912 מילים ראשונות על האוסקר

היום אחר הצהריים פורסמו המועמדים לטקס האוסקר שייערך בשבוע הבא. מדהים לגלות עד כמה גדול הפער בין האחוז שארוע זה תפס מתוך יומי לבין האחוז שארוע זה תפס מיומם של רוב האנשים מסביבי.

אני מודע לעובדה שטקס האוסקר לא ממש מעניין אף אחד. רוב הצופים בו (וכמותם יורדת משנה לשנה) לא ממש מתעניינים בסרטים המועמדים וכל מה שהם רוצים זה לצפות במעט אבק כוכבים, וגם הם נמצאים בעיקר בארה"ב.

מי מסביבי שמודע לטקס המתקרב, מתחיל, כמו בכל שנה, לשאול שאלות. אז בסדר, אין לי בעייה לומר זאת- פרסי האוסקר לא מחולקים לסרטים או היוצרים הטובים ביותר, הרבה סרטים ויוצרים גדולים לא קיבלו את האוסקר, והרבה יוצרים גדולים שקיבלו אותו עשו זאת על הסרט הלא נכון, ועדיין, מבחינתי האוסקר לא איבד מאום מאותו קסם שאפף אותו כשהייתי ילד, הרבה לפני עידן האינטרנט והשידור הישיר בכבלים. כשהיינו מקבלים טקס ערוך הרבה זמן אחרי שהוא התקיים, ורוב הסרטים שהתחרו בו לא הציגו עדיין בארץ.

טקס האוסקר מצליח לנתק אותי מהמציאות ולגרום לי לשבת מול הצגת התכלית של הזיוף ההוליוודי. אני אוהב את הנמברים המוסיקליים (אלו שנכתבים במיוחד, לא את השירים מתוך הסרטים המועמדים), אני אוהב את ההומור המנומס, אני אוהב את המחוות למתים ואת פרסי הכבוד ואני אוהב מאוד את הנאומים. בכל שנה זה משעשע אותי מחדש, אבל הדברים האלה באמת מרגשים אותי ואני מוצא עצמי דומע לא אחת מול המסך. מבחינתי ממש כפי שאני מקבל את עולמו של סרט מד"ב על מנת להנות ממנו כך אני מקבל לחלוטין את עולמו של הטקס ונהנה לראות אותו פועל לפי החוקים הפנימיים שבו.

אני מניח שמקורו של כל העניין הזה בפנטזיות הילדות שלי. כשהקולנוע הפך לאהבה אובססיבית, 2 פנטזיות התגבשו והפכו לחלומות שליוו אותי במשך כל התבגרותי (אני אשקר אם אומר שהם לא קיימים גם כיום). הראשונה היא ששמי יופיע כבמאי על מסך רב-חן 1 בכיכר דיזנגוף בתל אביב (כילד שגר בראשון לציון וראה יומיות בבתי קולנוע עלובים למדי, שם, בבית הקולנוע ההוא, החלום היה אמיתי במיוחד). השני היה לזכות באוסקר, להיות חלק מהקסם שגובה כל כך הרבה אנרגיות מחיי, לזכות בהכרה מהאנשים שעוסקים באמנות הנשגבת ביותר. בתקופה שהקולנוע ההוליוודי נראה לי כמו פסגת החלומות האוסקר היה הדובדבן שבקצפת. הוא נראה לי כקסום ומכובד. שיא השאיפות של כל קולנוען. כשהתבגרתי והתחלתי להיות ביקורתי יותר, התפתחו ביני לבין הטקס יחסי אהבה/שנאה. שנאה על הבחירות השגויות, על ההתעלמויות ממה שאני אוהב. אהבה על כך שהוליווד והחלום האמריקאי שטען שגם ילד מראשון לציון יכול לזכות באוסקר יום אחד, יכולים בכלל להתקיים בעולם שלנו. לאורך כל השנים לא פספסתי אפילו טקס אחד. בשנה היחידה שלא הייתי בארץ בזמן הטקס, ישבתי וצפיתי בסלון של הוסטל באקוודור בטקס כשהוא מתורגם סימולטנית לספרדית. זו ללא ספק היתה חוויה מעניינת. (אגב, בינתיים עוד לא זכיתי באוסקר. יכול להיות שזה קשור לעובדה שעדיין לא יצרתי שום סרט. אבל אני מבטיח לכם שכשזה יקרה אתם תהיו הראשונים לדעת)

את הזוכים אני אף פעם לא זוכר. אם תשאלו אותי מי זכה לפני 4 שנים, אין לי מושג. זה גם לא ממש משנה. החשוב הוא שהטקס והשבועות שקודמים לו מאפשרים לי לנתב את העיסוק האובססיבי שלי בנושא הקולנוע לאירוע קונקרטי. לצערי במשך השנים חברים שחלקו איתי את ההנאה הזו "התבגרו" והמשיכו הלאה. לשמחתי יש לי עדיין חברים מעטים שאפשר לחלוק זאת איתם (ובראשם נטלי, שותפתי לבלוב).

מכיוון שלא ראיתי את כל הסרטים המועמדים אני לא באמת יכול להיות אובייקטיבי ביחס למועמדויות. כמוני, אתם יכולים לבקר בסינמסקופ – בלוג הקולנוע האולטימטיבי של יאיר רוה כדי להתעדכן מעתה ועד הטקס בכל פרט ופרט. אבל מכיוון שבבלוב שלי אני השליט ואני יכול לעשות מה שבא לי, זה הזמן לומר שאובייקטיביות אינה הצד החזק שלי בחודש הזה שיוביל אותנו לטקס.

לכן אני מרשה לעצמי להתחיל את החודש הזה בבוווווווווווזזזזזזזזזזזזזזזזזזז לאקדמיה. נכון. במשך רוב השנה נראתה שנת 2010 כשנה גרועה במיוחד, ואז בבת אחת הגיעה כמות לא מבוטלת של סרטים טובים. אבל יש לזכור כי כשלפני חצי שנה יצא "התחלה" של כריסטופר נולאן הוא הפך לאירוע שאף סרט אחר (למעט אולי "הרשת החברתית") לא התקרב אליו. מעבר לנתונים המפתיעים (והמעודדים מבחינת טעם הקהל) של הסרט בקופות, הוא גם העסיק את המרחב הוירטואלי באינסוף דיונים על משמעותו. לא להעמיד את כריסטופר נולאן על בימוי הסרט הזה זהו פשע. ונכון לא ראיתי את "נאום המלך", אבל אני מוכן לאכול את הכובע אם הוא מבויים טוב יותר. ולא סתם כובע, אלא כובע מדברי אוסטרלי בעל שוליים רחבים.

לא שחשבתי שיש לנולאן סיכוי לזכות. לא היה לו סיכוי גם אם היה מועמד. גם אני באופן אישי, למרות שאני חושב שהזכייה מגיעה לו השנה ולמרות העובדה שאני מאוד אוהב אותו, לא הייתי נותן לו את הפרס. מכיוון שבסופו של דבר השיקול באוסקר אינו הסרט או היוצר הטוב ביותר באותה שנה אלא שקלול של יחסי ציבור עם יוקרה (איזה סרט ענק של נולאן), טרנדים עונתיים וכלל עבודות האמן ומעל הכל – הגחמות הפרטיות של הבוחרים, אני הייתי נותן את האוסקר לדייויד פינצ'ר (ויש לקוות שגם האקדמיה תעשה זאת), במאי "הרשת החברתית" ואף חשוב מזה, במאי "7 חטאים", "מועדון קרב" ו"זודיאק". מבחינתי מגיע לו כי הוא במאי כל כך טוב, וגם אם "הרשת החברתית" טוב פחות מ"התחלה" כסרט, ואף ספציפית בקטגוריית הבימוי, הוא עדיין במאי שאהוב עליי יותר מנולאן ומגיע לו מבחינתי אוסקר. סרטיו הטובים העבירו אותי חוויה שמעט מאוד סרטים עשו והיכולת שלו לגרום לי לחוש פיזית בזמן הצפייה את התחושות שחשות הדמויות, מפתיעה אותי כל פעם מחדש. נולאן עוד יקבל את שלו. אני די בטוח. ומצד שני, אולי לא.

באופן כללי נראה שגם "התחלה" וגם "הרשת החברתית" שהיו שני סרטים שקיבלו הרבה אהבה כשיצאו, זוכים עכשיו ברחבי הרשת ליחס קריר. יותר ויותר בלוגרים כותבים נגד הסרטים האלה והסיבה לא ממש ברורה לי. מדובר (בעיני) בשני  סרטים מעולים.

ולסיום, כדי שלא תרגישו שכל המלל הזה התרכז רק בארוע חסר תרבות, הנה אוסקר פיטרסון הגדול

עדכון – The Goon

לצערי אני קורא פחות ופחות קומיקסים ככל שאני מתבגר. זה לא חוסר זמן כמו העובדה שקומיקס הוא תחביב יקר.

ובכל זאת אני אתן כאן הצהרה לא אחראית – The Goon של אריק פאואל הוא הקומיקס המשובח ביותר שקראתי בעשור האחרון. מדובר בקומיקס שהתחיל כשעשוע בז'אנר הזומבים והמפלצות, הפך לקומיקס מצחיק ומופרע ועבר פאזה לסיפור אפל, אלים ועצוב.

הסיפור הכללי מספר על הגון, בריון שתקן וחברו פרנקי. הגון גדל עם דודתו בקרקס. רצה הגורל ומאפיונר בשם לאברזיו, שהגיע למצוא שם מחסה, חיסל את דודתו של הגון. הגון נקם את נקמתה והרג אותו. כשעשה זאת הוא גם לקח את הפנקס השחור שלו שבו רשומים כל האנשים שחייבים לו כסף ושאיתם הוא עשה עסקים. מאז הוא מתחזה לשליחו של המאפיונר. במקביל המטיף הזומבי השתלט על אזור של העיר והזומבים מאיימים כל הזמן על כולם. במקביל, דוקטור הירונימוס אלוי המופלא יוצר מפלצות ורובוטי ענק. במקביל צ'ארלי נודלס לא מפסיק לספק מעשיות. במקביל, הגון איבד מישהי בצ'יינטאון ואסור לדבר על זה. ועוד ועוד. הבנתם? יופי.

כששמעתי שהולכים לעבד את הגון לקולנוע, שמחתי מאוד.

כששמעתי שפאואל עצמו יכתוב את התסריט, שמחתי מאוד מאוד.

כששמעתי שדייויד פינצ'ר מפיק את הסרט, שמחתי מאוד מאוד מאוד.

הסרט שיעשה (אם ירצה השם) יהיה כולו באנימציית תלת מימד ומאחורי האנימציה עומדת חברת Blur שזה סרטה הראשון באורך מלא. הבעייה – מימון. מסתבר שאפילו אם יש לך את דייויד פינצ'ר עדיין קשה להשיג מימון לסרט אנימציה שקהל היעד שלו הוא מבוגרים.

השבוע התפרסם ראיון עם פינצ'ר באתר Ain't it cool. הראיון התרכז בעיקר ב"הרשת החברתית", הסרט על מייסד פייסבוק מארק צוקרברג שביים השנה פינצ'ר ושלו סיכויים גדולים (לפחות כרגע) לזכות באוסקרים. אבל בסופו הוא עדכן על מצב הסרט –

David Fincher: Animation that isn’t singing furry animals is hard. Especially something as outré as Eric Powell. And it’s his script! (laughs) It’s main-lined Eric Powell. We kind of went out with it at the end of the year and I don’t know that a lot of people were paying attention, but hopefully someone will step in and want to (pick it up

I gotta hope there are more avenues for animation than… I certainly wouldn’t call The Goon “adult animation.” I think that ends up starting to sound like Fritz The Cat and that’s not what it is. It’s more like “teen animation.” And it’s funny

Hopefully this will be the year that people go, “Wait a minute! We don’t all have to be trying to imitate Pixar”

Quint: I’m a big fan of the comics

David Fincher: Oh, it’s amazing

Quint: So, I’m really pulling for you guys

David Fincher: Thanks, man

Quint: If there’s anything you need on our end

David Fincher: Just give me $55 million

Quint: Alright, I’ll start a PayPal account right now

David Fincher: We’ll set up a tip jar

55 מיליון דולר זה לא מעט, אבל יש משהו מתסכל בעובדה שאדם כמו פינצ'ר מתקשה לגייס את הסכום הזה לסרט שאני משוכנע שיהיה מצויין.

ואני אומר זאת למרות הסרטון שיצא לו. לפני כשנה יצא סרטון שנועד להעביר את התחושה הכללית של הגון והסרט. אני חייב לציין שבעייני הוא לא ממש הצליח להעביר עד כמה הקומיקס גדול. ועדיין הוא כלל את השורה שלא מפסיקה להצחיק אותי- "Hey, what about shlomo". רוצים להבין על מה אני מדבר? הנה הסרטון-

וזה סרט קצר וחמוד שאולפני Blur יצרו. ג'ף פאולר שביים וכתב, וטים מילר שהפיק הם הבמאים של הגון.

ואם עוד לא הבנתם, אני ממש מקווה שפעם הבאה שאזכיר כאן את הגון, זה יהיה כדי לכתוב ביקורת. אני רק מקווה שהסרט יגיע לפני שיחליטו שזומבים מייצגים את ארגוני הטרור ויאסרו על הקרנת סרטים בהשתתפותם.