ארכיון הרשומות עם התג "האח הגדול 2"

איך אנחנו יכולים לקרוא לעצמנו בלוב תרבות מבלי לגעת לפחות פעם אחת באח הגדול? בין אם צופים או לא, מכורים או שונאים, זה נראה אווילי לא להתייחס אל התופעה.

הכוכב של העונה. לא יקבל ממני סמס

להבדיל מאי אילו חברים בבלוב, אני לא שונאת ריאליטי.
זה אומנם לא הז'אנר המועדף עליי, בשום שפה, ואני מתנגדת בתוקף להשתלטות הריאליטי על כל חלקה טלוויזיונית טובה בארץ (בחו"ל כבר מזמן נרגעו) שנובעת מתאבת בצע ועצלנות יצירתית (הבה נעתיק פורמט מערוץ נישה מארה"ב, נפיק בזול ונתקע בפריים טיים, ואז נגזור קופון או נתפלא איך תחרות שמיכות הטלאים שלנו לא כבשה את לב כל העם?), אבל אני מבינה את המשיכה ולא מזלזלת בעשייה.
"פרוייקט מסלול" היא תוכנית בידור איטליגנטית ומצוינת, ו"הסופרמודל הבאה" היא טראש כיפי. אגב, את "כוכב נולד" ו-"רוקדים עם כוכבים" אני לא כוללת בדיון, כי הן תחרויות מצולמות, והן ריאליטי בערך כמו שהפסטיגל הוא ריאליטי.
הקיצר, אני לא סנובית.

ולראייה, את העונה הקודמת של "האח הגדול" ראיתי בשקיקה-בואכה-אובססיה. ויעיד על כך הפוסט הגרפומאני שכתבתי לבלוג של חבריי המיצים – "הטוב, האח והמכוער".
אבל העונה הזו הייתה פשוט בלתי נסבלת.

היחידה עם קריירה לפניה, לא צריכה את הכסף שלי.

זה לא שלא ידעתי מראש שיהיו לי בעיות אתה. לפני שהתחילה העונה הצהרתי שאני לא מתכוונת לראות שום פרק. הייתה לי רשימת טיעונים מנומקת שכללה את הבוז שאני רוכשת ליוצרי הסדרה על ההתנהלות הקלוקלת שלהם ואת העובדה שאלירז שדה, הזוכה הגדול של העונה הקודמת, די חיסל את הז'אנר במו ידיו.
חברותיי נחרו בבוז, והן האכילו אותי די מהר בכובע, שכן התייצבתי, בועטת וזועקת, לראות את רוב הפרקים. לפחות עד חצי העונה.

האמת הפשוטה והברורה היא כי בעידן הטלוויזיוני של ימינו, תחרויות ריאליטי הן הדבר היחיד שדורש צריכה ב-Real time. החוויה הזו של להתכנס ביחד לראות משהו בטלוויזיה ושהוא יהיה נושא השיחה המאחד למחרת בעבודה וברוב המסגרות החברתיות סביבך, הצטמצמה עם בוא הכבלים, ואז הגיע למצב הכחדה עם המצאת האינטרנט, שיבדל לחיים ארוכים.
אני מניחה שזה עוד קיים במידה עם סדרות נוסח "אבודים" שיש קבוצת מעריצים לא קטנה שמורידה כל פרק מיד לאחר השידור בארה"ב לצפייה בהולה ודיון צפוף. אלא שמדובר עדיין במיעוט ובכלל, את הסדרות שאני מורידה בדחיפות אין הרבה אנשים שמכירים ואלה שכן, לא לחוצים מספיק כדי להתייצב אצלי בשמונה בבוקר יום שני למנת טלוויזיה הישר לווריד.
הריאליטי היא אכן באופן בלתי נמנע מדורת השבט, זהו קסמה וזוהי מלכודת הדבש שלה.

אז מה השתבש העונה? אין לי תובנות חדשות שלא היו לאינספור כותבים לפניי. ואם אתם מחפשים סקירה סאטירית ופרשנות נושכת, תמשיכו לפנות לצפנייה.
אבל כן, הליהוק פוסט-אלירז היה בלתי אפשרי. המשתתפים חשבו שהם קלטו את הנוסחה, והמלהקים ניסו להביא דמויות דומות אך שונות, ונכשלו.
כי לא משנה כמה מפתיעות ההדחות (בין אם אני מאמינה שלהפקה יש יד מכוונת בהן או לא), הקהל פשוט לא שם. לא בערוץ 20 ולא בסמסים.

מיס פיגי עשתה עלייה. לא תראה ממני שקל.

משהו שתמיד שנאתי בצפייה באח הגדול זה את העמדת הפנים של ההפקה, שגם כל הקהל ודיירי הבית שותפים לה: ההתיימרות כי ההפקה רוצה בטובתם של דיירי הבית.
ההיתממות הקבוצתית כאילו סט החוקים, הגזרות והמשימות המרושעות נקבעות מחוסר ברירה, שהאח הגדול הוא יישות טובת לב ונדיבה והכול לא נעשה משיקולי רייטינג ציניים בלבד. כאילו לא נתכנסנו כאן כדי לערוך ניסויים בבני אדם, לדחוק בהם עד לנקודת שבר ואז לשבת בבית ולצקצק בלשון ולשפוט אותם על כל התפרקות, התפקרות, התקרבנות והתחרפנות.

זה אכזרי. זה תמיד היה אכזרי. אבל יותר מההסתייגות שלי מהתעללות (באנשים שהציבו את עצמם בכלוב הזה מרצון), העמדת הפנים הזו, ההתחסדות המוסרית וליהוגיו המתוסרטים עד דק של אסי אזר, מוציאים אותי מדעתי.
יאללה, אתם ואנחנו באנו לקולוסיאום כי אנחנו צמאי דם, עכשיו סתמו את הפה ותנו לראות קצת קישקע (או איזה ציץ פוחז)!

אבל גם זה שקר.
בשבילי לפחות, הסיבה שהעונה הקודמת עבדה וקברה את הסוג הזה של הריאליטי מבחינתי, היא משום שלמרות שהיא חשפה בפנינו את המנגנונים המכוערים, תאבי הבצע, צמאי הדם ומחרחרי הריב הקיימים בהפקת האח הגדול, הצליחו עכברי המעבדה להתעלות מעליהם. איכשהו, אלין ואלירז לא שקעו בביצה וריחפו מעל החרא.
במערכת היחסים שלהם זה עם זה (ושל אלירז עם רוב דיירי הבית), הייתה רגישות ועדינות מפתיעות שהפכו את הצפייה לא רק לנסבלת, אלא לחוויה ממכרת, מחממת לב ומרוממת נפש, ששיגרה את קהל הצופים לערוץ 20, 24/7.
האנושיות של מושאי הצילום כמו ביטלה את הבהמיות של ההפקה.

העונה לא היה מי או מה שיאזן. גם המשתתפים היותר סימפטיים לא הצליחו לייצר קסם מופרד מהאיכסה שסביבם, וההפקה הטיפשה עודדה רק מלחמות בחושבה כי כך משיגים רייטינג וכסף.
הפתעה, טמבלים, בלי הזדהות אין אסמסים!
והנה עוד סוד: בריאליטי אנחנו לא באמת מזדהים עם האג'נדות, הפוליטיקות או המוצא, ולא עם פאתוס קרבות בני החושך מול בני האור, אלא עם האדם העומד מאחוריהם.
אם פישלתם בליהוק, אפשר לסגור הבסטה.
אם החלטתם להמשיך למרות הליהוק החלש, תנו לעכברי המעבדה הזדמנויות לפרוח, להראות עוד צדדים מלבד תוקפני/קורבני שתייצר בצופים מעורבות רגשית (להזכירכם, העונה הקודמת התחילה לעניין ברגע שהעפתם את מפלצת ההורמונים-המשתוללים-מזל-שאפשר-להאשים-את-ההריון-ולא-את-החינוך-והאופי, מעיין חודדה).

אני פרשתי סופית באמצע העונה כי הבנתי שאני פשוט לא נהנית.
ריאליטי יעיל היא הצצה, חטטנית ואכזרית, אל הנפש האנושית תחת תנאים בלתי ריאליים בעליל.
כשהיא במיטבה, בהצצה הזו יש המון אמת והיא יכולה לרגש, לבדר ולהחכים.
במירעה, אין בה כלום.
אני לא אוהבת לצפות בריבים מטומטמים אינסופיים, ללא אתנחתות של הומור, חמלה או שכל בריא. גם בריאליטי אני רוצה להיות מופתעת לטובה, ללמוד ולהרחיב את הלב.
לעזאזל, חשבון פשוט מגלה שבמקום צפייה שבועית של 4 שעות באח הגדול אפשר להספיק כל אחד מהדברים המענגים הבאים:
4 פרקים של הסמויה
או 5 פרקים של ברייקינג באד
או 7 פרקים (עונה מלאה + הפסקת אוכל) של "אפיזודס"
או 2 סרטים ממוצעים באורך מלא
ואף על פי כן, אש המדורה עודנה בוערת…

למה להתעקש? מי החליט שחייבים להתייצב כל עונה? מה, בשביל השיחות סביב מכונת הקפה או הסטטוסים בפייסבוק?
ואם ניסינו וסבלנו, מי אמר שאסור לפרוש באמצע?
למה להצהיר "העונה הזו על הפנים" ולהמשיך לצפות?
מה קרה, אז נהיה קצת זאבים בודדים ונלך להתבכיין על זה בבלוג!
כשריאליטי הוא טוב, הוא אחלה ולעתים נדירות, כמו בעונה הקודמת, הוא פואזייה,
אבל כשהוא כל כך תובעני – לעזאזל, הוא צריך להיות מדהים כדי להצדיק את המחויבות שלי!

אני משתינה על מדורת השבט.


כלומר, אשתין ברגע שאחזור מהקרנת הגמר החגיגית אצל אסתר עם כל החברים.