המפץ הגדול מחרבת עונה רביעית וקומוניטי חותמת עונה שנייה אדירה.

מה השתבש בעונה הרביעית של "המפץ הגדול"?

כדי לענות על השאלה הזו צריך תחילה להבין מה אי פעם עבד בה.

אל הסדרה הזו הגעתי  אחרי שיותר מדי חברים (ואחד תאום נפש טלוויזיוני) התעקשו שכדאי לי. מבחינתי, כמו מבחינת סנובים רבים אחרים, הסיטקום השמרני עם הצחוק המוקלט-חזק-מדי ועם הפרמיס הרחוק מלהיות מבריק (חייהם של שני דוקטורים חננים, לאונרד ושלדון, משתנים כאשר לדירה ממול עוברת לגור פני, שחקנית יפה מטומבלת-אינטלקטואלית עם חוכמת-רחוב) היה מסורב צפייה.
אבל, כאמור, לבסוף נכנעתי וצפיתי.

במשך השנים האחרונות התעקשו כל הקומדיות להתרחק מהפורמט הלעוס והמלאכותי אל מחוזות בהן לא מסמנים לך מתי לצחוק בעזרת שימורי לחץ חברתי, ובשם האותנטיות שאבדה לצאת אל מחוץ לאולפן אל אתרי צילום "אמיתיים" ולעגן את העלילה ב"מציאות", ולהתנהל במודעות עצמית של מישהי שסוחבת על גבה 50 שנה של סיטקומים.
אבל ברצון העיקש לבדל את עצמם מכל מה ששמרני ומעושה שכחו יוצרי הקומדיות הטלוויזיוניות את המעלות שיש בפורמט הקלאסי.
קומדיה שהיא בקשר מיידי עם הקהל, קשר שמוליד הרבה רגעי אמת דווקא מתוך הפשטות שלו. רעיון מצחיק יכול להפוך בזמן אמת למצחיק יותר, גאג כושל מוחלף מיד בבדיחה אחרת. קומדיה בה לקהל יש השפעה ישירה וספונטנית על השחקן ובחזרה מהשחקן אל הקהל ביחסי גומלין שלא קיימים בפורמטים החדשניים.

בהתחלה באמת הייתה קשה. "המפץ הגדול" היא סיטקום קלאסי לגמרי, קומפלט עם דמויות קרקטוריות וחמישה לוקיישנים קבועים. מתוך כך היא מזכירה את ה-it crowd האנגלית של גרהם להמן, רק שמרנית אף יותר במבנה שלה (!) ובדומה לחברתה האנגלית, העונה הראשונה מתחילה מאוד רעוע. הכתיבה לא מבריקה והדמויות לא לגמרי יודעות מה לעשות עם עצמן ולמה.
אבל אז פתאום לקראת סוף העונה הראשונה זה קורה. קסם.

משהו בנאיביות ובפשטות של "המפץ הגדול" פשוט כובש אותך.
הדמויות, הכוללות גם את דוקטור ראז' קותרפאלי הסובל מאילמות חברתית ליד נשים והווארד וולאלוויץ' המטופל באימו היהודייה ובחרמנות נטולת שמץ מודעות עצמית, קיבלו צורה (למעט לאונרד, "החנן הנורמלי", שבמקור אמור היה להוות את נקודת ההזדהות שלנו עם החנונים אבל הוא למעשה החוליה החלשה, הלא מעניינת והכלל לא מצחיקה בסדרה), ונוצרת משפחה אלטרנטיבית המורכבת מארבעה דוקטורים (אוקיי, 3) שהם בעצם ילדים קטנים, ושלגיה אחת שמטפלת בהם (ומטופלת על ידם).
חדר המדרגות, עם האינטראקציות המצופות ומיוחלות בין הדמויות, בקצה הכמעט קבוע של ירידה או עלייה במדרגות, הוא לוקיישן כל כך מתבקש שהוא לחלוטין מבריק ומתוק.
אבל מעל לכול, מה שקורה זה שלדון, הדמות של הגאון האינפנטיל/אוטיסט סבאנט/evil mastermind waiting to happen בגילומו של ג'ים פארסונס (שנראה כמו גרסה יותר קריפית של פי ווי הרמן).
מי שמתחיל כדמות משנית לעלילה המרכזית בסיפור האהבה של לאונרד ופני, מי שעיקר ההומוריסטיות שלו אמור להיות נעוץ בפריקיות ה-Uber-חננית שלו, הופך להיות לבה הפועם של התוכנית ואחת הדמויות הקומיות הנפלאות בהיסטוריה של הטלוויזיה (וכנראה זו הטובה ביותר בשנים האחרונות).
הסיבה הראשונה לעלייתו של שלדון היא פארסונס, זוכה פרק האמי, שהוא לא פחות מגאון קומי, שמצליח לגלם את שלדון כאיש בלתי נסבל ויצור לגמרי כובש בו זמנית.
הסיבה השנייה היא האינטראקציה המפתיעה שלו עם פני השכנה.
הדרך שבה פני היא הדמות היחידה שמצליחה לחדור לו מתחת לעור ולשבש לו את החיים, היריבות הידידותית ביניהם,
ה-banter (לעזאזל, איך אין מילה כזו בעברית?!) והיכולת של פני להוציא ממנו את הצד האנושי האבוד (טוקטוקטוק שלדון), היא קסם טהור והצמד הזה אחראי לכמה מהרגעים היותר מענגים ואחת הסצינות הכי מרגשות שראיתי אי פעם בסיטקום.

דווקא לנוכח כל הקומדיות העכשוויות, האובר-מודעות-לעצמן, עם הדמויות שכל פעם שהן משירות מבט אילם למצלמה עוד דולר משתלשל לכיסו של ריקי ג'רבייס, אבי הפטנט המודרני, או מתייחסות לעצמן כדמויות בעולם טלוויזיוני, המפץ הגדול היא קומדיה מרעננת ומקורית.

אז מה לעזאזל השתבש?
אלוהים, או שלדון, יודע.
מסיבות לא ברורות, אולי מרצון לגוון, ואולי כתגובה לרצון של חלק מהקהל לרומן שלדון-פני (שאני, למען הסר ספק, ממש בעדו כל עוד הוא יקרה אך ורק בדקה האחרונה בפרק האחרון של הסדרה כולה, אי שם בעונה 10) ולאור הכישלון והיעדר הכימיה המוחלט של לאונרד-פני, החליטו היוצרים להכניס שינויים שחירבו את הסדרה.
החל מדמויות חדשות ומיותרות שחיבלו בדינמיקה, דרך החדרת הומור ביבים נמוך ואינפנטילי (אוננות עם רובוטים?!? קוף מעשן?!?!) שאמור להוות תחליף הומוריסטי לאינטראקציות האבודות, וכלה בעלילות שפשוט לא עובדות והולכות נגד הרעיון הכללי של הסדרה (איפה הלוזריות? היכן הפעילויות הסופר-גיקיות? איה הנבלים ו-וויל וויטון?)
אבל החטא החמור מכולם הוא מה שעשו לדמותה של פני.
נכון, קלי קואוקו השחקנית שמגלמת אותה, שברה את רגל בערך בצילומי הפרק השלישי. אז מה? אילוצים הם מקור עשיר לפתרונות יצירתיים, אבל איך בחרו יוצרי המפץ להתמודד עם הרגל השבורה של קואוקו? הם החליטו להעלים אותה או להשתמש בה רק בסצינה אחת פר-פרק, כשהיא נחבאת מאחורי בר משקאות.
למה לכל הרוחות לא לשלב את הרגל השבורה בעלילה?! זה הרי מקור בלתי נדלה לסיטואציות קומיות! ויותר מכול, בסדרה שבה רוב הזמן הדמויות שלה מבלות בישיבה, איזה חשיבות יש לרגליים מתפקדות?!
ולא, איו סיכוי שקואוקו ביקשה לנוח. אין שחקן, בטח זה שרק שבר את הרגל, שרוצה לקחת חופשת מחלה מהופעה בטלוויזיה.
פני היא היא המפץ הגדול. כניסתה של הדמות לחייהם של ארבעת החנונים היא הארוע המחולל בסדרה ושינמוכה לדרגת תפקיד אורח בסיטקום שלה עצמה הוא בבחינת טעות פטאלית.

כתוצאה ישירה, העלמתה של פני יוצרת אפקט דומינו ועוזרת גם להרוס את דמותו של שלדון וחותרת תחת כל מה שהסדרה ופארסונס הצליחו להשיג עד כה.
הוא מקבל עוד יותר זמן מסך, אבל לא מקבל שום דבר יותר מדי מעניין לעשות בו. ופתאום כולם מוציאים משלדון תגובות רגשיות, פתאום כולם מצליחים לתפעל אותו, חוקי ברזל שלדוניים עפים מהחלון ולהיגיון הפנימי של הדמות, הסטרילית והא-מינית אין כל זכר ופארסונס נאחז במעט שניתן לו ומוציא את המקסימום האפשרי. וזה לא הרבה.
מולו, כתחליף לפני, היוצרים מעמידים את דמותה של איימי פרה-פאולר, בגילומה (החינני בהחלט) של מים ביאליק (אק"א בלוסום). אלא שאיימי היא תאומת שלדון ואי לכך, גם כאשר היא מתחילה להתפתח לכיוונים קצת יותר חמודים, הדינמיקה ביניהם פשוט לא מעניינת, והיא בטח שלא מצחיקה. קומדיה, כמו דרמה, צריכה קונפליקט.
וכך, מאבדת המפץ הגדול את כל מה שאי פעם עבד בה.

העונה הרביעית של המפץ הגדול מלמדת אותנו שלפעמים סדרה פשוט חייבת לדרוך במקום (או להתקדם בצעדים קטנטנים בסלואו-מו).
איך אומרים ? if it ain't broken, don't fix it!
And if it is broken, SHOW THE FUCKING CAST!
all puns intended.

מבוא ללימודי כיף

Yipeeeeee

ברוב המובנים קומוניטי היא ההפך הגמור מהמפץ הגדול. זו סדרה פרועה, שמסרבת להישאר במקום, משתוללת ומשתנה תדיר, סדרה בה הדמויות מודעות להיותן דמויות בסדרה שמסרבת להתחייב לז'אנר או מדיום. קומוניטי היא התגובה האלרגית לפורמט הקלאסי.
גם בעונתה הראשונה, לאחר שבנקודת האמצע תפסה כיוון שונה לגמרי, זו הייתה סדרה נפלאה (כל כך טובה שהיא תפסה את המקום השני שלי ברשימת הסדרות הטובות של 2010), אבל בעונה השנייה ששידורה הסתיים בשבוע שעבר בארה"ב, היא התעלתה אפילו על עצמה.
מבחינתי מתוך 24 פרקים רק 3 היו מיותרים והשאר נעו על הקו שבין הנהדרים-לנפלאים-למופתיים.

בעונתה השנייה הסדרה לא רק התפרעה יותר, בחנה יותר גבולות והייתה עוד יותר מטה-טקסטואלית אלא גם ניסתה, וגם הצליחה במידה רבה, לגעת ברעיונות יותר מסובכים ולספק איזה ערך רגשי ופסיכולוגי מוסף (בעיקר בחשיפת הצדדים העצובים של ג'ף ועאבד). לטעמי זה לוקח את הסדרה עוד צעד קדימה.
אולי ספיישל הכריסטמס מעט התפספס אבל אהבתי את העובדה שפרק שיש לו את כל הלגיטימציה המדיומית להיות מטופש, שטותי וקיטשי לחלוטין, בוחר לספק את אחד הסיפורים הכי אפלים וחומצי לב בסדרה, כנגד ציפיות ואולי גם רצון הצופים. זה אמיץ.

התעוזה והדווקאיות האינפנטילית הן שהופכות את קומוניטי לכל כך מבריקה.
היא פשוט לא מפסיקה להפתיע בבחירות שלה (רוצים טרנטינו??! אחלה, לא תקבלו) ולרוב הפרקים בהם נלקחו הכי הרבה סיכונים הם גם אלה שהכי השתלמו.
פרק הבנוי מ-70 סצינות שצולמו בלייב אקשן רק כדי לשרת קונספט מטומטם לחלוטין, מדגים את מידת המחויבות המוחלטת של קומוניטי לגאגים שלה ומפיק את אחד הדברים המצחיקים של 2011.
ובסיפור בו הייתם מצפים למצוא אקשן פנטסטי וסוחף קיבלתם פרק שלם של ישיבה סביב שולחן… ואת אחד היצירות השנונות (והמרגשות והסוחפות) שנראו בטלוויזיה וחתיכת גאונות צרופה.

נכון, לא כל הפרקים העונה משיגים את מטרתם ויש אי אילו נפילות מתח, אבל לעזאזל, קשה שלא להעריך את התנופה היצירתית והביצים.
אז מה סוד קסמה של קומוניטי? מלבד המקוריות, העוז ויכולת להיות בלתי צפויים? הרי כולם עושים פוסט-מודרניזם והמטה-טקסטואליות כבר יוצאת לכולם מכל החורים (ע"ע ביקורת מעל), אז למה דווקא כאן לא מתחשק לי להוריד לדן הרמון, היוצר, סטירה?

התשובה הראשונה היא לב. דן הרמון אולי אוהב קולנוע וטלוויזיה, ואת עצמו, אבל הוא הכי אוהב את הדמויות שלו, וזה ניכר.
וכל אחד ואחת מהקאסט עושים עבודה נפלאה בלגרום לנו להתאהב בהם (והעונה הזו נותנת גם לדונלד גלובר המדהים הזדמנות לנצוץ).
וממנה, לפחות מבחינתי, יוצאת גם התשובה העיקרית: כיף.

קומוניטי מצליחה, יותר מכל סדרה אחרת כרגע, לגרום לך ממש לרצות להיות חלק מהחבורה. כיף להם.
כיף להם זה עם זה וכיף להם בהרפתקאותיהם (למרות שפרק הלקט מביא אמירה די מבריקה לגבי זה).
ואני בתור צופה, אכולת קנאה.
גם אני רוצה חבורה שכזו! גם אני רוצה מנהרת אוהלים במסדרונות! גם אני רוצה לחרב את אוניברסיטת תל אביב בפיינטבול! גם אני רוצה הרפתקאות כמו שהיינו ילדים, כשהכול הרגיש הרה-גורל אבל בעצם היה מטופש ובטוח. גם אני רוצה מסיבת פיג'מות או טיול שנתי שנמשך כל החיים.

קומוניטי, עוד יותר בעונתה השנייה, מייצרת קסם טהור בכך שהיא נותנת לגיטימציה לחבר'ה מכל הגילאים ומכל הסטטוסים להתאחד ולהתנהג כמו אינפנטילים. וזה חזק יותר מכל קריצה אינטר-טקסטואלית רפלקסיבית מתחכמת.

גם"המפץ הגדול" וגם"קומוניטי" הן סדרות שמצליחות לעבוד נפלא הן בגלל והן למרות הפורמט שלהן.
אבל בסיכומו של דבר, כמו כל סיטקום, הן קמות או נופלות על הדמויות והנגיעה שלהן בקהל.