מושלם של ג'ף קרדיף הגדול  (שנפטר בשנה שעברה) מוצג בשלמות. זה סרט שמתעסק באופן מושלם באובססיה השולטת בכל מי שחש את הצורך הבלתי נשלט ליצור, ובהשלכות של האובססיה הזו.

אני יכול לכתוב כל כך הרבה על הסרט הזה, יותר מאשר על כל הסרטים שאהבתי השנה גם יחד. לשמחתי הוא עורר את געגועי לפאואל ופרסבורגר – צמד היוצרים שכלולים ב-10 היוצרים האהובים עלי, וזה גרר מיני מרתון עצמי של כל סרטי הדיוידי שיש לי שלהם (כ-15 דיוידיים) וזה היה נפלא. ומדכא. כבר לא עושים סרטים כאלה.

(יש להם כל כך הרבה סרטים מעולים אבל האהוב עלי ביותר הוא The Life and Death of Colonel Blimp- סרט מושלם שכל אוהב קולנוע חייב להכיר)

טוב. אז זה לא ממש מסכם את השנה בקולנוע. בואו נעבור לתחום האנימציה. בשנה שעברה הוא היה התחום שניצח אצלי בגדול-

סרטי אנימציה

בשנה שעברה מתוך 6 סרטי השנה שלי, 4 היו סרטי אנימציה. זה הפתיע אותי אבל גם הסתדר עם העניין שגדל אצלי בשנים האחרונות בתחום. שלושה מהם היו סרטי סטופ מושן – "מרי ומקס", "Fantastic MR. fox" ו"קורליין". אליהם הצטרך "למעלה" של פיקסר. (ואליהם הצטרפו, כדי לסכם את רשימת סרטי השנה לשנת 2009 "אנשים מצחיקים" הלא מוערך מספיק ו"ארץ יצורי הפרא" המושלם – סרט השנה שלי לשנת 2009).

השנה, כפי שכבר התוודתי, ראיתי פחות אנימציה, אבל גם היו פחות סרטים שהרגשתי שאני חייב לראות. החשוד המיידי לסרט האנימציה הטוב ביותר, "צעצוע של סיפור 3" היה הפעם הראשונה שפיקסר באמת אכזבו אותי. לא שהסרט לא טוב, הוא מקסים. אבל בהשוואה לכל הסרטים שהם סיפקו לנו בשנים האחרונות הוא החלש ביותר וזה מעורר חשש לגבי "מכוניות 2" שאמור להיות סרטם הבא.

לעומת זאת הסרט שהפתיע אותי השנה והוא סרט האנימציה של השנה מבחינתי הוא (וסליחה על השימוש בשם העברי הנוראי) "גנוב על הירח" (Despicable Me). הסרט הזה הצחיק אותי מאוד, ויש בו משהו מופרע ומופרך כל כך שהוא כבש אותי לחלוטין. הדמויות הצהובות מקסימות, הילדות נפלאות ומר גרו הוא דמות ראשית נהדרת. יותר מהכל הוא הזכיר לי סרטים של בראד בירד (במיוחד את "משפחת סופר על"). אז נכון שיוצריו עדיין רחוקים מהשלמות של בראד בירד והאנימטורים של פיקסר, אבל הם בדרך הנכונה.

אם מסרטי האנימציה התאכזבתי, "סרטי האינדי" כבר ממש הרגיזו אותי.

סרטי אינדי

אני שונא את ההגדרה "סרט אינדי". כבר שנים שהכוונה אינה לסרט שדרך ההפקה שלו היא עצמאית ולא נעזרת באולפנים (במיוחד כשלכל אולפן יש היום חטיבת סרטי "אינדי"). כיום ההגדרה "סרט אינדי" מחליפה את הז'אנר (?) שהיה חביב על ציבור רחב עד לפני כמה שנים- "סרט בריטי קטן".

שנאתי את רוב הסרטים שהוגדרו כ"סרט בריטי קטן" והשנה גיליתי שקשה לי מאוד עם מה שמוגדר כסרט אינדי, במיוחד כשסרטים עצמאיים באמת לא מגיעים כמעט לארץ.

למשל סרט האינדי של השנה לדעת הרבה אנשים, "הילדים בסדר" הוא ממש סרט מעצבן. אוקי, יש גימיק –זוג לסביות. מצוין. ומה עוד יש בסרט?

לזוג הלסביות יש זוג ילדים מאותו תורם זרע. לפני עזיבת הילדה הבכורה לקולג' אחיה משכנע אותה לברר מי הוא התורם כדי שיוכלו להפגש איתו ומשם מתרחשים מגוון אירועים שיעמידו את המשפחה בפני התמודדיות לא קלות.

זאת העלילה, אבל מה באמת יש בסרט? כלום. והכל לפי הספר לסרט האינדי – כוכבים לא נוצצים מדי כדי שיתאימו לז'אנר (ג'וליאן מור המדהימה תמיד ומארק רפאלו – שתי נקודות האור בסרט, וגם זה על סמך חיבה אישית יותר מאשר על סמך ביצוע) + ליהוק "מפתיע" (אנט בנינג. היא בסדר), דמויות מורכבות ופגומות, סצינות שלא מפחדות להציג רגעים לא נעימים, קצב איטי יחסית וסוף לא סגור לגמרי.

נפלא. רק חבל שהכל מלא בקלישאות ובעיקר לא ממש מעניין. כשהסרט נגמר שאלתי את עצמי – למה זה היה טוב. ראינו כבר את הסיפור הזה מספיק פעמים ולא קיבלנו כאן שום ערך מוסף,כאמור מלבד העובדה שמדובר בזוג לסביות. ואולי זה מה שרצו להגיד? שגם זוג לסביות יכולות להקים תא משפחתי שיהיו בו את אותן בעיות בדיוק שקיימות בכל תא משפחתי "נורמלי"? טוב. אז עכשיו אני יודע.

אם הייתי צריך לבחור סרט בז'אנר הייתי בוחר ב"סיירוס", שהוא סרט מעניין יותר. ג'ון סי. ריילי מתאהב במריסה טומיי ומגלה שהוא צריך להתמודד עם בנה בן ה-22 סיירוס (ג'ונה היל), ואכן מלחמה מתפתחת בינהם.

השחקנים והסיפור נשמעים יותר כמו אחת הקומדיות של ג'אד אפטאו ואכן הסרט הזה הוא שילוב מעניין בין המבנה של הקומדיות מהז'אנר הנ"ל וסרטי האינדי מהז'אנר שנדון בפסקה הקודמת.

השילוב יוצר סרט מוזר קצת, שלא תמיד פוגע אבל מצליח ליצור משהו מעט שונה. הדמויות והסיטואציות פחות מורכבות מה"אינדי" הרגיל אבל הגישה והקצב לקוחים משם וביחד נוצר סרט שבהחלט כדאי לראות.

ואם אתם רוצים סרט "אינדי" שבאמת עושה הכל לפי הספר, צפו ב"Please Give". קתרין קינר המופלאה (שמשחקת גם ב"סיירוס") ואוליבר פלאט הם זוג + ילדה. הם קונים רהיטים מקרובהם של אנשים מתים ומוכרים אותם בחנות יד שנייה שבבעלותם. בשכנות להם גרה אישה מבוגרת ולה שתי נכדות (אמנדה פיט ורבקה הול המקסימה). המפגש בין הדמויות יוצר חיכוכים ושינויים ונותן תמונת מבט על חיי המשפחה בעולם המודרני. טוב, היתה פה ציניות ויש לסרט את הבעיות הרגילות של הז'אנר אבל יש בו גם את קתרין קינר המופלאה, את רבקה הול המקסימה, ובסך הכל חיבבתי אותו מאוד למרות ההסתייגויות.

בשבוע הבא- סרטי השנה שלי.